א.

י”א שמזה שתה במציאות מתבשל גם בכלי שלישי, מוכח שתה הוא מקלי הבישול ואסור להכינו גם בכלי שלישי, גם לפי אלה הסוברים שבדרך כלל כלי שלישי איננו ככלי שני, ואין צריך לחוש לסתם דברים בכלי שלישי. ונבוא להוכיח בעז”ה שודאי שמותר להכין תה בכלי שלישי, לפי המקילים בד”כ בכלי שלישי (ומכללם המ”ב).

האמת היא שתה מוציא טעם וצבע גם במים קרים. ומבואר בב”י בשם הפרדס, וכך נפסק להלכה במ”ב, שאם יש דבר שיכול להיגרם ע”י מים קרים (כגון הדחת דג ממלח) אין על בישולו בחמים חיוב ואף לא איסור, שכן צריך שהבישול יהיה דבר שנגרם ע”י מים חמים בדוקא. והוא סברא פשוטה. א”כ יוצא שהוצאת הטעם מעלי התה כשלעצמה אין בה משום בישול. אא”כ נידחק ונאמר שע”י המים החמים יוצא יותר מהר הטעם מהעלים. אך על זה קשה שלא ברור שהוצאת טעם נחשבת בישול, כמו שרואים בבישול סממנים, שהפוסקים אומרים שהבישול הוא ריכוך הסממנים והוצאת הצבע זה רק צובע, ולא אומרים שהוצאת הצבע כשלעצמה הוא גם כן בישול. כמו שרואים ברא”ש בסי’ י”א שאומר שאין צורך לומר כרש”י שיש בישול אחרי בישול כשלא הצטנן (עיי”ש), אלא הטעם שחייב בדף י”ח הוא או משום צובע (כך בתירוצו השני) או משום שהסממנים לצבוע צריכים בישול לעולם (תירוצו הראשון).

ובשו”ת חת”ס (סי’ ע”ד) מסביר את כוונת הרא”ש בתירוצו הראשון שזה חיוב על הוצאת הצבע, משום בישול, ואומר שכך בתה חייבים על הוצאת הטעם לעולם. ולבד הטענה הנ”ל שאמרנו שאין בהוצאת הטעם משמעות בחמים יותר מבקרים, נראה פשוט שאין כוונת הרא”ש כדבריו, כי הרא”ש כותב: “סמנים לצבוע בהן צריך בישול לעולם”, כלומר זה הולך על גוף הסממנים, שצריך לרכך אותם בלי סוף (עד שימוחו לגמרי) כי כל ריכוך מוסיף עוד הוצאת צבע. ואם לפי החת”ס, היה צריך לכתוב שכל שמוציא צבע חשיב בישול, וכעת שכתב שהסממנים צריכים בישול משמע שבמציאות יש תועלת בריכוכם עוד ועוד. ועיין בשעה”צ אות קל”ח שמביא פמ”ג שמבאר את הרא”ש כמש”כ ודלא כחת”ס, ע”ש, ושעה”צ מסכים עמו.

ואם נגיד כדברינו, ממילא מוכח שבתה אין בישול לפחות בכלי שלישי, שכן החת”ס בעצמו מודה שאין משמעות לבישול העלים מצד עצמם עוד ועוד (לפחות אחרי שכבר בושלו), אלא שלומד שענין הבישול שם הוא הוצאת הטעם מהם. כלומר ודאי שהעלים לא מתרככים שוב ושוב בכל תוספת בישול.

וגם מה שכתבנו לעיל שאולי הוצאת הצבע והטעם נעשית מהר יותר ע”י המים החמים לא נראה שחשיב בישול, גם בגלל שמסתבר שה”ה במליח הישן שהמים החמים מורידים את המלח מהר יותר, וגם שזה תיקון קטן מאוד, ודומה לתיקון של מצטמק ויפה לו שמותר לכתחילה. וגם מסברא לא נראה נכון כלל לומר שהוצאת הטעם היא בישול, כי בישול מצאנו לעולם דוקא כשפועל בדבר המתבשל ומשנה אותו, או מוסיף לו איכות שלא היתה לו קודם לכן.

ולבד זאת, ברור שהמ”ב וש”פ שאומרים שמועיל לבשל את התה מע”ש חולקים על החת”ס, וסוברים שאתינן עלה מצד הבישול של עלי התה עצמם ולא מצד הוצאת הטעם מהם.

ב.

והשתא דאתינן להכי יש לברר מה דין בישול עלי התה עצמם, כאשר איננו מתייחסים להוצאת הצבע והטעם.

וברור שבכלי ראשון אסור, וברור שבכלי שני אסור לפי היראים שמחמיר בכל דבר בכלי שני, וכן לפי הדעה בפוסקים (וכך במ”ב) שיש להחמיר ולחוש למיחזי כמבשל בכ”ש כמו שכתבו התוס’. אך בכלי שלישי מבואר במ”ב שאפ’ ברותח לא מבשל, גם לח”א שאומר שבכ”ש יש להחמיר ברותח שמבשל. וכדי לאסור בכלי שלישי צריך לומר שאין הבדל בין כלי שני לבין כל הכלים שאחריו, כדעת הב”ח והחזו”א, והמ”ב נוקט כמג”א ופמ”ג שאין לאסור בכלי שלישי.

אלא שיש לכאורה לאסור מצד הגדרת קלי הבישול. שהמ”ב אומר שיש לחוש שעלי התב הם מקלי הבישול ומתבשלים אפילו בערוי מכ”ש. ואמר חכ”א שכל קלי הבישול מתבשלים רק עד ערוי מכ”ש ולא אח”כ. ואמר שאין שני מושגים, קלי הבישול מצד אחד וקוליס האיספנין ומליח הישן, ומלח לחד לישנא בגמ’ (שאומרת שמתבשל בכ”ש), שמצאנו שמתבשלים עד עירוי כ”ש, כמו שכתוב שלא מדיחים אותם בחמין, והסבירו שמיירי בעירוי כ”ש. אלא גם אלה קרויים קלי הבישול, וכל קלי הבישול שווים ומתבשלים עד ערוי כ”ש. ולפי”ז מה שכתוב במלח שמתבשל בכ”ש לאו דוקא וה”ה שמתבשל בערוי מכ”ש.

אך נראה לכאורה שיש לבאר באופן אחר, והוא שישנן שתי מדרגות. יש מלח והדומה לו שמתבשלים בכ”ש, ועל זה כתבו היראים ועוד פוסקים שיש להחמיר שאולי כל מאכל שלא ידוע לנו עליו אחרת הוא מהמין הזה ומתבשל בכ”ש. ויש עוד מדרגה שחולקת רשות לעצמה, והם קוליס האיספנין ומליח הישן, שהם מתבשלים אפ’ בהדחה בעלמא. עיין בבה”ל שאומר שאם מליח הישן זה הערינג, הרי שצ”ל שהוא מתבשל ממש בהדחה, כי האפשרות השניה היא לפרש שהבישול הוא ההדחה מהמלח, אך זה א”א לומר בהערינג שהרי הערינג גם בצונן מודח ממלחו, וע”כ שאין זה בישולו. אך בקוליס, או לפי מי שיפרש שמליח זה לא הערינג, י”ל שעצם ההדחה מהמלח היא הבישול, ולכן מובן היטב שיותר קל ממלח וכיוצ”ב. אך גם אם נפרש שזה הערינג, וכנ”ל, עדיין נוכל לומר שזה סוג של דברים עוד יותר קלי בישול ממלח וכיוצ”ב. ובקוליס והדומה לו לא שמענו חילוק בין כלים, ואפ’ מכלי שלישי והלאה, ואפ’ לפי החולקים על הב”ח וחזו”א, וסוברים שתמיד כלי שלישי מותר, כאן אסור ואפי’ בהדחה בעלמא.

והסיבה לומר כך היא שכתוב שקוליס מתבשל בהדחה, ומשמע שאפ’ בשטיפה בלבד, גם בלי שמונח בתוך כלי הוא מתבשל. ולא כתוב שמתבשל רק כדי קליפה, ומשמע שמתבשל לגמרי, כמו כל בישול סתם שבגמ’. והנה בד”כ אפ’ בערוי כ”ר הדבר מתבשל רק כדי קליפה, ואיך כאן יהיה עדיף, שמתבשל כולו ואפ’ בערוי כ”ש.

ועוד שהרמב”ם הזכיר את הדין של קוליס ולא הזכיר גבול באיזה כלי מתבשל בהדחה, ומשמע שאין גבול בדבר. ועוד, שהיראים וש”פ שעומדים בשיטתו, כשבאו לאסור לתת כל דבר בכלי שני שמא דומה למלח כתבו שיש לחוש ללישנא הזו, ולהחמיר שיש דברים שמתבשלים בכ”ש. ולכאורה למה דחקו עצמם בזה, והיה להם לומר שגם ללישנא המקילה במלח, עדיין יש להחמיר בשאר דברים, שמא דומים לקוליס. ועוד שהיו צריכים לאסור גם בהדחה מכ”ש, וזאת לא שמענו [ועיין עוד בדעת היראים בסימן הבא].

ועוד שהמ”ב כותב (בס”ק מ”ב) שלפי היראים אסור לתת כל דבר בכ”ש, ואם זה כמו קוליס היה צריך לאסור כל דבר גם בהדחת כ”ש, והיה צריך לומר רבותא. ובכלל, מלשון המ”ב בס”ק הזה מוכח שהבין שיש שני סוגי קלי הבישול, עיי”ש שכותב שהדעה הזו (של היראים והעומדים בשיטתו) סוברת שיש דברים שמתבשלים בכ”ש, ואם קוליס קשור לכאן, הרי שזה דין מוסכם לכו”ע.

וע”כ נראה ברור שדיברו רק על המדרגה של קלי הבישול הרגילים כמו מלח לחד לישנא, ולא על מדרגה  חמורה יותר של קלי בישול כגון קוליס.

ומה שכתוב בכמה מקומות (בתוס’ ומ”ב) שקלי הבישול מתבשלים גם בערוי כ”ש, הכוונה שאפ’ אז, ולא רק בכ”ר וכ”ש, אך גם הלאה מתבשלים, ואין המדד תלוי אלא בי”ס (ועיין בה”ל ד”ה היא גמר מלאכתן, בנק’ זו). ותוס’ נקטו כך רק כדי לומר שלא מדובר בעירוי כ”ר, אך לא שמכאן והלאה פשוט שלא מתבשלים.

והסברא שקוליס וכיוצ”ב חמורה יותר, היא שהבישול שלהם הוא לא שינוי באיכות אלא הסרת המלח (שיכול להיעשות רק בחמין ולא בקרים, עיין מ”ב). וזה בישול  מסוג אחר, שנקרא גמר מלאכה, ועיין בלשון רש”י שענין בישול זה הוא תיקון, ולא שינוי המרקם (ומ”מ גם זה בכלל בישול יחשב כי מכשיר דבר לאכילה ע”י חום ושינוי בגוף הדבר). ואמנם לפי מה שכתב בבה”ל שאם נפרש שמליח זה הערינג צ”ל שההדחה מבשלת אותו ולא רק מסירה מלח (כי זה קורה גם בצונן) יש כאן דוחק, אך מ”מ צ”ל גם לפי זה, שחז”ל ידעו שאלה דברים שיכולים להתבשל גם בהדחה.  והגבול לכך הוא כמה שעינינו יראו שמתבשל. וצ”ב מהו בדיוק הבישול בקוליס, שאם שם זה לא הסרת המלח, ג”כ צריך להגיע לכך שחז”ל ידעו שמתבשל ממש גם בכלי שלישי והלאה.

ג.

ולפי הנ”ל מיושבת קושיה, שלכאורה לא מובן למה המ”ב לא נתן עצה פשוטה להכנת תה בשבת, שיכין בכלי שלישי. ואין לומר שטכנית זה לא טוב כי יהיה קר מדי, כי העצה של המ”ב לערב תמצית צוננת בכלי שני ודאי לא תיצור תה חם יותר מתה בכלי שלישי שלא מעורב עם מים קרים.

ולהנ”ל א”ש, שהמ”ב מזכיר בתוך דבריו על תה שיש לחוש שעלי התה הם קלי בישול, וקלי הבישול מתבשלים גם בכלי שלישי, וגם אח”כ, לפי המציאות.

וקשה, שהמ”ב מביא את ההיתר של הפמ”ג על כלי שלישי, והפמ”ג מדבר על בישול תה.

ואף שזו קושיה גדולה על מש”כ שמ”ב יאסור להכין תה בכלי שלישי, י”ל שהמ”ב הביא את הפמ”ג רק לענין קלי הבישול של היראים ולא לענין הסוג של קוליס וכד’. ובזה פליגי הפמ”ג והמ”ב, שלפמ”ג תה איננו בכלל קוליס ומליח כי אין לו את הכלל של הבה”ל שכל דבר דק ורך בכלל קוליס ומליח, או שסובר שהעלים אינם נחשבים רכים. והמ”ב סובר את הכלל הזה, וסובר שתה בכלל זה, ומביא את הפמ”ג רק לענין שאר דברים שעונים להגדרה של היראים ולא של קוליס ומליח.

אלא שהמ”ב בונה את הדימוי של תה לקלי הבישול (של קוליס ומליח) על זה שלומד ברמב”ם (עיין כך בבה”ל) שכל דבר דק ורך הוא קלי הבישול. ולבד העובדה שיש להתווכח במציאות ולומר שעלי תה כלל אינם רכים (אף שהם ודאי דקים), כבר הוכחנו לעיל בסימן ט”ו שודאי אין כוונת הרמב”ם לומר כלל לפיו כל דבר שהוא דק ורך הוא מקלי הבישול, וראיה מטיפת מים שאין לך דק ורך יותר ממנה והיא לא מתבשלת בכלי שני (ועיי”ש עוד). אלא כוונת הרמב”ם רק לתאר את הקוליס, ולעולם אפשר שהבישול בו הוא משום הסרת המלח. וגם אם מצד בישול ממש, זה משום שחז”ל ידעו את תכונתו שמתבשל בקלות.

ד.

ויש לעיין בעיקר הדבר של בישול העלים, מה מגדיר זאת בכלל כבישול, אם קבענו לעיל שהוצאת הטעם והצבע לא נחשבת לבישול, וברור שאין הכשר לאכילה בעלי התה עצמם. וה”ה שיש לשאול כן על קפה.

ויש לומר שהוצאת הצבע והטעם הם משמעותיים מצד אחר, לא מצד עצם הבישול של התה, אלא שבמציאות יש תועלת בריכוך העלים ע”י מים חמים דווקא, כדי להוציא טוב ומהר יותר את הטעם והצבע. ורואים במציאות שאחרי הבישול הראשון יוצא פחות טעם, וזה מראה שהבישול הראשון עושה משהו שא”א להשיג אח”כ באותה המידה. והפוסקים למדו שהבישול הראשון עושה ריכוך, והוא מוציא טוב את הטעם והצבע, ואח”כ העלים כבר מרוככים ואין בהם עוד בישול.