ענייני בדיקת וביטול חמץ

לפי רש”י ורמב”ם ובה”ג ור”ן ורמב”ן ביטול זה חידוש התורה וזה מושג חדש ואיננו הפקר. לפי רוב הראשונים הנ”ל מקיימים בביטול מצות תשביתו, ולפי הרמב”ן יש פס’ אחר: לך – בטל בלבך, וצ”ב אם זו מצוה לדעתו (ובפשטות לא). ולפי תוס’ ביטול זה הפקר, ולא מקיימים בכך מצות תשביתו.

לכו”ע תשביתו מתקיים ע”י ביעור מהעולם (לר’ יהודה דוקא בשריפה ולרבנן בכל אופן), כאשר לפי תוס’ תשביתו זה רק עשה שמתקן את הלאו וממילא ברור שהוא חל רק לאחר זמן איסור החמץ, משש שעות והלאה. ולפי רש”י תשביתו זה עשה שהוא התכוננות למצוות ב”י וב”י, והוא דוקא לפני שש שעות, וכ”ד הרמב”ם. ולפי הר”ן זה גם לפני שש וגם לאחר שש (אך לאחר שש לכו”ע א”א כבר לבטל, ונשאר רק הפן של ביעור).

לפי הרמב”ם אין מצד האמת שני אופנים לקיום תשביתו, אלא יש רק ביטול (הפוך מתוס’), והביעור הוא היכי תימצי שעל ידו אדם ממילא מבטל.

לגבי הבדיקה – בר”ן כתוב שהיא דאו’ (והפסוקים בדף ז’ הם לימוד גמור) והיא חלק מקיום תשביתו, ובשאר הראשונים שלא כתבו כך י”ל שזו סברא גרידא להינצל מב”י וב”י, ואין בכך מצוה חיובית מדאו’. ואם מבטל לכו”ע הבדיקה רק דרבנן, לתוס’ שמא יבוא לאוכלו, ולרש”י שמא לא יבטל יפה.

נמצא שכאשר מבטלים צריך לכוון לקיים מצווה, לפי רש”י ור”ן ורמב”ם שמקיימים תשביתו לפני זמן האיסור. וכשבודקים חמץ לפי הר”ן צריך לכוון למצווה דאורייתא, ולפי ש”פ זו מצווה דרבנן גם אם לא ביטל, אך מ”מ יש לה חשיבות של דאורייתא כמו שרואים במ”ב שצריך להפסיק אכילתו בשביל זה, כי זו סברא דאורייתא שצריך לבדוק כמו שזו סברא דאורייתא לקטוף לולב כדי שיהיה לו לצאת י”ח.

בנוסח הביטול שבשו”ע לא נזכר הפקר, וכן הנוסח המקובל אצל הספרדים. אך הפוסקים האשכנזים אומרים להוסיף לנוסח גם הפקר וכך מקובל. וגם הרב עובדיה אומר שראוי להוסיף את המילה הפקר, ויגיד זאת באחת מהפעמים שמבטל – כי מנהג הספרים לומר שלוש פעמים את הביטול.

כתבו הראשונים (המרדכי והכלבו, מובאים בב”י בסו”ס תל”ג) שצריך לנקות את הבית ב-י”ג לפני הבדיקה. אך באופן שמנקים ביסודיות כמו אצלנו, יש שתי נ”מ. נ”מ אחת היא שיש שכותבים (שע”ת תל”ג, ב’ בשם חידושי מהרי”ש) שמספיק באופן זה לבדוק בזריזות מבלי לעיין כ”כ (ובחזו”ע עמ’ ל”ה-ל”ו אומר להחמיר ולא לסמוך על כך). ונ”מ שניה שיש שאומרים שהניקיון מפקיע את המצווה לגמרי, וזו שאלה איך מברכים על זה. ויש גם מקום לשאול איך מפקיעים את המצווה, אך אולי זה לא כ”כ קשה, וגם אולי י”ל שמקיימים את המצווה, ורק באופן אחר, בדומה למי שבודק לפני ליל י”ד.

אך בכל אופן איך מברכים זו שאלה, והיו שרצו לומר (שעה”צ תל”ב, י”ב בשם עמק הלכה) שלכן נוהגים להניח פירורים, או שעכ”פ אחרי המנהג לנקות ביסודיות יש חיוב להניח פירורים. אך לכאורה זה לא פותר את הבעיה כי כל מי ששם פירורים זוכר איפה הוא שם, ועדיף גם לכתוב זאת כדי להימנע מתקלות וא”כ זה חמץ ידוע כמו החמץ שמשאירים אחרי הבדיקה. ועוד, שכתבו (שע”ת תל”ב, ז’ בשם זרע אמת) להניח פירורים פחות מכזית וזה לא מצריך בדיקה להרבה שיטות.

והיותר נכון הוא כמו שהיה מורה הרב שריה דבליצקי, להשאיר מקום, או איזה ארון וכדומה שלא ניקו אותו לפני הבדיקת חמץ, ועליו תחול הברכה וממנו להתחיל את הבדיקה כדי שיהיה עובר לעשייתם.

ונראה שבכל אופן אם מסתובבים ילדים עם חמץ ולא כל כך מקפידים בכל רגע שלא ילכו עם חמץ בבית מאז הניקיון בחדרים עד בדיקת חמץ, גם אם ניקו היטב צריך בדיקה בברכה, שסו”ס ייתכן שהילדים הביאו לשם חמץ. ואחרי הבדיקה כמובן יקפידו היטב שלא יקחו הילדים חמץ לחדרים.

אפשר לבדוק עם פנס (פס”ת תל”א, ב’ בשם שערים המצוינים בהלכה ועוד); ויש להוסיף שמסתבר שזה אפילו עדיף על נר כי ודאי יוכל לבדוק היטב בכל מקום ולא יחשוש לשרפה (גם זה מובא שם בפס”ת). וגם בלי לחשוש לשרפה, פשוט רואים טוב יותר לאור פנס. ובחזו”ע (עמ’ מ’) מתיר, אך רק כשאין לו נר. ויותר נראה כנ”ל. ואין צריך לכבות את החשמל בחדר בזמן הבדיקה (חזו”ע עמ’ מ’, ופסקי תשובות שם בשם הקהילות יעקב ועוד).

בזמן הבדיקה לא מדברים אבל זה לא מחיוב גמור, ויש שני גדרים: יש הפסק בין הברכה לתחילת המצווה שהוא הפסק חמור ואם דיבר במה שלא קשור לבדיקה חוזר ומברך. ואחרי שהתחיל את המצווה יש ענין לא לדבר שלא להסיח את דעתו מהמצווה אך זה לא חיוב גמור אלא רק לכתחילה [ויש מחלוקת האם כשעושה כמה מצוות רצוף כגון שצריך לשחוט כמה בהמות ומברך ברכה אחת על כולן, האם דיבור בין הברכה לשחיטת הבהמה השניה והלאה שייך לגדר החמור או לגדר הקל, עיין בהלכות שחיטה].

נוסח הברכה הוא על ביעור חמץ, למרות שכעת הולכים לבדוק ולא לבער, וזאת כיוון שהבדיקה היא תחילת התהליך של הביעור. ואין זה שייך לגדרי הפסק אלא רק תיקנו כך את טופס הברכה מבחינת הרעיון של המצווה.

[הפר”ח אומר שצריך לברך שהחיינו על בדיקת חמץ (זו מחלוקת בראשונים שמובאת בב”י, והפר”ח מכריע לברך, ושו”ע השמיט, כלומר שלא לברך כמו שכתב בב”י. ויש כמה טעמים למה לא לברך, ואחד מהם שסומכים על הזמן של הרגל). וכדי לחשוש לדבריו יש מידת חסידות להביא פרי חדש או בגד חדש ולברך עליהם שהחיינו אחרי שהתחיל לבדוק (כדי שלא יהיה הפסק). כך בכה”ח ס”ק ט’ עמ’ מ”ה]

כשמברך ועובר למקום אחר בזמן הבדיקה, כגון שבודק שני בתים, או בית ומשרד, או בית ואת הרכב; אם הכול בחצר אחת א”צ לברך שוב, ואם בשתי חצרות יש אומרים שההליכה היא הפסק וצריך ברכה חדשה וי”א שלא. והמ”ב (תל”ב, ז’) נוטה לומר שהכול נפטר בברכה אחת. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ מ”ז) אומר שמעיקר הדין א”צ לברך שוב, אך אם המקומות מרוחקים, יוכל לכוון בברכה במקום אחד שמכוון שלא לפטור את המקום השני, ואז לברך שם שוב.

 

ברכה באופן שמחלקים את הבדיקה לכמה בודקים: אם כמה אנשים באים לבדוק כ”א מקום אחר, למשל אחד את הבית, אחד את האוטו, וכדומה, אפשר שיעמדו בשעת הברכה של אחד הבודקים ויצאו י”ח, ואפשר שכ”א יברך במקום שהוא בודק. אך אם אדם אחד תיכנן לבדוק את הכול, ומאיזו סיבה לא יכול להמשיך לבדוק הכול בעצמו ורוצה שיחליפו אותו באמצע – בזה אומר המ”ב (תל”ב, י”א בשם ח”א ועוד) שלא יברך המחליף [ולדעת החוק יעקב אי אפשר שהשליח יחליף את בעה”ב כי אם כן הוא מקיים מצווה בלי ברכה, ולא מועיל מה שבירך בעה”ב, ולדעתו גם לא יברך השליח, כי סו”ס כבר בירכו על המצווה הזו, ולכן אין אפשרות לשלוח שליח בלי שישמע מתחילה את הברכה. אבל האחרונים מתירים לשלוח, כנ”ל].

והנשמת אדם (בסוף הלכות פסח) מסביר שהכלל בזה הוא שאם רק מחליף את בעה”ב לא יברך יותר ממה שבעה”ב היה אמור לברך (אא”כ מההתחלה החליף את בעה”ב, אך כאן בעה”ב כבר ברך בעצמו). אך אם המחליף יוצא י”ח גם בעצמו, ולא שמע את הברכה בהתחלה (או ששמע ולא כיוון לצאת י”ח) כגון בתקיעות שופר והתוקע נחלש ומישהו בא להחליף אותו וגם המחליף הזה בעצמו צריך לצאת י”ח, אם לא שמע את הברכה בתחילה יברך המחליף בעצמו. ולכן נראה שבנידון דידן, אם בעה”ב נחלש ואשתו מחליפה אותו, אם לא שמעה או לא כיוונה לצאת בברכה מתחילה תברך שוב כשמחליפה אותו כי גם היא חייבת כמוהו. ואם זה אחד הילדים שמחליף צ”ע אם יברך כי שייך אצלו חיוב בדיקה מצד שמא יבוא לאוכלו אך לא מצד בל יראה כי הוא לא בעלים על החמץ [ולפי הסוברים שגם כיום אין לאישה בעלות במקום בעלה גם היא צ”ע אם תוכל לברך].

הכלל בבדיקה הוא שבודקים את כל המקומות שרגילים להכניס בהם חמץ או שיש סבירות שהגיע לשם חמץ, וכל אחד צריך להעריך את הדבר בעצמו ולפי ההרגלים. וכמובן שאם יש ילדים שמסתובבים כל השנה עם חמץ בבית, גם אם רק מדי פעם, צריך לבדוק בכל מקום שסביר שיכלו להגיע אליו.

עמוק מתחת ארונות נראה שאין צורך לבדוק (גם אם יש ילדים) כי החמץ שם הוא כמבוער, כמו בנפלה עליו מפולת. אך בחזו”ע (עמ’ ל”ה) כתב לבדוק מתחת הארונות. וייתכן שמ”מ הוא יודה שעמוק בפנים אין צריך, אלא רק במה שקרוב לשפת הארון. ויתכן להחמיר בזה, בייחוד באופנים שיש איזו סבירות שיגיעו למה שנמצא עמוק תחת הארון, כגון להוציא דברים שהתגלגלו לשם. 

צעצועים של ילדים יש לבדוק – בתוך קופסאות משחקים וכדומה. ואם עברו עליהם בניקיונות ובסידור הבית לפני הבדיקה נראה שתלוי איך עשו, כי אם רק הסתכלו וזה היה לאור רגיל שבחדר שאיננו אור הנר (או אור ממוקד כמו של פנס) לכאורה צריך בדיקה. ויש לדחות שאור רגיל בחדר אצלנו לא גרע מאכסדרה, ועכ”פ בדיעבד יוצאים בבדיקה כזו באכסדרה ביום י”ג (מ”ב תל”ג, ו’), וכאן לא שייך גריעותא של חורים וסדקים שנגיד שאור תאורת החשמל לא מאיר אותם, כי את ניקיון וסידור המשחקים עושים לאור החשמל להדיא, ולא בפינה מסותרת של החדר [ואם סידרו במישוש היד ייתכן שזה עדיף טפי, ואפשר יותר בשופי להניח שאין חמץ].

צריך לשים לב לבדיקת הכיסים של הבגדים מחמץ (רמ”א בסוף תל”ג). והמ”ב שם כותב שגם אם אדם אומר שברי לו שלא הכניס חמץ לכיסי בגדיו צריך בדיקה. ופלא שלא מביא שהד”מ והמג”א הקלו בזה, שאם ברי לו שלא מכניס א”צ בדיקה, והבה”ט שם מביאם. ולכאורה אפשר לסמוך עליהם בדרבנן של בדיקת חמץ [ואף שכל זמן שלא ביטל הבדיקה היא דאורייתא, מ”מ כשיסיים לבדוק ויבטל לפני שבדק את הכיסים, בדיקת הכיסים תהפוך לחיוב דרבנן].

מרפסת פתוחה היה מקום לומר שלא חייבת בבדיקת חמץ כי כתוב שהעופות יאכלו חמץ שבשטח פתוח כמו חצר (שו”ע תל”ג, ו’). אך בשו”ת קנין תורה (ח”ג סי’ פ”ג) כתב שצריך לבדוק כמו שמבואר במ”ב תל”ג, כ”ג שגג בית שמשתמשים בו צריך בדיקה. ואולי יש לחלק בין אם השימוש תדיר או לא, וצ”ב. וגם בחזו”ע (עמ’ ל”ה) כתב לבדוק מרפסות.

מי שלא מצא בסוף הבדיקה את כל הפירורים שהחביאו יסמוך על הביטול (שהרי מה עוד יכול לעשות; לבדוק שוב לא שייך, כי כעת בדק כפי יכולתו ולא מצא). ועדיף להניח מראש פחות מכזית כמו שכתוב בשע”ת (תל”ב, ז’).

מי ששכח ולא בירך על הבדיקה נחלקו האחרונים אם יברך בשעת ביעור (חוק יוסף, ח”א) או לא (ב”ח), והמ”ב (תל”א, ד’) אומר שהסומך לברך אין מוחים בידו.

מי שעוזב את ביתו בתוך שלושים יום לפסח חלה עליו חובת בדיקה (סי’ תל”ו). ולכן בחור ישיבה שעוזב את חדרו בסוף הזמן, שזה בתוך שלושים יום לפסח חייב לבדוק את החדר (ובלי ברכה, כי זה קודם אור ל-י”ד) [ואין צורך להניח אז עשרה פתיתים – מנח”י ח”ח סי’ ל”ה].

אדם שיוצא מביתו והבית מושכר לגוי לפני פסח לא חייב לבדוק את הבית. אך יש מחלוקת בסוף סימן תל”ו אם יש חובת גברא לבדוק חמץ (לפחות למי שהיה לו בית תוך שלושים יום לפסח) או לא, שלפי השו”ע יש חובה, והרמ”א מביא שי”א שאין חובה כזו. ולפי הדעה שיש חובה כזו, אם מוכר את ביתו לגוי ולא ייכנס לבית אחר שתחול עליו שם חובת בדיקה חייב לבדוק את הבית שיוצא ממנו. והמ”ב אומר שלמעשה אם ייכנס גוי לבית א”צ בדיקה ואם לא (למרות שזה מושכר לגוי) צריך (ולפי השו”ע גם אם ייכנס גוי צריך לבדוק).

ולכן אנשים שרוצים לחסוך מעצמם בדיקה ע”י שימכרו את הבית (או יותר נכון את החמץ שבבית) לגוי לא יכולים לעשות כך, אא”כ ישיירו לפחות חדר אחד שבו כן יקיימו את המצווה (פס”ת). ויש להעיר שא”א למכור חמץ לגוי בבית שגר בו בפסח ובכך להיפטר מהבדיקה (אפילו של חלק מהחדרים) כי צריך לעשות הפרדה ע”י מחיצה בין החמץ המכור לבין המקום שאדם גר בו. ומה שכן אפשר לעשות זה לנעול חדר שלא ייכנסו אליו בפסח ואת החמץ שבחדר זה למכור לגוי.

מי שמוכר חדרים לגוי, והמכירה חלה ביום י”ד, נחלקו האחרונים האם אותם חדרים חייבים בבדיקה בליל י”ד (מקור חיים וח”א) או לא (בנין עולם וחת”ס), והמ”ב (בסו”ס תל”ו) אומר שמעיקר הדין הלכה כמקלים, אך עדיף למכור ביום י”ג. והרב עובדיה מקל (חזו”ע עמ’ נ”א) [ואם מכרו את כל החמץ שבבית לגוי, יש לכאורה בעיה לברך על בדיקה כזו גם אם המכירה חלה ב-י”ד, לפי המקלים שלא צריך בדיקה, וכ”ש אם עשה מכירה ב-י”ג (עיין פס”ת שמביא את ההערה הזו אבל הוא אומר אותה רק על מי שמוכר ב-י”ג, ולכאורה היא נכונה לכו”ע, כי כאן לענין הברכה הקולא של המקלים תיהפך לחומרא, כנ”ל)].

מי שמגיע למלון לפסח צריך לברר אם עשו בדיקת חמץ, ואם לא – צריך לבדוק את חדרו בברכה. וחילוני לא נאמן לומר שבדק חמץ (וכן א”א לשלוח אותו לבדוק), גם אם הוא תינוק שנשבה, שהרי סו”ס א”א לסמוך עליו (פס”ת תל”ט, ה’). ומסתבר מ”מ שלענין ברכה לא יברך, אם אומרים לו חילונים שבדקו את המלון.

מי שמאושפז בבית חולים יבדוק בלי ברכה את חפציו או את הארונית שלו אם יש כזו (תורת היולדת פמ”ג סע’ א’).

 

לאחר אכילת החמץ ביום י”ד, יש להקפיד לצחצח שיניים היטב כדי שלא יבוא לאכול מאוחר יותר פירורי חמץ. וכן בעלי שיניים תותבות ינקו אותן אז (חזו”ע עמ’ ס”ג).

[המג”א (תמ”ה, ב’) אומר שמאז שהגיע זמן ביעור חמץ אסור לעשות מלאכה עד שיבער אותו. אך עכ”פ עדיף לא להגיע למצב הזה שעוד לא ביער בתחילת שש, אלא לבער לפני כן, כי בתחילת שש כבר לא יכול לבטל, וכנראה עדיף לא להגיע למצב שיתחייב לבער לגמרי, ואולי חלק לא יישרף וכדומה (חזו”ע עמ’ ס”ה, בתוספת ביאור)]

כתב הגר”א (בביאורו ל-תמ”ה סע’ א’ בהג”ה) שהמנהג שדוקא שורפים את החמץ ולא מבערים באופן אחר, מעיקר הדין הוא רחוק, כי רוה”פ סוברים כתוס’ ב-י”ב: שגם לר’ יהודה שסובר שביעור הוא דוקא בשריפה, זה רק לאחר שש, וכן רוה”פ סוברים שהל’ כרבנן שתמיד אפשר לבער בכל דרך ולא כר’ יהודה (וכך בשו”ע בתחילת תמ”ה). ואף בדעת רש”י כתב הרא”ש שרק בשעה שישית עצמה זה דוקא בשריפה, אך אנחנו מבערים לפני שעה שישית [ובנק’ האחרונה הגר”א עצמו מסכים עם הטור בדעת רש”י, שחולק על הרא”ש, מכוח רש”י בדף כ”ז: שמבואר שם דלא כהבנת הרא”ש].

ולבד זה י”ל שגם אחרי שיש מנהג לשרוף, תוכן המנהג הוא לקיים מצוה דאו’ לפרש”י (ב-י”ב:, בהנחה שפוסקים כר’ יהודה), אך לצורך זה מספיק כזית, ולא מצאנו לכאו’ שצריך לשרוף את כל החמץ, כי אם נוהג כאן כלל של ריבוי בשיעור במצווה יהיה עדיף להשאיר כמה שיותר חמץ לפני פסח, וזה רחוק מהדעת.

ומה שהיה אפשר לטעון זה שאם יישאר כזית שלא נשרף, בגלל שהאדם תכנן לשרוף ולא להפקיר – יצא נפסד מכאן ומכאן. אך ז”א, כי ראשית לפי רש”י והרמב”ם הוכחנו במק”א שכל ביעור יוצר גם ביטול. וגם אם נגיד שאנחנו רוצים לצאת את דעת ר’ יהודה לפי מנהג זה, ולפיו ראינו שז”א, וגם יש לדחות שמ”מ מדרבנן לא מספיק ביטול וצריך גם ביעור מציאותי, מ”מ ז”א כי הפקר עכ”פ ודאי יש כאן, וגם ר’ יהודה מודה שיש הפקר בכל פעולה כזו, ורק ביטול אין בהכרח [על דרך מש”כ במק”א שביטול זו פעולה חיובית של התבוננות, אך הפקר ודאי זה רק גילוי דעת שאפשר ללמוד ממעשי האדם]. וודאי שאדם מפקיר את כל הכיכר שזורק לאש.

ומה שיש הקפדה לבער הכול מהעולם זה או לאחר שש שלא מועיל אז ביטול והפקר, או מצד דברי רש”י בדף כ”ח שמא ימצא אדם ויאכל. אך אנחנו מבערים לפני שש, ולגבי הטענה מצד רש”י י”ל בפשטות שכה”ג לא חששו שאדם ייקח ויאכל אחר שנמאס כ”כ מהאש. וגם במקרה של ספק כיוון שזה ספק דרבנן י”ל שא”צ לעמוד ולראות אם נשרף (אכן בנק’ זו י”ל שבמקום שאפשר לברר לא סומכים על ספק דרבנן לקולא).

וודאי שכן תהיה דעת האחרונים שכתבו שמותר לזרוק לפח ציבורי (עיין בזה בפניני הלכה, ודלא כפס”ת שכתב שאסור כי אז זוכים בזה העירייה), שלא נראה שיש להחמיר בחמץ שהיה בתוך מדורה יותר מבחמץ שנזרק לפח, וע”כ או שלא חששו לרש”י הזה או שמסברא פשוט שגם רש”י יודה שבמקום שאין דרך אדם לקחת לא חששו.

ודעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ד-ס”ה) שטוב שיפורר מראש את החמץ לחתיכות שסביר שהאש תשלוט בהן היטב, או שישפוך על החמץ חומר מפגל כדי שלא יגיע למצב שיישאר כזית חמץ.

מי שמוצא חמץ בתוך החג, אם מוצא בחוה”מ יבער מיד (או ע”י שיפורר ויזרוק לשירותים, או ע”י שרפה; ולכאורה עדיף ע”י שריפה שכך מנהגינו דווקא לשרוף, כנ”ל), ואם מוצא בשבת או ביו”ט השו”ע (תמ”ו) אומר שאסור לטלטל ויכפה עליו כלי עד מוצאי היו”ט או השבת, והמ”ב אומר שכך נוהגים גם בחמץ שהתחמץ בתוך החג, כלומר שלא היה בכלל הביטול בערב פסח ולכן עובר עליו כל רגע מדאורייתא (אף שיש אומרים שבכה”ג יכול לטלטל ולבער בלי שרפה, ויש מתירים בכה”ג אפילו לשרוף ביו”ט).

ובשו”ת להורות נתן (ח”ה סי’ ל’) אומר שבמקרה כזה שלא התירו לטלטל כדי לשרוף, אין להזיז את החמץ אפילו ברגל וכדומה באופן שאין איסור מוקצה, שמא יבוא לאוכלו. ואף שמזיז את החמץ רק כדי שלא יבוא לאוכלו, מ”מ חוששים שמא יבוא לאוכלו כמו שרואים לגבי דחיפת חמץ של גוי (בשו”ע תמ”ו, ג’) שהצריכו לעשות כן דווקא ע”י קנה.

ויש לדחות שכל שעושה ברגלו לא גרע מע”י קנה שמותר. ומה שלא כתבו הפוסקים עצה זו אין להוכיח מזה, כמו שבהרבה מקומות היו יכולים להזכיר עצה של טלטול בגופו ולא הזכירו. וצ”ל שזה לא דרך טלטול מקובלת ולכן לא חשו לדבר עליה, או תירוץ אחר, אך בכל אופן זו לא שאלה שמתעוררת דווקא כאן עד שנדקדק מזה דין.

וכן מוכח מהבה”ל (ד”ה שלא יוכל) שדן בגדרי טלטול מוקצה להתיר למי שבא לשאול רב על תבשיל ואסר לו, להמשיך לטלטל את התבשיל עד ביתו. ובכלל הדברים כותב שם גם אופן שמטלטל עד ביתו ושם לא יבער אלא רק יכפה עליו כלי. הרי שבאופן שאין איסור טלטול מוקצה מותר לטלטל [אכן שם קשה מצד עצמו איך לא חששו שמא יבוא לאוכלו כי שם זה ממש בידו. ויש לומר שלא מחזיק את החמץ עצמו אלא את הכלי, ודומה לע”י קנה. אך לפי”ז אם ישאל על פת שמחזיק בידו יצטרך לכו”ע לעזוב אותה מיד כשאסר לו המורה].

ואם בשטר המכירה לגוי כתוב שהוא מוכר את כל החמץ בכל מקום שהוא, יש בעיה של גזל לבער את החמץ (שמצא, והיה קיים בזמן המכירה), ולכן יצניע זאת עם מה שמכור לגוי (מקראי קודש פסח ח”א סי’ ע”ד).

[ובגוף הענין מה היחס בין העובדה שמבטלים חמץ ואפילו מפקירים אותו לבין מכירת חמץ, עיין בבכור שור לפסחים כ”א. שאומר שמוכרים מה שכבר מבוטל ולכן המכירה באה לפתור רק איסור דרבנן, ועיין בקצות קצ”ד, ג’ כעין זה. אך לעומת זאת בפמ”ג תמ”ח, א”א ס”ק י’ ובחת”ס או”ח סי’ ס”ב אומרים שלא שייך למכור את מה שכבר ביטל, וע”כ מה שמוכר איננו בכלל הביטול. וכיוון שכיום מוכרים את החמץ בכל מקום שהוא כמו שאומר הרב פראנק וכן הוא כיום בשטרי המכירה של הרבנות, הרי שבעצם צריך להבין האם החמץ שלנו מבוטל או מכור. ונראה שאם מפקיר כחלק מנוסח הביטול בעצם החמץ לא מכור כי אחרי שהפקיר לא מתכוון לזכות שוב כשמוכר לגוי, אף שהחמץ נמצא בחצירו, אלא רק על הצד שהביטול (הפקר) לא היה בלב שלם מוכרים, אף סו”ס זה רק ספק ומספק הגוי לא יקנה בכה”ג. אך ע”כ שהרב פראנק לא הבין כך כי א”כ היה מתיר לבער. וכנראה סובר שאם מוכר לגוי, הרי שמכוון לזכות בקנין חצר ולחזור ולמכור. וצ”ע בזה]

ולענין אם יברך על ביעור כזה של תוך החג, המ”ב (תל”ה, ה’) אומר שאם בדק וביטל כדינו בע”פ, ואח”כ מצא חמץ בפסח – מחלוקת באחרונים אם יברך (מקור חיים והגר”ז) או לא (א”ר ופמ”ג) וסב”ל. ואם לא בדק חמץ צריך לבדוק בתוך הפסח בברכה. ואם מוצא חמץ בלי שבדק לא לפני ולא בתוך פסח, נראה שיבדוק, ויברך על הבדיקה, וזה יכלול גם את ביעור החמץ שמצא, כמו בכל חמץ שמוצא בבדיקה. ואם בדק כדינו קודם פסח, והתחמץ לו חמץ בתוך פסח, יברך על הביעור [מ”ב; כי כאן לא צריך בדיקה, והביעור שצריך לא נכלל בברכה הראשונה של הבדיקה שהיתה קודם פסח. וצ”ל שכאן שאין דין בדיקה על חמץ זה יותר פשוט שיברך על ביעורו מאשר באופן שהיה צריך לבדוק ולא בירך ונזכר לפני הביעור שכתבנו שרק לא מוחים במי שמברך. וצ”ב עוד בנקודה זו]. ואם בדק קודם פסח ולא ביטל, פס”ת אומר שגם כן יברך על ביעור חמץ שמוצא תוך הפסח. ולא ברור לי, כי הסברא היא שהברכה בשעת הבדיקה כוללת הכול, וזה נכון גם אם לא ביטל.

ואם בשטר המכירה לגוי כתוב שהוא מוכר את חמצו בכל מקום שהוא, לא יברך על הבדיקה בתוך פסח גם אם שכח לבדוק בע”פ (סמא דחיי, מובא בפס”ת).

Scroll to Top