[או”ח סי’ קע”ג, יו”ד סי’ פ”ט]

          א. פתיחה

כתוב בגמ’ (חולין ק”ה:): “אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר”.

וקודם לכן (ק”ד:) כתוב: “תנא אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן [רש”י מפרש לשון הפקר, כלומר בלי להקפיד] הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה”.

עוד בדף ק”ד: לגבי מה צריך לעשות כדי להפריד בין אכילת גבינה לבשר [עיין לקמן פרטים בזה]: “תניא בית שמאי אומרים מקנח ובית הלל אומרים מדיח”, והגמ’ מסיקה שהם לא חולקים וצריך את שני הדברים.

עוד כתוב בדף ק”ה.: “אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא”.

ובדף ק”ה: כתוב: “אמצעיים [כלומר מים אמצעיים, נטילת ידיים בתוך הסעודה] רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה”.

        ב. המתנה בין בשר עצמו לחלב עצמו

התוס’ ב-ק”ד: מביאים שלדעת בה”ג אין מניעה לאכול גבינה אחרי בשר (גם בשר בהמה שהוא דאורייתא ולא רק בשר עוף) מבחינת המתנת הזמן, ומה שכתוב אכל בשר אסור לאכול גבינה הכוונה שאסור לאכול מבלי נטילה וקינוח, שהרי נטילה וקינוח ודאי צריך כמו שכתוב בדף ק”ה: על נטילה ובדף ק”ד: על קינוח, כנ”ל.

וצריך לומר לפי”ז כמו שאומר הג”מ שמה שמר עוקבא אומר הכול זה בגדר חסידות ואין אנחנו חייבים להמתין כמו שהוא המתין, וכ”ש לא כמו שאביו המתין.

אך אין זו הדעה המקובלת, ורוה”פ סוברים שרב חסדא מתייחס לשיהוי זמן, שאסור לאכול גבינה אחרי בשר, לפחות בבשר בהמה. וכיוון שאין לנו שיעור המתנה פחות ממה שאומר מר עוקבא שהוא עצמו נהג, נמצא שמה שעשה מר עוקבא זה חיוב וצריך להמתין בין בשר לחלב לפחות לסעודא אחריתא.

ונחלקו הפוסקים בטעם הדין שצריך להמתין בין בשר לחלב. לדעת רש”י “משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו”. ולדעת הרמב”ם (פ”ט ממאכלות אסורות) “מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח”. ולפי שניהם צ”ל שבמציאות אין את הבעיה הזו בגבינה ושאר מאכלים חלביים, שאחריהם לא צריך צריך להמתין; לפי הרמב”ם אין במאכלי חלב חתיכות שנתקעות בין השיניים, ולפי רש”י צ”ל שהמציאות היא שמאכל חלבי לא מושך טעם כמו בשרי (ועיין לקמן לגבי גבינה ישנה).

והטור אומר שיש לכל אחד מהפירושים הללו קולא וחומרא, שלפי רש”י מצד אחד יש קולא שאם לעס בלי לבלוע – למשל שלעס עבור תינוק – לא צריך להמתין כי לא בלע את טעם השומן הבשרי. ומצד שני יש חומרא שאם יש בשר בין השיניים אחרי זמן ההמתנה בין בשר לחלב, צריך להוציא אותו וא”א לאכול כשבשר עדין שם, שהרי כתוב בגמ’ בפירוש שבשר שבין השיניים נחשב כבשר לענייננו (ורק שלא כתוב בפירוש כרמב”ם שהחשש לבשר זה הוא טעם ההמתנה). ולפי הרמב”ם יש קולא שגם אם יש בשר בין השיניים אחרי זמן ההמתנה א”צ להוציא אותו, שהרי אם כל הטעם של ההמתנה הוא משום חשש בשר זה, ע”כ שההמתנה פוטרת את הבעיה, וההסבר הוא שאחרי שהבשר היה בפה זמן רב כל כך, כבר אין לו שם של בשר. ומצד שני יש חומרא לפי הרמב”ם שהלועס לתינוק צריך להמתין כמו האוכל בעצמו.

הטור אומר שטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים, וכך נפסק בשו”ע (בשו”ע לא מוזכר שזו חומרא, אלא שתי החומרות נפסקות בפשטות).

ויש מחלוקת האם האיסור לאכול חלב אחרי בשר הוא דווקא בבשר בהמה או גם בעוף. שהרמב”ם ועוד ראשונים אומרים שגם בעוף, ואילו הרמב”ן והר”ן סוברים שבעוף מותר לאכול אחריו גבינה. והמחלוקת תלויה בדברי תנא אגרא הנ”ל, שהרמב”ן מפרש שלאכול באפיקורן כולל גם שלא יתחייב להמתין בין עוף לגבינה, ולפי הרמב”ם לא, אלא רק מה שכתוב שם בגמ’ שלא להצריך נטילה וקינוח. ולפי הרמב”ן צ”ל שהכוונה היא שלא צריך אפילו נטילה וקינוח, וכ”ש שלא צריך להמתין; כך נראה. ויוצא שלפי הרמב”ם מה שכתוב בתנא אגרא זה דווקא לגבי אכילת עוף אחרי גבינה, ששם אין דין המתנה (כמו שכתוב ברב חסדא), אלא רק דין קינוח (בין גבינה לבשר בהמה), ועל זה אומרים שלא צריך קינוח בין גבינה לעוף. אך הוא לא מיירי בגבינה אחרי עוף, ובזה צריך להמתין כמו שצריך להמתין בין בשר בהמה לגבינה. ולפי הרמב”ן הוא מיירי בין בעוף אחרי גבינה ובין בגבינה אחרי עוף, ונקט בלשונו שלא צריך קינוח והדחה כי זה דבר ששייך גם בין גבינה לבשר, אך לעולם כלול בדברים גם שבין עוף וגבינה א”צ להמתין.

והדעה המקובלת להלכה היא דעת הרמב”ם, שגם אחרי עוף צריך לחכות כמו אחרי בשר בהמה.

          ג. המתנה אחרי תבשיל של בשר

עוד יש שאלה האם צריך להמתין גם אחרי תבשיל של בשר, כאשר לא אוכל את הבשר עצמו, או רק כאשר אוכל בשר ממש. ובגמ’ הנ”ל בדף ק”ה: שאומרת שבין תבשיל לגבינה צריך נט”י ובין תבשיל לתבשיל לא, נחלקו הראשונים. תוס’ מביאים שר’ שמואל פירש שמה שאין צריך נטילה זה בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה אבל אם אחד מהם בעין צריך נטילה. ועל זה מסיימת שם הגמ’ שבין תבשיל של בשר לגבינה צריך נטילה, פירוש כאשר אכל גבינה קודם תבשיל של בשר. אך אם בא לאכול גבינה אחרי תבשיל של בשר לא תעזור נטילה וקינוח והדחה, כי זה חלק מהדין של המתנה. ור”ת סובר שאחרי תבשיל של בשר אפשר לאכול גבינה בקינוח והדחה ונט”י, ואין צריך להמתין, ואם אוכל גבינה קודם תבשיל של בשר אין צריך אפילו את זה. והטור פוסק כר”ת, וכן השו”ע.

והנה לפי הרמב”ם שהטעם הוא הבשר שבין השיניים ודאי שמסתבר להקל בכה”ג ולא להמתין אחרי תבשיל של בשר, וכך כותב ר’ יונה שמובא בב”י. ולפי רש”י יש מקום לדון האם התבשיל מושך טעם כמו הבשר עצמו. וסמ”ק דן בזה, שייתכן שגם לפי ר”ת שמקל זה רק באופנים שבמציאות התבשיל לא מושך טעם (הדוגמא שלו היא ביצים המטוגנות בשומן), אבל אחרי אכילת רוטב של בשר, שהוא דבר שמושך טעם ייתכן שיש להמתין גם לשיטת ר”ת. ולשיטת רשב”ם ודאי שצריך להמתין בכל תבשיל, כנ”ל. והב”י אומר שנהגו להחמיר ואין לפרוץ גדר, אך בשו”ע לא מביא זאת, והרמ”א כן מביא זאת. והשו”ע פוסק שבין תבשיל של בשר לגבינה צריך ליטול ידיים (כלומר ולא כמו בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבינה שא”צ), וא”כ עכ”פ אחרי נט”י מותר לאכול מיד וא”צ המתנה. ומזה נראה שהשו”ע באמת מקל למעשה, ולא כדבריו בב”י; וצ”ב.

ומ”מ המנהג הוא להחמיר בכך, ולא עוד אלא שנוהגים להחמיר לחכות שש שעות גם בתבשיל של חלב אחרי תבשיל של בשר, כמו שמובא ברע”א. וגם הילקוט יוסף (עמ’ תכ”ה) הביא שכן נוהגים ומסכים לכך.

          ד. שיעור זמן ההמתנה

ולגבי שיעור הזמן שצריך לחכות יש מחלוקת בפירוש דברי רב עוקבא. כי רב עוקבא אמר שצריך לחכות עד הארוחה הבאה, ואפשר לפרש שהדבר תלוי בארוחה ממש, ואפשר לפרש שתלוי בשיהוי זמן שרגילים להפסיק בין ארוחה לארוחה. ותוס’ (ב-ק”ה.) והמרדכי ועוד סוברים שהדבר תלוי בהפסק שבין ארוחה לארוחה, והרי”ף והרמב”ם והרא”ש ועוד סוברים שתלוי בהפרש של זמן. והרי”ף והרא”ש כותבים שצריך לחכות כשיעור שרגילים להמתין בין סעודת הבוקר לבין סעודת הערב ולא מגדירים זאת לפי זמן מדויק. אך הרמב”ם כותב בפירוש יותר, שהזמן הוא “כמו שש שעות”.

ולכאורה יוצא לפי תוס’ שהטעם לחכות בין בשר לחלב הוא לא כרמב”ם ולא כרש”י, כלומר לא מצד בשר שבין השיניים ולא מצד שמושך טעם, כי לפי שני הטעמים האלה מ”מ צריך להמתין איזה זמן, ולפי תוס’ אפשר לאכול זה אחר זה מיד (בקינוח והדחה) בלי לשהות. אלא צריך לומר לכאורה לפי תוס’ שהנקודה היא הרחקה בדעת האדם בין בשר לחלב, כלומר שאדם יתרגל שיש הפרדה ולא יבוא לאכול יחד, וזאת ע”י סיום סעודה של בשר לפני סעודה של חלב. אכן צ”ע לפי”ז למה דווקא בין בשר לחלב צריך לסיים את הסעודה ולא להיפך, והרי סברא זו שווה בשני המצבים. וכתב בבדי השלחן שלכן צ”ל שתוס’ מסכימים לאחד הטעמים הנ”ל, ורק סוברים שחז”ל עשו לא פלוג לקולא, שבד”כ אדם לא יסיים סעודתו מיד עם סיום אכילת הבשר ומי יאכל חלב, אלא יהיה איזה משך זמן בין זה לזה, ולכן קבעו את הכלל לפי סיום סעודה, ולפעמים באמת תצא קולא שלא מתאימה לטעם הדין, אך זה בכלל הלא פלוג לקולא כאן.

[ועיין בט”ז (ס”ק ג’) שאומר שסיום הסעודה צריך להיות דבר אמיתי, ולא שבאמת זו אותה סעודה ורק יעשו הפסק מלאכותי של ברהמ”ז כדי להתיר אכילת חלב]

והד”מ מביא שהמנהג הוא להמתין שעה בנוסף לסיום הארוחה. והוא מתייחס לזה כפשרה שעשו אנשים מדעתם ולא כשיטה עם מקור, אך מ”מ מביא את המנהג גם בהג”ה בשו”ע. והגר”א מסביר שהמנהג בנוי על דברי הזוהר (שהובאו גם בב”י) שאסור לאכול בשר וחלב באכילה אחת או בשעה אחת או בסעודה אחת. וא”כ עיקר הדין מצד הגמ’ זה להמתין לסיום הסעודה כדעת תוס’, ועל גבי זה החמירו להמתין שעה מצד הזוהר שאומר שעה אחת [ועיין לקמן מה שהערנו בזה בחלק של אכילת בשר אחרי חלב].

והרמ”א מדגיש שלשיטתו שעיקר ההמתנה הוא סילוק מהסעודה ולא המתנה של זמן, צריך גם קינוח ונטילה בין הבשרי לחלבי, שהרי לפי שיטה זו האכילות יכולות להיות בסמיכות זו לזו, וכמו שבין חלב לבשר, שאפשר לאכול בסמיכות, הצריכו קינוח ונטילה, כדלקמן, כך גם כאן. והט”ז אומר שה”ה לפי השיטה של המתנת שעה בנוסף לסילוק הסעודה, והש”ך מקל בנקודה זו.

ובהמתנת שש שעות, ברור שזמן ההמתנה הוא לא מסיום הסעודה (ברהמ”ז) אלא מסיום האכילה עצמה, שכך יוצא לפי טעם הדין. וכן כתוב בפירוש ברמ”א, לפי השיטה שסוברת לחכות שעה, שגם אם חיכו את השעה הזו מסיום האכילה עצמה ולא מסיום הסעודה זה מספיק [אכן, זו ראיה אם יש דמיון בין השעה לשש שעות כמו שנראה מהד”מ שזו פשרה, אך לפי הגר”א שזה בנוי על הזוהר מסתבר שאין להוכיח]. וכן כתוב בדרכי תשובה ס”ק ד’ ועוד כמה אחרונים (עיין ילקוט יוסף עמ’ שצ”א).

האחרונים מחמירים בענין ההמתנה, ולמרות שהרמ”א הביא את המנהג להקל גם בלי שש שעות, גם האחרונים האשכנזים מחמירים למעשה להמתין שש שעות, וכך התקבל המנהג.

[ויש קצת קהילות שנהגו בהמתנת שלוש שעות (ויש שנהגו שלוש שעות אחרי עוף ושש אחרי בהמה), וזה באמת נראה כמין פשרה, אם כי הביאו שיש לזה מקור בלשון ר’ ירוחם, אך ייתכן שזו ט”ס שם. ומי שנוהג כך לא מחויב לשנות את מנהגו, אך מ”מ ראוי שיעשה כן]

ויש פוסקים שאומרים ששש שעות לאו דווקא, שהרי לשון הרמב”ם היא “כמו שש שעות”, ובמאירי כתוב “חמש שעות או שש שעות”, וא”כ רואים שזה לא שיעור מדויק. ובספר הכשרות (פ”י הע’ ע”ו) מביא בשם הרב אלישיב להקל אחרי חמש שעות ומשהו. והרב עובדיה (יבי”א א’, ד’ אות י”ג) מקל בשעת הצורך אחרי חמש שעות וחצי. ומ”מ מי שלא כתב כך מסתמא מחמיר כי השיעור של שש שעות נכתב כשיעור מדויק ולא כותבים כשש שעות.

רע”א אומר שמשמע מהרמ”א שמה שמחמיר לחכות שש שעות זה דווקא אם אכל בשר, אך אם רק לעס ופלט לא נוהגים לחכות שש שעות. אך פמ”ג אומר שגם בלועס צריך להמתין. אך מ”מ כל זה לאשכנזים, כי השו”ע עצמו ודאי מחמיר בלועס.

עוד אומר פמ”ג שאפילו בלועס שומן צריך להמתין, ואע”פ שלא שייכים כאן שני הטעמים, לא פלוג בכל דרך אכילה. אך בהגהות מהרש”ק על הפמ”ג אומר שמ”מ אם רק טועם בפיו בלי ללעוס ופולט – לכו”ע א”צ להמתין.

          ה. בשר שנמצא בין השיניים אחרי זמן ההמתנה

אף שצריך להסיר בשר שנמצא בין השיניים לאחר שש שעות, כתב מהרש”ל (יש”ש פרק כל הבשר סי’ ט’) שאין חיוב לבדוק ולחפש אחר בשר כזה. וביד יהודה חולק ואומר שצריך לבדוק אחריו. ונראה למעשה להקל בזה, שהכול דרבנן וגם אם נמצא בשר לפי הרמב”ם מותר לאכול אחרי שש שעות וא”צ להסירו. אכן, אם המציאות היא שיש גשר בשיניים וכדומה, או מציאות אחרת שאדם יודע שבד”כ נתקע לו בשר, נראה שצריך לבדוק.

והר”ן אומר שמי שמוצא בשר בין שיניו אחרי זמן מסוים מהאכילה, שאמרנו שצריך להסירו (ואפילו במוצא אחרי שש שעות) א”צ להמתין שש שעות מאז שהוציא את הבשר אלא מזמן האכילה, וכך נפסק בש”ך.

והר”ן מדבר כאמור על מי שהוציא בשר מבין שיניו, ומשמע מזה שמי שבולע בשר כזה צריך להמתין שש שעות משעת הבליעה, ככל אכילת בשר. וההפלאה אומר שמעיקר הדין נראה שצריך להמתין שש שעות, אך שנראה שמנהג העולם איננו כך. ומסביר שהמנהג בנוי על כך שהבשר כבר מוסרח ושהוא רק קצת. אך מפקפק שסו”ס לא חילקו בין רב למועט, ואנחנו מתייחסים לבשר זה כבשר ששמו עליו לפי שיטת רש”י [וצ”ע מה פוסק למעשה]. וכן בבדי השולחן מחמיר. ובספר הכשרות (פ”י הע’ ע”ח) הביא להיתר בשם הרב הלברשטאם, וכן הובא להיתר בשם הרב פריינד בספר מרא דשמעתתא (אות שפ”ט) וכן בספר זר השולחן, ושם אומר הטעם שלא הצריכו להמתין אלא מעיקר הסעודה ולא מאכילה כזו טפלה.

והילקוט יוסף (עמ’ שע”ו) כותב שצריך שלא לבלוע כי אם יבלע יצטרך לחכות שש שעות, ונראה שכך פוסק. אך יש קצת מקום לפרש שכתב כן רק בלכתחילה להיזהר שלא לבלוע, ובדיעבד לסמוך על מנהג העולם שמביאו בסמוך עם דברי ההפלאה. וצ”ב עוד בדעתו.

          ו. המתנה באכילת נ”ט בר נ”ט

הב”י אומר שאם בישלו תבשיל פרווה בקדרה בת יומה מותר לאכול אחרי אכילת תבשיל זה חלבי בלי המתנה; והרמ”א מביא היתר זה.

הש”ך (ס”ק י”ט) שואל על הב”י [בש”ך לא מפורש ששואל על הב”י, אך כך מסבירים אותו היד אברהם והפמ”ג] מה ההו”א שיהיה אסור עד שהוצרך לומר שמותר, והרי לשיטת הב”י (בסי’ צ”ה) נ”ט בר נ”ט מותר לאוכלו ממש עם המין השני, וא”כ כ”ש שלא צריך לחכות אחרי נ”ט בר נ”ט של בשר. ועונה הש”ך שצ”ל שמדובר שבישלו את התבשיל הפרווה בקדרה שאיננה נקיה, ויש קצת בעין שמתערב בתבשיל [וצ”ל שאין פי שישים או שהתבשיל שנאכל לא בושל באופן שמבטל את הבעין אלא התערב בעלמא, או אוקימתא אחרת כי אם יש ביטול שוב תחזור השאלה שהדין הוא פשיטא ואפשר גם לאכול עם המין השני ממש, ועיין כעין זה בפת”ש וביד אברהם], באופן שאסור לאכול עם המין השני, ועל זה מחדש הב”י שאעפ”כ מותר לאכול אחריו חלבי בלי המתנה. וא”כ גם לרמ”א בסי’ צ”ה שסובר שנ”ט בר נ”ט אסור, מ”מ ייתכן שהחידוש של הב”י נכון להלכה, הגם שאין את ההכרח לומר כן לפי הרמ”א.

ויש להבין את דברי הש”ך בסברא, כי אין חילוק בין אכילת מעט בשר או הרבה בשר לענין המתנת שש שעות, וא”כ אם יש כאן מעט בשר שלא התבטל מה לי אם זה הרבה או קצת, סו”ס אכל בשר. וגם צריך להבין סו”ס מה הגדר לפי הש”ך, כי אם הבשר לא בטל בששים, עד כמה נגיד שהאוכל אותו כשהוא מעורב עם פרווה א”צ להמתין.

ונראה שהש”ך סובר שהמתנה אחרי בשר זה רק כאשר אדם מתכוון לאכול את הבשר, ובזה עשו את ההרחקה. אך כאשר האדם בכלל לא מתכוון לאכול בשר לא גזרו הרחקה זו (אף שהטעם להרחקה שייך כעיקרון). וזו המציאות במקרה של הש”ך, שהקדרה היתה מלוכלכת אך האדם לא התכוון לאכול בשר. ולכן הדבר לא תלוי בכמות של אוכל אלא בכוונת האדם. וכן במקרה דומה ומצוי, שאדם משתמש בכף או כלי הגשה שקודם לכן השתמשו בהם לבשר, ולא ניקו אותם, ומיד לקחו על ידם מאכל פרווה, שנראה שגם במקרה כזה הש”ך יקל, ולפי העיקרון הנ”ל שאין כוונת האדם לאכול את החלק הבשרי. אך זה נראה פשוט שאם הבשר או רוטב הבשר משמש כחלק מהמנה שאוכלים, ודאי הש”ך לא יגיד שא”צ להמתין, כי כאן מכוון לאכילת הבשר עצמו.

ויש בדברי הש”ך דוחק, כי מי שהביא למעשה את הדין הזה הוא הרמ”א ולא הב”י, וא”כ אין מקור לחידוש של הש”ך בשו”ע. וזה שהב”י הביא את הדין הזה לא קשה כי הוא בא לומר שגם לשיטות הראשונים המחמירות בנ”ט בר נ”ט בזה יש להקל, אך להלכה באמת השמיט זאת כי אין בזה חידוש להלכה לשיטתו [ועיין עוד לקמן בשם רע”א].

וביותר, היד אברהם הוסיף להקשות על הש”ך שהב”י שם, אחרי שאומר שמותר לאכול חלבי אחרי תבשיל פרווה שבושל בכלי בשרי בן יומו, מוסיף שלענין לאוכלו עם חלבי ממש – עיין בסי’ צ”ה. וא”כ פשוט וברור שמיירי בקדרה נקיה, כי לענין קדרה מלוכלכת משומן וכדומה אין דיון בסי’ צ”ה, והדין פשוט שאסור לאכול עם המין השני אא”כ היה בישול בשישים כידוע; וזו קושיה חזקה מאוד.

וכמה אחרונים חולקים על הש”ך, א”ז שמובא ביד אברהם, וכן היד אברהם עצמו נראה שחולק. וכן חולקים עליו ברכי יוסף (שיו”ב אות ל”ג) וכה”ח (אות ס’) בשם זבחי צדק. וכן הבית לחם יהודה (שמובא ביד אברהם ובפת”ש) סובר שעכ”פ בשומן שנותן טעם בתבשיל אין להקל לאכול אחריו חלבי [וצ”ב לפיו אם עדין יש כאן איזה חידוש או שחזרנו לגדרים הרגילים שכל בעין ממתינים אחריו].

והילקוט יוסף (עמ’ תכ”ו) עשה כעין פשרה, שאומר לחכות שעה, והמחמיר לחכות שש תבוא עליו ברכה. עוד הביא בשם בא”ח (שלח אות י”ב) להצריך בכה”ג נטילה וקינוח והדחה.

ובאשר לקושיית הש”ך על הב”י, לאיזו נ”מ כתב שא”צ לחכות אחרי נ”ט בר נ”ט אם מותר לפיו אפילו לאכול זאת יחד עם חלב, כתב רע”א שי”ל שבא לרבות גם נ”ט בר נ”ט בדבר חריף, שבו תופסים שאין את הרעותא של נ”ט בר נ”ט, אך סו”ס זה טעם בעלמא וא”צ לחכות אחריו שש שעות.

והנה לפי דברי ב”י שהם פשוטים להלכה, שא”צ לחכות אחרי נ”ט בר נ”ט בשרי, מסתבר בפשטות שה”ה להיפך, באכל בשר ורוצה לאכול בתוך שש שעות נ”ט בר נ”ט חלבי שיהיה מותר, כי העיקרון הוא שלענין המתנה נ”ט בר נ”ט איננו כמו בעין. ואכן כך נראה שתפסו בפשטות הפוסקים שלא חילקו בזה.

אך לענין האופן שדיבר בו רע”א, שא”צ לחכות שש שעות אחרי דבר חריף בשרי, שזה חידוש יותר גדול מנ”ט בר נ”ט, הפמ”ג (או”ח תצ”ד א”א סק”ה) אומר שאין לאכול נ”ט בר נ”ט (הוא מיירי בסכין חלבי שחתכו בו דבר חריף) אחרי בשר ממש. והדרכי תשובה (ס”ק מ”ב) מביא מהיד יהודה שמ”מ בנידון זה א”צ להחמיר בדבר חריף שנחתך בסכין שאינה בת יומה, וגם לא בבישול דבר חריף בקדרה שאינה בת יומה.

אך הדרכי תשובה מביא עוד משו”ת מור ואהלות שהמנהג להקל גם בדבר חריף בבן יומו אחרי בשרי, ודלא כפמ”ג.

          ז. ספק אם עברו שש שעות

המסופק אם עברו שש שעות, נחלקו האחרונים האם יכול לאכול חלבי. ולכאורה כיוון שפשוט שההמתנה היא דרבנן היה צריך להקל בספק, אלא שיש כאן שאלה האם המציאות כאן של אכילת חלב אחרי בשר נחשבת דבר שיש לו מתירין או לא. כי מצד אחד י”ל עד שתאכלנו באיסור תמתין עד שיצא הספק מהלב ותאכלנו בהיתר. וכן דעת היד יהודה שמובא בדרכי תשובה. אך מצד שני יש כלל של הנוב”י (בצל”ח פסחים ט’:) שמה שכתוב שמוקצה הוא דבר שיש לו מתירין זה רק לגבי אכילת המוקצה כי אפשר לאכול אותו עכשיו ואפשר אחרי שבת ועל זה אומרים שימתין לאחרי שבת. אך לגבי טלטול מוקצה לא נגיד כך, כי א”א לומר שיטלטל אחרי שבת, כי הוא רוצה לטלטל גם עכשיו וגם אחרי שבת. וא”כ הטלטול של היום ילך לאיבוד אם נדחה את האפשרות לטלטל רק למחר ובכה”ג לא אומרים דבר שיש לו מתירין כידוע. ובזאת משיג הדרכי תשובה על היד יהודה, כי כאן יכול לאכול הרבה מאכלים חלביים, גם עכשיו וגם לאחר זמן, וא”כ את אפשרות האכילה של עכשיו הוא יאבד. אך בבדי השולחן ועוד כתבו שהדמיון של הדרכי תשובה לא עולה יפה, כי עכ”פ על כל דבר ודבר חלבי שירצה לאכול נגיד לו שידחה זאת לאחר שיצא הספק מלבו ולא נחשב שמאבד את אפשרות האכילה.

ולמעשה מי שרוצה לסמוך ולהקל רשאי, כיוון שסו”ס הדין כאן דרבנן והמחלוקת לא מוכרעת [וכיוון שכאן המחלוקת היא על המציאות שלפנינו אם היא דבר שיש לו מתירין או לא, לא שייך לומר שנלך לחומרא בספק של המחלוקת, בדבר שיש לו מתירין, כי זה גופא מסופק לנו האם זה דבר שיש לו מתירין או לא. כך נראה].

והילקוט יוסף (עמ’ שפ”ו) מקל מצד נוסף, שיש כאן ספק ספקא, ספק במציאות האם עברו שש שעות, וספק בהלכה שאולי הלכה כראשונים שסוברים שא”צ לחכות שש שעות, ומראה שיש כמה מקומות בשו”ע שפוסק שאומרים ס”ס גם בדבר שיש לו מתירין (והרמ”א בסי’ ק”ב חולק).

עוד כתבו סברא להקל לאשכנזים, שמעיקר הדין הלכו לפי המנהג של להמתין שעה, ובתורת חומרא נוהגים שש שעות, ובמקום ספק לא החמירו.

          ח. מי שברך על מאכל חלבי בתוך שש שעות לאכילת בשר

מי שברך על מאכל חלבי בתוך שש שעות לאכילת בשר, כתב הרב עובדיה (יבי”א ח”ב יו”ד סי’ ה’) שיטעם מעט, ועיי”ש באריכות. ותורף הדברים שלפי מי שסובר שברכה לבטלה דאורייתא ודאי צריך לדחות איסור זה של אכילת חלב אחרי בשר שהוא רק דרבנן. וגם לפי מי שאומר שברכה לבטלה זה איסור דרבנן יש לטעום מעט, מצד ספק שמא הלכה כתוס’ שמועיל סיום הסעודה וא”צ להמתין יותר מזה, ואין ספק איסור אכילת חלב אחרי בשר מוצא מודאי ברכה לבטלה. וכן הוא להיתר בתשובות והנהגות (ח”ב, סי’ שפ”ט), ובבאר משה (ח”ד סי’ כ”ד).

וזה לא יעזור למי שברך מיד אחרי הבשר בתוך הסעודה, שאז אין את הצירוף לפי הסוברים שברכה לבטלה דרבנן. אך גם באופן זה נראה שמסקנת הרב עובדיה שיאכל, וגם לסוברים שברכה לבטלה דרבנן, כי הרמ”א (באו”ח רע”א, ה’) אומר שמי שברך על לחם קודם הבדלה יטעם מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. והעיקרון הוא שדבר שאיננו אסור באיסור חפצא סברת הפוסקים היא להקל באיסור אכילתו ולא לדחות מפניו איסור אחר של ברכה לבטלה [ובאמת שזה כלל מחודש, והרב עובדיה מביא שם תשובת מהר”ם מרוטנבורג (סי’ ש”ב) שבאמת חולק ומביא שריצב”א פסק שלא יאכל לפני הבדלה הגם שברך ותהיה ברכתו לבטלה. אך עכ”פ הלכה כרמ”א].

ולפי האשכנזים שמתייחסים להמתנת שש שעות כחומרא וכמנהג, פשוט עוד יותר להתיר לטעום מעט (אחרי סיום סעודה והמתנת שעה) כי יותר פשוט שמנהג יידחה מפני ברכה לבטלה. וכן הפוסקים מתירים למי שברך על מאכל בשר בתשעת הימים לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה [וצ”ע אם באופן שלא המתין שעה אך סיים סעודתו גם כן נגיד כך, כי סו”ס השעה היא בתורת מנהג. ונראה שלא, כי כשהרב עובדיה מצרף את השיטה של האשכנזים הוא מצרף רק אם עברה שעה, וכן בתשובות והנהגות].

          ט. המתנה בחולה וקטן

לגבי חולה, כותבים האחרונים (חת”ס יו”ד ע”ג ועוד) שיכול להקל ולאכול אחרי שעה אחת, אחרי סיום הסעודה הקודמת, כנ”ל שזה היה המנהג של האשכנזים. וגם פוסקים ספרדים במקום חולי מקילים לנהוג כך (זבחי צדק, בא”ח שנה שניה שלח אות י”א, יבי”א ח”א יו”ד סי’ ד’). והחולי שמתואר כאן הוא לאו דווקא בגדרי חולה שאין בו סכנה, אלא גם בפחות מכך, כמו שכותבים שגם בקצת חולי מותר.

ויש להדגיש שאנחנו פוסקים שאסור לתת לחולה איסור דרבנן ממש, ורק כאן שיש צירופים של השיטה המתירה וגם זה לא אכילת חפצא של איסור אלא הרחקה שעשו חכמים – בזה מקילים.

והחכמת אדם (מ’, י”א) אומר שהחולה שאוכל לפני שעברו שש שעות יחטט את שיניו שלא יהיו שאריות בשר.

ולגבי קטנים הרב עובדיה (שם ביבי”א ח”א יו”ד סי’ ד’) אומר שיש להקל להם במקום שיש להם צורך באכילת החלב, לאכול אחרי שעה מסיום הסעודה הקודמת, גם מצד שיש לדמות קטנים לחולים, וגם מצד שיש אומרים שלא גזרו על קטנים איסורי דרבנן במקום שיש להם צורך בכך, וגם מצד שיש מקומות שרואים שאיסורים שתלויים בזמן כמו באכילה לפני קידוש מקילים לקטנים. אך כל זה במקום צורך, וודאי שממתקים אינם בכלל ההיתר, ומפורש כך ברב עובדיה ביבי”א ח”ג יו”ד סי’ ג’ אות ז’. וכן פוסק הרב נויברט בספרו על חינוך הקטנים למצוות.

ושבט הלוי (ד’, פ”ד) אומר שעד גיל 3 (גיל הבנה, עיין באו”ח סי’ שמ”ג במ”ב, שעד אז לא צריך לחנך ללא תעשה, אף שאסור לספות בידיים איסור חפצא) מותר להאכיל בלי המתנה כלל חלבי אחרי בשרי, וכן הוא ביבי”א ח”ג יו”ד סי’ ג’ אות ז’; ובזה מתיר הרב עובדיה אפילו בממתקים, כי לא באנו מצד צורך.

          י. אכילת בשר אחרי גבינה

פשוט בגמ’ שמותר לאכול בשר אחרי גבינה, בתנאי שיעשה קינוח והדחה כדלקמן.

אך הד”מ מביא שהרבה נוהגים שלא לאכול בשר אחרי גבינה אם היא קשה, כלומר שעברו עליה שישה חודשים או שהיא מתולעת, כי בגבינה קשה יש חשש שייתקעו חתיכות בין השיניים כמו בבשר. ובהג”ה מביא מנהג זה וכותב שאין למחות במקלים, אך שטוב להחמיר.

והט”ז אומר שאין לחשוש לגבינה שבין השיניים, כי גם על בשר לולא שהגמ’ הביאה פסוק שבשר שבין השיניים נחשב בשר לא היינו נוקטים שיש לו חשיבות של בשר, ובגבינה אין לנו פסוק כזה. אכן, הט”ז אומר שבגבינה מתולעת יש להחמיר כי בפועל היא מושכת טעם כמו שבשר מושך טעם עד שש שעות.

ונחלקו הפוסקים מה הדין בגבינות שלנו – גבינות צהובות, גבינות קשות מלוחות, וגבינות מותכות [באופן כללי נראה שדעת הפוסקים שדין אחד לכל הגבינות הללו, ומי שיחמיר בזה יחמיר גם בזה (עיין בספר הכשרות שאומר כך בשם הרב אוירבך, ויש עוד שכותבים כך)]. המציאות – לפי תיאור של הרב וייטמן בתשובה שנמצאת באינטרנט – היא שרוב הגבינות הצהובות הנפוצות כיום מבשילות תוך חודש-חודשיים, ורק מעטות מבשילות במשך יותר זמן. ויש קצת גבינות שמבשילות ביותר מחצי שנה (למשל גבינת ‘פרזמן’ או גבינות צאן בשם ‘קצ’קבל’). גבינות מתולעות לא מצויות בארץ, אם כי יש גבינות שגורמים להם לטעם חזק במיוחד שיכול להיות דומה לטעם החזק של גבינות מתולעות.

וכמה פוסקים מקילים בגבינות צהובות (וכן שאר הגבינות הקשות) מצד שלמעשה לא שוהות ששה חודשים, ואינן מתולעות [והגם שיש גבינות שעד שיאכלו אותן יעברו שישה חודשים, מ”מ זמן ההמתנה של הגבינה במקרר לא נחשב לחלק מתהליך ההבשלה – כך בכמה תשובות בנושא]. עיין בספר הכשרות שמביא כך בשם הגר”א קוטלר ועוד, וכן דעת הרב יעקב אריאל.

ודעת השבט הלוי (ח”ה סי’ ל”ה) שכיוון שאנחנו לא יודעים על כל גבינה מתי היא יוצרה, ועוד שיש אחרונים שמחמירים גם בפחות משישה חודשים [וצ”ב לאיזה אחרונים מתכוון], יש להחמיר בכל גבינה קשה. וכן מביאים בשם הרב אלישיב להחמיר בכל גבינה צהובה.

ודעת הרב עובדיה (יבי”א ח”ו יו”ד סי’ ז’) להקל מעיקר הדין בלי להמתין כלל (ולגבי קינוח והדחה עיין לקמן), חוץ מצד מידת חסידות כדלקמן בשם הזוהר, שהרי השו”ע בכלל לא הביא את הענין הזה של המתנה בבשר אחרי חלב.

ובבא”ח (שנה שניה פרשת שלח) כתוב שהמנהג שלהם הוא להמתין שעה כנגד כל חודש של הבשלת הגבינה הקשה, ואם לקח לה שישה חודשים ומעלה – ימתין שש שעות.

ולמעשה נראה שודאי מי שאין לו בזה מנהג ברור יכול להקל בכל גבינה שלא עברו עליה שישה חודשים שלא להמתין כלל, כי זו מחלוקת בדרבנן, בתוך דין שממילא בנוי על חומרות, ועוד שהרמ”א כותב עליו בלשון של וטוב להחמיר (ועיין באג”מ יו”ד ח”ב סי’ כ”ו שמתייחס לפסק הזה של הרמ”א בתור חומרא ולא בתור עיקר הדין, גם על גבינה שודאי תוגדר קשה לכל הדעות).

יש שנהגו להמתין אחרי כל אכילת חלבי חצי שעה לפני אכילת בשרי; וצ”ע כעת מה המקור או הסברא למנהג זה [ילקוט יוסף מתייחס למנהג זה בעמ’ תל”ז אך לא מצאתי במקורות ששולח אליהם. ונראה שבציון שם לבאר משה צ”ל כ”ד במקום נ”ד, ובכל אופן לא נמצאת שם התייחסות. ואולי זו תשובה אחרת, וצ”ב]. ומ”מ נראה שזה לא במקום קינוח והדחה, שלא מצאנו כן בפחות משעה.

עוד כתב הרמ”א שכיוון שבזוהר מפורש שאסור לאכול בשר וגבינה בסעודה אחת ובשעה אחת יש להחמיר גם בבשר אחרי חלב כי בזוהר לא חילקו בסדר של אכילתם.

והפמ”ג אומר שלא נהגו להחמיר בזה אחרי סיום הסעודה החלבית, למרות שלפי הזוהר כל שלא עברה שעה גם אם סיימו את הסעודה א”א לאכול בשר.

ועיין ברמ”א באו”ח סי’ תצ”ד שאומר שהמנהג לקחת שני לחמים לסעודת שבועות ולאכול אחד עם חלב ואחד עם בשר, ומפורש שם במ”ב שלא צריך להפסיק בברהמ”ז. הרי שלא נהגו כזוהר אפילו באותה סעודה.

עוד יש לציין שיש פוסקים (כגון יש”ש בפרק כל הבשר סי’ ו’) שסוברים שהזוהר מיירי רק בחלב אחר בשר כדין התלמוד ולא בשני האופנים, ואם כן אין כאן חידוש [וייתכן שזו דעת הגר”א שציין את הזוהר בתור מקור למנהג אשכנז להמתין שעה בין בשר לחלב, ואם הזוהר מיירי בשני המצבים איך נקטו אותו לחצאין. וזה גם נראה מתאים לשיטת הגאון שבאופן כללי יש להשוות את הזוהר שלא יחלוק על הגמרא].

מ”מ מפורש בכמה פוסקים שבתורת חומרא יש מקום להחמיר את הזוהר הזה, באופן שישהה שעה אחרי בשר או חלב עד אכילת המין השני, וגם יגמור את סעודתו. כך למשל ביבי”א הנ”ל, ח”ו סי’ ז’, ועוד.

          י”א. קינוח והדחה

קינוח (כלומר אכילת דבר פרווה) והדחה (כלומר שטיפת הפה; ועיין לקמן בדעת הרמב”ם) הוא דין ההפסק שבין אכילת חלבי לבשרי, כדי להעביר שאריות מהפה. ובודאי שהוא הדין שהיה צריך לעשות כן גם בין בשרי לחלבי, אלא שכיוון שנוהגים להמתין שש שעות, הפוסקים כותבים שזה תחליף גם לקינוח והדחה, כי באופן טבעי הפה מתנקה מעצמו משאריות (חוץ מחתיכות בשר שנתקעות בין השיניים, לפי הטעם של הרמב”ם, כנ”ל). ולפי תוס’ שלא ממתינים אלא רק גומרים את הסעודה, באמת כתוב שצריך קינוח והדחה. ולפי מנהג אשכנז שציין הרמ”א שממתינים שעה בנוסף לסיום הסעודה – נחלקו הש”ך והט”ז האם צריך קינוח והדחה או לא (וצ”ע לפי הט”ז שמצריך, מה הגבול, וממתי כבר יודה שא”צ). ואכן תהיה לזה נ”מ בחולה ששומר רק שעה, עיי”ש לעיל.

היכי תימצי נוסף לקינוח והדחה אחרי בשר הוא המקרה של הר”ן, שאומר שאחרי שאדם מוציא חתיכות בשר מבין השיניים צריך קינוח והדחה (וא”צ שש שעות משעה שהוציא את החתיכה. ולעיל דנו באופן שאוכל את החתיכה שמצא בין שיניו). וכך מובא ברמ”א.

ומבואר בגמ’ שדווקא בין אכילת חלבי לאכילת בשר בהמה צריך קינוח והדחה, אך בין חלבי לעוף א”צ, וזו המשמעות של מש”כ שעוף וגבינה נאכלים באפיקורן. וכך היא ההלכה מעיקר הדין, והבא”ח אומר שמנהגם להחמיר להצריך קינוח והדחה גם בין גבינה לעוף.

לגבי קינוח והדחה הב”י הביא בשם הרשב”א (בתורת הבית) שצריך או קינוח או הדחה ולא את שניהם. אך בפוסקים רבים אחרים מוכח שצריך את שניהם; והב”י אומר שנהגו לעשות את שני הפרטים ושכך נכון לעשות, וכך בשו”ע.

הפוסקים (הג”מ בשם מהר”ם, וכן שאר פוסקים) כותבים שאין הבדל אם קודם ידיח את פיו או שקודם יקנח [ואף שהשו”ע נוקט לשון של אחר כך ידיח כנראה הוא לא חולק, שהרי על אותה לשון בטור ביאר הב”י שהיא לאו דווקא ואין הוא חולק].

הטור מביא שי”א שאפשר לקנח ולהדיח ביחד, אם ישרה פיתו במים, אך כותב שעדיף לעשות כל אחד בפנ”ע.

הגמ’ אומרת שלא יקנח ע”י קימחא (דווקא קימחא, אך לחם וכדומה שעשויים מקמח כמובן אפשר לקנח בהם כמו שמובא בפשטות בכל הפוסקים), תמרי וירקא, שאלה דברים שנדבקים ולא מקנחים את הפה היטב [בספר הכשרות כתב שירקא זה ירקות עלים, וצ”ע מנין לו].

הפרי תואר שמובא בפת”ש אומר שצריך לבלוע את מה שמקנחים בו, כדי שגם החלק הפנימי של החיך יתנקה. והפמ”ג (ש”ד אות י”ב) ועוד (עיין דרכי תשובה) חולקים. וילקוט יוסף (עמ’ תל”ט) אומר שבלי קשר למחלוקת כאן על תועלת הקינוח אין לפלוט את מה שמקנח בו משום איסור הפסד אוכלים.

עוד הביא בספר הכשרות בשם תשובה מבעל הבאר משה שצחצוח שיניים ודאי מועיל כקינוח והדחה. אך לפי הפרי תואר הנ”ל זה לא פשוט לכאורה.

וצ”ע עד כמה זמן אחרי אכילת החלבי צריך לעשות את הקינוח וההדחה, כי לפי הש”ך הנ”ל שאומר שגם אחרי בשרי ועברה שעה א”צ כ”ש שכאן א”צ לפחות אחרי שעה, אך לפי הט”ז שם צ”ע.

בנוסף לקינוח והדחה צריך גם נטילת ידיים, שלא יהיה מצב שנדבק מעט חלב לידיים ואח”כ יאכל זאת יחד עם הבשר. ודעת הרמב”ם היא שההדחה שכתובה בגמ’ היא הנטילת ידיים הזאת בעצמה, ואין דין שטיפת הפה. אך רוה”פ נוקטים שאלה שני דינים שונים (וכך בשו”ע).

מבואר בגמ’ שהנטילה איננה לעיכובא, ואם רואה שידיו נקיות א”צ נטילה. אך אם יש חושך ולא יכול לראות, באמת צריך ליטול ידיו [אלא שכמובן יועיל לשטוף בלי כלי, כנ”ל שכל שרואה א”צ כלל נטילה; ונראה שלכן לפי הרמב”ם נקטו חז”ל כאן לשון הדחה ולא לשון נטילת ידיים].