גדרי מתנות לאביונים
א. שיעור המתנה | ב. האם אפשר לתת עבור אחר | ג. אישה במתנות לאביונים | ד. חינוך קטן למתנות לאביונים
א. שיעור המתנה
בריטב”א (שמובא במ”ב) ועוד ראשונים (כפי שמובאים בילקוט יוסף) כתוב שמתנה אחת היא שיעור פרוטה. ומה שפוסקי זמננו משערים ביותר מזה, לפי שיעור הראוי לקנות סעודה, וי”א בשם הרב אלישיב אפילו סעודה חשובה של שבת ומגיעים לחמישים ש”ח, זה לפי מה שהובא בשערי תשובה שצריך שיעור כדי לקנות סעודה. אך כיוון שהאחרונים שחידשו את זה שצריך שיעור סעודה לא ראו את הראשונים שאומרים שדי בפרוטה, ועוד שבעצמם כתבו בדרך של ספק, כתב ילקו”י שודאי שמעיקר הדין די בפרוטה ומעבר לכך זו חומרא, וכן נראה בבירור דעת מ”ב.
ובמועדים וזמנים (ח”ו סי’ ק”ז) הוכיח מהשאילתות (פרשת ויקהל) שצריך נתינה חשובה, לפי עושר הנותן. וראייתו מזה שלפי גירסת השאילתות בגמ’ (ז’:) מתחילה רבי הושעיא שלח לרבי יהודה נשיאה משלוח מנות פשוטות ואח”כ כשרבי יהודה נשיאה החזיר לו מנות חשובות אמר לו רבי אושעיא קיימת בנו מתנות לאביונים. ופירש הוא שהכוונה היא שכיוון שהוא נשיא רק בכה”ג יצא י”ח מתנות לאביונים.
והנה הנצי”ב שם בהעמק שאלה פירש את הענין בשני אופנים, ושניהם לא כפי פירוש זה. האופן הראשון הוא שבא לומר שכיוון שנתן לו מעל ומעבר למה שצריך לו לסעודת היום עוד נשאר לו סכום שישמש כמתנות לאביונים. והאופן השני הוא שבא לומר שכיוון שהמנות אינן מבושלות יצא רק י”ח מתנות לאביונים ולא משלוח מנות.
ובאמת שהפירוש של המועדים וזמנים דחוק טובא, שהרי גם אם צריך מתנות חשובות לפי ערך הנותן מ”מ הנתינה הזו נועדה להיות משלוח מנות, כמובן מפשט הענין. ורק הנצי”ב לפי ביאוריו מסביר למה בכל זאת הגדיר זאת כמתנות לאביונים – או כיוון שא”א לצאת בזה י”ח משלוח מנות או שיש עוד עודף. אך לפי המוז”מ מה ראה לומר לו שיצא י”ח מתנות לאביונים, גם אם לקושטא דמילתא צריך מתנות חשובות, אם הנתינה נועדה להיות משלוח מנות.
ואין לומר שבא להשמיע לו שהוא עני, ומדובר שרבי יהודה נשיאה לא ידע זאת, ובא לומר לו שאם רוצה יצא בו י”ח מתנות לאביונים (כמו שיש מסבירים בכך את החידוש לפי גירסת הגמ’ שלנו). כי א”כ שוב אין להוכיח שצריך מתנות חשובות, כי הרי רבי יהודה נשיאה נתן לפי סברתו שהוא שולח כעת משלוח מנות ולא מתנות לאביונים ואם היה יודע שהוא עני אולי היה נותן פחות.
ועוד שלפי ביאורו השאילתות חולק על הירושלמי שגורס באופן שיוצא להיפך, כי לפי הירושלמי על המתנה המועטת אמרו שיצא י”ח מתנות לאביונים ועל המתנה המרובה שיצא י”ח משלוח מנות, עיי”ש, והמוז”מ מביאו. ונמצא שהירושלמי בא לומר שמתנות לאביונים יוצאים גם אם נותן מעט. וכן חולק על גירסת ר”ח שגורס כעין זה גם בגמ’ אצלנו, עיי”ש. ואין סיבה להרבות כך במחלוקת על גדר מתנות לאביונים אם אפשר לפרש כנצי”ב, ועוד שכבר כתבנו שגם בלי זה קשה על פירושו.
ולכן נראה פשוט שכל מה שנותנים יותר משתי פרוטות לשני עניים זה בתורת חומרא והידור ולא שיש חשש לדינא.
ב. האם אפשר לתת עבור אחר
יש לחקור האם אדם יכול לפטור אחר במתנות לאביונים, מכספו של הנותן. ויש לדון בכך גם באופן שהנותן ציווהו לעשות כן, וגם באופן שעושה מעצמו עבור אחר.
והנה ביו”ד בהלכות פדיון הבן (ש”ה, י’) כתב הרמ”א: “ואין האב יכול לפדות על ידי שליח וגם אין ב”ד פודין אותו בלא האב”.
ומקורו מנוסח השאלה שנשאל הריב”ש (סי’ קל”א) וז”ל: “עוד שאלת לתקן לך מטבע ברכה לבכור הפודה את עצמו גם לאב הפודה את בנו הבכור כי מצאת להרמב”ם ז”ל (בהלכות מתנות כהונה פי”א) הפודה את בנו מברך על פדיון הבן והפודה את עצמו מברך לפדות את הבכור גם בסדורים מצאת בפודה את עצמו לפדות בכורי ישראל ותמהת על הרמב”ם ז”ל למה מברך בעל כיון דמצות פדיון הבן עקרה על האב רמיא אלא דמדיוקא דתפדה תפדה ילפינן פודה את עצמו אבל ע”י שליח או ע”י ב”ד לית לן”.
הריב”ש עצמו לא משיג על ניסוח השאלה, ואדרבה, בתוך הדברים נראה שמסכים לדין, כשאומר את החילוק שלו בין לברך ב-‘על’ ל-ל’, שאומר שהאב מברך ‘על’ כי יש עוד אדם שחייב, והוא הבן, והבן מברך ל’ כי רק הוא חייב.
וכל האחרונים צווחו ככרוכיא היכן מצאו שלא יועיל שליח בפדיון הבן, ומאי שנא מכל המצוות.
וז”ל הגאון שם: “כ”ז הוא תמוה דלא מיבעיא ע”י שליח דשלוחו של אדם כמותו אלא דאף אחר יכול לפדות אפי’ בלא דעתו של אב דלא עדיף ממ”ש שאחר יכול לפדות כמ”ש בפ”ד דמ”ש וכן נטע רבעי כמש”ש בפ”ה וכן הקדש כמ”ש בערכין וכ”ש כאן שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמ”ש בבכורות מ”ח א’ ב’ ושם אישתעבדו ניכסי כו’ וע”ש כל הסוגיא ובקדושין כ”ט ב’ ובתוס’ שם וכי הפורע חובו של אחר אינו נפטר הלוה אלא דלכתחלה יותר מצוה באב וכמו מילה ושארי דברים שהאב חייב וגם בריב”ש ליתא מזה כלום אלא בדברי השואל שם וגם אינו מוכרח דבריו ועט”ז וש”ך”.
וחזו”א (יו”ד קפ”ה ד”ה קידושין כ”ט) הביא בנוסף על הראיות של הגר”א גם את הדין שאחד שוקל עבור אחר מחצית השקל, וביותר שמוכח שאין צורך לזכות קודם לכן את הכסף לזה ששוקל עבורו מדשרי לשקול עבור מודר הנאה (נדרים ל”ג) [בנקודה האחרונה הוא בא להתווכח עם הנתיבות שאמר שצריך לזכות קודם].
[מה שמועיל לתת עבור אחר זה מדין עבד כנעני כי א”צ לזכות לו את הכסף קודם לכן]
וכן במחנה אפרים (זכיה ומתנה סי’ ז’) אומר כמו הגר”א שאפשר שאחר ייתן עבור האב אפילו בלי שליחות והבן פדוי [ויש להעיר שיש שם לכאורה ט”ס במחנ”א לקראת סוף הדברים שמצטט מהר”ן בפסחים ד’. בדהרי”ף כאילו כתוב שם להדיא העיקרון הזה לגבי פדיון הבן, ולא היא, עיי”ש בר”ן בפנים].
והאחרונים שניסו לתרץ את הרמ”א אמרו שהא פשיטא שיועיל לשלוח אדם עם הכסף כדי לפדות והרמ”א לא חולק על זה. והרמ”א רק חולק על האפשרות שאחר ישלם משלו עבור הבן של חברו ויפדהו. עיין כך בפת”ש בשם חת”ס וחמדת שלמה. ועל הצד שנסביר את הרמ”א כך יש מהאחרונים שגם הסכימו עמו, כגון החמדת שלמה הנ”ל [ובאמת הסבר זה הוא דוחק בלשון הרמ”א. והט”ז ורע”א עכ”פ כן הבינו ברמ”א שבא לומר שגם שליחות כשהאב נותן את הכסף למשלח לא תועיל. ורע”א אומר שאם יתן כסף ויגיד הוא את נוסח הפדיון יועיל גם לפי הרמ”א, והבעיה היא שאת הנוסח אומר השליח]. ואעפ”כ כפי שהבאנו הגאון חולק מכל וכל גם לפי ההסבר הזה ברמ”א.
והנה יש לשאול בסברא על הגאון ועוד, שאומרים שיועיל לפדות עבור האב מכסף הפודה, איך ייתכן לקיים מצווה באופן כזה שאין שום מעשה מצווה מצד האב, ולא עוד אלא שהוא כלל לא יודע מזה והוא גרע ממתעסק שקיי”ל שלא יוצא י”ח במצוות אחר שמצוות צריכות כוונה. ואף שכל מי ששולח שליח בשעת קיום המצווה לא מכוון לכלום, מ”מ המצווה מיוחסת לו והוא במודעות שלח שליח, ומעתה כל מה שהשליח יעשה הוי כאילו הוא עושה, אך בזכיה בלי שליחות ודאי חסר בקיום המצווה [גם אם הזכיה עובדת מדין שליחות, כי סו”ס בקיום מצוות יש עוד תנאי של כוונה].
ולכן נראה לומר שבאמת לכו”ע א”א שהאב יצא י”ח ע”י שאחר יפדה בעבורו בלי שליחות. ויש לחלק בין האם הבן פדוי והמצווה הסתלקה לבין אם נחשב לאב לקיום מצווה. משל למה הדבר דומה, לאדם שעומד בפניו עני שמבקש צדקה, והנותן נתן לו ע”מ שלא לקיים מצווה, או שנתן בסתם ולא כיוון לצאת לפי הסוברים שצריך כוונה לצאת גם במצוות שבין אדם לחברו, שפשוט שאע”פ שלא קיים מצווה, מ”מ גם לא נחשב למבטל מצווה כי סיבת החיוב הסתלקה.
[וכך יש בבית הלוי על המקרה הנ”ל, והוא סובר שצריך כוונה במצוות צדקה. וכיוון שיוצא שהוא פטר את עצמו מהמצווה מבלי לקיים אותה, הרי זה דומה לפוטר עצמו ממצוות ציצית ע”י שלובש בגד שאינו חייב בציצית. והמלאך אמר על זה לרב קטינא (מנחות מ”א.) שבעידנא דריתחא מענישים על זה. וכך דרש הבית הלוי את הפסוק “אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'” (תהילים מ”א, ב’), שמי שמשכיל אל הדל, כלומר נותן לו עם כוונה למצווה, ביום רעה, בעידנא דרתחא, ימלטהו ה’.
וכעין זה גם בגר שנתגייר ובניו עמו שקיים בכך פריה ורביה צ”ל שאין הכוונה שקיים, שהרי בעת ביצוע המצווה היה גוי, אלא שהתנאים המציאותיים הם כאלה שפוטרים אותו]
והנ”ל מוסכם לכו”ע. והשואל בריב”ש חידש ביותר מזה, וטען שכיוון שהמצווה מוטלת על האב לא ייתכן שאחר יקיים את המצווה בעבור האב, ואפילו ע”י שליחות. כי צורת המצווה היא לתת מהכסף של האב, ואם שליח נותן את הכסף של האב פשוט שהאב קיים את המצווה, אך זה לא מדין שליחות, ואפילו אם ישלח את הכסף ע”י גוי או קוף ייחשב מסתמא לקיום המצווה כי המעשה הטכני של נתינת הכסף איננו עצם המצווה (וכ”כ חת”ס בשו”ת, יו”ד רצ”ז). ומהאי טעמא גם נתינת כסף של אחר לא תועיל, ולא מבעיא בלא שלחו, שאז ודאי לא ייתכן שייחשב שהאב קיים את המצווה, כמו שכבר אמרנו שגרע ממתעסק ואין שייכות לאב בקיום; אלא אפ’ באופן שהאב שלח את השליח לתת מכספו של השליח, סובר השואל בריב”ש (ונראה שהריב”ש עצמו מסכים לכך) שלא יעזור כי גדר המצווה הוא לפדות מהכסף של האב, כי כיוון שהמצווה היא מצווה ממונית מובן שהתורה מקפידה על הכסף של המחוייב ולא על מעשה בעלמא שיכול להיעשות ע”י שליח. וכל שלא עושה זאת חסר בגוף המצווה, כמו לשלוח שליח לעשות מצווה שבגופו, שא”א שהשליח יעשה אותה בגוף שלו, אלא חייבים דווקא את הגוף של המשלח. ואם אחר יפדה זה יועיל אך לא מדין קיום מצווה אלא מדין שהמצווה הסתלקה כאשר הכהן כבר קיבל את הכסף. או שנסבור שמצוות פדיון הבן מוטלת על כל ישראל (ולא כריב”ש) ואז כ”א שיעשה כן מקיים מצווה, אך עכ”פ לא יוכל לייחס את קיום המצווה לאב.
וכך נסביר את הראיות של הגר”א, שהפדיון ע”י אחר חל אך אין הוא מתייחס לבעלים, וגם כאן הפדיון לא יתייחס לאב כמצווה. וכן נסביר בזה את הראיה של החזו”א, ששוקל שקלו ופוטר אותו מהחיוב אך לא שייחשב לאותו ששקלו עבורו שקיים מצווה. ואם ישקלו עבור אחד, וכשהוא ידע מזה יגיד שרוצה לקיים את המצווה ולא רק להיפטר מהחיוב יועיל לו ולא יוכלו לזכות לו בע”כ. אלא שכשדיברו על לשקול עבור אחר דיברו באופן שאותו ששוקלים עבורו לא מוחה ומרוצה בכך שפטרו אותו.
[ובדוגמאות של הגר”א ממע”ש או הקדש יש לעיין, כי שם ייתכן שלא יועיל לבעלים לבטל את המעשה של הנותן אפילו אם ימחה. וכך משמע לכאורה מזה שכתוב שאם אחר מציע יותר מהבעלים הוא קודם (ערכין כ”ז לגבי הקדש, ומע”ש פ”ד מ”ג לגבי מע”ש), והרי שם הבעלים עומד וצווח ורוצה לפדות (ואין סיבה לומר שחז”ל הפקיעו לו את המצווה בשביל רווח של ההקדש). והטעם הוא ששם המצווה לא בנויה על חוב. אך במצווה שבנויה על חוב כמו פדיון הבן (שיוצר שעבוד נכסים של האב לכהן) ומחצית השקל, בזה כדי להחיל את הפדיון או הנתינה צריך להגדיר את האב או החייב במחה”ש כזוכה בערך הכסף שניתן (כלומר לפרוע לו את החוב) מדין עבד כנעני]
וייתכן שגם הגר”א יסכים לכל זה, ורק אומר שלא ייתכן לומר שא”א לפדות ע”י שליח כי אפשר אפילו ללא דעת הבעלים, והבן ייחשב פדוי. ולשאלה האם יחשב שהאב קיים את המצווה הגר”א לא נכנס בכלל, והוא עוסק רק בשאלה האם המעשה יחול; כנראה כי הבין את משמעות הרמ”א שא”א לפדות ע”י שליח, וממילא הבן לא פדוי [ואם כך יצא שאין כאן מחלוקת אלא רק אי הבנה].
ויש אחרונים [כך נראה שהחת”ס בתשובה שם ביו”ד רצ”ז מסביר באחרונים שחולקים על הרמ”א, וכנראה הכוונה לש”ך ועוד, כי לפחות בט”ז רואים שלמד לא כחת”ס, אלא שהויכוח הוא על שליחות שהאב נותן את הכסף, כנ”ל; וכן כתב בפירוש במקראי קודש סי’ ל”ט] שסוברים שבאמת המעשה מתייחס לאב על אף שהכסף הוא של השליח, ובלבד שהאב שלחו. ויש לבאר בדעתם שאין תנאי במצווה שיהא משל האב אלא יש כאן מעשה מצווה של נתינת כסף כלשהו, ואפשר לייחס אותו לאב ככל מעשה מצווה שמועיל בו שליחות (וכמובן שמ”מ ייחשב לקיום מצווה רק אם האב שלח את הפודה במודעות).
ולגבי השאלה האם אחר שפדה קיים מצווה או לא [באופן שהמעשה לא מתייחס אל האב – או כשאין שליחות כנ”ל, או אפילו כשיש שליחות ולפי הסוברים שלא תועיל כאן שליחות] צ”ע. שבשואל בריב”ש (וכן משמע בתשובת הריב”ש עצמו) רואים שהמצווה כלל לא מוטלת על אחר חוץ מהאב והבן עצמו ולפיהם נראה פשוט שאחר לא מקיים מצווה אלא רק מסלק את המצווה כנ”ל. ולפי מי שחולק על הרמ”א צ”ע בזה, וזו סברא בפנ”ע בגדרי פדיון הבן האם המצווה מוטלת גם על אחר או לא, ואינו מוכרח מהנ”ל לשום צד.
אך מלשון הגאון נראה שאחר מקיים מצווה כי אומר: “אלא דלכתחלה יותר מצוה באב וכמו מילה ושארי דברים שהאב חייב”. ומשמע שיש מצווה גם על אחר, ורק לכתחילה יותר על האב.
[ויש לומר עוד על דרך האפשר, שיש לחלק בין מחצית השקל לבין פדיון הבן, על דרך מש”כ בשו”ת הרשב”א ח”א סי’ י”ח שלהכי לא מברכים על מחצית השקל כיוון שאין מעשה שצריך הנותן לעשות, והוא רק נותן ל-ה’ כסף ששייך ל-ה’ ממילא, אך בפדיון הבן יש מעשה של פדיון שהאב עושה. ואם נפליג להגדיר זאת כאילו שאין בכלל מצווה על היחיד, אלא רק על ב”ד לגבות את הכסף, והיחיד רק צריך לאשר ולא להתנגד, נוכל לבאר שבאמת במחצית השקל אפשר לקיים את המצווה בלי שליחות ובלי ידיעת הבעלים, כי בעצם המצווה מוטלת על הציבור. אך זה לא נראה נכון בלשונות הפוסקים (חינוך בכי תשא ורמב”ם בהלכות שקלים). אך אם זה נכון יש לבאר בכך מדוע הגר”א לא הקשה על הרמ”א מזה כקושיית החזו”א]
ולפי כל זה נבוא לדין מתנות לאביונים באופן שאחר נותן שלא מדעתו, ונראה פשוט שאין כאן קיום מצווה של זה שעשו עבורו, אך יש כאן פטור מהמצווה באופן שלא נחשב עוד לחייב [ולכן יהיה ענין לתת עבור אנשים שלא נותנים מאיזו סיבה].
אך אם עושה אותו שליח, לפי הרמ”א עדין לא ייחשב לקיום המצווה, ולפי אחרונים אחרים יש להסתפק על פי מה שכתבנו לעיל, ולפי ביאור החת”ס נראה שלדעת החולקים על הרמ”א יועיל בכה”ג.
ויש בזה דבר מצוי מאוד כשתורמים לוועדי צדקה באשראי, ותאריך החיוב של האשראי הוא לאחר פורים. ובזה כשלעצמו ודאי לא יוצאים י”ח, ולכן ועדי הצדקה עושים אחת מן השתים: או שחברות האשראי נותנות להם כסף מזומן לפני פורים לפי התחייבויות האשראי של התורמים, או שהם לווים כסף כסכום תרומות האשראי; ואת הכסף הם נותנים לעניים עבור התורמים. ואם הם יזכו לכל תורם ותורם ורק אח”כ יתנו מסתבר שיועיל לכו”ע כי הכסף הוא כעת של התורם ומסתבר שבכלל התרומה שלו לאותו ועד צדקה מונחת גם הסכמה שיגבו ממנו לפני זמן פירעון האשראי אם כך הם תנאי המצווה, וגם ודאי שעושה אותם שליחים.
אך אם הועד לא מזכה לכל תורם אלא רק תורם בשבילו (וכך המציאות לפחות בקופת העיר בני ברק לפי הפרסום שלהם, אא”כ שינו זאת) נכנסים לכל השאלה הנ”ל. ולא מבעיא לפי הסוברים שא”א לעשות שליחות בכה”ג שלא מועיל, אלא אפילו לסוברים שתועיל שליחות נראה שאין כאן מינוי שליחות כי גם אם נגיד שאנן סהדי שממנה את הועד להיות שליח לכסף שיזכו לו כנ”ל, נראה עכ”פ שלמנות אותם שליח לתרום עבורו מכספם אין לנו. ואם כך נראה שהתורמים באשראי באופן הזה לא מקיימים מצווה אלא רק נפטרים מן החיוב.
ג. אישה במתנות לאביונים
הרמ”א אומר שאשה חייבת, ופר”ח חולק (מצד שכתוב במגילה “איש לרעהו”, איש ולא אשה); ודעת רוה”פ כרמ”א. וערוה”ש כתב שהאיש ייתן רק שתי מתנות ויעלה גם עבור אשתו כי אשתו כגופו (על אף שאשה חייבת כנ”ל). ודעת רוה”פ שצריך לתת בנפרד עבורו ועבור אשתו.
ואם ייתן לצדקה שתי מתנות עבורו ועבור אשתו בלי לזכות את הכסף קודם לכן לאשתו כמו שמצוי, יש בזה מכשול כי כאן נכנסים שוב למחלוקות הנ”ל במזכה מתנות לאביונים עבור אחר. וכיוון שכל הכסף נחשב של האיש כי מה שקנתה אשה קנה בעלה נמצא שהאיש נותן משלו. ולכן כדי לדאוג שהאשה תקיים את המצווה ללא פקפוק יש לזכות לה כסף ע”י אחר או שהיא תעשה מעשה קנין במעות (והבעל יכוון שאין לו עוד זכות בהן).
וכל זה אם נתפוס שגם כיום נוהג הכלל של מה שקנתה אשה קנה בעלה, וכך אמר הרב משה כהן. אך הרב נחשון רבנשטיין אמר שיש אחרונים שאומרים שאשה שעובדת בעבודה מסודרת מחוץ לבית הכסף שמרוויחה הוא שלה ולא נקנה לבעל מדין מעשה ידיה, ושכן דעת הגרז”ן. ואמר שגם אם לא נתפוס כך, עכ”פ במציאות שהאשה היא המפרנסת בבית כמו שמצוי אצל אברכים לא שייכת התקנה של חז”ל בזה, וציין לחזו”א (אבה”ע ע”א, ח’ ד”ה ולענין מזונות) שאומר שבזמן שהבעל בפועל לא מפרנס הוא אינו מקבל את מעשה ידי אשתו. ואם נסבור כך, שיש לאשה כסף, הרי שאם היא תיתן בעצמה ודאי יועיל ולא יצטרך לזכות לה, וכן אם הבעל נותן עבורה מסתמא א”צ מעשה קנין כממון השותפים שנחשב של שניהם, וברגע הנתינה הוא מחלק את השותפות בכסף שנותן.
עוד אמר הרב נחשון בשם הרב אלישיב שמוכח בפרק בן סורר שא”צ להקנות לאשה משלוח מנות כי כתוב שם שמשכחת לה שבן גונב משל אביו ומשל אמו בדמי סעודה המוכנים לאביו ולאמו, ומשמע גם ללא קנין (ורק בתירוץ השני שם מתחדש קנין, עיי”ש). וה”ה במשלוח מנות שהאיש חייב לספק לאשתו שתוכל לקיים מצווה, שנחשב שלה [וצ”ב מנין פשוט לו שצריך בעלות במשלוח מנות. ולפי דעת השפ”א על הגמ’ של מחלפי סעודתייהו מוכח שא”צ בעלות כי מסביר שמיירי באחים שסמוכים על שולחן אביהם ויש להם רשות לאכול ולא בעלות].
וצ”ע איך הדין בזה לענין מתנות לאביונים, כי ייתכן שמשלוח מנות נחשב סעודה המוכנת במכל שכן מדמים המיועדים לסעודה, אך במתנות לאביונים אין כסף המיוחד לזה. ואם מייחד לה כסף למתנות לאביונים ייתכן שלפי זה באמת א”צ עוד זיכוי וקנין, וצ”ב (והערנו לעיל בסמוך שייתכן ששם בגמ’ א”צ קנין, וכן במשלוח מנות א”צ קנין, אבל במתנות לאביונים שבנוי על מצוות צדקה כן צריך בעלות ובלי זה חסר בעיקר הענין). ואם האשה נותנת בעצמה אין כ”כ נ”מ כי ממילא יש מעשה קנין, ונ”מ כשהאיש נותן עבורה.
ובנוסף לכל הנ”ל יש לדון האם צריך שהאשה תמנה את הבעל לשליח כשהוא נותן בפועל ולא היא. ואם הבעל ייתן משלו עבור האשה [בהנחה שהממון הוא של הבעל, או שהממון משותף אך הוא מתכוון לקחת מחלקו ולא להפריד את השותפות כרגע] הוא יפטור אותה מהחובה כנ”ל אך קיום מצווה לא יוכל להיות אם היא לא תמנה אותו לשליח, כנ”ל. וגם אם תמנה אותו לשליח, זה יתפוס רק לפי האחרונים שהבאנו לעיל שסוברים כך, ולא לכו”ע.
ואם הכסף נחשב שלה ומתכוון להפריד את השותפות בנתינה עבורה לגבאי או שזיכה לה קודם לכן על הצד שהכסף נחשב שלו, בזה ייתכן שאין צריך כלל שליחות כי המעשה נעשה בכסף של הבעלים, וכן נראה בערוך השולחן. וזה כנראה על דרך מש”כ חת”ס שאפי’ אם קוף יביא את הכסף יועיל; אם כי כאן הדבר לא נעשה מידיעת הבעלים, ולכן יש כאן חידוש גדול יותר. ועוד איך נדע כמה כסף בדיוק לקחת ללא שליחות והרי מדינא סגי בשתי פרוטות [ויש אפשרות לפתור זאת לפי האפשרות של זיכוי, שיזכה לה רק על דעת שיהיה למתנות לאביונים, ונפסק בשו”ע יו”ד רכ”ג, ג’ שקני על מנת להקנות הוא קנין]. ועוד, שכמו שאמרנו שלא מסתבר לקיים מצווה בלי ידיעה כלל, כך גם כאן אם אין שליחות איך המעשה יתייחס לאשה כמצווה (גם אם אין גזל בלקחת לה יותר משתי פרוטות).
העולה מכל הנ”ל שאם האישה נותנת בעצמה הבעל צריך לכוון שהיא תקנה את הכסף שיהיה שלה לגמרי, וכן היא צריכה לכוון לזכות בכסף, וייתכן שאפשר לוותר על הכוונות האלה ולומר שהן ברורות מאליהן, ואעפ”כ נראה שלכתחילה כדאי לכוון כך.
ואם הבעל נותן עבור האשה ולא היא בעצמה, הדרך הישרה היא לזכות לאשה כסף (ע”י אחר או בקנין שהיא תעשה) ולומר לה למנות את הבעל לשליח ובזה יוצאים מכל החששות וייחשב לאשה בודאי לקיום מצווה.
ד. חינוך קטן למתנות לאביונים
על פניו יש לחנך לכך ככל מצווה, שהרי חינוך הוא גם במצוות דרבנן. וכ”כ ביסוד ושורש העבודה (שער המפקד פרק שישי) וכ”כ פמ”ג לגבי משלוח מנות. וכן דעת הרב אוירבך, והילקוט יוסף (עמ’ תרכ”ג) כתב בלשון של טוב לחנך לכך. אך ערוה”ש והאשל אברהם (בוטשאטש) אומרים שלא נהגו לחנך למתנות לאביונים, וכתבו הטעם כיוון שאין רגילות שיש לקטנים כסף. ואף שגם בלולב כתוב שאביו קונה לו לולב, הם יחלקו כנראה ששם הקנין זה תנאי חיצוני למצווה ולא שייך למהות המצווה. ועוד ששם יש ראשונים ואחרונים שסוברים שבקטן אין דין לכם שהלולב יהיה שלו. אך במתנות לאביונים, ככל צדקה, מהות המצווה היא לתת לעני כסף ששייך לעשיר.
ולפי הסוברים כצד הפשוט ששייך חינוך למתנות לאביונים יש לדון כיצד בדיוק הוא החינוך בזה. כי יש שתי אפשרויות, או שייתן לקטן שייתן לעני (או לגבאי), או שייתן עבור הקטן ויודיענו. ואם עושה באופן שנותן לקטן שייתן בעצמו, יש לדון האם צריך להקנות לו. ואם נותן עבור הקטן, זה תלוי בשאלה הנ”ל האם אפשר לתת מתנות לאביונים עבור אחר, וגם יש לדון האם צריך לומר לו דוקא לפני, ויהיה כמינוי שליחות או שסגי לומר לו אחרי הנתינה מדין חינוך [שתי האפשרויות מובאות בשם הרב אוירבך בילק”י עמ’ תרכ”ב משמועות בע”פ]. ונדון בנ”ל לפי הסדר.
לגבי השאלה האם צריך להקנות לקטן כשנותן לו לתת בעצמו, יש לדון האם מצוות צדקה מתקיימת דווקא כאשר נותן מכסף שלו, או אפילו אם אין לו בעלות על הכסף. והנה, אם הבעלים נתן לאדם כסף לתת לצדקה ולא הקנה לו אותו נראה פשוט בסברא שמצוות הצדקה עולה לבעלים ולא לנותן שעושה כאן מעשה קוף בעלמא. ומה שיש לדון זה באופן שאדם הרים מן ההפקר ולא זכה ונתן לצדקה, האם קיים מצוות צדקה. וגם בזה נראה מסברא שאין זה קיום מצוות צדקה, וכן מובא בשם הרב אלישיב בספר יבקשו מפיהו עמ’ מ”ד. ולענייננו בכל אופן נראה שלא מועיל ללא זיכוי לקטן כי לעולם הכסף נשאר של האב.
אך יש צד לומר שחיוב החינוך לא צריך לכסות את כל פרטי המצווה, כמו שבלולב שיש דין לכם יש שסוברים שאין צריך לזכות את הלולב לקטן (אף שכמובן כאן זה חידוש גדול יותר כי הצורך בכך שהכסף יהיה של הנותן הוא מהותי יותר למצווה מאשר הבעלות בלולב, כנ”ל). וכל שכן אם נתפוס שאין חיוב שהכסף לצדקה יהיה בבעלות הנותן אלא יכול להיות גם הפקר, שיש מקום לומר שבחינוך התירו לחנך על אף שנשאר של האב כי עכ”פ הקטן נותן וא”צ בעלות.
ומצד שני אם יזכה לקטן במקום שאמרו שלא לזכות ניכנס בבעיה אחרת שהקטן לא יכול להקנות והעני יאכל גזל. ובאמת שבד”כ אין בעיה כ”כ כי גיל החינוך הוא גם הגיל של עונת הפעוטות שמקחן מקח ממכרן ממכר וגם מתנתן מתנה. אלא ששם התנו שידע בטיב משא ומתן וזה דבר שקשה קצת לאמוד אותו בילד בן שש.
וייתכן שחז”ל קבעו כאן במתנות לאביונים, שכיוון שצריך בעלות כדי לקיים את המצווה צריך להקנות לקטן בכל מקרה, וגם אם לא הגיע לעונת הפעוטות כאן עשו הפקר ב”ד וזיכו לעני כדי שיתקיים החינוך. אך אנחנו לא נדע אם אכן חז”ל עשו זאת, כי אנחנו אפילו לא בטוחים שיש בענייננו מצוות חינוך בקטנים.
וכדי לעשות על הצד היותר טוב נראה לומר שיעשה תנאי, שאם דין חינוך של חז”ל כולל להקנות לילד את המעות הרי הוא מתכוון להקנות (ואם כך הדין זה יהיה נכון גם לפני הזמן שמתנתן מתנה, כנ”ל, ובלבד שהגיע לגיל חינוך). ואם אינו כולל הוא לא מתכוון להקנות. ואם הילד ודאי הגיע לגיל שהאב סבור שיודע בטיב משא ומתן אין צורך לתנאי הזה.
ולענין הדרך השניה, שייתן עבור הקטן ולא הקטן עצמו ייתן, הנה לפי הסוברים שלא מועיל כלל ולא עולה למי שמזכים עבורו למצווה נראה שגם כאן לא יעזור.
וגם לפי הסוברים שכה”ג בגדול שפיר דמי ונחשב למצווה, זה דווקא בשליחות זה שנותנים עבורו (כנ”ל), וא”כ בקטן ודאי שא”א לתת עבורו ולא לומר לו כלל כי שוב חסר בייחוס המצווה לקטן, כי אין כאן אפילו מינוי שליחות. ועוד, שכל הענין של חינוך חסר כי הקטן עלול שלא לדעת על כך כלל ואין כאן חינוך. ולכן לפי הסוברים שמועיל שליחות בכה”ג בגדול צריך לפחות לומר לקטן קודם לכן שעושה עבורו וייתכן שייחשב כעושה בשליחותו בגדול ויועיל לדין חינוך בקטן. וצ”ע, שייתכן שבקטן לא שייך לחנכו ע”י מינוי שליחות שלא שייך בו. אך מצד שני אולי אפשר לחנך קטן ע”י מינוי שליחות שלו, שהרי לכשיגדיל יוכל לעשות שליח. וצ”ע בפרט הזה.
אך י”ל באופן אחר, שיועיל לתת עבורו ולספר לו אח”כ, ואפי’ שכה”ג בגדול רק פוטר אותו מהחוב ולא חשיב קיום מצווה, ייתכן שבקטן אפשר לחלק את הפעולה לשנים – הפטור מן החיוב ההלכתי שנעשה גם ללא ידיעת הקטן, ואח”כ החינוך לקטן שיגיד לו שצריך לתת ושנתן עבורו. אך לכאורה בסברא הדרך הזו דחוקה, ויש לומר לקטן קודם הנתינה.
וכיוון שכל עיקרה של הדרך של זיכוי ע”י אחר גם בשליחות שנויה במחלוקת הרמ”א ואחרונים אחרים, וגם כיוון שבקטן לא ברור אם יכול לעשות שליח בתוך דין החינוך, נראה שהדרך הישרה היא להקנות לקטן והקטן ייתן בעצמו את הכסף לצדקה (ואם יש צורך יעשה את התנאי הנ”ל). ונראה שכה”ג גם יותר טוב מצד גדרי החינוך למצווה, כי באופן הזה הקטן מתרגל יותר לקיים את המצווה.