יש לעיין האם אפשר למנות שליח להדלקת נר חנוכה, והאם השליח יכול לברך על ההדלקה. המקרה מצוי מאוד, כאשר כל בני הבית נוסעים ולא יהיו בבית בזמן ההדלקה, אך הם עתידים לחזור הביתה בערב, באופן שאין להם דין אכסנאים במקום בו יהיו. כמו כן יש לשאול האם עדיף שאדם ידליק אחרי פלג המנחה בעצמו, או בזמן ע”י שליח.

והנה בפסחים בדף ז’ יש אריכות דברים בראשונים מתי מברכים על המצווה ב-‘על’ ומתי ב-ל’. ושיטת הרמב”ן שם, ואחריו מעתיקים שיטה זו רבנו דוד והר”ן ועוד, שהחילוק העקרוני הוא בין מצווה שיכולה להתקיים ע”י אחר, שאז מברכים על, לבין מצווה שלא יכולה להתקיים ע”י אחר שאז מברכים ל’, כי ב-ל’ המשמעות היא שצריך שדווקא הוא יעשה, כמו שמוכח בגמ’ שם, ובעל המשמעות היא כללית, שיש כזה חיוב. ואע”פ שהלשון ברמב”ן ובר”ן היא לחלק בין כשאפשר לעשות ע”י שליח לבין כשא”א ע”י שליח, הלשון לאו דווקא כמו שמודגש ברבנו דוד ובריטב”א שם, וכן יוצא מהר”ן עצמו בהמשך – שגם מצווה שיכולה להתקיים ע”י שליח, אם חייבים מינוי שליחות כדי שהיא תתבצע ותחול, דינה לברך ב-ל’, כמו שרואים בתרומות ומעשרות שמברך ב-ל’ למרות שאפשר ע”י שליח [ולכן שיטה זו לא דומה לשיטת הרמב”ם שמובאת בכמה פוסקים למעשה, לחלק בין מצווה שכעת מתקיימת ע”י האדם עצמו, לבין מצווה שכעת מתקיימת ע”י שליח, ויש שמחלקים בין מצווה שאין בה שליחות למצווה ששייכת בה שליחות].

והביאור פשוט, שגם אם אפשר לקיים ע”י שליח, סו”ס החיוב מוטל דווקא על אדם מסוים, וגם כשהשליח מקיים הוא מקיים עבור המשלח. ולכן נכון לומר ל’ כי באמת יש כאן חיוב שמוטל דווקא על אדם מסוים. ומה שהראשונים מדברים שמברכים בעל זה מצוות שלא צריך את המשלח כדי שיתקיימו, כמו למול בן, ומזה רואים שהקב”ה ציווה את כו”ע במצווה הזו ולאו דווקא את אבי הבן [כלומר הגם שיש חיוב מיוחד לאבי הבן, מ”מ יש גם ציווי לאחרים, שלא זוקק שליחות].

והראשונים הללו מקשים על עצמם מנר חנוכה, שפשוט להם בסברא שיכול להתקיים ע”י אחר, ובכ”ז מברכים ב-ל’, ולפי הגדר הנ”ל הכוונה היא שאפילו שליחות פשוט להם שאין צריך, וכנראה מטעם שזו מצווה שקיומה הוא מציאותי, של אש בוערת, כמו במילה, ולא של חלות מופשטת כמו של תרו”מ. וצ”ב עוד מנין כ”כ פשוט להם דבר זה.

והריטב”א שהוא מהעומדים בשיטה זו באמת כותב שא”א לצאת בנר חנוכה ע”י אחרים בלי שליחות [ומה שהריטב”א שם מוסיף שצריך להשתתף בפריטי זה כנראה רק סימן לכך שא”א להוציא אדם י”ח בלי שירצה כי אם צריך שהשמן יהיה שייך לזה שיוצא י”ח ועכשיו לוקחים לו ומדליקים ומכלים לו אותו, זה דומה לתרו”מ שא”א לתרום משל אדם שלא מדעתו. וגם אם יזכה לו שמן, סו”ס אחרי שזה כבר שלו א”א לקחת לו בלי רשות. ואף שאם יזכה ע”י אחר ע”מ שיהיה רק לנר חנוכה ייתכן שיוצא וייתכן שא”צ הרשאה באופן זה, י”ל שזה מקרה לא מצוי ולא תיקנו את הברכה לפי מקרה זה. ועוד שייתכן שבעלות כזו אינה בעלות בכלל]. אך מ”מ לרמב”ן ורבנו דוד ור”ן כנראה פשוט שיוצאים בלי שליחות.      

ומתרצים, שנר חנוכה חייב שיהיה שייך לזה שרוצה לצאת י”ח, כמו שאנחנו מוצאים באכסנאי שצריך לשלם פרוטה לזה שגר אצלו, ורק באופן זה הוא יוצא י”ח. וזה עצמו עדין לא מספיק, כמו שהמאירי מקשה עליהם משחיטת קרבן פסח שודאי צריך שזה ששוחטים עבורו יהיה הבעלים של הקרבן, ובכ”ז מברכים בעל.

וברור שלכן הוסיפו הרמב”ן ורבנו דוד עוד הסבר (והר”ן לא הוסיף אך מסתבר שמתכוון לזה גם כן), אלא שלשונם טעונה ביאור. הרמב”ן כתב וז”ל: “שאני התם שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה ואתמר בפ’ במה מדליקין (כ”ג.) דצריך לאישתתופי בפריטי ואינו יוצא אלא בשל עצמו”. ולא ברור מה מתכוון כשאומר שההדלקה מצווה עצמה; ואדרבה, אם ההדלקה היא המצווה הרי שזו פעולה שנעשית ע”י האחר ולא ע”י בעה”ב אז זו סיבה דווקא לומר שיברך בעל.

ורבנו דוד כותב וז”ל: “וי”ל שמצוות נר חנוכה ודאי אינה ע”י שליח שאם קנה אדם פתילות ושמנים והדליק בשביל חברו ודאי לא עשה כלום ואינו ראוי לברך כלל אלא כמי שהניח תפילין ונתעטף בציצית בשביל חברו אבל אחר שהכין בעל הבית בביתו השמנים והפתילות יכול אחר שיברך במקומו והוא שומע ויוצא ידי ברכה שהברכה על עיקר ההדלקה היא רוצה לומר התקנת השמן והפתילות שהדלקה בשמן ופתילות של חברו אינה כלום ומעתה כשזה מדליק ומברך להוציא לזה שהוא שומע הוא עושה שאף בתפילין וציצית כך הוא הדין שיעשה הוא המצווה וחברו יברך לו להוציאו ידי ברכה”.

ועיין בהערות שם על רבנו דוד שהסיע את דבריו לביאור אחר שא”א לאומרו כלל, כאילו יש מצווה חיובית (והיא גם עיקר המצווה!) לתקן את השמן והפתילות עד שיהיו ראויים להדלקה. והוא פלא ודבר זר שלא שמענו, וגם בסברא קשה מאוד איך זה יהיה עיקר ההדלקה ולא ההדלקה עצמה עד שנגיד שלא מברכים על ההדלקה כי עיקרה הדלקה נעשית ע”י הבעלים. וגם מה המקור להמצאה כזו, כי זה שצריך בעלות (שנלמד מפרוטה של אכסנאי) לא קשור כלל לפעולה המעשית של הטבת הנר קודם הדלקתו. וגם לא מובן כלל איך זה מתחבר עם הדיון של רבנו דוד שמשווה לתפילין כמצווה שבגופו, ולפי דבריו אין קשר למצווה שבגופו או שלא בגופו, ורק חסר במעשה ההדלקה של השליח. ועוד, שלפיו יצא דבר זר, שאם קונה נר מוכן לא יוכל לברך על ההדלקה, והכול פלא.

אלא נראה ברור שכוונת רבנו דוד לדבר פשוט, שבנר חנוכה מהות המצווה היא היות הנרות דולקים ומפרסמים את הנס, וזאת בדומה לתפילין וציצית שמהות המצווה בהן היא היות חפצי המצווה הללו נתונים על גופו. ורק כשהמצווה היא פעולה שייך לעשותה ע”י שליח ולייחס אותה למשלח, אך אם המצווה היא לא מעשה, אלא מציאות של נרות דולקים, וההגדרה היא שצריך שיהיו אלה נרותיו של בעל הבית, הרי שזה דומה לתפילין שהיא מצווה של מציאות קיימת על גוף היוצא י”ח. ומה שרבנו דוד מזכיר לתקן את השמן והפתילות פשוט שכוונתו להשלים נקודה בדמיון לתפילין, שבתפילין לא מוטל על האדם ליצור את ההיכי תימצי של המצווה שהיא תיקון גופו, כי הגוף קיים ועומד. אך בנר חנוכה לולא מעשה של האדם לא יהיה אותו הגוף שמקיימים בו את המצווה שבגופו, ולכן צריך להכין ולתקן אותו. אך מובן מאליו שאם קנה נר מוכן או שאחר הכין לו סו”ס יש כאן גוף למצווה שבגופו ויוצא י”ח.

ובאמת יש חילוק בין נר חנוכה לתפילין וציצית, שבתפילין וציצית מברך על עצם היותם על גופו, אם לא ברך עובר לעשייתן, ובנר חנוכה אם גמר להדליק הפסיד את הברכה. ועיין בשו”ת רע”א תניינא סי’ י”ג שבאמת לא פשיטא ליה שאיבד את הברכה, ומביא שם צדדים לדמות לציצית ותפילין כל זמן שהנר דולק, אך לא פוסק זאת אלא רק מצרף. ואולי י”ל שהראשונים הללו באמת יסברו שמברך כל זמן שהנר דולק.

אך פשטות הפוסקים היא שלא מברך על עצם זה שהנר דולק. ואם נרצה להתאים את הראשונים הללו עם זה, ייתכן לומר שחז”ל בשלהם הקילו להדליק רק לזמן קצר וכבר יוצא י”ח, מה שאין כן בציצית שיש חיוב מתמשך כל זמן שלבוש בבגד של ד’ כנפות, וכן בתפילין יש חיוב להניח כל היום [ואם נתפוס שבתפילין יש חיוב להניח רק רגע אחד, וכל זמן שמניח שוב מקיים מצווה קיומית שמברכים עליה, נצטרך לומר שזה גדר בדאורייתא, אך בדרבנן תיקנו באופן פשוט יותר, שברגע אחד שהנר דולק קיים כבר את המצווה]. וזאת למרות שמהות המצווה בנר חנוכה לפי הראשונים האלה היא עצם זה שהנרות דולקים, ולמרות שלכתחילה צריך לתת שמן כשיעור חצי שעה. ולפי מ”ד כבתה אין זקוק לה פשוט שאפשר ללמוד כך, ולפי מ”ד כבתה זקוק לה, שלא נפסק להלכה, ייתכן שבאמת יברכו שוב על ההדלקה, וייתכן שלא. אבל בכל אופן השאלה הזו בדעת המ”ד כבתה זקוק לה יכולה להיות נכונה גם בלי קשר להבנה שמהות המצווה היא היות הנרות דולקים.

והשתא דאתינן להכי נראה ברור שגם הרמב”ן התכוון לגדר הזה, וכשכתב “שההדלקה מצוה עצמה היא שעשה מצוה” כוונתו היא שעצם היות הנרות דולקים זה מצווה, ובא לומר שבעל הנרות מקיים את המצווה. ואם לא נסביר כך אין באור לכוונתו, כנ”ל.

[הרמב”ן שם מוסיף עוד טעם לכך שבנר חנוכה מברך ב-ל’, מצד שיש גם מצווה לראות את הנרות ולברך עליהם, וזו מצווה שבגופו ממש, ולכן תיקנו כבר על כל המצווה את הברכה ב-ל’. והראשונים שמעתיקים את הרמב”ן מביאים את התירוץ הקודם, ולא את זה. ועיין במאירי מה שהקשה על הרמב”ן בזה]

ויש לעיין עוד מה מכריח את בעלי השיטה הזו לומר שחלק מהמצווה שבגופו בנר חנוכה היא הבעלות על הנרות, שהרי היה אפשר לומר אותו חשבון גם מצד שבבית של האדם דולקים נרות, וזה כמו תפילין שמונחות על גופו.

וי”ל שכיוון שאין דין שתהיה לאדם בעלות על הבית שבו הוא מדליק, ואדרבה כתוב להיפך – שאכסנאי חייב (אם לא מדליקים עליו בביתו) למרות שאין לו בעלות על הבית, קשה לומר שהבית הוא הגוף בדמיון למצווה שבגופו, כי החפצא כאן צריך להיות הרחבה של הגוף ואם אין לו אפילו בעלות איך נגיד שזה כביכול חלק ממנו. אלא שהגוף כאן הוא הנרות, שבהם צריך בעלות כמש”כ בדין של אכסנאי שיקנה חלק מהנרות.

עוד יש לעיין מדוע מחלקים את הגדר של נר חנוכה מהגדר של מזוזה, שזו מצווה שנראית דומה למצוות נר חנוכה. כי במזוזה פשוט בפוסקים שהיא מצווה שמתקיימת על ידי שליח, והשליח מברך גם אם בעה”ב לא כאן. ואמת שאפשר לומר שרבנו דוד יחלוק על זה, אך נראה שיש מקום להסביר באופן שהוא לא יחלוק, וכן הרב אוירבך (מנח”ש תניינא סי’ נ”ח אות ד’) סובר כרבנו דוד ובמפורש מחלק בין נר חנוכה למזוזה, אך לא מסביר למה.

ונראה שהולכים בזה לפי מהות המצווה, שבמזוזה מסתבר שהיא דבר שמתקן את הבית, ונותן לו צביון של קודש. ולכן עיקר המצווה מתקיימת בחפצא, ושייך בזה שליחות. אך בנר חנוכה המצווה במהותה לא קשורה לחפצא, אלא האדם צריך לפרסם את הנס, ורק ההיכי תימצי היא הדלקה בפתח הבית. אך סו”ס הגברא פועל את הפרסום, ולכן יש מקום להסביר כנ”ל שזו מצווה שבגופו.  

אם כן זכינו לדין, שלפי הרמב”ן, רבנו דוד, ריטב”א ור”ן ועוד כמה ראשונים העומדים בשיטה זו אפשר לשלוח שליח להדלקת נר חנוכה. והריטב”א חולק עליהם בשאלה האם צריך בכלל שליחות או לא; אך מ”מ כששלח, וזה המקרה המצוי עליו אנחנו דנים – אפשר לקיים את המצווה ע”י אחר. אך מדברי רבנו דוד יוצא שא”א שהשליח יברך על ההדלקה, כמו שא”א שאדם המניח תפילין לחברו יברך עבורו, אם לא מדין שומע כעונה. אך כשאין אף אחד מבני הבית בבית, אין שומע כעונה ולא יוכל לברך. והבאנו שכן נראה ברמב”ן, ואולי גם דעת הר”ן כן. ודעת הריטב”א כנראה שיוכל לברך כמו כל מצווה שנעשית בשליחות, כי לפי הריטב”א לא צריך לחדש כאן את הגדר של מצווה שבגופו שחידש רבנו דוד [וכן לפי התירוץ השני של הרמב”ן ייתכן שאפשר לברך, והוא לא נכנס לזה].

[עיין בב”י בתחילת תרע”ו שמביא משבה”ל שאפשר לקיים נר חנוכה ע”י שליח ולכן יברך ב-על (והב”י אומר שנהגו לברך ב-ל’). אך אין זה מכריח שסובר כריטב”א שחייבים שליחות, וייתכן שסובר שגם אם אפשר ע”י שליח וגם אם אפשר לפטור את בעה”ב בלי שליחות, בשני המצבים מברכים ב-על (ודלא כרמב”ן הנ”ל). וא”כ מידי ספק האם זו מצווה שמתקיימת בשליחות או מצווה שבגופו לא יצאנו]

והנה זה נראה פשוט, שלפי כל שאר הראשונים שלא הזכירו את דין הרמב”ן בחילוק שבין על לבין ל’, ולהם יש תירוצים אחרים למטבע הברכות השונות, לא צריך להגיע לקושיה ולתירוץ האלה מנר חנוכה. וממילא הדרינן לדון בסברא ולראות האם הדלקת הנר דומה למצוות ששייך בהן שליחות או לא. ופשוט שנדון ששייך שליחות [ולא פשוט שנדון שאין צריך שליחות, כמו במילה למשל, כמו שהערנו לעיל], כי זו מצווה שמתבצעת בחפצא של המשלח, שהוא הבית שבו צריך לקיים את המצווה. וזה דומה לקידושין ותרו”מ ושאר מצוות ששייך בהן שליחות.

ומה שהביאו הרמב”ן ודעימיה מזה שאכסנאי צריך להשתתף בפרוטה ודאי שאין זה מוכיח כלל על מהות המצווה שהיא היות נרותיו דולקים, ואין זה מוכיח שתמיד צריך בעלות בנר חנוכה, וי”ל בפשטות שחז”ל רצו לעשות תקנה לאכסנאי ולהקל עליו לצאת בהדלקתו של בעה”ב מדין שליחות [כי מדין שהוא טפל כבני ביתו א”א כי המציאות היא לא כזו], אך אין מה שייחס את ההדלקה למשלח. כי בכל מצווה שיש בה שליחות יש ייחוס למשלח, כמו התבואה של המשלח שנעשית בה חלות של תרו”מ, או כמו קידושין שזה חלות שמשפיעה על המשלח. אך בנר חנוכה שמודלק עבור האכסנאי אין דבר שיישאר אח”כ מהמצווה, וזה מעשה שנעשה ונגמר, ואין כאן ממון של המשלח שעוסקים בו ופועלים איתו. ולכן אמרו חז”ל שיקנה בעה”ב לאכסנאי חלק בשמן ואז תהיה כאן פעולה בממון המשלח וזה ייחס את ההדלקה לאכסנאי. ובכל שליחות לפי כל הראשונים האלה, וכן באכסנאי, אין סיבה שלא יברך השליח גם בלי שהמשלח ישמע, כמו בכל שליחות שכך הוא הדין שהמשלח מברך והשליח לא צריך לשמוע (עיין מג”א תל”ב, ו’).

ולפי הפוסקים שדנים את נר חנוכה כמצווה רגילה שמתקיימת ע”י שליח, ואין להם את הגדר המחודש של רבנו דוד שזו מצווה שבגופו ושלכן חייבים שתהיה לו בעלות על הנרות, מסתבר שאין צריך שתהיה בעלות על הנרות. ומה שאנחנו מוצאים באכסנאי שצריך בעלות, כתבנו לעיל שזה כדי לייחס את ההדלקה לאכסנאי, אך באם מדליק בביתו בשמן של אחר שלא קנאו, או בשמן של הפקר לכאורה י”ל שיצא והמצווה מתייחסת למשלח מדין שניכר שזהו ביתו. וכמו שאדם יכול לקחת פירות שלו ולפטור כרי של אחר, כך נגיד גם כאן שאדם יוכל לקחת שמן של עצמו ולהדליק עבור חברו בבית החבר.

אך מ”מ מכלל ספק לא יצאנו, כי ייתכן שיש לחז”ל איזה טעם שצריך בעלות על הנרות, וכמו שמצאנו באכסנאי, ולא נחלק את החילוק הנ”ל, וצ”ב עוד בזה.

באחרונים אנחנו מוצאים הרבה פוסקים שדנו את נר חנוכה כמצווה שיכולה להתקיים ע”י שליח, והם גם כותבים שהשליח מברך על ההדלקה; עיין חזו”ע עמ’ קט”ז-קכ”א. מאידך, המג”א (תרע”ו, ד’) מביא מהב”ח, וכן במ”ב ב-תרע”ה, ט’ בשם פמ”ג שכשאדם ממנה שליח להדליק צריך שהמשלח יעמוד שם וישמע את הברכות. והנה, לפי רבנו דוד הדין מובן מאוד, כי בלי זה השליח לא יכול לברך, וכדי שלא יהיה הפסד לברכה צריך שבעה”ב ישמע את הברכות ויצא מדין שומע כעונה, ודין כזה ממש מפורש בדברי רבנו דוד שהבאנו לעיל.

אך הרבה אחרונים דנו בחידוש הזה שצריך שבעה”ב ישמע, ולא הלכו בדרך של רבנו דוד, כי כנראה סברו שהשליח יכול בעיקרון לברך, ותירצו בכמה דרכים. יש שתירצו שכוונתם רק על ברכות שעשה ניסים ושהחיינו, ודנו האם זה דווקא לפי הסוברים שברכות אלה צריך לברך בכל מקרה, גם כשהדליקו עליו בתוך ביתו. ויש שתירצו בדרך זו, אבל מצד שהשליח לא יכול לברך כי הוא כבר בירך ברכות אלה, ולא מצד שזה חיוב על בעה”ב, אלא שאם לא יברך אותן השליח תתקיים המצווה בלי כל הברכות וזה לא בסדר. ויש שתירצו שמיירי דווקא מצד שמדובר שם על איש שמוציא אשה ואין לו ערבות כלפיה. עיין אג”מ או”ח ח”א סי’ ק”צ, ושבה”ל ח”ג סי’ פ”ה ועוד.

ודעת הרב אוירבך (מנחת שלמה תניינא סי’ נ”ח ס”ק ד’, והזכרנו אותו כבר לעיל) כדעת רבנו דוד הנ”ל, שנר חנוכה היא מצווה שמתקיימת בגופו כמו תפילין, ושלכן השליח לא יכול לברך; ואכן הוא מסביר בכך את המג”א והמ”ב הנ”ל.

ועיין במקראי קודש סי’ י”ג שחושש לדעת רבנו דוד לענין שצריך שהשמן יהיה שייך ליוצא י”ח ולא לשליח. אך במ”ב (תרע”ג, ב’) נראה שלא חושש לכך, כי מביא בשם השואל ומשיב להסתפק האם אפשר להדליק בשמן גזול או לא. ומכלל הדברים פשוט שבשמן שאול מותר ולא צריך להיות קנוי לו. ובתשובה בפנים (תליתאה ח”א סי’ שמ”ט) דן הכול מצד מצווה הבאה בעבירה ולא מזכיר כלל דין שיהיה השמן שייך לו.

ונראה למעשה שאם אדם שולח את חברו להדליק עבורו, הטוב ביותר שידליק השליח בנרות של בעה”ב (וזה המקרה המצוי יותר, שהשולח הכין כבר את החנוכיה). ואם לא, יזכה השליח את הנרות שלו למשלח. ולענין הברכה עדיף שהשליח ידליק מיד את החנוכיה של חברו על סמך הברכות שברך על החנוכיה שלו בלי לעשות הפסק. ואם עשה הפסק יש מקום לחשוש לכתחילה לדעות שהשליח לא מברך, אך מי שרוצה לסמוך על הרבה אחרונים שכתבו שהשליח יברך, ונראה שזו גם דעת רוב הראשונים שלא כתבו כרבנו דוד, ודאי שהרשות בידו. וכן לרב עובדיה (חזו”ע שם) פשוט שיברך. אך כל זה לגבי ברכת להדליק נר, אך ברכת שעשה ניסים ושהחיינו לא יברך, לחשוש למג”א ועוד שכתבו שלא יברך, ויש כמה דרכים בביאור הדין, כנ”ל. ובנוסח הברכה, עיין בחזו”ע שם שהמנהג הוא שגם השליח מברך ב-ל’, אך שליח שיברך ב-על יש לו על מי לסמוך.

והנה לפי הרמב”ן ודעימיה, אדם שישלח שליח להדליק עבורו גורם לעצמו לקיים מצווה (כי המצווה מקוימת על ידו לפיהם) בלי ברכה, שזה דבר לא טוב, ועל זה אמרה המשנה בתרומות ערום לא יתרום. וייתכן לפיהם שעדיף להדליק אחרי פלג ועם ברכה, מאשר לשלוח שליח להדליק בזמן כי אז מאבד את הברכה. וזה גופא יהיה השעת הדחק שבגללו נתיר לו להקדים ולהדליק אחרי פלג, כדי שלא יגרום לעצמו לקיים מצווה בלי ברכה. ויש לדחות שחיסרון הברכה לא נחשב שעת הדחק, אלא רק דוחק מציאותי.

[יש להעיר שיש כמה פוסקים ספרדים שטענו שכיוון שהשו”ע הביא את הדעה שאפשר בשעה”ד להדליק אחרי פלג בתור י”א, כוונתו שהדעה הראשונה בשו”ע חולקת והלכה כסתם. ולפיהם אין אפשרות להדליק אחרי פלג, אלא אם כן אין אפשרות אחרת ואז לפחות יעשה את זה, ובלי ברכה. אך דעת רוב הפוסקים הספרדים לא כך, ולכן יכול בשעת הצורך להדליק אחרי פלג בברכה, וגם כך המנהג – עיין בזה בחזו”ע עמ’ ס”ט הע’ ד’]

אך לפי הראשונים האחרים נראה פשוט להיפך, שיעדיף להדליק ע”י שליח (שיברך) בזמן מאשר להדליק בעצמו אחרי פלג, כי לפיהם יש כאן ענין של מצווה בו יותר מבשלוחו שעומד מול קיום המצווה אחרי פלג. וקיום אחרי פלג נידון כדיעבד או בשעת הדחק וזה לא לכתחילה. אך מצווה בו יותר מבשלוחו זה רק ענין, ולא ברמה של דיעבד לעומת לכתחילה. והרי בכל מצווה שמקיים ע”י שליח ולא ידי עצמו מאבד את הברכה ובכל זאת זה רק ענין ולא חיוב גמור, וה”ה כאן. וצ”ל בפשטות שלא נחשב שהוא מאבד את הברכה כי המצווה נעשית עם ברכה אלא רק מכבד אחר במצווה, ועיקר הבעיה היא שהמצווה תיעשה בלי ברכה.

וכאשר הספק העומד בפנינו הוא האם להדליק בזמן ע”י שליח או מאוחר יותר בערב, וכ”ש מאוחר בלילה ממש, שאז יש חשש (או ודאות) שכבר עבר הזמן של כלתה רגל מן השוק גם לפי הסוברים שהזמן הזה משתנה לפי המציאות; נראה שיעדיף לתפוס את הודאי שהוא הדלקה ע”י שליח שודאי יוצא בה, מחשש שמא לא יוצא כלל, וגם אם יוצא לא מקיים את המצווה כדינה בזמן פרסומי ניסא. ועוד יותר מזה, נראה שזה יהיה נכון גם לגבי התלבטות האם להדליק אחרי חצי שעה מצה”כ או לפני ע”י שליח, כי סו”ס הסברא של להאריך את הזמן של תכלה רגל מן השוק כיום היא טובה להחמיר, אך להקל זה חידוש משונה מאוד ואיך נשנה מהגדרים שקבעו לנו חז”ל.

אך כל זה באופן שהשליח יהיה מהסומכים ומברכים, אך באם לא יברך צ”ע מה יעדיף באופנים האלה, כי למעשה מברכים גם לאחר חצי שעה, וגם מאוחר כל שיש אחד מבני הבית שרואה, ויש דעות שמברכים בכל גווני כל הלילה. ולפי רבנו דוד ודעימיה למעשה גם אם השליח יברך על שלו ומיד ידליק גם את של חברו על סמך ברכה זו אמנם השליח יצא בזה ידי ספק כיצד ינהג, אך עדין לפי שיטה זו יש כאן קיום מצווה על ידי בעה”ב בלי ברכה.

והנה עיקר הענין להדליק מאוחר בנוי על זה שכיום שמדליקים בבית אין גדר של פרסומי ניסא לפי זמן של חצי שעה. אך באדם שרגיל להדליק בחוץ הדין צריך להשתנות. ואפילו למדליקים בבית, אם מדליקים בחלון הרי שחוששים לפרסומי ניסא לעוברים ושבים בדומה לדר בעלייה, ולכן צריך לשמור על הגדר של חז”ל.

והלשון בשו”ע היא שמה שמדליקים אחרי חצי שעה זה דיעבד. ובב”י מבואר שזה מדין ספק איזה מבין תירוצי הגמ’ נכון (האם התירוץ של אי לא אדליק מדליק או נ”מ לשיעורא). ויוצא שמה שמדליקים זה רק לחשוש לאחד התירוצים, ולפי התירוץ השני לא יוצאים י”ח [וצ”ע איך מברכים באופן הזה]. ומביאים מהרשב”א שסובר שאפשר בדרך ודאי לברך אחרי החצי שעה, אך גם לפיו זה ענין של דיעבד, והגמ’ שאמרה שנ”מ שאי לא אדליק וכו’ כיוונה על הרמה של הלכתחילה (ורק אם מדליקים בפנים כבר אין זמן קבוע ורק ענין של זריזים, עיי”ש ברשב”א). אך עכ”פ יוצא שהכול זה דרגה של דיעבד, ולכן נראה לכאורה שגם אם השליח לא יברך עדיף לקיים את המצווה ברמה של לכתחילה מאשר ברמה של דיעבד.

עוד יש להעיר במי שהוא חולה וקשה לו לקום מהמיטה, שיש שהתירו שידליק במקומו ואח”כ יקחו את החנוכיה למקומה, ורוב האחרונים אוסרים ומצריכים להדליק במקומה. והעצה היא שאחר ידליק עבורו, אלא שנחלקו מי יברך. שלפי בא”ח ועוד יברך המשלח והשליח ידליק, ולפי כמה אחרונים זה לא בסדר שאחד מברך והשני מקיים את המצווה ולכן צריך דווקא שהשליח יברך. עיין בכל זה בחזו”ע שם [וכמובן שלפי רבנו דוד המשלח יברך].