א.

שמואל אומר (בדף מ’:) ששמן זהה למים ועל שניהם חייבים בי”ס, וכך הלכה.

והדבר הוא דבר תימה, כיצד השיעור הגיע להיות זהה, ומדוע לא נדון כל חומר לפי תכלית חימומו כמו שאנחנו עושים במוצק. שהרי ודאי שלא נקבע שיעור זמן או חום מוגדר לכל הבישולים של מוצק, אלא כ”א ייקבע לפי עניינו ולפי רמת הריכוך הנדרשת בו. ולא עוד אלא שמשמע בכל הפוסקים שכל המשקים בעולם יתחייבו עליהם בשיעור זה, ומפורש ברשב”א שגם יין חייב בחימומו עד י”ס דווקא, ואיך כולם בחד מחתא מחתינהו.

ועוד, שבשמן גופא לא מסתבר שיחלוק שמואל לומר שהמטרה שלשמה מחממים אותו באה לידי תכליתה דוקא בי”ס, כי לפי”ז חולק במציאות על מ”ד שהפשרו זהו בישולו, שסברתו היא שהפשרו זהו התכלית של החימום לצורך השימוש. והקושיה האחרונה פחות חזקה, אך זו שלפניה תימה.

ולכן נראה ששמואל מחדש שמה שרגילים לומר שמהות הבישול בלח הוא עצם הוספת החום זה אינו. ומה שמוביל אותו לומר כך הוא שכל בישול פועל פעולה בדבר המתבשל, למשל הסממנים במשכן רוככו ע”י הבישול, וכן בשאר דברים. ולכן גם בנוזל צריך שיעבור תהליך של שינוי החומר שבו כדי שייחשב בישול. אלא שבחימום נוזל למראית העין נראה שאין כזה שינוי, אלא רק נוסף לו חום. וחום כשלעצמו לא נקרא שינוי בדבר המתבשל, כמו שמי שמחמם אבן לא יתחייב משום מבשל. ואף שבאמת אין להוכיח מאבן כי יש הבדל בין דברים שרגילים לבשל אותם לבין דברים שלא רגילים לבשל שבהם אין בישול כלל כמו שהרמב”ם פוסק, מ”מ אם מים לא עוברים תהליך אחר חוץ מעצם תוספת החום היה מקום להגדיר אותם כדבר שלא רגילים לבשלו אלא רק לחממו שזו פעולה אחרת. וגם אבן שיש תועלת בחימומה, וגם יתרגלו לעשות כן, כמו לצלות עליה או להטמין בין אבנים חמות וכדומה לא יהיה בחימום זה משום בישול. והצורך הזה בשינוי בדבר המתבשל נובע מהגדרת מלאכת מחשבת, שהיא יצירה חדשה, ובנקודה הזו אין הבדל בין לח ליבש. אלא צריך לומר שכמו ביבש, כך בלח הבישול הוא שינוי בגוף הנוזל.

[ויש לסייג כאן שמצאנו לפחות לחלק מהדעות שיש בישול גם בלי ריכוך של הדבר המתבשל, כמו שספר הפרדס אומר שהבישול של קוליס הוא בעצם הסרת המלח ממנו והכשרו כך לאכילה [וכך יוצא מרש”י ב-קמ”ה:, שמפרש שם קוליס לא כמו שמפרשו בדף ל”ט.]. ולכן מה שכתבנו שתוספת חום בלי שינוי בדבר המתבשל איננו בישול – לא מוכרח כ”כ. אבל מ”מ נראה שגם לפי הפרדס הזה מ”מ צריך איזה שינוי בדבר המתבשל, הגם שאיננו ריכוך או הקשיה, וכאן זה הסרת המלח שמשנה את האיכות של המאכל. אך באמת גם לפיו מסתבר שאם יחמם אבן לאיזה שימוש כנ”ל לא יהיה בכך בישול. והמחמם מתכת באמת יש בו משום בישול, כמש”כ הרמב”ם, כי מתכת באמת מתרככת עם חימומה. וצ”ל ששם לא יהיה תלוי בי”ס אלא בחום המועיל לריכוך המתכת]

וכנראה שהיה ידוע במסורת שחייבים על בישול מים בי”ס. ושמואל תלה זאת בכך שבנק’ של י”ס בו קורה בפועל שינוי במציאות, כי הם סברו שהנוזל משתנה אז, ונעשה עדין יותר. ויסוד הסברא הזו כתוב בדברי הר”ן בדרשות (בדרוש השמיני), שכתב על מים חמים שהחום: “חלחלו ודקדקו חלקיהם”. ובאמת שלנו הדבר נראה משונה, אך זה משום שאנו רגילים למדוד שינויים בכלים מדעיים. אבל פעם המדע היה מיוסד ברובו על הרגש החושים כידוע, וההרגשה מורה על כך שמים חמים הם פחות גסים ויותר דקים ומזוככים או מרוככים. לצורך הקיצור, הגם שאנחנו מתקשים להגדיר את ההרגשה הזו, נקרא לכך “ריכוך המים”.   

ובמוצק, שיש בו שינוי מציאותי למראית העין, הולכים בכל דבר לפי מטרתו שלשמה מרככים אותו, אך בנוזל ז”א כי לא כל תוספת חום מרככת. ובנוזל צריך לסמוך על ההגדרה של חז”ל שבי”ס קורה איזה ריכוך של המים, וממילא סבר שה”ה בכל הנוזלים.

ויש רווח גדול מאוד לביאור הזה בבישול לח, שכן לפי המסבירים שענין הבישול בלח הוא החימום צ”ע מנא לן לחלק בסכינא חריפא בין לח ליבש, והיה צריך להיות שכל תבשיל יהיה נדון כפי עניינו, כי יש מוצקים שמאוד חשוב לאנשים לאוכלם חמים דוקא, ויש נוזלים שאנשים מקפידים דוקא לשתותם קרים. ובשלמא אם היה פסוק או הלל”מ בענין זה היינו אומרים שיש פה כמין לא פלוג בדאורייתא, אך אם חכמים למדו זאת בסברא, זהו פלא עצום. ולפי הסברנו שענין בישול לח הוא הריכוך הכול א”ש.

והרב מיכאל צוריאל הביא ראיה חזקה לדברינו, שענין הבישול בנוזל איננו תוספת החום אלא הריכוך, מהר”ן (כ’. ד”ה ובכלי שני) שאומר שכ”ש לא מבשל גם אם במציאות עלתה הטמפרטורה של הדבר המתבשל בו ליותר מי”ס. וע”כ שענין הבישול הוא לא החום. ואף שברשב”א כתוב הסבר אחר, שהמים הנכנסים לכלי שני רותח מתערבבים ולא מתחממים, ולכן למגע היד נדמה שהתחממו, אך באמת הם רק נפרדו לחלקים קטנים ואין אפשרות לחוש בהם בפנ”ע. מ”מ י”ל שהרשב”א לא חולק על העיקרון, אלא רק סובר שאם מים מגיעים לי”ס, אפילו בכ”ש, ע”כ שהם התרככו, והר”ן סובר שאפשר שלא. ובכל מקרה הר”ן הוא ראיה גדולה לדברינו [וביותר שההסבר של הרשב”א קשה מאוד, כמו שהקשה עליו הרב אוירבך שאפשר לעשות ניסוי פשוט, לשים שקית עם מעט מאוד מים בכלי שני ולבדוק אם המים שבשקית הגיעו לי”ס בו. ובוודאי שבכזה ניסוי נמצא שהמים הללו מגיעים לי”ס, וכאן הם אינם מעורבים בשאר המים].

ב.

וגם הדעות האחרות בגמרא לגבי שמן ייתכן שיסכימו לעיקרון במים ואולי בעוד נוזלים, ורק חולקים בשמן. מי שאומר ששמן הפשרו זהו בישולו סובר כנראה שבשמן כבר אז יש איזה ריכוך. ומי שאומר שאין בישול בשמן סובר ששמן לא מתרכך כמו מים כלל [וכ”כ בנקודה זו אג”מ או”ח ח”ב סי’ פ”ה]. ואדרבא, המ”ד הזה הוא ראיה לדברינו כי אם החום הוא הבישול בלח למה שזה לא יהיה נכון בשמן. ואין דוחק בזה שיוצאת כאן מחלוקת במציאות כי החיסרון בלשוות מחלוקת במציאות הוא שאפשר לברר ולמה להתווכח. אך כאן זה דבר שא”א לבררו והוא תלוי בהרגשת החוש.

ואם נרצה לבאר שאין מחלוקת במציאות בין הדעות בשמן, אז י”ל שהמ”ד שבשמן הפשרו זהו בישולו סובר שאין תנאי בבישול שהדבר המתבשל יגיע לי”ס אלא מספיק שכך יהיה הדבר המבשל. ומ”ד שהכול תלוי בי”ס בו סובר שצריך שהדבר המתבשל יגיע לי”ס ולולא זה אין על הבישול שם של מלאכה. אך עכ”פ כשהגיע לי”ס יש בישול כי סו”ס יש תועלת בבישול ויש שינוי במרקם. והמ”ד שאין בישול בשמן כלל סובר שכיוון שהתועלת בבישול שמן היא גם באופן שלא הגיע לי”ס אלא רק להפשר, נמצא שהתועלת הזו לא מיוחסת לבישול שבהגדרתו תלוי בחום, אלא זה סוג תיקון אחר שלא נחשב בישול, ומעתה גם אם בפועל יגיע לי”ס בו זה לא ממין הענין ולא ממין התיקון ואין כאן משום בישול.

[ועיין פמ”ג שי”ח, א”א ס”ק ל”ז, שאומר שהמסת דבר היא בישול גם בלי י”ס בו. והרב אוירבך (שש”כ פ”א הע’ קצ”ח) ביארו שהכוונה היא שאין צריך שהדבר הנמס יגיע לי”ס אך עכ”פ צריך שהדבר הממיס יהיה י”ס. ובסוגיה של קלי הבישול הב”י הביא מהפרדס שאם אפשר לבשל דבר בפחות מי”ס הרי שזה לא בישול ואפשר כבר לבשלו גם בי”ס. אז צ”ל שמדובר בפמ”ג באופן שאפשר להמיס רק בי”ס בו. ואם נגיד כמו שאמרנו, שבשמן השינוי במרקם הוא גם בפחות מי”ס, ורק כדי להגדיר כבישול הצריכו י”ס, יצא לפי הפמ”ג שאם יניח את השמן במקום שהוא י”ס יתחייב עליו גם בהפשר בלבד. וזה לכאורה חידוש גדול שלא שמענו, ופשטות הפוסקים היא שתמיד צריך שהדבר המתבשל יגיע בעצמו לי”ס] 

ואם נסביר כך, לא תהיה ראיה לדברינו הנ”ל מהמ”ד ששמן אין בו משום בישול. וגם נוכל לומר שמים מתחילים את תהליך השינוי במרקם שלהם עוד קודם י”ס בו, כמו שבשמן נתלה כך מכוח מ”ד שמן הפשרו זהו בישולו, ורק שבלי שיגיע הדבר המתבשל לי”ס בו אין על זה שם מלאכת בישול. ומ”מ ברור גם לפי”ז שבנקודת י”ס בו יש תוספת ריכוך עכ”פ, כי זה פשוט בפוסקים שמי שייקח בשבת מים שהם קצת פחות מי”ס בו ויחמם אותם לי”ס בו יתחייב.

ויש לשאול איך ייתכן שאין בשמן משום בישול, שהרי הוא ראוי לטגן בו. וי”ל שאין כזו תועלת שתחשב בישול, בדבר שכל התועלת בו היא לחמם דבר אחר, אלא צריך שתהיה תועלת שימושית בעצם הדבר המתחמם, כמו שמן לסוך בו.

אך לפי ר’ יונה שאומר שנתינת כוח בישול למים יש בו משום בישול [עיין לקמן סימן י”ז אות ב’] קשה. וי”ל שאה”נ, שאם השמן יגיע לכזה חום שיש בכוחו לטגן יש בו בישול לכו”ע, והסוגיה מיירי דבר במניחו מול המדורה באופן שלא שייך שיגיע לכזה חום. וגם בי”ס בו השמן לא מספיק חם כדי לטגן ובזה שונה טיגון מבישול במים. וידוע שהמציאות היא שנקודת הרתיחה של שמן גבוהה בהרבה מזו של מים, ובפועל כאשר מטגנים דבר מטגנים אותו בחום גבוה יותר מהחום של בישול.

ג.

אלא שיש להקשות על הדרך הזו בהבנת הבישול בלח, שלכאורה הריכוך של הנוזל בי”ס הוא דבר שאינו צריך לגופו, כי לא משתמשים בו מצד עצמו כשמחממים את הנוזל, ולא הוא התועלת, וממילא יש לומר שעיקר החימום של נוזל ייגדר בתור דבר שאין בו משום בישול, כמו שאמרנו שעל חימום של דבר שיש בו תועלת אך אין בו שינוי במרקם פטור. ואין לומר שרק ע”י הריכוך מתקבל החום ולכן זה צריך לגופו, כי דברי הר”ן שהבאנו שאומר שבכלי שני יכולים להיות מים חמים יותר מי”ס ובכל זאת אין בהם משום בישול, מראים שהריכוך איננו תנאי הכרחי לחום. 

והרב משה מאיר אבינר אמר שי”ל שענין הבישול הוא הריכוך, והצריך לגופו הוא שיש לאדם תועלת בריכוך כי המים החמים עולים למעלה כיוון שהם רכים יותר וכך האש יכולה לבשל את המים התחתונים שקרובים אליה מהר יותר.

אך נראה דוחק גדול לומר כן, גם מצד שמי אמר לנו שהמים החמים עולים למעלה דווקא מצד שהם רכים, ועוד שיש חיוב על בישול בהבאה של מים מתחת י”ס לאחרי י”ס גם אם הם היו קרובים מאוד לי”ס באופן שאין תועלת בזה שהמים החמים יעלו מעלה. ועוד שלפי”ז מי שמחמם מעט מים לא יתחייב, בייחוד אם זה בכלי רחב שהמים מתפשטים בו, וכן בחימום מים מול המדורה (באופן שהאש לא באה מתחת הכלי) לא יהיה חיוב, או שלפחות בחלק מהמקרים לא יהיה חיוב ונתת דבריך לשיעורים.

ולכאורה לחומר הקושיה צ”ל שאדם נהנה מזה שהמים עברו את השינוי המציאותי של הריכוך. ובאמת שריכוך הוא לא הגדרה מדויקת של מה שקרה למים, ועיקר הענין הוא שהמים נהיים מזוככים יותר (לא מבחינת חיידקים אלא מבחינת התחושה) ואדם רגיל בכך שהמים החמים הם בעלי תכונה כזו, ובדרך זו רגילים ליהנות מהם, כך שאם זה חסר – אדם מרגיש חיסרון בשימוש. ולפי ר’ יונה שאומר שיש סוג של בישול במים בהוספת כוח בישול למים צריך להידחק עוד ולומר שגם לענין הבישול יש תועלת מציאותית בכך שהמים רכים ומזוככים יותר.

ד.

והנה לפי הרא”ש ורש”י יש בישול אחר בישול בלח, וכך פוסק הטור ושו”ע. ולפי הרשב”א ור”ן אין. ולכאורה הדין נותן כרש”י ורא”ש, שכן אם מוצק שהתבשל היה חוזר להיות לא מבושל מסתבר בודאי שהיה בו בישול. וכן הדין במתכת שהותכה וחזרה והתקשתה שיש בישול אחר בישול בהתכתה שוב.

ואמרו שהר”ן לשיטתו בדרשותיו (עמ’ קכ”ט, בדרוש שמיני, בד”ה ההקדמה השלישית) שכל דבר שכבר נעשתה בו פעולה פעם אחת קל יותר לשוב ולעשות בו שוב את אותה הפעולה. ומלבד שזה לא נראה בסברא, כי גם אם קל יותר לעשות את הפעולה, אין זה אומר שלא יהיה בישול, כמו שיש בישול בדברים קשים יותר ורכים יותר, מלבד זאת אם נגיד כך הרי שתצא נ”מ, שמי שמתיך מתכת ואח”כ חזרה והתקשתה לא יהיה חייב שוב על התכתה. וזה דוחק גדול לומר כן, כמו שאומר האגלי טל שכל מתכת שמתיכים, כבר הותכה קודם לכן כשנחצבה מן האדמה. ודוחק גדול לומר שמיירי רק במקרה שאדם מתיך מתכת שכעת הוצאה מהאדמה ועוד לא הותכה מעולם. ועוד שלא מצאנו שכתבו כך הפוסקים. אא”כ נחלק שבמתכת משום מה לא שייך הכלל של הר”ן שקל יותר לשוב ולעשות בה את המלאכה הראשונה, אך זה נראה לא נכון שם בר”ן, שמביא מים רק בתור דוגמא לעיקרון שאם כבר נעשתה מלאכה פעם אחת במשהו קל יותר לשוב ולעשותה שוב.

ולכן נראה שבאמת הראיה היא מדרשות הר”ן שם, אך לא מהעיקרון הזה אלא ממה שכבר הבאנו לעיל שכתב שם הר”ן על מים שמתחממים, שהחום “חלחלו ודקדקו חלקיהם”, ולכן קל יותר לחמם שוב. כלומר יש נ”מ גשמית לבישול גם אחרי ההתקררות, ונקרא לזה ריכוך המים. אך במתכת שהבישול זה ההתכה אין שייך זה, וודאי שיתחייב שוב אם חזרה והתקשתה, כי רואים בחוש שהתהליך חזר לאחור.

וזה גם מה שצ”ל שהבין הטור שקורה בחום של י”ס, כמו שאמרנו לעיל. ואף שהטור והר”ן חולקים לגבי בישול אחר בישול, צ”ל שחולקים רק אם בעקבות ההתקררות המים חוזרים למצבם הקודם, או שעדיין הם יותר רכים, אך מסכימים לעיקרון של ריכוך המים.