ר”מ אומר בברייתא (מ”ד.): כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת. והרשב”א (מ”ה.) מוכיח מהירושלמי שר”מ בא לחדש כלל, שאף שאין מוקצה, מ”מ המיוחד לאיסור – אסור. וצ”ע, שלכאורה זה כמו כלי שמלאכתו לאיסור, ולא שמענו שר”מ חולק בכלי שמלאכתו לאיסור.

וי”ל שודאי אין הכוונה לכך, אלא שנר שבה”ש היה אסור לטלטלו חמור מסתם כלי שבד”כ עניינו לעשות מלאכת איסור, כי כאן, לפחות בבה”ש יוחד הנר לאיסור, והיה אסור לטלטלו (מצד בסיס לשלהבת, כמש”כ בדף מ”ז) וזו הקצאה גדולה שגורמת למיגו דאתקצאי. מה שאין כן במחמת מיאוס, שהוא רק מצד אי נעימות להשתמש, אך אין איסור, והאיסור הוא שגורם להקצאה גדולה. ועוד צ”ב בזה.

ואח”כ הרשב”א שם (בד”ה שאחרי זה) מסביר בדעת ר”מ שסובר שדחיה בידיים גורמת מוקצה, ויוצא שרק חולק על ר”ש בסברא של אדם יושב ומצפה. אכן י”ל שחולק גם בתנאי של לא-חזי, שלא נזכרת בדעת ר”מ ונזכרת בדעת ר”ש. אך בסימן הקודם כתבנו שהחילוק בין נר גדול לקטן הוא לא בלא-חזי אלא בדחיה בידיים.

ולכאורה הרשב”א חולק על הירושלמי הנ”ל שמפרש שהאיסור גורם להקצאה גדולה מהדעת גם בלי דחיה בידיים.

וי”ל שאה”נ, וכיוון שש”ס דילן לא הזכיר את הסברא שיוצאת מהירושלמי (גם שם זה לא מפורש) יש לפרש כפשוטו, ונראה לרשב”א יותר פשוט כך, גם בגלל שיותר מובן שזה גורם להקצאה מהדעת מאשר עצם האיסור, וגם שסברא זו הוזכרה בהו”א בגמ’ שלנו בדעת ר”ש.

שוב חשבתי שאולי היא גופא כוונת הירושלמי, שמיוחד לאיסור פירושו שייחדו ודחאו בידיים, ומש”כ מיוחד לאיסור זה רק דוגמא, וה”ה דחיה אחרת בידיים. אלא שלפי”ז יצא שלר”מ בסיס זה דין בהקצאה מהדעת, כי כל מה שמיוחד לאיסור ייחשב כדחיה בידיים שהיא ענין של הקצאה מן הדעת. וזה דלא כמו שכתבנו בסימן הקודם להכריח לפחות בדעת ר”ש, עיי”ש.