א.

ז”ל הרמב”ם (פ”ג הי”א): “אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת”.

המגיד משנה והכס”מ דאמרי תרווייהו שכוונת הרמב”ם שאסור להגיס כי זה מקדם את הבישול, ומיירי באינו מבושל כ”צ דוקא. וכתב המ”מ שההוצאה במגרפה אסורה דוקא באינו מבושל כ”צ, שכה”ג הגסה גמורה היא דאורייתא (מלשון הרמב”ם שכתב “אסור” וכן כתב “כמבשל” ולא “מבשל” מוכח שהוצאת המגרפה היא איסור דרבנן).

אלא שאם מדובר באינו מבושל כ”צ, וטעם האיסור הוא קירוב הבישול, לא צריך להיות הבדל בין אם הקדרה על האש או לא. ובאמת הכס”מ לכן אומר שה”ה אם הקדרה איננה על האש, ומסתמא המ”מ יסכים לכך, וכן נראה מדבריו שהביא מקור מאיסור הגסה בדף י”ח: שמיירי בקדרה שאיננה על האש. אך זה דחוק ביותר כי הרמב”ם הדגיש דוקא על האש.

ונראה באופן אחר, בהקדם דברי הרמב”ם בפ”ט הי”א, וז”ל שם: “המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול”. והוא פלא גדול, מה ראה הרמב”ם להביא ראיה מהגסה לסחיטה.

ועיין באו”ש ומרכה”מ שמתייחסים לכך, אך דבריהם דחוקים. האו”ש אומר שהדמיון הוא שכמו שהגסה שייכת רק בבישול ולא באפיה ואעפ”כ היא מלאכה, כך סחיטה היא מלאכה למרות שאינה שייכת במלבן, וכנראה כוונתו שאינה שייכת באב אלא רק בתולדה. אך זה קשה מאוד בלשון כי הרמב”ם לא רומז בדבריו לבעיה שרומז אליה האו”ש, שהמלאכה שייכת בתולדה ולא באב, והוא רק אומר שהפעולה הזו (הגסה או סחיטה) שייכות למלאכה. ועוד מנין לנו שבאמת לא היתה סחיטה גם בליבון שהיה במשכן, בצמר.

והמרכה”מ אומר שהדמיון הוא שגם הגסה וגם סחיטה רק מקרבות את התועלת של המלאכה ולא עושות את המלאכה לגמרי. וזה טוב יותר בלשון, אך עדין קשה לפי הענין כי הסחיטה היא הפעולה האחרונה שעושים המכבסים ולא רק פעולה שמקרבת את הליבון. והרי אם כבר שרה את הבגד במים בע”ש ורק יסחט בשבת – גם כן יתחייב. וא”כ לפי דרכו של המרכה”מ היה צריך לדמות זאת למבשל מרגע לפני ב”ד עד אחרי ב”ד, או מלפני כ”צ עד כ”צ, וזה לא כ”כ חידוש, ועכ”פ זה לא מה שמתחדש בהגסה, גם לפי דבריו.

אלא נראה שהענין הוא שהרמב”ם התקשה ביסוד החיוב של הסוחט, איך יש בו דמיון למכבס. ועל זה תירץ שבאמת אין תועלת של כיבוס וניקיון בסחיטה, וגם פעולה זו איננה דומה באופן חיצוני לכיבוס. אלא הענין הוא שיש יסוד לחייב על פעולה שבצורה מובהקת היא חלק מתהליך של מלאכה, הגם שהיא עצמה לא גורמת לתוצאה של המלאכה. כלומר, בגלל שדרך המכבסים לסחוט בתוך התהליך של הכיבוס, חייבים על הסחיטה עצמה כאילו היתה מלאכה.

ויש לכך גם מקור בירושלמי שמובא בר”ן, וז”ל הר”ן (ו’: בדפי הרי”ף): “בצמר ליורה לעולם אסור להגיס בו שאע”פ שקלטו העין דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו והכי מוכח בירושלמי”. כלומר אע”פ שההגסה הזו בצבע איננה עוזרת לצבוע, אלא רק מונעת קלקול, בכ”ז כיוון שכך דרך הצבעים זה הופך להיות מלאכה.

ואב לכולם דברי רשב”ג במש’ ב-ק”ב: “אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה”. ובברייתא ב-ק”ג. נוסף “שכן מרדדי טסי משכן עושין כן”. וההכאה על הסדן איננה היוצרת את איכות המלאכה, כמו שרש”י מסביר שם שעושים כך רק כדי שהקורנס יהיה חלק ולא תתקלקל המלאכה. אלא זה עצמו שכך דרך האומנים לעשות בשעת מלאכתן נותן חשיבות של מלאכה לפעולה. וודאי שקשה לדמות מלתא למלתא בזה ולומר מעצמנו איזה פעולות חשובות מספיק להכלל בגדר הזה. אך עכ”פ כך רשב”ג דן פעולה זו, וחכמים שחולקים עליו ודאי א”צ לומר שחולקים על העיקרון אלא חולקים על הפעולה המסוימת הזו לומר שאיננה מספיק חשובה או שהיא רק מונעת קלקול ולא יוצרת דבר חיובי.

[ועל דרך היסוד הזה נראה לבאר גם את הסברא של מ”ד שרייתו זהו כיבוסו רק בבגד מלוכלך, לעומת עור ששם אין שרייתו זהו כיבוסו. כי בשלמא למ”ד שרייתו זהו כיבוסו זה גם בנקי, י”ל שבבגד יש במציאות תועלת בשרייתו במים, שנותנת לו מראה יפה יותר גם בלי לנקות לכלוך, ודבר זה במציאות לא שייך בעור. אך אם שרייתו זהו כיבוסו זה רק כשיש לכלוך, צ”ע מה ההבדל בין בגד לבין עור, כי לומר שבמציאות שרייה של בגד עם כתם מורידה לכלוך ובעור עם כתם לא – הוא דוחק. וביותר, שמוכח בגמ’ בשבת קמ”ב שמותר לשרות עור במים גם כדי להוריד בפועל את הלכלוך.

ונראה לומר שיש כאן איסור מצד דרך המלאכה כנ”ל, כלומר שבד”כ כשמכבסים בגד שורים אותו במים בין אם צריכים לכסכס מקום מסוים עם כתם ובין אם סתם מכבסים משום זעה או השחרה מרוב נגיעה (למשל בכרים וכסתות) וכדומה. ואפילו אם לא היו כתמים בבגדים היו מכבסים אותם מפעם לפעם, ולכן הפעולה הזו הופכת להיות חלק מהמלאכה גם אם למעשה השרייה במים לא עוזרת להוריד את הכתם. ובעור זה לא שייך כי בעור אין רגילות לכבס אם לא משום כתם, וגם אז הרגילות היא לכסכס את מקום הכתם בפנ”ע לפי הצורך ולא לשרות את כל הבגד. ומ”מ לא אסרו את דרך המלאכה הזו אלא בבגד כזה ששייך בו כיבוס לפי שיטה זו, כלומר בגד מלוכלך]

ב.

והרמב”ם התקשה באותה שאלה גם על הגסה בקדרה, מה הטעם שחייב. ולא היה ניחא לו לפרש שזה מקדם את הבישול כי למראית העין נראה שאין בזה כ”כ קירוב הבישול, וזו פעולה לא משמעותית. ולכן פירש גם שם שהגסה אסורה כיוון שכך דרך המבשלים, וזה דאו’ [והנה זה פשוט שדרך המבשלים לעשות כן כדי לקרב את הבישול, אך לא כל דבר נחשב בישול דאורייתא גם אם עושים אותו כדי לבשל. וגם אולי דרך המבשלים לעשות כך כדי להטעים כל חלק בקדרה ולאו דווקא כדי לקרב את הבישול]. וזו הראיה שמביא ממגיס לסחיטה, להראות שיש דבר כזה שחייבים על שלב שהוא חלק מדרך עשיית המלאכה, הגם שאין בו את אופי המלאכה עצמה.

ולכן פשוט וברור שגם בהלכה בה אנו עוסקים זו כוונת הרמב”ם, כלומר שמגיס חייב מצד שהוא חלק מצרכי הבישול ולא מצד שהוא מקרב את הבישול. והרמב”ם כאן מחדש שכל זה נכון דוקא אם ההגסה נעשית על האש, שכן דרך המבשלים להגיס, ולא כשהקדרה איננה על האש, ומובן היטב בסברא. וה”ה הוצאת התבשיל במגרפה, שזהו איסור דרבנן מצד שדומה להגסה (כמו שכתב הרמב”ם שהוא כמבשל, כלומר כמגיס שהוא נחשב מבשל) נאסר דוקא כשהקדרה על האש. ומה שהביא המ”מ מדף י”ח: שמיירי בהגסה בקדרה שאינה על האש, יפרש הרמב”ם דוקא לענין צובע (עיין בלח”מ).

והשתא דאתינן להכי י”ל גם שמגיס חייב אפילו במבושל כ”צ, שיתכן מאוד שגם בכה”ג הדרך להגיס, וכמו שנראה נכון גם במציאות אצלנו [וייתכן עוד שגם אם אין דרך ברורה להגיס גם במבושל כל צרכו, מ”מ זה שיש דרך להגיס על האש זה מספיק כדי להיחשב פעולה חשובה של דרך המבשלים, וזה יאסור גם במבושל כ”צ]. ובזה יובן למה הרמב”ם לא מחלק ומסייג שמיירי דוקא באינו מבושל כ”צ. ולא עוד, אלא שהפשטות מיירי במבושל כ”צ, כיוון שאם אדם לוקח תבשיל במגרפה, כלומר במצקת, מן הקדרה, מסתמא התבשיל כבר מוכן, והוא לוקח כדי לאכול. ואין סיבה לדחוק ולומר שמיירי שרוצה רק לטעום, דבר שלא כתוב. ועוד, שסו”ס כה”ג זה רק ספקא דאו’ ולא חיוב ממש כי אולי זה כבר מבושל, ולרמב”ם ספד”א מדרבנן ולא היו גוזרים לו גזרה שלא להוציא במגרפה. ועוד שאם לוקח כדי לטעום היה צ”ל שלוקח בכף, ומגרפה משמע שמכילה יותר.

ג.

והב”י בסימן רנ”ג הביא כלבו שנראה ממנו שאסור מדאורייתא (עיין בכלבו בפנים) להגיס על האש, ושם מפורש שאסור גם במבושל כ”צ. וודאי כוונתו כמו שבארנו הכול ברמב”ם, כולל הנקודה שאסור גם במבושל כ”צ. וזה עוד סיוע לפרש כך ברמב”ם, כי אם ראינו ראשון שעומד בשיטה זו ומבאר שמיירי גם בכ”צ, נוח לומר כן גם ברמב”ם שקאי באותה שיטה, בנוסף למה שדברי הרמב”ם מצד עצמם מטים כך, כנ”ל.

אך צ”ע כי הכלבו שם אוסר לערות לתוך תבשיל שעל האש כי זה כעין הגסה, ועל פעולה זו קשה לומר שהיא דרך המבשלים. וצ”ל שמספיק שיש פעולה האסורה מצד דרך המבשלים, וממילא תיאסר גם פעולה אחרת שעושה את אותה התוצאה. וזה דוחק. והרמב”ם בנקודה הזו לא סובר ככלבו, כי בענין הכנסת המגריפה, שדומה לערוי של הכלבו (מצד ששניהם אינם ההגסה עצמה אלא פעולות שדומות להגסה) כותב לשונות של דרבנן, וכנ”ל. 

ועיין סי’ שי”ח בשעה”צ אות מ”ו שכתב בשם א”ר שיש אומרים שיש בישול אחר בישול על האש [ולא מצאתי שם את הא”ר הזה, ורק על סע’ י”ח אומר כך הא”ר]. ונראה שכוונתו לפרש שהכלבו אסר מצד בישול אחר בישול על האש לאפוקי בכ”ר שאינו על האש. וכמובן שהסברא דחוקה ביותר וא”א להבין איך לעולם יהיה בישול אחר בישול. וגם בגוף הסברא צ”ע מאי שנא בישול אחר בישול של הגסה לבין סתם לשים על האש דבר מבושל כ”צ, שברור שמותר כי אל”כ לא תמצא דין החזרה.

ודעת מהר”י וייל שהובא ברמ”א, שאסור להגיס גם כשהתבשיל איננו על האש ומבושל כ”צ. ועיין בדבריו בפנים, שאומר שהגסה היא כבישול, וראיה מדף י”ח:, ושם מייירי ביורה עקורה וחששו שיגיס בה. ושם מדובר על צבע, והפוסקים שלא כתבו בשום מקום שחיישינן להגסה בגרו”ק צ”ל שס”ל שדוקא בצבע חששה הגמרא שיבוא להגיס. ומינה, שאין עוד מקור גם לאיסור ההגסה עצמו בקדרה שהורידו מהאש, ומסתמא מבושלת כ”צ. וכן כתבנו לעיל בדעת הרמב”ם. ואעפ”כ צ”ל שמהרי”ו למד שה”ה בבישול. וסבר כשיטת הרמב”ם והכלבו, והוסיף שגם הגסה שלא על האש היא חלק מצרכי הבישול, וחלק מהבישול דאורייתא לכן. וראיה מזה שגוזרים לזה גזירה שם.

ואף שכתב “כמבשל”, שנראה מזה שכוונתו לדין דרבנן, צ”ל שכוונתו לחשש דאורייתא וכתב בלשון הזו כדי לומר שזה שרק מצד צרכי בישול ולא בישול ממש, אך סוף סוף אסור מדאורייתא [ואף שבדעת הרמב”ם הלשון הזו כאן התבארה כדרבנן אין להוכיח מפוסק אחד לפוסק אחר. ועוד שברמב”ם היתה עוד ראיה, מהלשון “אסור”].

ולפיו באמת נראה שיש לחוש בכל שהייה, גם בגרו”ק לחשש הגסה, וצ”ע. ואולי לכן הפוסקים לא נקטו את חומרתו אצלנו. אלא שלפי”ז הרוצה להחמיר כמהרי”ו (כמו שהביא המ”ב) יצטרך להחמיר גם בכל שהייה כנ”ל.

 ד.

ובאמת שיש דבר פלא ברמב”ם הזה שאומר שאסור להוציא במגרפה, וכוונתו לאיסור דרבנן, כנ”ל, וקשה מה המקור לאיסור דרבנן הזה.

והקרוב ביותר הוא מש”כ האור שמח שיש כאן מציאות שקרובה לפסיק רישיה שע”י הוצאת התבשיל יערבב בו, אך גם על זה קשה שאין דרכו של הרמב”ם לחדש גזירות מדעתו ולהכליל אותן בהלכות. ופלא שהמפרשים לא שואלים זאת.

והיה מקום לפרש שכוונת הרמב”ם לא שכעת בפעולת הוצאת התבשיל עושה הגסה (כמו שסובר כעין זה הרשב”א בדף י”ח) אלא שכיוון שבד”כ הוא רגיל להגיס ע”י הכף הזו, בכל בישול ביום חול (כמו שכתוב בפהמ”ש בכלים פי”ג מ”ד שמגרפה זה כלי שרגילים להגיס בו, וזה מש”כ הרמב”ם מפני שמגיס בה), וא”כ הגם שכעת לא מגיס יש כאן מיחזי כמבשל. והמקור יכול להיות זה שמצאנו גזירה של מיחזי כמבשל בהחזרת תבשיל על הכירה, והרמב”ם דימה את הגזירות שכמו שלהניח קדרה על האש כשהיא מבושלת כ”צ זה מיחזי כמבשל שאסרו, כך להכניס כף שרגילים להגיס בה זה מיחזי כמבשל. וגם זה היה דוחק שהרמב”ם מחדש גזירה, אך פחות דוחק כי מצאנו כבר גזירה כעין זה ממש. וגם היה מובן ההקשר של ההלכה הזו שנכנסה בין ההלכות של שהיה והחזרה.

אך באמת א”א לומר כן בדעת הרמב”ם עצמו, כי לפי הרמב”ם כל האיסורים של שהיה והחזרה הם משום שמא יחתה בגחלים ולא משום מיחזי כמבשל, כמו שרואים שלא הזכיר דבר כזה, ואדרבה בהלכה י”ז כתב שכל מה שאסרנו בענין הוא משום שמא יחתה. וגם בתנור גרוף הרמב”ם התאמץ למצוא איך במציאות יש אפשרות טכנית לחתות בו.