פורים משולש הוא פורים ש-י”ד חל ביום שישי ו-ט”ו חל בשבת. כלפי הפרזים שחוגגים ב-י”ד אין בעצם דבר מיוחד בפורים שחל ביום שישי (אולי חוץ מהיתר תספורת שנזכיר בסוף הענין). אך כלפי המוקפים (או הספק מוקפים) יש דיון מתי יקיימו כל אחת ממצוות הפורים.

מצוות הפורים הן מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים. בנוסף יש את דיני התפילה, הזכרת על הניסים וקריאת התורה.

          א. קריאת המגילה

הגמרא אומרת (ד’:) שאת המגילה יש לקרוא ביום שישי, משום גזרה דרבה – שמא יוליך את המגילה בשבת אצל חכם ויעבור על איסור הוצאה.

הדין הוא שקריאת המגילה בזמנה בין בציבור ובין ביחיד, ושלא בזמנה רק בציבור (דף ה’., ונפסק בשו”ע תר”צ, י”ח).

המקרה של שלא בזמנה הוא בני הכפרים שמקדימים ליום הכניסה (כך ברש”י שם). אך המ”ב (תר”צ, ס”ו) אומר שיש עוד היכי תמצי של שלא בזמנה, והוא בן כרך שקורא ב-י”ד (יום שישי) כאשר ט”ו חל בשבת. כלומר לפי המ”ב בפורים המשולש חייבים בני הכרכים לקרוא את המגילה דווקא בעשרה, ולא רק מצד מעלה של מנין ושל פרסומי ניסא, אלא לעיכובא. ומי שאין לו מנין יקרא בלי ברכה.

והחזו”א (קנ”ה, ב’) ועוד חולקים וסוברים שכה”ג נחשב בזמנה, ושלא בזמנה זה רק מה שאינו ב-י”ד או ב-ט”ו, וכן דעת הרב עובדיה (יבי”א ח”ו סי’ מ”ו). והפוסקים מציינים שכן מנהג ירושלים לקרוא גם ביחיד בברכה בפורים משולש ולא חששו לספק ברכות [וזה נ”מ גדולה בקריאה לנשים]. עיי”ש ברב עובדיה שמביא כמה פוסקים שכתבו כמ”ב (המ”ב עצמו לא מביא מקור), אך אומר שרוה”פ סוברים לא כך, ומוכיחים מלשון הרמב”ם (פ”א ה”ז) והשו”ע (תר”צ, י”ח) שכותבים את הענין של שלא בזמנה רק על הקדמת בני הכפרים. ועוד שיש פוסקים רבים שסוברים שגם שלא בזמנה הקורא ביחיד יוצא ועוד שיש שסוברים שאם יש קריאה בציבור באותה העיר גם יחיד יכול לקרוא גם שלא בזמנה.

כתב הרב פראנק (מקראי קודש פורים סי’ נ”א) שאע”פ שכולם קוראים מגילה ביום שישי, גם פרזים וגם מוקפים, לא יוציא מוקף את הפרוז י”ח, כי החיוב של המוקף הוא רק מדברי חכמים מצד גזירה של רבה, אך החיוב של הפרוז הוא חמור יותר כי הוא מדברי קבלה. אך להיפך, שהפרוז יוציא את המוקף, אפשר.

          ב. מתנות לאביונים

מתנות לאביונים ביום שישי, כמו שכתוב במצאתי כתוב שהביא ב”י. ומסביר המרלב”ח שמתנות לאביונים נגררים אחרי מקרא מגילה, כמו שהגמ’ אומרת (ד’:) שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה. ואמנם הגמ’ אומרת את זה בשם רב יוסף בתור טעם מדוע לא קוראים מגילה בשבת, כי העניים מצפים למעות עם המגילה, ולכן הקדימו את הקריאה ליום שאפשר לחלק בו מתנות לאביונים; ואנחנו קיי”ל כטעם של רבה, שהוא נ”מ גם לשופר וללולב. אך מ”מ לדינא יש לקיים גם את דברי רב יוסף ולהסמיך את המתנות לאביונים עם מקרא מגילה [שהרי יש ברייתא שמסייעת לרב יוסף מענין אחר, של מתנות לאביונים בהקדמת הקריאה ליום הכניסה לבני הכפרים].

          ג. דרשה

הגמרא (ד’.) אומרת שיש דין של שואלין ודורשין בעניינו של יום בפורים. והגמרא אומרת שאמנם הדין הזה שייך בכל יו”ט, אך הוצרכו להשמיע אותו גם בפורים שחל בשבת, שהו”א שלא ידרוש שמא יעבור על מלאכת הוצאה, כגזירה של רבה (כשיביא מגילה לדרוש ממנה), קמ”ל שלא.

ותוס’ אומרים שאף שהיה ראוי לקיים דין זה בכל פורים, בכל פורים יוצאים ידי חובה בקריאת המגילה. אך בשבת לא קוראים מגילה משום גזירה דרבה כנ”ל, ולכן דוקא אז יש חובה לדרוש בעניינו של יום ולהזכיר את הנס. וכן מוכח גם ברמב”ם (פ”א הי”ג), כמו שציין הגאון (בתרפ”ח, ו’).

אך מרש”י שם שלא פירש כתוס’ וסתם את דבריו נראה לכאורה שחולק. ובאמת ממהלך הגמ’ נראה דלא כתוס’ כי הגמ’ משווה את ההלכה של לדרוש בפורים עם ההלכה של לדרוש בשאר המועדים. וא”כ מדובר על דרשות הלכתיות ולא על פרסום הנס, שכן הדין בשאר המועדים. ואם תגיד שיש תוספת דין של פרסום הנס בנוסף לדרשת ההלכות, זו היתה צריכה להיות תשובת הגמ’, שהשמיעו לנו את התוספת הזו, ולא רק שהו”א שיהיה אסור לדרוש. ואם הדרשה היא דרשה הלכתית, יש לדרוש אותה גם בפורים שחל בחול.

ועיין במג”א (תכ”ט, א’) שאומר באמת מכוח הנ”ל שבכל יו”ט יש דין להזכיר עניינו של יום בסיפור הנס וכדומה; וכנראה זה בנוסף ללימוד הלכות אותו חג, שהוזכר חיוב זה שם במג”א באותו דיבור.

והגאון אומר שהשו”ע סובר דלא כתוס’, מזה שלא הזכיר את הדין של חובת הדרשה בפורים שחל בשבת, כי סובר שזה דין כללי ונלמד משאר יו”ט [אמנם במנחת יצחק (ח”ז סי’ נ’) הקשה ששו”ע השמיט גם בשאר יו”ט]. בכל אופן האחרונים מביאים את הדין הזה.

ויש שכתבו (מנח”י ח”ז סי’ נ’ הנ”ל) שגם למי שלא מקיים את הדין הזה בשאר המועדים, מ”מ בפורים דמוקפין יש לקיים אותו. יש כמה טעמים למה רבים לא נוהגים הקיום הדין של דורשין בעניינו של יום בשאר המועדים, למשל השו”ע הרב אומר (בסי’ תכ”ט) שאצלנו מצויים ספרי הלכה ולכן פחות חשוב לדרוש בהלכה. אך בפורים עיקר הענין הוא הזכרת הנס, כמו שמוכח מתוס’ הנ”ל שכתבו שבפורים שחל ביום חול קריאת המגילה היא תחליף לדרשה, ולכן לא מספיק מה שאפשר לעיין בספר, אלא צריך לדרוש ולהזכיר את הנס (כל זה בנוי על כך שבשאר המועדים הדין הוא לדרוש בהלכות החג, ולא כמג”א הנ”ל).

ובספר פורים המשולש (פ”ה הע’ נ”ג) כתב הרב דבליצקי שאם אין דרשה בציבור מוטל החיוב על כל אדם לדרוש בעצמו לבד.

          ד. על הניסים וקריאת התורה

לגבי הזכרת על הניסים וקריאת התורה מוסכם בפוסקים שיש לנהוג כן בשבת, שכן אין סיבה לדחות את ההזכרה והקריאה, ועיקר הפורים לבני המוקפים הוא ב-ט”ו. כך מביא הב”י שמצא כתוב, וכך מובא באחרונים.

והב”י הקשה מדוע לא יזכירו על הניסים ביום שקוראים בו את המגילה, שהוא יום שישי. וכנראה שהקושייה היא מצד שהזכרת הנס בתפילה מלווה את הזכרת הנס במגילה.

אך האחרונים אומרים שלא קשה, כי גם אם הקריאה ביום שישי, הזכרת על הניסים (וכ”ש קריאת התורה) תלויה בעיצומו של יום ולא בקיום שאר המצוות. כך במהרלב”ח (סי’ ל”ב) ועוד (בתוספת קצת ביאור) [גם בדין של בן עיר ובן כרך בענין פורים המשולש רואים בפוסקים שדנים את חיוב בכרך בשבת כמו בשאר שנים, כלומר עיצומו של יום נשאר ב-ט”ו, אך זה דלא כרב אוירבך, עיין בהמשך].

והרדב”ז (ח”ו סי’ ב’ אלפים ק”ה) הקשה שהגמ’ אומרת שבשבת צריך לדרוש דרשה כי לא קוראים במגילה, כנ”ל. ואם אומרים על הניסים הרי שהזכירו את עניינו של היום. ומ”מ להלכה דעתו שאומרים על הניסים וקה”ת בשבת, ואומר שהזכרת על הניסים לא מספיקה, ביחס לשאר שנים שקוראים מגילה ומקיימים עוד מצוות היום. וכך מבואר (גם השאלה וגם התשובה, בקצרה) בריטב”א לדף ד’.

ובסעודה שעושים בני הכרכים ביום ראשון (כדלקמן), כתבו כמה פוסקים שיגידו על הניסים בהרחמן, אבל לא בתוך הברכה (עיין ביחו”ד א’, צ’).

קריאת התורה של פורים ביום חול מתחלקת לשלשה עולים. אך קריאת התורה של המוקפים ב-ט”ו שחל בשבת היא בנוסף לפרשת השבוע, ולכן היא רק עליית מפטיר בספר שני (כמו בארבע פרשיות).

ויש הבדל נוסף, שספרדים נוהגים בקריאה של פורים לכפול את הפסוק האחרון כדי שלא לפחות מעשרה פסוקים בקריאה (ואשכנזים לא נוהגים כן, כי כשאי אפשר אז לא מקפידים על כך). אך כשהקריאה היא רק עלייה אחת של מפטיר אין צורך לחזור על הפסוק האחרון גם לפי הספרדים (יחו”ד א’, צ’).

ההפטרה בשבת זו היא פקדתי. וזאת אף על פי שגם בשבת הקודמת, שהיא שבת זכור, ההפטרה היתה פקדתי (מהרלב”ח ומג”א).

          ה. סעודה ומשלוח מנות

עיקר הדיון בפוסקים בקשר לפורים המשולש הוא זמן הקיום של סעודת פורים ומשלוח מנות למוקפים. משלוח מנות על פי הפשט שייך לסעודת פורים, לפי טעם התרומת הדשן ששולחים שיהיה לכל אחד סעודת פורים. וגם לפי המנות הלוי י”ל שהרביית השמחה היא בזמן שמחת המשתה. לכן מוסכם על רוב הפוסקים שהדינים קשורים [ועיין לקמן בסמוך בשם החזו”א ובשם הק”נ].

והנה בהשקפה ראשונה היינו אומרים שהסעודה תהיה בשבת. זאת כיוון שכבר כתבנו שיום הפורים נשאר בשבת למוקפים, ושלכן קוראים בו בתורה ואומרים על הניסים. אלא שמקרא מגילה נאלצנו להקדים ליום שישי משום גזירה דרבה, ומתנות לאביונים נגררים אחרי מקרא מגילה, כנ”ל. אבל כל שאין הכרח יש לקיים את הסעודה בזמנה, כלומר בשבת.

אך הירושלמי (שמובא ברי”ף ובר”ן ב-ג’. בדהרי”ף) מחדש שאי אפשר לעשות סעודת פורים בשבת, וההסבר לכך שם בירושלמי: “רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו ויעשו אותם בשבת אמר ליה לעשות אותם ימי משתה ושמחה כתיב את ששמחתו תלויה בב”ד יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים היא”. כלומר סעודת פורים צריכה להיות שמחה כזו שמתחדשת בעקבות התקנה של פורים ולא לצרף אותה עם שמחה קיימת. ההיגיון של הדין הוא כנראה שהסעודה תהיה ניכרת שהיא משום נס פורים (וכן מוכח מהק”נ לקמן לגבי משלוח מנות).

ולכן לפי הירושלמי הפתרון הוא לאחר את הסעודה ליום ראשון, כמו שכתוב שם שזה דין של מאחרין ולא מקדימין. והטעם שלא מקדימין באמת לשישי רמז הר”ן שם בדבריו וכתב: “נדחו לאחריהם ככולהו אינך דלא מטו זמן חיובייהו”. כלומר ההנחה היא שעדיף לחכות לזמן שכבר החיוב החל ואז לדחות אותו מאשר להקדים לפני שהחיוב חל ואז זה עדין לא הזמן. והלבוש מוסיף שקודם שהגיע היום שנחו בו מאויביהם לא היה שייך לשמוח, אך ביום אחרי שנחו בו עדין השמחה נמשכת.

ועוד יש לבאר שהעדיפו לאחר מאשר להקדים כדי לא לקבוע סעודה ומשתה ביום שישי כשלא חייבים, מפני כבוד השבת.

ודעת החזו”א (קנ”ה, א’) שאכן הסעודה ביום ראשון אבל המשלוח מנות צריך להיות ביום שישי, באותו יום של מתנות לאביונים, כי משלוח מנות ומנות לאביונים הולכים ביחד. וצ”ע מה המקור ומה ההיגיון בחידוש הזה (החזו”א כותב את הנקודה הזו בקצרה וכדבר פשוט, ולא מסביר).

עוד שיטה היא דעת הקרבן נתנאל (מגילה פרק א’ סי’ ז’ אות ד’) והמעשה רוקח שמשלוח מנות אפשר לקיים בשבת כי בשלמא בסעודה לא ניכרת שמחת פורים כי בכל מקרה סועדים מצד שבת ולכן צריך לאחר אך משלוח מנות הוא פעולה הניכרת שזה לשם מצוות פורים, גם אם נעשה בשבת. והרב עובדיה (יחו”ד א’, צ’) חולק ואומר שדוקא משלוח מנות פשיטא שאי אפשר בשבת כי הרי חז”ל חששו לגבי מגילה שמא יעביר ד”א ברה”ר, וכ”ש שיחששו לזה במשלוח מנות שכך עיקר מצוותו. ומביא שכן כתב מהר”ם די לונזאנו [הק”נ לא אומר זאת רק בסברא אלא כדי לתרץ את הקושיה מדף ל’ כדלקמן; ובכל אופן יש תירוצים אחרים].

כנגד הירושלמי הזה טענו כמה פוסקים ובראשם המהרלב”ח (הנ”ל בסי’ ל”ב) שהבבלי חולק על זה. קודם כל מסתימת הדברים, שכאמור לעיל אם לא מחדשים את הדין הזה לדחות את הסעודה ליום ראשון מן הסתם הכוונה היא שהסעודה תהיה בזמנה, בשבת. ועל דרך זה מוכיח גם מסתימת כמה ראשונים שחולקים על הרי”ף והר”ן שפסקו את הירושלמי. וכן כתוב בריטב”א מגילה ה’., לפסוק דלא כירושלמי אלא שעושים סעודה ומשלוח מנות בשבת.

מעבר לסתימת הפוסקים, יש כמה ראיות מהבבלי כנגד הדין הזה של הירושלמי.

הר”ן מביא שהקשו על הירושלמי שכתוב בתחילת המסכת שלא מאחרים את הקריאה לאחרי ט”ו – כי כתוב “ולא יעבור”. וא”כ איך מאחרים כאן את מצוות הסעודה.

ומיישב הר”ן ש-ולא יעבור הולך על הקריאה דווקא, ולא על הסעודה.

עוד קשה שכתוב (בדף ב’:) שאיתקש זכירה לעשיה, כלומר שקוראים ועושים את השמחה באותו יום (ויש לציין שלפי הקושיה הזו השמחה היתה אמורה להיות ביום שישי שבו קוראים את המגילה, ולא כמו שכתבנו שתהיה בשבת לפי החולקים על הירושלמי; ונזכיר בהמשך בעז”ה שיטה כזו). ומיישב הר”ן שזה רק כאשר קוראים את המגילה בזמנה. אך אם מקדימים את קריאת המגילה לא נוהג הדין של איתקש זכירה לעשיה, שהרי כך רואים בהקדמת הכפרים ליום הכניסה.

עוד הקשו (ר’ ישראל אשכנזי, מובא במהרלב”ח) שכתוב בדף ל’ מחלוקת רב ושמואל מתי קוראים פרשת זכור כאשר חל פורים ביום שישי: “איתמר פורים שחל להיות בערב שבת רב אמר מקדימין פרשת זכור ושמואל אמר מאחרין רב אמר מקדימין כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה ושמואל אמר מאחרין אמר לך כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין”. ואם תגיד שכאשר פורים דמוקפין חל בשבת דוחים את הסעודה ליום ראשון, מה היא המשמעות של דברי הגמ’ שעשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין, והרי המוקפים לא עושים שום עשיה בשבת, שהרי את המגילה מקדימים ואת הסעודה מאחרים. ולומר שהכוונה היא שעושים הזכרה של על הניסים וקריאת התורה הוא דוחק גדול ביותר, ועוד יש להוסיף שהמושג עשיה שכתוב כאן לקוח ממש”כ במגילה והימים האלה נזכרים ונעשים, וא”כ ודאי הכוונה לעשיה שנזכרת במגילה, וזה לא כולל קריאת התורה ועל הניסים.

וזו לכאורה ראיה חזקה ביותר לכך שהבבלי חולק על הירושלמי.

ועיין בגר”א שמיישב שהרי”ף שפסק את הירושלמי גרס אחרת בגמ’ שם, כגירסת ספרים ישנים שלפי הגירסא שם לא קשה (ואדרבה, נראה שזה סיוע), כי לא כתוב בהדי הדדי, אלא שלכרכים באמת קודמת זכירה לעשיה. אך סו”ס לפי הגירסא שלנו נשאר קשה.

והפרי חדש שם [וכן מביא הרב עובדיה (יחו”ד א’, צ’) שכתוב כן באשכול, וכעת לא מצאתי בפנים] מיישב שכיוון שהסעודה בראשון היא לתשלומי הסעודה בשבת זה נחשב שזכירה ועשיה באים יחד.

ולכאורה זה דוחק גדול כי לא ברור שיש כאן דין תשלומין, אלא מיד הסעודה תוקנה (על ידי כותב המגילה, כי דרשו זאת מהמילים שבמגילה) ביום ראשון. וגם אם יש דין תשלומין, סו”ס העשיה היא לא בשבת אלא בראשון.

ולפי מה שהרב עובדיה מביא מהאשכול, האשכול מוסיף בתירוץ שיש על הניסים וקריאת התורה. אך כבר כתבנו שהלשון עשיה מכוונת לעשיה שכתובה במגילה וזה לא כולל על הניסים וקה”ת.

ובשו”ת תשב”ץ ח”ג סי’ רצ”ח יש כמה וכמה תירוצים לקושיה הזו. והתירוץ שם שאומר שהעשיה היא קריאת המגילה שהיתה אמורה מעיקר הדין להיות בשבת ורק הקדימו אותה, הוא תירוץ דחוק כי קריאת המגילה לא נחשבת עשיה אלא זכירה, כמו שכתוב בדף ב’ שיש זכירה שזה מגילה ויש עשיה שזה הסעודה (עיי”ש ברש”י ד”ה אשכחן). ואף שכאן הזכירה זה קריאת זכור, אין סיבה לשנות את המשמעות של העשיה.

ומה שמיישב שם שהעשיה היא איסור הספד ותענית גם דחוק מאוד, גם כי לא ברור שזה דין מדברי קבלה שנחשב עשיה, וגם כי זה לא עשיה חיובית אלא שב ואל תעשה ולכן דחוק לקרוא לזה עשיה. 

והתירוץ שנראה הכי פחות דחוק הוא מה שאומר שם התשב”ץ שהבבלי בעיקר בא לומר שם שאין בעיה של הקדמת זכירה לעשיה, אבל אם הסעודת פורים של המוקפים תהיה ביום ראשון כ”ש שזכירה קודמת לעשיה ואפילו לא צריך להגיד שבהדי הדדי זה בסדר, אלא קודמת ממש. והבבלי לא חש להיכנס לענין הזה כי זה לא הדיון שם.

ושיטה שלישית מובאת במאירי (לדף ה’. ד”ה סעודת) בשם י”א, שאכן הדין כירושלמי שאין לעשות את הסעודה בשבת, אבל במקום לאחר יש להקדים ליום שישי [לא ברור לי על סמך מה דוחים את הירושלמי בפרט הזה של מאחרים ולא מקדימים. וזה קשה לי גם בדברי הריטב”א הנ”ל שפוסק דלא כירושלמי, עיי”ש]. והרב עובדיה (יחו”ד ד’, מ’) הביא שכן מבואר גם בספר המכתם.

למעשה עיקר הדין כשו”ע. ואעפ”כ יש שכתבו (מועדים וזמנים בסוף הגדה של פסח ועוד, עיין מקורות בפסקי תשובות) להשתדל להוסיף בסעודת שבת תוספת לכבוד סעודת פורים, ולשתות יין ולשלוח מנות כדי לצאת י”ח דעת המהרלב”ח, וכן לעשות כן ביום שישי לצאת ידי השיטה שהובאה במאירי. וגם הרב עובדיה כותב להחמיר כך, אך מזכיר דוקא בשבת. ולפי מה שנביא מיד בסמוך שבדיעבד סומך על הסוברים לקיים ביום שישי, נראה שכל שכן שלפי הרב עובדיה יש מקום להחמיר גם ביום שישי.

עוד פוסק הרב עובדיה (יחוו”ד ח”ד סי’ מ’) שאם שלח מנות ב-י”ד או אם עשה אז סעודה, מעיקר הדין יצא י”ח, על פי הדעות שאומרות שיש לקיים את הסעודה והמשלוח מנות ביום שישי.

          ו. פרוז בן יומו ומוקף בן יומו

 לענין הדין של פרוז ומוקף בן יומו, בשאר שנים כידוע יש מחלוקת האם מוקף בן יומו נמדד לפי המקום שבו יימצא בתחילת יום י”ד או לפי המקום בו יימצא בתחילת ט”ו. לפי רש”י, וכך מקובל להלכה, הולכים לפי איפה שנמצא בתחילת יום ט”ו. ולפי הרא”ש כמו בפרוז בן יומו, כך מוקף בן יומו נמדד לפי תחילת יום י”ד.

[בדין הזה של פרוז ומוקף בן יומו יש פרטים מרובים וכמה מחלוקות, ולא ניכנס אליהן כעת. כללית, חוץ מהמחלוקת הזו של רש”י והרא”ש יש מחלוקת האם הולכים לפי המקום שיהיה בפועל או לפי המקום שמתכנן להיות, ומקובל שהולכים לפי איפה שמתכנן להיות, ויש מחלוקת האם הולכים לפי תחילת ליל י”ד (או ט”ו) או עלות השחר של היום, ומקובל שהולכים לפי עה”ש]

ולגבי פורים המשולש, לפי שיטת הרא”ש ודאי שהבן יומו ייקבע כמו כל שנה לפי יום י”ד, בן לפרוז בן יומו ובין למוקף בן יומו.

אך לפי שיטת רש”י, שהיא המקובלת להלכה כנ”ל, ודאי שפרוז בן יומו ייקבע לפי י”ד ככל שנה. אך יש לעיין האם מוקף בן יומו ייקבע ככל שנה לפי ט”ו, או שכיוון שקוראים מגילה ב-י”ד, גם המוקף בן יומו ייקבע לפי י”ד, כך שיצא שבפורים המשולש רש”י יודה לרא”ש.

ודעת הרב אוירבך (הליכות שלמה פכ”א) שהכול נקבע לפי יום י”ד שהוא יום קריאת מגילה. ולסברא זו מקרא המגילה שהוא הענין העיקרי בפורים מגדיר מתי בעצם עיקר החיוב של פורים. ואילו לפי פוסקים אחרים (בעיקר מה שסתמו הפוסקים ולא כתבו חילוק בנידון זה בין סתם פורים לפורים המשולש, וכן דעת ר’ אברהם שפירא שמובא בסוף מקראי קודש של הרב הררי, וכן דעת הרב מרדכי אליהו בשיעור באתר ישיבה) הדין נשאר שמוקף בן יומו נקבע לפי יום ט”ו. ולפיהם יוצא שעיצומו של יום הוא הקובע את דין המוקף ולא קיום המצוות, שאינן ב-ט”ו [והערנו בנקודה זו לעיל לענין על הניסים וקריאת התורה שעושים ב-ט”ו, שזה עיצומו של יום למוקפים].

בן כרך שעוזב את הכרך באמצע יום שישי לפי החולקים על הרב אוירבך זה בעיה כי הוא מוריד מעצמו חיוב של שאר המצוות חוץ ממקרא מגילה. ולפי הרב אוירבך הכל נקבע לפי בוקר י”ד והוא לא נפטר משאר החיובים ויקיים אותם היכן שנמצא [ואת המשלוח מנות לפי כמה פוסקים יש לשלוח לבר חיובא ולכן אם ביום ראשון יהיה בעיר יעשה שליח שייתן בכרך לבן כרך – פורים המשולש של הרב דבליצקי]. ולפי החולקים על הרב אוירבך על הניסים ספק איך יאמר ולכן יגיד בתפילה באלקי נצור ובברהמ”ז בהרחמן גם בשישי וגם בשבת, וישתדל לקיים סעודה ומשלוח מנות גם בשישי וגם בשבת (עיין בפס”ת).

ופרוז שהולך לכרך לפני שבת, כל שנה יש מחלוקת האם אפשר להתחייב פעמיים בפורים ולכן רגילים לפסוק שיקרא בלי ברכה (וכמובן שעדיף שישמע ברכה מבן כרך). וכך גם בפורים המשולש מכל שכן שלא יברך. וגם לפי הסוברים שיברך בשאר השנים כשמתחייב פעמיים, יש מקום לומר שבפורים המשולש לא יברך, לחשוש לדעת הרב אוירבך (הרב אוירבך עצמו הוא מהסוברים שיברך כשמתחייב פעמיים בשאר שנים).

        ז. דינים שונים

בקריאת המגילה של הלילה בכרך, הרב עובדיה (יחו”ד א’, צ’) מביא מחלוקת אם המנהג של אמירת סדר קדושה אחרי המגילה תלוי בקריאה או בעיצומו של יום, ואומר שהמנהג כן לומר.

לגבי עשיית מלאכה ביום שישי לבני הכרכים, הרב עובדיה (יחו”ד א’, צ’) מביא שיש כמה שותי”ם שהחמירו, אך מביא רבים שהתירו וכן דעתו. ולגבי הפרזים יש איסור עשיית מלאכה ככל שנה, אך להסתפר לכבוד שבת מתיר שם, ומביא דעה שאוסרת.

ביום ראשון בני הכרכים לא אומרים תחנון, כי זה יום שמחה שלהם (הרב עובדיה שם).