כתב הרמב”ם שכלי הצואה מותר לטלטל אותם לצורך [והנה אף שרבו הדעות בביאור דברי הרמב”ם מה זה לצורך – עיין פמ”ג ועוד, נראה פשוט שכוונתו לומר שזה כלי שמלאכתו להיתר, שככל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו רק לצורך כמו מחמה לצל ולא סתם. כך ביאר ביד פשוטה, ונראה שהאמת איתו, כי הפירושים האחרים ברמב”ם דחוקים].

וקשה, שכתוב בגמ’ בביצה ל”ו ששמואל אומר שאחרי שמפנים גרף של רעי, כדי להחזיר אותו צריך לשים בו מים ורק אגב המים מותר לטלטל אותם בחזרה, ואיך הרמב”ם אומר שמותר גם בלי מים. ובאמת כשהרמב”ם מעתיק את הדין של הוצאת גרף הוא משמיט את הצורך בלשים מים כדי להחזיר, וצ”ע למה משמיט זאת.

ונראה שהרמב”ם הבין ששמואל חולק על הדין של שרגא דנפטא (דף מ”ו) שכתוב שמותר לטלטלו (לפחות לצורך גו”מ), כי מאי שנא. ויש שתי אפשרויות: הראשונה היא ששמואל סובר כרב יהודה ששרגא דנפטא אסור לטלטלו, ואנחנו פוסקים כאמוראים האחרים שם בגמ’ שמתירים מצד שעדיין ראוי לכסות כלי [ובאמת שיש לדון מה בדיוק סובר רב יהודה, האם חולק במציאות לומר שלא ראוי לכסות כלי, דבר שדחוק לומר, או שסובר שלא מספיק שימוש צדדי כזה כדי להחשיבו לכלי. ונראה כצד השני].

והאפשרות השניה היא ששמואל סובר שמוקצה מחמת מיאוס אסור וכ”ש מחמת איסור, ושרגא דנפטא הוא מחמת מיאוס (גם אם ראוי לכסות כלי). ומה שהגמ’ אומרת בסוף המסכת ששמואל סובר כר”ש שלית ליה מוקצה הולך דוקא על מוקצה סתם כגון מוכן לאדם בה”ש שבתוך שבת נעשה ראוי רק לכלבים (בהמה שהתנבלה) וכדו’, וסברא כזו, לומר שיש מישהו הסובר כר”ש אך מודה במחמת מיאוס, מצאנו בתוס’ בדף י”ט בשם ר”ת (וכן ברשב”א ב-קכ”ח בשמו), שרב סובר כר”ש שמוקצה מותר אך מודה במחמת מיאוס. ואף שהם הסבירו ששמואל שחולק על רב בכרכי דזוזי מתיר שם מחמת מיאוס, הרמב”ם יפרש שם לא כמותם, שלא חולקים שם כלל במחמת מיאוס אלא כרש”י ועוד שפירשו שחולקים בעיקר דין מוקצה כאשר אין סיבה מיוחדת כמו מיאוס או איסור להקצאה.

ואם הרמב”ם מסביר בדעת שמואל שאית ליה מוקצה מחמת מיאוס, הוא מרוויח את קושיית הראשונים בדף קמ”ג. למה שמואל נצרך לטלטל את גרעיני התמרים אגב ריפתא, אם לית ליה מוקצה. ותירצו שם תוס’ ששמואל באמת יכול היה לטלטל בלי ריפתא אלא שמחמיר על עצמו היה כי היה אדם חשוב. וזה מובא שם בשם ר”ת. והרמב”ם יוכל לתרץ ששמואל אסר לטלטל אותם מדינא, אם נניח שהם מאוסים ולא עדיפים מנר ישן שהוא מוקצה מחמת מיאוס. ותוס’ בשם ר”ת הנ”ל ודאי לא יכולים היו לתרץ כך, כי ר”ת כתב שרב סובר מחמת מיאוס בדף י”ט, ושמואל שם חולק עליו ומתיר, אך הרמב”ם יוכל לומר כן בדעת שמואל.

אלא שיש עוד תירוץ ברמב”ן שם, ששמואל באמת כר”ש ס”ל, והגרעינים בגלל שעומדים להסקה הם מוקצים, ורק ביו”ט דיברו שהם לא מוקצים למאן דלית ליה נולד. וא”כ היה מקום לומר שהרמב”ם יתרץ כך גם בלי מחמת מיאוס. אך מ”מ צ”ל שיתרץ כמו שכתבנו, כי הרמב”ם (בפכ”ו הט”ז) כותב שאם הגרעינין ראויים לבהמה מותר לטלטלם בשבת ולא כותב שסתמן להסקה ואסור, וא”כ ברור שחולק על הרמב”ן. ולכן יסביר או כתוס’, או כמש”כ, ויש עדיפות להסביר כמש”כ כי תירוץ התוס’ נראה דחוק.