א. יסוד הגזירה

 במשנה (ל”ח:) מבואר שאסור לרחוץ בחמין בשבת, והגמ’ (מ’.) מסבירה שטעם האיסור הוא משום גזירת הבלנים, שהיו מחממים בשבת מים לצורך רחיצה [ולפי הגמ’ שלנו משמע שהאיסור הוא בישול המים, ובירושלמי (פ”ג ה”ג) מבואר שחששו שמא יחתו בגחלים לצורך בחימום].

והגמרא (ל”ט:) מביאה מחלוקת תנאים לגבי השתטפות בשבת, כלומר ששופך עליו מים ולא נכנס לתוך מים. לפי ר”ש מותר בין בצונן ובין בחם, לפי ר”מ אסור בשניהם, ולפי רבי יהודה מותר בצונן ואסור בחמין, ופוסקים כר’ יהודה.

בגמרא (ל”ט:, ו-מ’.) מובאת ברייתא שאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב שבת. וכיוון שהלשון בברייתא היא שחמין שהוחמו מע”ש רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו, משמע שחמין שהוחמו בשבת לא ירחץ בהם אפילו פניו ידיו ורגליו, כלומר אפילו לא איבר אחד.

נחלקו רב ושמואל האם בחמין שהוחמו מע”ש מותר לרחוץ כל גופו איבר איבר או לא. לפי רב מותר וכוונת הברייתא היא שאפשר לרחוץ כל גופו בדומה לפניו ידיו ורגליו, כלומר באופן של איבר איבר, ורק לא ירחץ את כל גופו בבת אחת. ולפי שמואל הברייתא כפשוטה, שמותר לרחוץ רק חלק מהגוף אבל לא את כל הגוף גם אם יעשה בדרך של איבר איבר. רב בגמ’ נשאר בתיובתא, ופוסקים כשמואל.

והב”י אומר שמ”מ אפשר לרחוץ יותר מפניו ידיו ורגליו, גם לפי שמואל. מתחילה הב”י התלבט בזה ורצה לומר שדווקא פניו ידיו ורגליו מותר, כלומר אפילו במיעוט גופו לא התירו אלא פניו ידיו ורגליו. והסברא בזה כנראה שזה דבר יותר נצרך אז התירו דווקא רחיצה זו. אך למעשה הב”י מוכיח מהרא”ש בנידה (הלכות מקוואות סי’ ל”ז) שפניו ידיו ורגליו לאו דווקא, אלא גם בית הסתרים יכולה אישה לרחוץ, ומן הסתם ה”ה שאר איברים. ומעתה פשוט לב”י שכל שלא רוחץ כל גופו מותר, וכך נפסק ברמ”א. וצ”ב למה לא מעלה אפשרות שאפשר לרחוץ את מיעוט הגוף דומיא דפניו ידיו ורגליו, ולא את רובו. ואמנם כדברי הב”י מדויק מהסיפא של הברייתא שרק את כל גופו אסור, אך צ”ב למה להעדיף את הדיוק של הסיפא על פני הרישא, כי מהרישא היה מקום לדייק שאת רוב גופו אסור. ואולי כיוון שיש להסביר את הרישא בדרך של אורחא דמילתא נקט, שאם כבר אסרנו על רחיצה כדרכו שנכנס כולו למים, מן הסתם לא ירחץ את רוב גופו אלא רק פניו ידיו ורגליו, או איבר אחד שהתלכלך וכדומה.

אכן המג”א מביא מהכה”ג שאומר שרוב גופו אסור ככל גופו, ולכן אסור לרחוץ איבר איבר רוב גופו, וכך במ”ב, וכך בחזו”ע עמ’ ע”ד. והכנה”ג מדייק זאת מזה שנקטה הברייתא פניו ידיו ורגליו, כנ”ל שיש לדקדק שזה בא למעט רחיצת רוב גופו אפילו בדרך של איבר איבר. והפמ”ג מוסיף שכן הוא בכל התורה שרובו ככולו. והשתא דאתינן להכי ייתכן לומר שגם הב”י עצמו (וכן הרמ”א בעקבותיו) מסכים לכך, וגם בו נגיד שכשכתב ‘כל’ כיוון לכלול גם רוב.

         ב. רחיצה בחמין שהוחמו בשבת

 כמו שהבאנו לעיל, בחמין שהוחמו בשבת אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו.

הברייתא (מ’:) אומרת שמותר להתחמם ואח”כ להשתטף בצונן (ואין זה נחשב כרוחץ במים שמתחממים כעת מגופו החם), אבל אסור לרחוץ בצונן ואח”כ לעמוד כנגד המדורה כי בכך מחמם את המים שעליו ונחשב כרוחץ בחמין.

ולפי הכלל של חמין שהוחמו בשבת היה צריך לאסור זאת אפילו באיבר אחד. וכך אכן סובר הרא”ש (סי’ ט’) שאוסר ליטול ידיים ולחמם אותן כנגד האש. אך הרמב”ם (פכ”ב ה”ג) סובר שכה”ג לא נאסר ברחיצת איבר אחד למרות שזה כחמין שהוחמו בשבת, אלא רק ברחיצת כל (או רוב) הגוף [ועיין בסמוך מה המקור של הרמב”ם].

המג”א מפרש ברמב”ם שדווקא בכל גופו אסור באופן הזה של חימום כנגד המדורה כיוון שאין זו דרך של רחיצה גמורה אלא רק דומה לרחיצה, ולכן הקלו בכך. כלומר לפיו מעיקר הדין באמת היה אמור להיאסר אפילו מקצת גופו כיוון שיש כאן חמין שהוחמו בתוך שבת, כנ”ל, אבל יש קולא מצד דרך הרחיצה.

אך הגאון מפרש אחרת, שלפי הרמב”ם מעיקר הדין צריך להיות מותר, גם בדרך של רחיצה גמורה, וזאת כיוון שאין כאן חימום מים האסור, כמו שכתוב שם בברייתא שרק מפשיר מים שעליו, אך לא מחמם אותם באופן האסור. והרמב”ם סובר שחימום המותר בשבת הוא כמו שימוש בחמין שהוחמו מע”ש, שאסור לרחוץ בהם דווקא את כל הגוף. ורק אם עבר וחימם בשבת החמירו שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו.

ולפי הגר”א מובן היטב מה המקור של הרמב”ם, כי מספיקה כאן סברא, שהיא סברא בעיקר התקנה. אך לפי המג”א קשה מנין למד כן הרמב”ם, והרי יש כאן קולא מצד דרך רחיצה שאיננה מוכרחת. וצריך להידחק לפיו שהרמב”ם למד שאורחא דמילתא בברייתא שמדברת על הרחיצה (ולא על נטילת ידיים וכדומה) היא שאדם רחץ את כל גופו ובזה השמיעה הברייתא איסור, אך בפניו ידיו ורגליו בכה”ג לא שמענו איסור. וכיוון שיש מקום לחלק מצד הרחיצה אין לך בו אלא חידושו.

ומאידך לפי המג”א מובן שחז”ל חידשו שאסור להשתמש בשבת במים שהוחמו אפילו בהיתר, כלומר זו גזירה שלא קשורה לאיסור מעשה שבת. אך לפי הגר”א יש לשאול מה התחדש בחלק הזה של הגזירה לגבי הוחמו בשבת, והרי בכל מקרה אסור מצד מעשה שבת. וי”ל שהתרבה לאיסור באופנים שאין מעשה שבת, כגון שעשה בשוגג לפי המתירים, או שעשה לצורך פיקוח נפש (שאז אמנם עשה פעולה המותרת אבל י”ל שחז”ל אסרו זאת בלא פלוג ככל חימום מים).

עוד ייתכן שבאמת לדעה זו אין הבדל בין איסור מעשה שבת לבין דין חמין שהוחמו בשבת, ואת זה גופא באים לומר שאם עבר וחימם המים אסורים מצד מעשה שבת. ובאמת כך משמע במשנה ב-ל”ח. שכתוב שם על מעשה דאנשי טבריה, שאם בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורים ברחיצה ובשתיה, והשתיה ודאי אסור רק מצד מעשה שבת ולא מצד גזירה מיוחדת.

והשו”ע (שכ”ו, ד’-ה’) מביא את הרמב”ם בסתם ואת הרא”ש כ-י”א.

ולפי הגר”א יוצא שהמחלוקת בין הסתם והיש אומרים היא האם גדר חמין שהוחמו בשבת הוא חמין שהוחמו באיסור דווקא או שגם אם הוחמו בהיתר זה בכלל האיסור (הגר”א מתייחס גם לדעת הרא”ש בסע’ ה’), כאשר לפי הדעה הסתמית יש להקל ולפי ה-י”א יש להחמיר. אך לפי המג”א לכו”ע י”ל שחמין שהוחמו בשבת כולל גם הוחמו בהיתר, ורק חולקים אם יש קולא בנידון כאן שאיננו דרך רחיצה.

ולמעשה פוסקים אשכנזים חוששים למג”א (כמו שהמ”ב העתיק אותו בס”ק י”ז). ודעת הרב עובדיה להתיר כי סומך על הסבר הגר”א (ועוד אחרונים שמסבירים כמותו) בדעת השו”ע הסתמית, וכך פוסק [עוד מביא שם ביאורים שגם לפי הרא”ש מותר לרחוץ במה שהוחם בשבת בהיתר, והב”י עצמו הביא פירוש כזה ברא”ש].

אך השביתת השבת (מבשל, ב”ר אות קכ”ז) מקשה מדף מ”ב. שרואים שמותר לערב מים חמים עם קרים כדי לרחוץ, עיי”ש. ומביא בשם התו”ש (וכן מובא בשם הרב אוירבך בשש”כ פי”ד הע’ ט”ו, וצ”ב למה לא מזכיר שם את התו”ש שמובא בש”ש, כי את הש”ש מזכיר שם) שהטעם הוא שהפעולה נחשבת קירור המים החמים ולא חימום המים הקרים. וצ”ב, שלכאורה תלוי בסוג הפעולה, שאם המים קרים מאוד ומערב לתוכן חמים כדי שיתחממו א”א לומר שהוא עוסק בקירור החמים. ורק אם באמת עניינו לקרר את החמים נגיד כך. ועל דרך זו מקשה שם הש”ש.

ומביא שם עוד בשם תהל”ד (שכ”ו, י’) שעירוב חמים וקרים לא מחמם את הקרים אלא רק מערב, באופן שהקרים נשארו קרים ורק השפעתם מתמעטת כך שהם פחות מורגשים. אך זה דווקא אם עושה כן בכלי שני, שאנחנו נוקטים שכלי שני לא מבשל, אך אם שופך מים צוננים מרובים לתוך מועטים בכלי ראשון לכאורה המשמעות ההלכתית היא שהחמים של כ”ר חיממו את הצוננים. ועוד שגם בכלי שני ייתכן שכלי שני לא מביא את המים לכדי י”ס, אך הפשר הוא עושה, וגם באופן זה אסור לרחוץ אם הופשר בשבת. ועל דרך זו מקשה שם הש”ש.

ולבסוף הש”ש אומר שמה שאפשר לומר זה שגם אם נאסור רחיצת איבר אחד חמין שהוחמו בהיתר, מ”מ זה דווקא אם באותו סוג של חימום יש היכי תימצי להגיע לחימום של איסור, שזוהי הרי עיקרה של גזירת הבלנים. ולכן גם אם רק מפשיר מול מדורה זה אסור כי אפשר להגיע שם לי”ס. ויש להוסיף עוד שאפילו אם שם כנגד המדורה במקום שלא יכול להגיע לי”ס (כי אם יכול להגיע אנחנו אוסרים להפשיר שם להלכה), מ”מ בעיקרון אש היא דבר שיכול להביא את המים לי”ס ויעבור בכך איסור. אך כלי שני זה דבר שונה במהות מכ”ר או מכנגד אש, ואם נתיר לרחוץ כאשר חומם באופן זה בהיתר – לא יתחלף לאנשים היתר באיסור.

והדבר יכול להיות נפקא מינה באדם שבא ליטול ידיים והמים קרים לו, והוא רוצה להוסיף לתוך הנטלה מעט מים מהמיחם. וכה”ג מותר מצד בישול, כי אחרי הערבוב של המים לא יהיה י”ס במים. ולפי התו”ש והתל”ד יהיה מותר בכה”ג, אך לפי הש”ש יש להסתפק אם יהיה מותר, כי כמו שהוא עשה לא פלוג בכנגד האש ייתכן גם שמאותה סברא נעשה לא פלוג בעירוי מכ”ר שפעמים שמבשל. ורק בכלי שני מתיר שם כי החילוק בין כ”ר לכ”ש הוא גם ניכר וגם לא יגיע בכ”ש לבישול (חוץ מקלי הבישול, אך י”ל שעוסקים כאן במים דווקא ומים הם לא מקלי הבישול). וצ”ב בזה עוד, וגם ייתכן שנצרף את דעת הגר”א בדעת הרמב”ם שהוא הסתמא דשו”ע להקל תמיד בחימום של היתר. אך מ”מ טוב יותר שיערה מתחילה מעט מים חמים לנטלה ואח”כ יוסיף מים מהברז ואז גם לש”ש ודאי יהיה מותר.

ואם מחמם מים בשמש לפי הש”ש פשוט שיהיה מותר ויש חילוק גדול יותר בין שמש לאופן אחר ממה שיש בין כלי שני לכ”ר, שאת זה הוא התיר. אך לפי ההסברים האחרים הנ”ל ייתכן שיש לאסור. אכן ייתכן גם שחמי חמה אינם בכלל הגזירה גם לגבי חמין שהוחמו בשבת כמו שאינם בכלל הגזירה לגבי חמין שהוחמו מע”ש, כדלקמן. והשש”כ בהע’ י”ז מביא בשם תהל”ד בשם שו”ע הרב שאסור בזה, וצ”ע [ולא מצאתי לא את התהל”ד ולא את השו”ע הרב].

בסעיף ג’ בשו”ע, שעוסק במעשה דאנשי טבריה, ובמג”א שם בס”ק ד’, מתבאר שאסור מצד הטמנה, אך אם מע”ש גורם שמים יתחממו בתוך שבת מותר. ורע”א אומר שם על המג”א שלמרות שלפי המג”א (או לפי ה-י”א גם לפי הגר”א) אסור לרחוץ אפילו איבר אחד בחמין שהוחמו בהיתר, מ”מ כה”ג שלא נעשה במים מעשה בשבת כלל, אלא הם מתחממים בשבת מכוח מעשה של ע”ש, קיל טפי ומותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו כדין חמין שהוחמו מע”ש.

והרב אוירבך (שש”כ י”ד, ג’) לומד מזה שגם אם חוממו מים בתוך שבת, אבל לא נעשה בהם מעשה, יהיה מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו גם לפי האוסרים בחוממו בהיתר בתוך שבת. ואומר שחימום ע”י פ”ר חשיב שלא נעשה בהם מעשה כלל, ולכן מחדש שלפי המתירים שימוש בדוד שמש, כיוון שהמים הנכנסים ומתחממים בתוך הדוד נכנסים רק בפ”ר, נחשב כחמין שהוחמו מע”ש ומותר לרחוץ בהם לכו”ע, הגם שבמציאות הם מתחממים בתוך שבת. וכ”כ הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ פ”ז; אך באמת לשיטת הרב עובדיה פשיטא שאם נתיר שימוש בדוד שמש (כמו שהרב עובדיה אכן מתיר) יהיה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים אלה, כי לשיטתו כל חימום בהיתר בשבת מותר לרחוץ בו פניו ידיו ורגליו]. והמנחת יצחק (ח”ד, מ”ד) חולק במים שנכנסו בפ”ר.

וכן בחימום ע”י שעון שבת יהיה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו (כך אומר הרב עובדיה שם, ונראה שזה מוסכם לכו”ע).

ואם גוי חימם לצורך עצמו בתוך שבת, דעת האג”מ (או”ח ח”א סי’ קכ”ו ענף ב’) שנחשב כאילו הוחמו בע”ש כי הגוי לא שייך לאיסורי שבת. אך בערוה”ש (סע’ ב’) כתוב שזה כחמין שהוחמו בתוך שבת, וכן סובר הרב אוירבך (אם כי את הראיה שמביא שם מהרא”ש לא הבנתי), וכך בשש”כ (י”ד, ב’). וה”ה לאיסור במי שחימם בהיתר לצורך פיקוח נפש, ולעיל כתבנו שבכה”ג ייתכן שגם הגר”א בדעת הרמב”ם ושו”ע בדעה הסתמית – יודה.

          ג. רחיצה בחמין שהוחמו בחמה

 הגמ’ (מ’.) אומרת שהתירו לרחוץ בחמי טבריה הגם שהם חמין; ובכלל ההיתר כל מעיין חם (מ”ב). וההיתר הוא ברחיצת כל גופו, כלומר לא רק שזה חמין שהוחמו מע”ש, שזה פשיטא, אלא שגם מה שגזרו על חמין סתם שהוחמו מע”ש כאן לא גזרו. ועם זאת הטור מביא מהסמ”ג (וכ”ד התרומה כמו שמובא בב”י) שלא התירו בחמי טבריה אלא במקומן בקרקע ולא בכלי, והטעם הוא שבמקומן ההבדל בינם לבין מים אחרים ניכר ולא יבואו לטעות ולהתיר כל רחיצה, אך בכלי א”א לדעת כיצד הוחמו המים ואסור ככל רחיצה. והטור סובר בדעת הרא”ש שהוא חולק ומתיר בחמי טבריה גם בכלי. וכנראה סובר שלא צריך לעשות כאן הרחקה שהיא כעין גזירה לגזירה. ושו”ע פוסק כסמ”ג.

ולפי זה יהיה מותר גם לרחוץ כל גופו במים שהוחמו בשמש מע”ש. והשש”כ (י”ד, ג’ ובהע’ י”ז) מביא מהתהל”ד (אך לא מצאתי זאת) ביותר מזה, שמתיר במים שהוחמו בשמש לרחוץ אפילו הם בכלי; וצ”ע מה הסברא לחלק בנק’ זו בין חמי טבריא לחמי חמה סתם. ועם זאת הרב אוירבך אומר שיש לאסור רחיצת כל גופו מדוד שמש; וצ”ע מה החילוק, כי ודאי שיש לחלק ולומר שדוד שמש זה לא חמי חמה אלא תולדות חמה שהרי המים מתחממים ע”י עוד דברים ולא ישירות ע”י השמש. אך הרב אוירבך עצמו סובר שזה נחשב חמי חמה, בעיקר הדיון על דוד שמש, ולכן צ”ע. ובאמת נראה שהדברים תלויים זה בזה, ואם בענין ההיתר על דוד שמש מחשיבים את הדוד כחמי חמה גם כאן יש להתיר. אכן, בעיקר הדבר לגבי דוד שמש זה דוחק גדול להגדיר זאת כחמי חמה, ועוד שגם עיקר דברי התהל”ד כאן צ”ע. ולכן נראה פשוט שיש לאסור את רחיצת כל גופו מדוד שמש.

[עוד צ”ע, שהרב אוירבך שם מביא עוד סברא להחמיר מזה שהתהל”ד מביא משו”ע הרב (ולא מצאתי זאת) שחמין שהוחמו בחמה בתוך שבת מקבלים גדר של חמין שהוחמו בשבת. וכנראה כוונתו בזה לאסור לרחוץ מדוד שמש שהמים שנכנסו אליו הוחמו לאחר שהוציא מהם קודם לכן מים בשבת. אך הוא עצמו חידש שחימום ע”י דוד שמש שנעשה בפ”ר לא נחשב כמעשה האדם לענין זה ולכן לא נחשב כחמין שהוחמו בשבת, כמו שהבאנו בשמו לעיל. וכן הקשה הרב עובדיה בחזו”ע בהע’ הנ”ל לגבי דוד שמש]

         ד. מצטער וקטן

 הבה”ל מביא מרע”א שאומר שמצטער לא נכלל בכלל הגזירה. מקורו הוא ממש”כ בשו”ע ש”ז, ה’ שהכלל הוא שמותר לומר לגוי לעשות שבות לצורך, ואחת הדוגמאות שם היא לומר לגוי להביא מים חמים לרחוץ בהם המצטער. וברור שלא מדובר שם בחולה ממש, כי צרכי חולה נעשים ע”י גוי גם במלאכה דאורייתא, אלא הכוונה היא למקצת חולי. וכך מפורש בשו”ע שם קודם לכן, שבא לרבות גם מקצת חולי ולא חולי גמור. וא”כ, גם אם יש היתר לומר לגוי להביא את המים, איך סו”ס המצטער עצמו ירחץ במים הללו. ואומר רע”א שרואים שלא גזרו במקום צער.

ואין לומר שמדובר שבא לרחוץ רק מקצת גופו, ואז אין כאן היתר מיוחד (אם החמים הוחמו מע”ש) כי ברמב”ם שהוא המקור לשו”ע שם, בפ”ו הל’ ט’-י’, יש שתי דוגמאות בזה, גם לצורך קטן וגם לצורך מצטער, ובקטן מסתבר ודאי שבאים לרחוץ את כל או רוב גופו. ועוד שהלשון לרחוץ סתם משמע כל הגוף. ואולי בכל זאת יש לדחוק, אך עכ”פ כך מבין רע”א שמדובר בפשטות ברחיצת כל הגוף ובכ”ז מותר.

וההיגיון בזה אומר רע”א, שהאיסור כאן הוא רק גזירה – גזירת הבלנים – ואפילו לא שבות רגילה, ואנחנו מוצאים ברי”ף (ביצה י”א.) בשם גאון שמותר לרחוץ ביו”ט כי האיסור לרחוץ הוא לא שבות (עד שנגיד שבד”כ הלכות שבת שוות ליו”ט חוץ ממה שהוציאו מן הכלל) אלא רק גזירה, והיכן ששמענו שגזרו גזרו, ואם לא – לא. וצ”ב מה ההגדרה של שבות ומה ההגדרה של גזירה, כי בכל שבות יש טעם שגזרו עליה אטו דאורייתא. ובכל אופן כיוון שיש צד קל בגזירה לעומת שבות, סוברים הרמב”ם ושו”ע שיש להקל בכך גם לצורך מצטער. אך עוד צ”ב מה גדר ההיתר, כי אם ההיתר בנוי על כך שבמצטער שמענו להתיר דברים, וא”כ אם לא שמענו איסור בגזירת הבלנים במצטער נתיר זאת, בדומה ליו”ט שיש בו צדדים קלים משבת; צ”ע איזה היתר מצאנו במצטער, כי אמנם מצטער הוא מקום צורך אך לא משמע ברע”א שיבוא להתיר בכל היתר זה כל מקום צורך בגזירת הבלנים. אך י”ל מ”מ שמצאנו כמה פעמים שהקלו במקום צער הגוף יותר ממקום צורך אחר, כמו למשל במפיס מורסא שהתירו איסור דרבנן לכתחילה משום צער הגוף למרות שאין שם מקום חולי ממש. וכן בכתובות ס’. בגונח יונק חלב התירו משום צער, לפי ר”י שם בתוס’.

כפי שהבאנו לעיל, הבה”ל מעתיק את הרע”א הזה, וגם הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ פ”ח) פוסק כך.

ומכלל הדברים אנחנו לומדים שודאי מותר לרחוץ ילד קטן שזקוק לרחיצה בשבת. אלא שבאמת אנחנו פוסקים (ב-שכ”ח, י”ח) שצורכי קטן הם כחולה שאין בו סכנה, וא”כ לגבי קטן לא היינו צריכים את רע”א הזה, כי פשיטא שמותר לעשות עבור קטן איסורים דרבנן. אך באמת כן ניזקק לו, כי שבות לצורך חולה שנעשית ע”י ישראל צריכה להיעשות בשינוי דווקא (עיין שכ”ח, י”ז), ולפי רע”א נוכל להתיר גם בלי שינוי, מצד שהקטן שצריך לדבר הזה לא גרע ממצטער שבו לא גזרו כלל את גזירת הבלנים [ובאמת רואים ברמב”ם הנ”ל שהוא חולק על ההיתר של צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה, כי הוא מגדיר את הקטן יחד עם המצטער תחת ההגדרה של מקצת חולי, ולא חולי גמור, שלצורך חולי גמור אפשר לומר לגוי לעשות גם דאורייתא].

ועיין בסי’ תקי”א שיש היתר לרחוץ קטן שהדרך לרוחצו כל יום; אך עיי”ש במג”א (בתוספת ביאור) שרואים שזה היתר מיוחד ליו”ט, והוא מבוסס על ההיתר שמצאנו ביו”כ להקל משום רביתייהו, ואף שיו”כ חמור מיו”ט, מ”מ הוא לא איסור סקילה. אך בשבת רואים לאידך גיסא, שרק משום צורך מילה מותר לרחוץ קטן, אז משמע שלולא זה אסור.

והנה רע”א מיירי בחמין שהוחמו בע”ש. וצ”ב אם זה בדווקא, כי את גזירת הבלנים יש להתיר גם בחמין שהוחמו בשבת אם באנו מצד שבמצטער לא גזרו. וייתכן שבאמת גם הוא יודה שיהיה אפשר למצטער או לקטן לרחוץ גם בחמין שהוחמו בשבת, אלא שבד”כ חמין שהוחמו בשבת יש בהם איסור של מעשה שבת וזה לא הותר בשופי למצטער ולקטן, אלא ככל שאר איסורי הנאה דרבנן. ועל כן נקט את דבריו בחמין שהוחמו בע”ש; אך באמת אם החמין הוחמו בשבת באופן המותר י”ל שהוא יודה שזה בכלל ההיתר שלו במצטער. אכן, עיין מש”כ בסיכום על רחיצה ביו”ט, שרואים שגם ביו”ט שייכת גזירת הבלנין בחמין שהוחמו ביו”ט, גם לפי הגאון והרי”ף. ולכן מסתבר שבדווקא נקט רע”א חמין שהוחמו מעיו”ט.

ה. רחיצה בצונן

 הב”י אומר שאם הגמ’ התירה חמי טבריה שהם סו”ס חמים, כל שכן שבכלל ההיתר לרחוץ בצונן. והנה להשתטף בצונן אין צריך היתר, כי זה מפורש בדברי ר’ יהודה בברייתא, ופוסקים כמותו. אך הוא לא מדבר על רחיצה, באופן שאדם נכנס לתוך המים, ובזה צריך ללמוד את הדין מחמי טבריה ששם התירו גם רחיצה. ולדעת הגר”א באמת ר’ יהודה הוא מקור גם לרחיצה ולא רק להשתטפות; כנראה כי אם כבר יש סברא להתיר בצונן אין סיבה שהיא תהיה דווקא בהשתטפות (אותה אוסר ר’ יהודה בחמין) ולא ברחיצה.

ודעת המרדכי (סי’ ש”ג) שהיתר צונן הוא דווקא בהשתטפות ולא ברחיצה. ולגבי מה שהב”י שואל שזה ק”ו מחמי טבריה י”ל שזה לא ק”ו, כי חמי טבריה הותרו דווקא בקרקע ולא בכלי, כמו שהבאנו לעיל, והטעם הוא שכך ניכר ההבדל בינם לבין חמין אחרים ולא יחליפו. וא”כ בצונן י”ל שאין את ההיכר הזה בצורה ברורה כמו בחמי טבריה (כי לא ניכר לעין אם המים חמים או קרים, מה שאין כן בחמי טבריה שהמקום ניכר וידוע לכולם) ולכן לא התירו. ומה שהתירו בהשתטפות זה מטעם שהפעולה הזו איננה רחיצה רגילה וזה כעין שינוי כלדהו שמתיר את הגזירה בצירוף זה שסו”ס המים לא חמים, כמו שלפי ר”ש בברייתא מותר להשתטף מטעם זה אפילו בחמין.

ועיי”ש במרדכי שמתיר לרחוץ בנהר וכדומה שהמים שם טבעיים, והסברא היא שניכר לכל שהוא רוחץ בצונן וודאי לא גרע מחמי טבריה [ומביא ראיה ממש”כ בפרק שמונה שרצים לגבי רחיצה שיש בה רפואה, שמותר לרחוץ במי גרר וכו’]. אכן לפי”ז היה מקום להתיר לטבול גם בבור שעשה בחצרו והתמלא במי גשמים, כי גם שם רואים בחוש שזה מים בצורתם הטבעית ולא שחיממו אותם. אך המרדכי אומר שאסור לרחוץ בקרקע דומיא דכלי, שהיא חפירה שעומדת בפנ”ע ולא מחוברת לנהר [והמקור שלו הוא זה שהגמ’ ב-ל”ט: אומרת שהתנאים חולקים בקרקע, ובכלי לכו”ע אסור. ועל קרקע כתוב שר’ יהודה מתיר בצונן ואוסר בחמין, ועל זה קאי המרדכי שאומר שההיתר הוא דווקא בהשתטפות ולא ברחיצה, אז יוצא שברחיצה יהיה אסור בצונן גם בקרקע. וכדי שלא יקשה מהרחיצה במי גרר מחלק בין קרקע דומיא דכלי לקרקע ממש, שזה נהר או אגם טבעי]. ובסברא באמת צ”ע למה לאסור באופן כזה; אך כנראה צ”ל שחז”ל עשו כאן לא פלוג בכל מה שדומה לכלי. ות”ה (סי’ רנ”ה) אומר שייתכן שהמרדכי יודה במעיין נובע שלא דומה כלל לכלי [ויש להעיר על המג”א בס”ק ח’ שלא דקדק בהעתקת המרדכי ודברי הת”ה שקאי עליו, שהמג”א אומר שהמרדכי אוסר רק בכלי ומתיר בכל מקווה, וזה אינו, כנ”ל].

וצ”ע שהגמ’ ב-ק”ט.-ק”ט: אומרת שמותר לרחוץ במי משרה (באופן שאין בזה משום רפואה, עיי”ש שצריך שלא ישהה), ושם ודאי מדובר על חפירה מלאה מים או על כלי. ואולי שם יש את הדברים השרויים במים שמוכיחים על כך שאין כאן מים חמים אלא סתם מי משרה, ומקום כזה עם היכר מיוחד עדיף על סתם בור. 

השו”ע פוסק כדבריו בב”י ולא מביא כלל את דעת המרדכי [ייתכן שלמד שכל מי שלא חידש כמרדכי מסתמא חולק עליו].

שאלה חשובה היא מה נחשב צונן ומה נחשב חמין.

לדעת הנוב”י (תניינא סי’ כ”ד) חמין פירושו שהיד סולדת בהן. והוא ודאי פלא, כי לא נראה סביר שאנשים רחצו בכאלה מים, ושדווקא בכאלה מים גזרו, כלומר שכך עיקר דרך טבילה.

ולפי דעת החכם צבי (סי’ י”א) גם בפחות מי”ס נחשב חמין, כל שאנשים רגילים לרחוץ בחום כזה. אך אם רק מפיג צינת המים באופן שהם לא מגיעים לחום שרגילים לרחוץ בו – מותר [הלשון שלו שם היא שלא לרחוץ במים שיקראו להם חמים. ונראה פשוט שכוונתו למה שאנשים רגילים לרחוץ, ולזה קוראים לענין רחיצה חמים]. וכן כתב בפירוש ערוה”ש (שכ”ו, ג’) שלא נמסר לנו שיעור החום של המים האסורים, ושנראה שהחום הקובע הוא חום שאנשים רגילים לרחוץ בו (ואומר שם שזה קרוב ל-י”ס).

וי”א (אול”צ ח”ב פל”ה אות ג’, ועוד) שצונן זה מה שנחשב בכמה הלכות בתורה פושרים, שהוא חום כחמימות הרוק, שזה כחום הגוף. ורק מה שלמעלה מזה נחשב חם ואסור.

ודעת הבית מאיר (תחילת שכ”ו) שגם קרים שרק הופגה צינתן אסורים, וזיל בתר טעמא שאם היו צריכים אפילו מעט מים חמים סו”ס הוצרכו לחמם אותם והכול שייך לגזירת הבלנים. ולכן לנידון גזירת רחיצה רק מים בחומם הטבעי מותרים לרחוץ בהם. וכן דעת הרב עובדיה בהליכות עולם ח”ד עמ’ ר”ז (ועיין לקמן בחלק של טבילה, שלדעתו אין למחות בטובלים באופן זה לשם קדושה), ועוד פוסקים. והאחרונים החולקים יגידו שצורת התקנה היתה לגזור דווקא על חם כי זה מה שהיה מצוי באיסור שעברו אז.

והבית מאיר מוכיח עוד בראיה גדולה ממש”כ בדף מ’: שאסור לעמוד כנגד האור כשהוא רטוב לאחר רחיצה, כי מפשיר מים שעליו, והאיסור הוא איסור רחיצה. וא”כ רואים שגם בהפשר אסור לרחוץ.

עוד יש לציין שהר”ן, ואחריו שאר הפוסקים, כתבו שלרחוץ בתוך מרחץ אסור גם פניו ידיו ורגליו, כמו שיוצא בסוגיה בגמ’, שחששו שיעשו שם מלאכות. אך הפוסקים אומרים שלרחוץ באמבטיה ביתית לא נידון כמרחץ לענין זה.

ולמרות שמעיקר הדין מוסכם להלכה שמותר לרחוץ בצונן, אשכנזים נהגו שלא לרחוץ כלל, כמו שכתוב במהרי”ל (סי’ ק”נ) ובת”ה (סי’ רנ”ה). ויש כמה טעמים שאמרו בזה, כאשר הדיון הוא על רחיצה בנהר. ראשית, חששו שמא יסחט את השערות. וכן חששו שמא ישחה במים, וחז”ל אסרו לשחות. עוד חששו שמא יוליך מים שעליו ד”א בכרמלית כשעולה מן המים. וכן חששו שמא מכוח תנועתו יוליך קיסמים ד”א בתוך המים.

ויש פוסקים שסוברים שלכן באמת אסור לרחוץ מכוח המנהג, גם כאשר רוחץ בצונן במקלחת ביתית, וכך בשש”כ פי”ב. אך אג”מ (ח”ד סי’ ע”ה) אומר שי”ל שרק בצירוף כל הטעמים הנ”ל שייך לאסור מכוח המנהג, אך ברחיצה במקלחת ביתית יש רק חשש של סחיטת השיער ואין את החששות האחרים ולכן מותר [עיי”ש באג”מ שזה לא פשוט לו].

וייתכן שאפשר לומר שכיום יש כבר מנהג לרחוץ במים שלא מוגדרים חמים, ויש לקיים את שני המנהגים מכוח החילוק של האג”מ [עיי”ש באג”מ שמתאר שהמנהג הוא לא לרחוץ כלל בצונן גם במקלחת ביתית, ונראה שכיום זה כבר השתנה. אך עוד צ”ב בבירור המנהג כיום].

         ו. טבילה במקווה

בטבילה בשבת יש צד חמור ויש צד קל. הצד החמור הוא חשש תיקון, כלומר שכמו שאסור לתקן כלים וכדומה, כך יש מקום לאסור לתקן את הגוף, והטובל מתקן את גופו בכך שהופך מטמא לטהור. והצד הקל הוא שיש כאן צורך מצווה, ולצורך מצווה יש מקום להתיר גם דברים שלצורך רשות אוסרים.

לגבי החשש של תיקון בטבילה הגמ’ בביצה (י”ח.) אומרת שאין בעיה בזה כי יש אנשים שרוחצים סתם לשם הנאה, וא”כ הטובל לא נראה כמתקן. ואם כלפי חוץ לא נראה כמתקן, חז”ל לא גזרו על זה [ייתכן שמה שלא גזרו אם רק לא נראה תיקון כלפי חוץ בנוי על כך שיש כאן מעשה מצווה ולא רצו לאוסרו כל שלא תצא מזה חורבא]. והגמ’ אומרת שאפילו אם טובל במים רעים לא נראה כתיקון כי פעמים שבשעת הדחק אדם רוחץ גם במים רעים, אם זה מה שיש לו.

[ויש להעיר על המרדכי הנ”ל שאומר שאסור לרחוץ בצונן מעיקר הדין, שקשה עליו מכאן, כי כאן מבואר שזה פשיטא שמותר לרחוץ סתם לשם הנאה במקום הראוי למקווה. והגמ’ כאן לא חילקה בין סוגי המקוואות, ומשמע שגם בור (כלומר ולא רק נהר או אגם) בכלל ההיתר. ואדרבה, משמע שעוסקים בבור מזה שהגמ’ מזכירה מים הרעים וזה מסתמא מצוי בבור שהמים עומדים בו ולא בנהר או אגם. ולפי המרדכי צריך לכאורה להידחק הרבה ולומר שבאמת הא פשיטא שבבור מים אסור לרחוץ וכ”ש לטבול, ומה שהגמ’ שם מדברת זה רק על נהר או אגם וכדומה, ומה שהגמ’ מזכירה מים רעים הולך על נהר או אגם שמשום מה המים שבו רעים, על דרך מה שהגמ’ בשבת ק”ט מחלקת בין מקומות בתוך הים הגדול שחלקם טובים וחלקם מים הרעים]

ות”ה הנ”ל אומר שכיוון שאמרנו שהמנהג בקרב האשכנזים הוא שלא לרחוץ כלל בצונן, נמצא שמה שהגמ’ אמרה שאין בעיה של מיחזי כמתקן בטבילה לא שייך עוד. ולכן צריך לאסור מדינא לטבול מטומאה לטהרה, למרות שהאיסור לרחוץ סתם הוא רק מכוח מנהג. ובכך מסביר את מנהג הנשים שלא לטבול בשבת. אך צ”ע לפי”ז איך מתיר שם באופן שלא יכלה לטבול קודם לכן ובעלה בעיר, שסו”ס הדבר חוזר להיות אסור מדינא. וייתכן שסובר שהדבר לא יכול להיות אסור מדינא כי סו”ס כיוון שבזמן חז”ל לא גזרו על כך אין לנו מי שיגזור. אלא שכיוון שאנחנו רואים שההיגיון של חז”ל היה לאסור כה”ג, לא ראוי לטבול אם לא בשעת צורך. וצ”ב עוד בזה. והמנהג הזה שנוהגות שלא לטבול בשבת אם יכלו לטבול קודם נפסק במ”ב ס”ק כ”ד [ועיין ביו”ד קצ”ז ברמ”א שבמקום שלא נהגו כך אין לנהוג כך, אלא יטבלו. וצ”ב מה המנהג אצלנו].

ומג”א (ס”ק ח’) אומר שייתכן שהגם שת”ה צודק, מ”מ בבעל קרי יש להקל לטבול בשבת, מצד שטומאתו דרבנן, ומבואר בסוגיה שם בביצה שכלי שנטמא בטומאה דרבנן אפשר לטובלו בשבת, עיי”ש. וכן כמה אחרונים (א”ר ועוד, שמובאים במ”ב ס”ק כ”ד) מתירים לטבול לקרי מצד שכיום שביטלו את הצורך לטבול וזה נשאר בגדר חסידות, אין כלל מיחזי כמתקן כי למעשה לא היה אסור קודם לכן בכלום.

אך הגר”א אומר שלמעשה מכוח דברי ת”ה יש לאסור לטבול לקריו בשבת. וייתכן שהגר”א יגיד (וכ”כ בה”ל בדעתו) שקרי בעיקרון זה סוג טומאה דאורייתא, גם אם מדאורייתא מותר ללמוד או להתפלל עם טומאת קרי. להבדיל מכלי שנטמא בטומאה דרבנן שעיקר הטומאה שם קלה. וייתכן לפי”ז שנידה שטובלת בגלל כתם איננה בכלל האיסור הזה, וצ”ב. והמ”ב מתיר לטבול לקרי, ומביא את הגר”א בתור יש מחמירים, אך אומר שאם נטמא בשבת גופא אין להחמיר [ועיין בבה”ל שאומר כן בדעת הגר”א עצמו, ולכאורה לא מובן].

ובטבילה לתוספת קדושה לא שייכים דברי הגר”א, כי כאן אין טומאה שממנה נטהרים, אלא טובלים לשם תוספת קדושה, וזה שייך גם בטהור כמובן; וכך בבה”ל.

ובתשובות והנהגות (ח”ב סי’ ר’) אומר שכיום שנוהגים רבים בפועל לטבול לתוספת קדושה אין בטובל לשם טהרה מקרי איסור כי לא ניכר שעושה כן דווקא להיטהר.

והנה משמע מדברי הפוסקים שבטבילה של מצווה לא שייך עצם המנהג של האשכנזים לאסור כל רחיצה (ורק משום שחוזר המיחזי כמתקן שייך לאסור). וצ”ל בפשטות שלא נהגו במקום ביטול מצווה; וכאן אנחנו מגיעים למה שהזכרנו לעיל, שיש בטבילה צד קל שהיא דבר מצווה.

עוד קולא יש בטבילה לפי חלק מהפוסקים, שמותר לטבול גם בחמין כיוון שזה לצורך מצווה; כן היא דעת הק”נ (לרא”ש פ”ב סי’ כ”ב, אות ק’), אם כי הוא לא מבאר שם טעמו ורק אומר שהאריך בזה במקום אחר. וגם הסד”ט (סו”ס קצ”ז) מקל מצד שגזירת הבלנין היא שבות קלה כמו שהבאנו לעיל מהרי”ף בביצה, וי”ל שלא גזרו אותה במקום מצווה. ורוב האחרונים אוסרים, למשל רע”א ובית מאיר וחכ”צ (שהוזכרו כבר לעיל). והמ”ב (בשעה”צ אות ה’) אומר שיש לסמוך על הק”נ בשעת הדחק, וכן המנהג בפועל להקל. אך דעת הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ע”ח והלאה) להקל לטבול בחמין רק בבה”ש, שזה מיוסד על קולא שכתב כבר החכ”צ הנ”ל, ורק בשעת הדחק מתיר לסמוך על המתירים טבילת חמין לנשים.

[והנוב”י (הנ”ל, תניינא סי’ כ”ד) כותב סברא (אך לא סומך עליה) שי”ל שלא גזרו על טבילת אישה כי צריך לסמוך חפיפה לטבילה וא”כ לא יהיה לה זמן להחם חמין בשבת, ולכן לא גזרו עליה בטבילה בחמין שהוחמו מע”ש. ולבד שזה דוחק וגם לא ברור שהולכים לפי כל מציאות בפנ”ע, גם הקשו על זה (בספר מתא דירושלם לירושלמי שבת פ”ג ה”ג) שבירושלמי שהבאנו שבתחילת הדברים מבואר שהחשש הוא חשש חתייה בגחלים, וזה יכול להיות גם באופן שהחמו לה מע”ש, ורק רוצים לגמור את החימום מיד לאחר כניסת שבת]

ויש שמקילים עוד שגם בטבילה לתוספת קדושה או לקרי טובלים בחמין, וסומכים שגם זה בכלל ההיתר של הק”נ של צורך מצווה. אך רוב הפוסקים מחלקים בין טבילת נשים שהיא מצווה גמורה לבין טבילה לתוספת קדושה שאותה אוסרים בחמין. והרב עובדיה מביא את המקילים גם בטבילת גברים, ונראה שלדעתו זה אסור מעיקר הדין, אך אין למחות ביד הנוהגים להקל (כמו שמובא בחזו”ע ובהליכות עולם ח”ד עמ’ ר”ז).