כתב הרמב”ם (פ”ט ה”א): “אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנים או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא”.

והאגלי טל (אופה אות י”ט ס”ק י”ג-י”ד) דייק מזה שכתב הרמב”ם מחמם את המים, ולא מבשל את המים, שבמים עיקר הענין זה החימום, ועל זה מתחייב בבישול, ולא על הפיכתם למוכנים יותר לאכילה או לשימוש אחר. והוליד מזה דין חדש, שהגם שהרמב”ם סובר שאין בישול אחר בישול בלח, במים מודה שיש, כי אם עיקר הענין זה החום, והמים התקררו, יהיה שוב בישול. מה שא”כ למשל במרק, שנוספת בו איכות של טעם טוב, ואז גם אחרי שהתקרר דומה למוצק, שמעלת החום לא נחשבת בו בישול (האגלי טל מתרץ בזה קושיית רע”א מה שייך בישול במים אם הם ראויים לאכילה גם בלי בישול).

ולבד מה שמסברא לא ברור כ”כ החילוק בין מים לשאר נוזלים, קשה שאין זכר לזה ברמב”ם, וכמו שהוכיחו ברמב”ם שאין בישול אחרי בישול בלח, מדלא חילק, כך גם במים לא חילק. אך לבד זה נראה להוכיח שדעת הרמב”ם דלא כאג”ט, בהקדם הקדמה.

האג”ט כתב שדעת הרמב”ם שהתכת מתכת היא תולדה, בגלל שמיד אחרי ההתכה, הדרך היא שהמתכת חוזרת ומתקשה, ובגלל שזה לא מתקיים בריכוכו זה רק תולדה ולא אב. כלומר, מצד הפעולה של ההתכה זה היה יכול להיות אב, אלא שחוזר ומתקשה. ויש להוכיח דלא כדבריו, מזה שהרמב”ם בפה”מ (פ”ז מ”ב) כתב שענין הבישול הוא הריכוך, ולכן התכת מתכת שגם היא ריכוך היא תולדה ומוכח שהתכה מצד עצמה איננה בגדר האב, ורק מצד דמיון חיצוני לפעולת הריכוך נחשב תולדה. ולא שבמהותה דומה לאב, ורק מצד אחר (שהדבר חוזר ומתקשה) נגרעת להיות תולדה.

ונראה שהגדרת אב המלאכה בבישול זה דבר שע”י הריכוך משתמשים בו טוב יותר ממה שמקודם, ובמתכת ז”א, כי השימוש בו הוא כשזה חוזר להיות מוצק, וההתכה נצרכת רק לתקן אותו לפני השימוש [ויש להעיר שאין כוונת הרמב”ם שדוקא ריכוך הוא אב, אלא כל שינוי במרקם הדבר, בין לרכך ובין להקשות הוא אב, כמו שמפורש בדבריו בפ”ט ה”ו].

ומים הרמב”ם מונה בתור אב מלאכה, כמו שמוכח גם מזה שאומר שאפיה ובישול וחימום מים זה ענין אחד, וגם מפשטות הענין, שבתחילה אומר כמה דוגמאות, ואז כמה דינים, ורק בהל’ ו’ כותב תולדות, עיי”ש. ואם ענין הבישול זה ריכוך, כמש”כ הרמב”ם, ותולדה נקבעת לפי דמיון חיצוני לריכוך, אי אפשר לומר שחימום מים, שהוא אב, כנ”ל, ייגדר אב בלי שיהיה בו כל ריכוך. וגם אם נגיד שחימום דומה לבישול בחום, אכתי יהיה רק תולדה, ופשוט.

ולכן צ”ל שהרמב”ם מסכים לדברינו בסימן י”ג שגדר בישול דבר לח הוא ריכוך.

אלא שקשה, מאי שנא ממתכת לפי מה שכתבנו לעיל שאיננה אב מצד שלא משתמשים בריכוך, וגם כאן, משתמשים בחום ולא בריכוך.

וי”ל שכל שהדרך להשתמש בדבר בשעה שהוא רך, לאחר שהאש ריככה אותו, זה מספיק כדי להחשיבו אב, אע”פ שאין הכוונה להשתמש בו מצד שהוא רך אלא מצד מעלות אחרות, כגון חום, כי סוף סוף משתמש בו במצב הזה, והמציאות היא ששתי התכונות באות ביחד.

ומה שכתב הרמב”ם לשון חימום לגבי מים זה רק אורחא דמילתא, שכן אנשים קוראים לבישול מים חימום, ואין לדקדק בכך. וראיה ברורה לכך היא מה שכתב הרמב”ם בהל’ ו’ לשון חימום לגבי מתכת, ושם בודאי שהענין הוא ריכוך ושינוי המרקם; אע”כ שזה רק שימוש לשוני ואין כאן כוונה נוספת.

והנה הרמב”ם כותב בפ”ט ה”ב: “המדיח בחמין מליח הישן או קוליס האספנין והוא דג דק ורך ביותר הרי זה חייב שהדחתן בחמין זה הוא גמר בשולן וכן כל כיוצא בהן”. והביאור הלכה ב-שי”ח אומר שיוצאת מהרמב”ם כאן הגדרה לקלי הבישול: דבר שהוא דק ורך, כמו שהרמב”ם אומר שם שה”ה לכל כיוצא בזה.

אלא שקשה, שהרי מים בכמות מועטת, למשל טיפה אחת קטנה, אין לך דבר דק ורך יותר מהם. ואעפ”כ ידוע שאם מכניסים טיפות מים לכלי שני, או בהדחה מכלי ראשון לסוברים שלא מבשל אפ’ כדי קליפה, לא עוברים על בישול.

ואם היינו אומרים שחימום המים זהו בישולם, ולא הריכוך שלהם, אפשר להבין זאת כרשב”א (שהבאנו לעיל בסימן י”ג), שאף שהם דקים ורכים, מ”מ כאן לא אתינן עליה מצד ריכוך, אלא מצד חימום, וזה אינו גם בדק ורך, כמו שהרשב”א אומר שהמים בכלי שני רק מתערבבים ולא מתחממים (למרות שעדיין יקשה, איך פשוט לפוסקים שיותר קל לרכך מאשר לחמם, והרי בחוש נראה להדיא להיפך).

אך כבר הוכחנו שגם לפי הרמב”ם הבישול במים זה הריכוך ולא החימום, וא”כ קשה טובא, איך לא יהיו מים בכלל קלי הבישול לפי הגדרת הרמב”ם “דק ורך”.

ועוד קשה על הבה”ל שאם הרמב”ם בא בדבריו לתת הגדרה לקלי הבישול למה לא כלל גם את המליח בהגדרה זו, שהרי על המליח לא כתב שהוא דק ורך.

ונראה שמעולם לא התכוון הרמב”ם לומר שכל דבר דק ורך הוא קל בישול והדחתו היא גמר בישולו, אלא רק תיאר בכך את קוליס האיספנין. ובאמת ייתכן שהעובדה שהקוליס הוא דק ורך עוזרת לו להתבשל במהרה, אך זה כנראה רק מצטרף לעוד תכונות של החומר שלו ולא מהווה כלל לכל דבר שהוא דק ורך. ומה שכותב אח”כ “וכן כל כיוצא בזה”, לא מוסב על ההגדרה ‘דק ורך’ אלא על תיאור המציאות, כלומר כל דבר שמספיקה לו הדחה בעלמא כדי לבשלו, מאיזה טעם שיהיה, דינו כקוליס האיספנין, וכל דבר צריך לבדוק בפנ”ע האם הוא מקלי הבישול או לא.