עמידה בפני רבו ובפני זקן
א. המקור לכבוד רבו | ב. רב מובהק, והאם שייך היום רב מובהק | ג. חיוב כבוד ברב שאינו מובהק | ד. חיוב קימה ברב מובהק ובסתם תלמיד חכם | ה. קימה מפני זקן | ו. האם צריך לפנות מקום לזקן באוטובוס? | ז. עמידה בפני רבו ובפני זקן בשעה שעוסק בתורה או בתפילה
א. המקור לכבוד רבו
ברמב”ם בספר המצוות (עשה ר”ט) כתוב: “שצונו לכבד החכמים ולקום מפניהם ולגדל אותם והוא אמרו ית’ מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ולשון ספרא תקום והדרת קימה שיש בה הידור”.
הוא פלא לכאורה, כי אם המקור הוא אותו פסוק שעוסק בקימה לפני זקן, איך ידעו לרבות הנהגות של כבוד (מעבר לקימה) לרב ולא לזקן שאינו ת”ח. וי”ל שאת זה למדו בק”ו מאביו ואמו, כלומר הפסוק אומר לכבד זקן ורב, וחז”ל יודעים לומר שאם מצאנו חיוב כיבוד הורים, בודאי שהחיוב לכבד את רבו יהיה לא פחות, כמו שאמרו שרבו מביאו לחיי עוה”ב. וי”ל שלכן הרמב”ם והטור הדגישו את זה בדבריהם [וכן הרמב”ם הביא זאת מיד בתחילת דבריו בהל’ ת”ת פ”ה ה”א, אכן צ”ע למה שם לא כתב כלל מקור מפסוק לדין].
וייתכן שלכן שינה הכתוב ואמר לגבי זקן רק חיוב לקום ולגבי ת”ח לשון של הידור שסובלת עוד חיובים חוץ מלקום.
ויש שכתבו שהמקור לדין הוא ממש”כ את ה’ אלקיך תירא, שהמילה את מרבה ת”ח (קידושין נ”ז: ועוד). כך ביראים (מצווה רל”א) ועוד, וכך הרמב”ם עצמו בשורש השני מביא מבה”ג (כלומר כך הרמב”ם מסביר בדעת בה”ג שמנה כמצווה מורא מפני ת”ח). והרמב”ם תוקף זאת ואומר שאין למנות מצוות שיוצאות מריבוי, ושם הוא מייסד את שיטתו שדינים הנלמדים ממידות שהתורה נדרשת בהן הם דברי סופרים (ורק אם יש לנו גילוי בגמרא שזה דאורייתא, נניח שבעצם זו הלכה מקובלת ורק הסמיכו אותה על אחת מהמידות).
אך הבה”ג ודעימיה סוברים באמת שזה דאורייתא, וזה יכול להימנות כמצווה, ועיי”ש בהשגות הרמב”ן.
ומהרמב”ם יוצא שהחיוב להיות ירא מהחכמים הוא דין דרבנן, ועיקר המצווה דאורייתא היא הכבוד. ולפיהם ייתכן שהפוך, כלומר שעיקר הדין הוא המורא, וכבוד נלמד מזה שבכלל המורא הוא גם הכבוד. וכך כתב על זה ר’ יונה בפירושו לאבות (פ”ד מי”ב): “וכבוד חברך כמורא רבך ומורא רבך כמורא שמים – בכלל המורא הוא הכבוד ואין בכלל הכבוד מורא”.
בין לפי הרמב”ם ובין לפי בה”ג צ”ל שאחרי שלמדנו את העיקרון עדין יש כאן מסרן הכתוב לחכמים, שהגדירו את ההלכות השונות, ושחילקו בין רב מובהק לרב שאינו מובהק. וייתכן שהענין של רב שאינו מובהק הוא ודאי דרבנן, ואז ייתכן שלא צריך להגיע כאן למסרן הכתוב לחכמים. אם כי בודאי שבכל מקרה ההגדרות המדויקות של כבוד נלמדות באומד שאמדו חכמים מה ראוי בדיוק להיות הכבוד.
הלכות רבות נאמרו ביחס לכבוד רבו המובהק בסימן רמ”ב. כיוון שרב מובהק אינו מצוי כיום לא נביא את כל ההלכות הללו.
בהמשך נתמקד בחיוב לעמוד בפני רב מובהק, רב שאינו מובהק וזקן.
ב. רב מובהק, והאם שייך היום רב מובהק
בגמ’ בב”מ ל”ג. נחלקו מי הוא הרב המובהק, שרוב ההלכות בסימן מתייחסות דווקא אליו: “תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה [כלומר גמרא, עיי”ש ברש”י] ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו”. והגמ’ שם בהמשך פוסקת כר’ יהודה.
ועיין בש”ך (רמ”ד, י”ב) שכתב: “פירש”י בס”פ אלו מציאות רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה ואם ש”ס ש”ס וכ”כ הט”ו לקמן ס”ל וא”כ יש לומר שלמד אצל זה רוב חכמתו במקרא ואצל זה רוב חכמתו במשנה ואצל זה רוב חכמתו בש”ס ואצל זה רוב חכמתו במדרש ואגדות ואצל זה רוב חכמתו בקבלה וכיוצא בזה בשאר חכמות התורה”.
כיום מכל מקום רחוק שיהיה בכלל גדר של רב מובהק, שהרי עיקר הלימוד היון הוא מספרים (ערוך השולחן סע’ כ”א, ועוד). אך יש בכל זאת כמה אופנים שיכול להיות רב מובהק.
ערוך השולחן (סע’ כ”א) כתב: “ותלמיד מובהק לא שייך עתה אא”כ למד בישיבתו רבות בשנים וקיבל ממנו דרכה של תורה הן בבקיאות הן בסברות ישרות כידוע ולפ”ז עכשיו א”א להיות אצל אדם רק רב מובהק אחד והוא הראשון שהעמידו על קרן התורה”.
וכן ייתכן הדין ביהודי פשוט שלא לומד חוץ מבשיעורים של הרב ביישוב שלו.
כמו כן מובא בפוסקים (רמ”ד, י’) שגדול הדור דינו כרב מובהק. המקור לזה הוא התוס’ בברכות ל”א: ד”ה מורה, שכתבו על מה שהגמ’ אמרה ששמואל הורה הלכה בפני רבו: “ואף ע”פ שלא למד עדיין בפניו מ”מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו”. ויש אומרים (המהרי”ק) שזה דווקא בצירוף שני התנאים, אך ת”ה סובר שגם בלי שיבוא ללמוד ממנו כלל, אם הוא גדול הדור צריך לכבדו כרב מובהק. וכן הוא בטור, וכך ברמ”א שם ב-רמ”ד, י’ (וכן היא גם כוונת השו”ע שם).
ג. חיוב כבוד ברב שאינו מובהק
כתוב בב”מ ל”ג.: “שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה ולענין אבדה במקום אביו אינן חוזרין אלא לרבו מובהק”.
מזה למדו הפוסקים שצריך לכבד גם רב שאינו מובהק (לקרוע עליו ולעמוד מפניו), ואפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד.
[ולכאורה יש לעיין כי יש לפרש את דברי שמואל שהוא פוסק כר’ יוסי שהוזכר שם קודם לכן שגם אם למד רק דבר אחד ממישהו הוא נחשב רבו מובהק. אך לדידן שלא פוסקים כך ייתכן שזה אינו. והדוגמא השניה של תלמידי חכמים שעומדים זה מפני זה מסבירים הפוסקים שהם לומדים הרבה אחד מהשני, כמו שהיא המשמעות הפשוטה של רב שאינו מובהק, שלמד ממנו הרבה, אך לא רוב חכמתו]
וברש”י כתוב ששמואל קרע קרע שאינו מתאחה כדין רבו מובהק. וכן מבואר בתוס’ וברא”ש ועוד, שאפילו למד רק דבר אחד נוהג בו כדין רבו המובהק. ולפי זה מסבירים שמה שפוסקים שרק אם למד רוב חכמתו זה רק לענין להשיב אבידה במקום אביו, אבל לענין קימה וקריעה פוסקים כר’ יוסי שאפילו למד דבר אחד נוהג בו כרב מובהק.
והר”ן בחידושיו שם וכן הנ”י אומרים לגבי ת”ח שבבבל שדינם כרב מובהק כי כל הזמן לומדים זה מזה. ונראה שכוונתם לומר שדווקא באופן זה דנו זה את זה כרב מובהק, ולא במי שלמד דבר אחד מחברו, כמו שמואל. ושמואל שכיבד את מי שלמד ממנו דבר אחד כנראה לפי”ז כיבד אותו כרב שאינו מובהק [ומה שהנ”י העתיק על דברי שמואל את דברי רש”י שקרע עליו קרע שאינו מתאחה נראה שלא מוכיח לא כך כי דרכם של הר”ן והנ”י להעתיק את פירוש רש”י גם כשבעיקר הענין מפרשים אחרת ממנו].
ודעת הרמב”ן שגם בנידון של למד דבר אחד וגם בת”ח שבבבל דנו את מי שלימד אותם רק כרב שאינו מובהק. וכן דעת הרמב”ם (פ”ה מת”ת ה”ט).
ודעת המרדכי בשם השאילתות שכל הדינים הללו הם חומרא בעלמא, ומי שלא רוצה לא חייב להחמיר אותם, בודאי במקום שלא נהגו בכך.
ובהלכות קריעה (ש”מ, ח’) הרמ”א מביא גם את הדעה הזו, ואומר שהעולם נוהגים כדעה זו לא לקרוע כלל על חבריהם לישיבה או על מי שלימד אותם דבר אחד. ואף שכאן בהלכות כבוד ת”ח בשו”ע (סעיף ל’) הובאה רק הדעה שצריך לכבד כרב שאינו מובהק, מ”מ י”ל לומר שנהגו גם לענין קימה כמו לענין קריעה, לסמוך על המרדכי הזה. ונראה לי שכן היא כוונת ערוה”ש אצלנו (סע’ נ”ו), לומר שנהגו גם שלא לעמוד, ולא רק שלא לקרוע.
ואפשרות שניה היא לומר שכיוון שכך המנהג יש מחילה כללית כמו שמזכירים הפוסקים בכמה עניינים בדיני קימה.
מכל מקום ברב שאינו מובהק כזה שאכן למד אצלו הרבה, כן נהגו לקום בתוך ד”א (כדין רב שאינו מובהק), וחייבים לנהוג כך כמו שכתוב בגמ’ בקידושין ל”ג, שמחלקת בין קימה בפני רב מובהק לבין קימה בפני רב שאינו מובהק (ונביא זאת לקמן). אך הדין הזה בדרך כלל הוא לא כל כך נ”מ, כי דין קימה בתוך ד”א לא נאמר דווקא על רבו אלא על כל ת”ח שראוי לקום מפניו, ובדרך כלל רבו שאינו מובהק יהיה ת”ח כזה שעונה להגדרה הזו. אך מ”מ גם אם רבו הוא לא מופלג באופן שצריכים כולם לעמוד מפניו, התלמיד צריך לעמוד מפניו.
[וכן רואים בעוד מקום דין כבוד המיוחד לרבו שאינו מובהק, ולא לשאר ת”ח, בסוטה מ”ו: שכתוב שיש דין ללוות את רבו שאינו מובהק עד פרסה, ואת רבו המובהק עד ג’ פרסאות (והפוסקים כתבו שהיום לא נוהגים במצווה זו מכמה טעמים, עיין למשל ערוה”ש חו”מ תכ”ו ס”ב)]
ד. חיוב קימה ברב מובהק ובסתם תלמיד חכם
הגמ’ (קידושין ל”ג.-ל”ג:) מחלקת בין קימה מפני רבו מובהק לבין קימה מפני רבו שאינו מובהק. לרבו מובהק צריך לקום מלוא עיניו, ועד שיגיע למקומו או עד שיתכסה מעיניו (כמו שכתוב שם גם לגבי נשיא, וכן הדין בקימה מפניו ההורים), ולרבו שאינו מובהק צריך לקום בתוך ד”א. עוד מתבאר בגמ’ שאין זה דווקא ברבו שאינו מובהק אלא בכל חכם.
ורש”י אומר שבחכם סתם צריך לעמוד עד שיעבור ד”א לאחוריו (כלומר למעשה יעמוד תוך כדי הילוך החכם במשך שמונה אמות). והב”י לומד ברמב”ם שהוא חולק וסובר שמיד כשעבר החכם את העומד, יכול לשבת גם אם החכם בתוך ד”א מאחוריו; ולשון השו”ע (רמ”ד, סע’ ב’, ט’) כרמב”ם.
ההגדרה של רבו המובהק נזכרה לעיל. ולגבי ההגדרה של חכם לענין זה, כתבו התוס’ שם בקידושין (ל”ב:), וכן בטור מובא בשם ר’ פרץ (אלא שעיי”ש שיש לפלפל בלשונו ובכוונתו, עיין במפרשים לטור) שהמדד הוא היות החכם מופלג בחכמה. כלומר צריך שיהיה מוכר כת”ח גדול. ואח”כ מביא הטור בשם הרמ”ה שהמדד הוא אם החכם הזה יותר גדול מזה שאמור לקום לכבודו. והש”ך מסביר שדברי הרמ”ה מוסבים על גבי דברי ר’ פרץ, כלומר מדובר בחכם גדול, ורק שאם זה שצריך לעמוד לא פחות גדול ממנו לא צריך לעמוד [והרמ”ה אומר שם שהידור מכל מקום צריך לעשות. והפוסקים אחריו לא הביאו את הנקודה הזו של הידור, וצ”ב].
השו”ע (בסע’ א’) לא נותן הגדרה אלא רק כותב שהוא חכם, והרמ”א מוסיף שהוא גדול ממנו וראוי ללמוד ממנו. והש”ך מוסיף שלכו”ע מיירי בחכם מופלג, והרמ”א מוסיף על גבי זה, כמו שביאר הש”ך בדעת הרמ”ה ביחס לר’ פרץ. ולשון ערוה”ש (סע’ ד’): “מופלג בחכמה בעירו”; כלומר זה נמדד ביחס לאנשי המקום. בס”ק י”א הש”ך אומר שלא נהגו לקום מפני חכמים אלא אם כן הוא ראש ישיבה או אב ב”ד, ואומר ליישב שכדי לא לחלק בין חכם לחכם השוו מידותיהם שלא לקום אלא בפני אב ב”ד או ראש ישיבה, ונשאר בצ”ע. ויש עוד לימוד זכות בתשובות והנהגות (ג’, סי’ רמ”ח בהערה) שזה בנוי על מחילה כללית אחר שכך נהגו. אך ודאי שעדיף לקיים את הדין כהלכתו ולא לסמוך על סברות לקיים מנהג שאיננו מעיקר הדין, בייחוד שהדבר נוגע בדאורייתא.
אם אדם מסופק על רב מסוים אם יש לו דין רב לקום מפניו, יש שמועה בשם החזו”א שלא צריך לקום למרות שזה דין דאורייתא, כי יש רוב וחזקה שהוא לא ת”ח.
הדין של רב מובהק נזכר בשו”ע רמ”ד, ט’, ובסעיף י’ נוסף הדין של גדול הדור שהוא כרב מובהק.
ויש להדגיש שכל דין קימה שכתוב כאן הוא קימה ממש ולא הידור (עיין בזה ביבי”א ח”ג יו”ד סי’ י”ג).
ה. קימה מפני זקן
הגמ’ (קידושין ל”ב:) אומרת: “ת”ר מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי ת”ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר ה’ קנני ראשית דרכו… איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום ואפילו כל שיבה במשמע”. ומתבאר שם בגמ’ שלפי ת”ק מדובר בפס’ באדם אחד, שהוא זקן וחכם. ולפי ריה”ג מדובר בשני סוגי חיוב, לקום מפני זקן ולקום מפני חכם [פורש בגמ’ שלפיו מדוב על שני גברות. ופלא על ערוה”ש בסע’ י”א שאומר לא כך]. ורש”י ותוס’ אומרים שלפי ריה”ג ודאי שצריך לקום מפני זקן רק אם הוא גם חכם, כי אל”כ ריה”ג היינו איסי בן יהודה. אלא שקשה, כמו ששואלים שם תוס’, שא”כ למה נזכר כלל זקן, אם הוא חכם גם בפני יניק וחכים צריך לעמוד (כמו שהגמ’ אומרת שם בדעת ריה”ג) ואם הוא לא חכם גם אם הוא זקן לא עומדים בפניו. ואומרים תוס’ שבפני זקן עומדים אם הוא חכם גם אם הוא לא מופלג בחכמה, ולפני ת”ח שאינו זקן עומדים רק אם הוא מופלג בחכמה.
ובהמשך שם (ב-ל”ג.) ר’ יוחנן פוסק כאיסי בן יהודה, ולכן צריך לעמוד גם בפני זקן שאיננו ת”ח. ותוס’ שם אומרים שאם הוא רשע ודאי שאין צריך לעמוד בפניו, שאדרבה, עוד מצווה לבזותו; אלא הכוונה לזקן עם הארץ.
עוד מתבאר בגמ’ שדין קימה בפני זקן הוא בתוך ד”א (כדין ת”ח שאינו רבו מובהק) – קימה שיש בה הידור.
כל זה נפסק בשו”ע ורמ”א בתחילת סי’ רמ”ד.
והנה הזכרנו שאם הזקן הוא רשע לא עומדים בפניו, כדעת תוס’ שנפסקה ברמ”א, אך אם הוא סתם עם הארץ עומדים. והקושיה של תוס’ על רש”י היא מצד שרשע צריך לבזות ואיך נתחייב לכבדו. אך הריטב”א שם הקשה על רש”י גם בלי הענין של חיוב לבזות, מצד שבכיבוד הורים כתוב שאם ההורים לא עושים מעשה עמך לא צריך לכבדם [הוא הולך לפי הדעה הזו, ויש ראשונים שמחמירים לכבד גם הורים רשעים ובעיקרון מחמירים כמותם להלכה], אז איך יהיה סתם זקן חמור מההורים.
והנ”מ בזה לזקן חילוני, שגם אם נדון אותו כתינוק שנשבה עכ”פ בפועל הוא לא עושה מעשה עמך. ולכן פוסק שבט הלוי (ח”ט סי’ קצ”ח) שאין צריך לקום מפני זקן חילוני. אך מוסיף שם שמצד קידוש ה’ והנהגה נכונה ראוי לכבדם באיזו מידה, כאשר מדובר באדם הגון.
והנה ערוה”ש אומר שלא נהגו לקום בפני זקן שאיננו ת”ח, אלא רק לעשות לו הידור, וזה לכאורה נגד הגמ’. ובאמת שכך כתוב במאירי, שבפני חכם צריך לקום, ובזקן מספיק הידור (ערוה”ש לא מביא את המאירי, אך הרב עובדיה ביבי”א ח”ג יו”ד סי’ י”ג מביא לו ראיה מהמאירי). אך באמת זה לא מובן לפי פשט הגמ’. והאונקלוס על הפסוק מפני שיבה תקום מתרגם שהכוונה לת”ח, ולא מזכיר בכלל שיבה.
וערוה”ש מיישב את המנהג, שאחרי שהגמ’ מביאה שר’ יוחנן פסק כאיסי בן יהודה, כתוב: “ר’ יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני רבא מיקם לא קאי הידור עבד להו אביי יהיב ידא לסבי”. והוא אומר שתי אפשרויות, או שאביי ורבא באים לחלוק על ר’ יוחנן, והם מוסבים על זקני ישראל ולא על זקני הגויים, והלכה כמותם שצריך רק להדר ולא לקום (וגם זה כנראה רק מידת חסידות, אם אכן לא פוסקים כאיסי בן יהודה). או שהם מפרשים שגם איסי עצמו התכוון רק להדר.
ועל האפשרות הראשונה קשה הלשון ברבא, שכתוב עבד להו, לשון רבים, ונראה שמוסב על סבי דארמאי הנ”ל בדברי ר’ יוחנן. ועל האפשרות השניה קשה מנין לחדש כך במהלך הסוגיה שאיסי לא מדבר על אותה קימה כמו שהתנאים האחרים מדברים.
ונראה עכ”פ שהאונקלוס שלא הזכיר גם דין הידור, כנראה פסק באמת דלא כאיסי בן יהודה.
אך במאירי ברור שנקט כאפשרות השניה של ערוה”ש, שאביי ורבא לא חולקים על ר’ יוחנן, אלא כנראה מפרשים כך באיסי, כי לשון המאירי לגבי זקני גויים היא: “וזקן שמשאר אמות מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו ולעזרו”. וברור שבא לפסוק כאן את רבא ואחר כך את אביי, ורואים שמפרש אותם לגבי זקני גויים. ועוד רואים שהוא מפרש את ההידור ברבא בהידור דברים. והטעם פשוט, שלפיו בזקן ישראל עושים רק הידור, אז בזקן גוי שהוא נחית דרגא פירש שעושים רק הידור דברים ולא הידור פיזי. ועדין קשה מנין לו שאיסי מדבר על הידור ולא על קימה.
ועיין במועדים וזמנים (ח”ג סי’ רמ”ח בהערה) שאומר שנהגו רק להדר לזקן (ולת”ח) וזה לא מעיקר הדין אלא שיש מחילה כללית, אחר שכך נהגו (כך אומר ליישב את המנהג).
בספר חסידים (סי’ תקע”ח) כתוב שצריך לעמוד לפני זקנה כמו לפני זקן. ויש חולקים, למשל החיד”א שם בביאורו ברית עולם לס”ח, שמביא כך מהאר”י (והלק”ט ח”א סי’ קנ”ד כתב מעצמו שלא צריך לקום לפני זקנה אך כתב שבס”ח כתב כן לקום, ומהניסוח נראה שדעתו למעשה להחמיר כס”ח). והרב עובדיה (ביבי”א שם) אומר להחמיר.
לגבי הגיל שממנו נחשב האדם לזקן, מקובל בפוסקים, וכך בשו”ע, שהגיל הוא שבעים, כמו שכתוב במשנה באבות (פ”ה) בן שבעים לשיבה, והרי הפסוק מדבר על שיבה: מפני שיבה תקום.
אבל בשם האר”י מביאים שהגיל הוא ששים. והמקור הוא התיקוני זוהר (תיקון כ”א) שאומר לית שיבה פחותה משתין. והגאון שם בביאורו לתיקונים אומר שבעל התיקונים חולק על המשנה שאומרת ששיבה זה שבעים.
למעשה ודאי שעיקר הדין הוא כמו שכתוב בכל הפוסקים שהגיל הקובע הוא שבעים, אך יש מקום להחמיר כדברי המקובלים בזה.
והרב עובדיה (ביבי”א ג’, י”ג הנ”ל) אומר שבמקרה של ספק האם האדם שלפנינו הגיע לגיל שבעים, יש לעמוד מדין ספקא דאורייתא לחומרא. אך במסגרת החומרא של גיל ששים, למי שמחמיר, יש לומר שעכ”פ בספק אין צורך להחמיר אלא רק בודאי הגיע לגיל ששים.
ודבר חדש אמר בזה הרב יעקב אריאל, שעד גיל תשעים לא צריך לקום כיום, כי כיום שבעים זה לא זקן וזה דווקא יעליב מי שיקומו לפניו בגיל זה, ועוד שיש מחילה כללית כמו שציין שבט הלוי. ואף שהדברים מסתברים, צ”ע עד כמה אפשר לסמוך על זה כשהפוסקים המפורסמים לא הזכירו דבר כזה.
ו. האם צריך לפנות מקום לזקן באוטובוס?
שורת הדין היא לקום מפני הזקן כשנכנס לתוך ד”א, ולחזור לשבת כאשר הוא עובר הלאה בהילוכו את זה שקם מפניו, כמו הדין של חכם, כנ”ל.
ולגבי אביו או רבו מובהק כתוב בפוסקים (שו”ע סע’ ט’) שעומד מאז שרואה אותו ועד שנכסה מעיניו או עד שיושב במקומו, אם נשאר שם באזור. וכתוב באחרונים (שבה”ל ב’, קי”ד ועוד) שהוא הדין אם הרב מגיע למקום מסוים ששם רוצה להיות גם בלי לשבת, למשל שעוצר לדבר עם מישהו או עומד ללמוד משהו וכדומה.
לפי”ז צריך לדון באופן מצוי, שהגיע זקן לתוך ד”א של היושב באוטובוס, ואין לו מקום לשבת אז הוא נשאר עומד שם, האם זה נחשב שהגיע למקומו ואפשר לחזור ולשבת או שצריך להמשיך ולעמוד, וממילא כבר מסתבר שהזקן ישב שם, כי המקום ממילא לא בשימוש.
והרב עובדיה (יחווה דעת ח’, ע”א) סובר שזה נחשב שהזקן לא הגיע למקומו, ולכן אין לזה שקם רשות לחזור ולשבת, וצריך מדינא לפנות לזקן את מקומו.
ונראה לכאורה לא כך, אלא שמעיקר הדין יכול לחזור ולשבת, כי נחשב שהגיע הזקן למקומו.
ושבט הלוי (ב’, קי”ד) אומר שקימה כזו שאחריה הזקן נשאר עומד היא קימה שאין בה הידור ולכן כדי לקיים את ההידור צריך לתת את המקום לזקן.
אך נראה שזה דין בלי מקור, וחז”ל לא כללו דבר כזה בהגדרה של ההידור.
ואיך שלא יהיה פשיטא שראוי מאוד לקום ולפנות את המקום לזקן, ואף אם הזקן לא הגיע לתוך ד”א שלו. ופעמים שהדבר עלול לגבול גם בחילול ה’ לפי הענין (ולהיפך – בקידוש ה’ לפי הענין).
ז. עמידה בפני רבו ובפני זקן בשעה שעוסק בתורה או בתפילה
בדף ל”ג: כתוב שלפי רבי אלעזר אסור לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק (התלמיד) בתורה. ואביי שם חולק, ופוסקים כאביי, וכך מפורש בשו”ע (סע’ י”א).
וערוה”ש (סע’ ז’) אומר שמבטלים תורה כדי לקיים מצוות קימה כמו כל מצווה שמזדמנת לפני האדם מוטלת עליו, וצריך לבטל תורה כדי לקיים אותה. והלבוש כתב שמפסיקים מהלימוד כדי לקום כי אין בזה ביטול תורה. ופלא, מדוע לא יעמוד גם על חשבון הלימוד כמו כל מצווה שמתבטלים בשבילה.
וערוה”ש (שם) ועוד אומרים שגם מפני רבו שאינו מובהק יש לעמוד בשעה שעוסק בתורה, ולא רק מפני רבו מובהק, וכן הדין בזקן.
והד”מ מביא מהמרדכי שכשעוסק בתורה לא חייב לעמוד יותר מפעמים ביום, גם לפי המצריכים סתם כך יותר מפעמים ביום.
והברכי יוסף בתחילת סי’ רמ”ד אומר שה”ה לעוסק בתפילה שצריך לעמוד מפני מי שצריך לעמוד מפניו. אך בקריאת שמע עצמה יש חילוק, שמפני אביו או רבו שחייב במוראם יש לקום גם באמצע הפרק כדין שואל מפני היראה. אך בזקן או חכם סתם יקום רק בין הפרקים.
והצי”א (י”ד, י’) סובר שהקורא קריאת שמע לא יקום כי העוסק במצווה פטור מהמצווה [וצ”ע למה לא נגיד כאן שכשאפשר לקיים את שתי המצוות יחד בלי הפסד יקיים את שתיהן. ומפורש שם בתשובה באות ד’ שלא צריך לקום ג כשאין ביטול כוונה], ורק בשאר חלקי התפילה שזה לא מצווה דאורייתא יקום [והוא סובר שהענין של שואל מפני היראה זה רק במקום שיכול להביא לידי קפידא אבל לא כדי לקיים מצוות קימה שלא תלויה בקפידא].