המ”ב (שי”ב, ט”ז) כתב בשם הב”ח ומג”א שעדיף לקנח בדבר ששייך בו כשפים מאשר להתיר לטלטל צרור שהוא מוקצה. מה שא”כ דבר שיש בו סכנה לגוף, מפניו נדחה איסור מוקצה (וזה דלא כאחת האפשרויות ברש”י ב-פ”א: בדעת ר’ יוחנן).

ונראה להביא לכך ראיה, מזה שהגמ’ אומרת (פ”ב.) שלפי רב הונא שאומר שמקנח בצרור ולא בחרס, הברייתא באה לומר שמקנח באוגני כלים ולא בצרור, ואם אין בזה בעיה של כשפים מה החידוש בברייתא. וא”א לומר שהברייתא באה להשמיע שאוגני כלים אין בהם משום סכנה, כי כתוב שם רק חרס, ורב הונא הוא שמעמיד באוגני כלים. אע”כ באה הברייתא לומר שאע”פ שזה חרס ושייך בו כשפים, כמו שכתוב לעיל בגמ’ שם, מ”מ עדיף לקנח בזה מאשר בצרור [כלומר היה אפשר לומר שבאוגני כלים אין גם משום כשפים במציאות, ואז לא היתה ראיה לב”ח ומג”א שעדיף לקנח בדבר ששייך בו כשפים מאשר במוקצה אך א”כ לא מובן מה מחדשת הברייתא, כנ”ל].

ובהמשך הגמ’ שם כתוב שעדיף לקנח בצרור, שהוא מוקצה, מאשר לקנח בעשבים יבשים, שהם דבר שהאור שולט בו. ומזה היה נראה לומר שדבר שהאור שולט בו, שכתוב שגורם לנשירת שיניו התחתונות זה לא בצורה סגולית כמו כשפים, אלא באופן מציאותי, כי אל”כ איך דוחה איסור מוקצה.

אלא שז”א, כי מהרי”א בסי’ ג’ מוכיח שטעם האיסור בדבר שהאור שולט בו זה דבר סגולי, עיי”ש.

ועוד יש להוכיח נגד מש”כ, שבענין צרור ועשבים כתב רש”י וז”ל: “ואינו מקנח בעשבים – שהעשבים לחים הם וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה”. הרי שפירוש רבותיו מיירי בשבת, אך פירושו של רש”י עצמו מיירי בחול (כי אין סיבה לומר שמיירי בשבת, ועיין בריטב”א). והסברות לכאן ולכאן לפירוש רש”י שמיירי בחול הן האם עדיף לקנח בעשבים שחותכים את הבשר או בצרור, שהריטב”א אומר שם שג”כ איננו חלק כ”כ ויכול לפצוע. אך לפי זה בשבת ברור שיעדיפו לקנח בדבר שהאור שולט בו מאשר בצרור, כנ”ל בשם הב”ח ומג”א, ומש”כ בגמ’ שעדיף בצרור מאשר בדבר שהאור שולט בו הכול מיירי בחול.

ויובן בזה עוד דבר, שלכאורה קשה, מה הגמ’ מקשה על מ”ד שמקנח בעשבים מזה שאסור לקנח בדבר שהאור שולט בו, והרי לא כתוב באותה ברייתא שזה חמור מצרור. וא”כ אין כאן כלל קושיה, כי זה ברור שמוסכם על שני האמוראים שיש בעיה עם צרור ובעיה עם עשבים, ורק חולקים איזו בעיה חמורה יותר.

אך לפי פירוש רש”י שמיירי בחול אפשר להבין, שפשוט לגמ’ שדבר שגורם לשיניים התחתונות לנשור, אפילו אם בצורה סגולית, הוא מסוכן יותר מדבר שחותך את הבשר, בין אם הוא עשב או צרור. וזאת משום שלא מיירי בשבת אלא בחול, ואז המדד הוא רק איזו תוצאה חמורה יותר.

ולפירוש רבותיו של רש”י שם באמת מיירי בשבת, והשאלה היא מה עדיף, איסור מוקצה או עשבים שעלולים להיתלש. ומג”א כתב שעשבים הם מוקצים כמו צרור, אלא שהעדיפות שלהם היא שיכול לקנח בלי להזיז אותם. וצע”ג במציאות, איך זה אפשרי. ומ”ב הביא בשם א”ר ותו”ש ועוד שמותר לטלטל אותם. וכנראה אין בהם איסור מוקצה כי לא גזרו איסור מוקצה במחובר, ואף שאסור לטלטל אפי’ מקצת מוקצה, מ”מ במקום שא”א לטלטל אותו ממש, כי הוא מחובר וממילא לא יטלטל בגלל איסור תלישה, לא גזרו גם על טלטול מקצתו.

ולפיהם יוצא באמת שהאיסור לקנח בדבר שהאור שולט בו גובר על איסור מוקצה, וצ”ל או שחולקים על הב”ח ומג”א ומ”ב הנ”ל, או שסוברים כמש”כ לעיל שזה לא דבר סגולי אלא סכנה ממשית, ודלא כרמ”א בסי’ ג’. וכן השו”ע אצלנו בסע’ ה’ ודאי מבין שעשבים יבשים זה סכנה ולא רק כשפים, וכן מבואר במ”ב בסי’ ג’. עוד כתב שם המ”ב שיתכן שגם רמ”א מודה בעשבים יבשים שזה סכנה ולא רק כשפים.

אך בכל מקרה קשה על פירושם מה שהקשיתי לעיל, מה קשה מהברייתא שאוסרת לקנח בדבר שהואר שולט בו, והרי כו”ע מודו שיש בעיה לקנח בעשבים ורק השאלה היא מה יותר חמור, האיסור לקנח בעשבים או בצרור. ועיין במ”ב בסעי’ ה’ שהבין שהגמ’ מיירי בשבת גם בלי פירוש רבותיו של רש”י, ולפי”ז תחזור קושיה זו גם על גם על רש”י בעצמו (אך הבאנו לעיל שיש מפרשים שרש”י מיירי בחול דווקא).

וצ”ל שאע”פ שלא כתוב בברייתא בפירוש שסכנת נשירת השיניים התחתונות חמורה מאיסור מוקצה, מכל מקום זה פשוט לגמ’ שחז”ל לא יגזרו על מוקצה באופן כזה שכיוון שאסרנו עליו לטלטל ע”כ יגיע לסכנה הנזכרת, ודרכיה דרכי נועם.