שבת סימן נ"ה
בביאור דברי רש"י במשנה ישב האחד על הפתח
כתוב במשנה ב-ק”ו: “ישב האחד על הפתח ולא מילאהו ישב השני ומילאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו”.
הנה הראשונים ביארו במשל שהביאה המש’ כ”א לפי דרכו. ובאמת שלפי כל פירוש קשה, כי המש’ אומרת שאם הראשון כבר צד, וכשהשני יושב הצבי נצוד ועומד, גם אם הראשון יקום השני פטור. והטעם לכך פשוט, שאין כאן שום פעולה של עבירה ובשבת לא מחייבים על עשייה בגופו בדרך של ממילא. וקשה, מה הוצרכה המש’ למשל. וביותר קשה, שהמשל לא דומה לנמשל כלל, כי אם נועל ביתו לשמור הרי שעושה פעולה, וגם אם נפטור אותו מצד זה או אחר, אין זה דומה לדין של המש’ ששם הפטור הוא מצד שלא עושה מעשה.
ורש”י מדגיש שבמשל הכוונה היא שאדם נועל את ביתו לשמור (את הבית) בדוקא, ולא כדי לצוד. ולפי פירוש הר”ן שאומר שההיתר בנועל את ביתו הוא שהבית כבר סגור והצבי ניצוד, והוא רק מוסיף שמירה על שמירתו, לא צריך לכך, ואפילו אם יכוון לשמור את הצבי ולצוד אותו יהיה מותר לפי ביאורו. ויש להבין כוונת רש”י בזה.
והנה היה מקום להסביר ששכוונת רש”י כמו שהרשב”א מביא בשם הירושלמי, שמותר לסגור בית כי מתכוון לנעול ולא לצוד. והגאון רז”נ גולדברג הסביר שזו עוד אחת מהמלאכות שמותרות באינו מתכוון גם בפ”ר, כמו מכה בפטיש שכתב ה”ה [ויש לפקפק בכך בהסבר דעת הרשב”א, כי מבואר בלשון שם שגם אם מכוון לשני הדברים יחד מותר, ועיין שלט”ג].
אך זה ודאי לא מספיק, כי רש”י מדגיש בהמשך שההיתר הוא דוקא כשהיה ניצוד כבר, ולפי הרשב”א זה נכון גם בצידה הראשונה.
והמג”א כתב שגם אם הראשון הלך והשני נתן לו לעבור, ובכך נוצר פתח ממש, מותר לשני לחזור ולשבת. ותמהו על המג”א שא”כ זו צידה חדשה ואיך מותר, ומה נ”מ בכך שקודם היה ניצוד.
ונראה לומר בדעת רש”י שפירש את המציאות במש’ כמו שפירש מג”א, ושבאמת הצידה הראשונה התבטלה כבר בזה שהראשון קם, והשני חוזר לשבת וצד שוב. וזה תמוה איך מותר, ולכן פירש רש”י דוקא מצד שלא מכוון לצוד אלא לשבת. וזה נכנס בפשט המש’ בקלות, והראיה, שאם השני בא כדי לצוד, מה היה לו לשבת כשכבר ניצוד ע”י הראשון. אלא ע”כ השני יושב סתם להנאתו, ולכן פשוט לפרש שגם אחרי שהראשון קם והלך, השני חוזר למקומו להנאתו ולא לשם צידה, כמו בתחילת ישיבתו שם. אלא שזה עדיין לא מספיק כלל, כי א”כ המש’ היתה צריכה לומר דין זה בלשון פשוטה וקצרה, ומה השייכות כאן לראשון שישב קודם לכן. ולכן פירש רש”י שבאמת ההיתר יסודו בדברי הרשב”א הנ”ל, אך יש חילוק חשוב, שזה דוקא אם היה כבר ניצוד פעם אחת קודם לכן.
ויש בכך סברה גדולה, כי יסוד ההיתר של הרשב”א כמו שהסביר הגרז”ן, וכן של המ”מ הנ”ל, תלוי במה שנראה לאנשים מלאכה. כי אין לך דבר שיבדיל את הפ”ר של מכה בפטיש וצד משאר פ”ר, לבד מה שזה לא נראה לאנשים כלל מלאכה. והגורר ספסל ועושה חריץ כן ניכר לבני אדם שעושה עוד פעולה אסורה, אף שלא התכוון אליה (כל שהיה בפ”ר). ואצלנו זה שהצבי כבר ניצוד קודם לכן, סובר רש”י שזה עושה את המלאכה של הצידה ללא ניכרת כלל.
וכעת מובן מדוע המש’ נקטה באופן שהיה אחד שצד כבר קודם לכן, והמשל מובן היטב כמין חומר. כי לולא שהיה ניצוד כבר קודם לכן אין את ההיתר של אינו מכוון בפ”ר כאן לפי רש”י. ולנקוט באותו אחד שמתחילה צד ואח”כ חוזר לשבת שלא ע”מ לצוד אלא לשם הנאה זה דוחק ועלול גם לבלבל את הלומד. ולכן נקטה המש’ באופן שאחד ישב ע”מ לצוד, והשני ישב גם בתחילה וגם בסוף לשם הנאתו. ומה שהמשל הוסיף זה שבמקרה שמתכוון לנעול פשוט לכולם שלא נראה שיש כאן מלאכה ומותר כנ”ל, והמש’ אומרת שיש לדמות גם את הנמשל שאף ששם מתכוון לשבת ולא לפעולה חיובית אחרת, מ”מ בעיני בני אדם אין הדבר נראה כלל מלאכה [ועיין בבה”ל שהביא בשם נהר שלום לפרש כך בדברי מג”א גופא, שמיירי שמכוון סתם לשבת ולא לצוד].