א.

הרמב”ם כותב שגם גריפה וגם קטימה פותרות את הבעיה של שמא יחתה ע”י שמסיח דעתו מהחימום, בכך שעושה פעולה שמקררת. ובתנור, לרוב חומו, גם אם גורף וקוטם אין בכך משום היסח דעת האדם. ודעת הרשב”א שכך זה בקטימה אך בגריפה טכנית א”א לחתות. ותנור חמור יותר מכירה לא במציאות, כי גם בו א”א לחתות לאחר שגרף, אלא שגזרו בו יותר. והרמב”ם אומר שאפשר לחתות טכנית כי נשאר קצת במה לחתות. ודעת הר”ן שבין בגריפה ובין בקטימה יסוד ההיתר הוא מצד שיש היכר ולא יחתה [ועיין לקמן אות ב’], וגריפה זה לסלק את הגחלים לצד בתוך התנור.

ומה שהרמב”ם פירש דלא כר”ן על גריפה, שתלוי רק בהיכר, זה בגלל שבירושלמי שהביאו הראשונים כתוב שצריך לגרוף הכל, אז רואים שלא מספיק לסלק הצידה בתוך התנור בתורת היכר. ומה שלא פירש כרשב”א, שבתנור א”א לחתות ורק גזרו יותר, י”ל בפשטות שלא מצאנו כזו גזרה בפירוש ועדיף לא להמציא גזרה חדשה.

אך י”ל באופן אחר, שלא מצאנו בגמ’ טעם להיתר של גו”ק. ואף שבהשקפה ראשונה היינו אומרים שבמציאות לא יחתה, ז”א, כי לפחות בקטימה בכל מקרה יכול לחתות (וכ”ש לפי מה שהסבירו הראשונים שמספיק קטימה כלשהו), וכמו שמוכח מקטמה והובערה. ובקידרא חייתא (בדף י”ח:) מצאנו שהטעם בגמ’ הוא אסח דעתיה, וכיוון שלא מצאנו בגמ’ טעם אחר מוטב לומר שכל ההיתרים בנויים על עיקרון אחד של אסוחי דעתא.

וא”ש לפי”ז שהרמב”ם מפרש (בפה”מ) את ההיסח הדעת של קדרא חייתא לאו דוקא שלא יתבשל עד הערב, כי מתיר לשים שם גם ירק חי, אלא העיקר הוא שהוא בא לעכב את הבישול, וזה דומה מאוד לאסח דעתיה של גו”ק.

ויש לדייק ולומר לפי”ז שהרמב”ם למד לא מקדרא חייתא אלא מהדין שם של שדא ביה גרמא חיא, כי בסתם קידרא חייתא החידוש פחות גדול. וכנראה הוכיח זאת מכך שחיפש חידוש בדין של גרמא חיא על פני הדין של קדרא חייתא [ובאמת שלולא דבריו היה ניתן לומר שסד”א שיוותר על הגרמא חייא, וילך בתר הרוב ואכן יחתה בו. וכנראה כך סברו אלה שחולקים על החידוש של הרמב”ם כאן].

ובתבשיל של ירקות חיים מסתבר שהרמב”ם יאסור והתיר רק באופן של שדא ביה ירק חי שהוא מעשה המוכיח. וא”ש לפי”ז מה שאוסר בעססיות ותורמוסין (עיין סו”ס רנ”ד) על אף שהם חיים, כיוון שעתידים להתבשל עד הערב.

ב.

אמרנו שהר”ן סובר שהטעם של גו”ק זה משום היכר. והמגיה לחידושי הר”ן בהוצאת מוסד הרב קוק, בסוף דברי הר”ן לגבי קטמה והובערה, כתב שדעת הר”ן היא שמסיח דעתו כרמב”ם בגו”ק, וכרשב”א לגבי קטימה. וכנראה כוונתו לפרש כך את דברי הר”ן לגבי היכר. והוכיח זאת מהא דכתב הר”ן שאם שם את הקדרה על אש קטומה ואח”כ הובערה שפיר דמי. מה שאין כן לחד תירוצא בתוס’, שאם האש חוזרת להיות כמו שהיתה קודם הקטימה – רק מצטמק ויפה לו מותר להשהות ולא תבשיל שלא נתבשל כ”צ. ואם מצד היכר, הרי אזל ליה ההיכר, ומי יתקע לנו שלא יחתה לפי הר”ן. אע”כ שהר”ן בא מצד אסח דעתיה, והתוס’ מצד היכר.

ונראה פשוט שלא כפירושו. ראשית, מכיוון שלא ייתכן שהר”ן יזכיר גם בפסקים וגם בחידושים בתחילת הפרק שהטעם הוא משום היכר ולא יפרש כלל שהכוונה היא לאסוחי דעתא, שזו לשון של הגמ’ בדף י”ח:, ונקטוה הרמב”ם ורשב”א, ונקטה הר”ן בעצמו בתוך הדיון בענין קטמה והובערה.

ועוד, שדעת הר”ן שאם קטמה והובערה לפני נתינת הקדרה על האש אסור להשהות ורק אם הובערה אחרי נתינת הקדרה מותר. ולא מצאנו חילוק כזה בראשונים אחרים, ועוד שפשט הגמ’ מורה לא כך, וכדי לחדש זאת צריך להוציא את הגמ’ מפשוטה (כי לשון הגמ’ היא משהים עליה, ולא שלא צריך לסלק). ופשוט שלפי מי שאומר שהטעם הוא היסח הדעת, בכה”ג יש היסח הדעת ולא משנה אם הובערה שוב קודם נתינת הקדרה. ולכן פשוט שהר”ן חידש זאת דוקא משום שסבר שהסברא של קטימה היא היכר ולא אסח דעתיה, ובכה”ג אין היכר.

ועוד, שבתוך דבריו בהסבר מהלך הגמ’ אומר הר”ן שסד”א שהגם שאחרי שקטם לא צריך כל הזמן לילך ולראות אם חזרה והובערה, מ”מ כשהובערה מיהת אזלא לה הקטימה, וקמ”ל שלא. ופשוט שלפי דבריו בס”ד ההבנה היא משום היכר, כי אין הו”א שיצטרך ללכת ולבדוק אם חזרה והובערה לפי סברת אסח דעתיה. ולא מסתבר להעמיס שבקמ”ל הגמ’ חוזרת בה מהסברא הבסיסית של קטימה, ומחדשת סברא חדשה.

ומה שהר”ן בתוך דבריו שם מזכיר אסח דעתיה לגבי קטימה אין זו מסקנה אלא רק ס”ד שיכולנו לחשוש, והר”ן מסביר שהגמ’ באה לאפוקי ממנה.

ומה שהוכיח מזה שהר”ן אומר שאם חזרה והובערה לא צריך לסלק הקדרה, יש ליישב שכך בנויות כל תקנות חז”ל ולא פלוג, ויש באמת מקרים שמצד סברא לא שייכים להיתר, אך מ”מ כל שעשה את תקנת חז”ל לא חייבוהו לסלק.

ג.

ואף שכתבנו לעיל באות א’ שיש לסייע לרמב”ם ורשב”א שאומרים שהיתר גריפה הוא משום היסח הדעת ממה שכתוב בגמ’ על קדרה חייתא שאדם מסיח דעתו ממנה. י”ל  בהיפוך, לבאר סברת הר”ן, שדוקא שם הגמ’ אמרה זאת, ובענין גרו”ק לא הזכירה זאת. וזה בדוקא, כי שם זה סברא שלא יבוא כלל לחתות, וזאת ע”י מציאות של היסח הדעת גדול, שממילא לא יהיה מוכן עד הבוקר. אך בגו”ק כאן יש היכר כזה שמועיל שאם יבוא לחתות יחזור בו, אך לא מצאנו שיש היסח הדעת קטן, שבא ע”י עיכוב קטן של ההבערה, שגורם שמעתה לא יבוא כלל לחתות.

ד.

ודעת ההגמ”ר שניתן לשים קדרה ריקנית על הכירה, וזה יהווה גרו”ק. ונראה שהוא סובר כר”ן שהיתר גרו”ק זה מצד היכר, כי אם מצד היסח הדעת לא נראה שיש כאן היסח הדעת, כי היסח הדעת צריך להיות בדבר שמקרר את הגחלים, וגם גריפת כל הגחלים אין כאן. אא”כ נגיד בדוחק שלמד מגריפת כל הגחלים שגם כה”ג יועיל, כי טכנית א”א לחתות, אך לא נראה.

ועיין במג”א (ס”ק ל”א) שנראה שהצד שמעזיבת התנור תועיל זה מצד שנבין את ההיתר של הגמ”ר שקדרה ריקנית טכנית מונעת חשש חיתוי. ואף שזה מונע רק חיתוי מיידי, כי בודאי שיכול להסיר זאת ולחתות, היה אפשר לומר שזה מספיק כיוון שעד שיסיר ייזכר שאסור לחתות. אך למסקנתו ההיתר של ההגמ”ר זה מטעם היכר, ולכן בתנור שבו דן המג”א צריך עוד היכר.

ה.

ובדעת רש”י יש להוכיח שסובר שגריפה זה כפירוש הרמב”ם ורשב”א שמוציא את כל הגחלים, ולא כבעה”מ ור”ן, כי אם רק מסלק הצידה את הגחלים יש רק היכר ואין הפחתה בחום, ולפי רש”י בגרו”ק באים להפוך את הדבר להיות אינו מוסיף הבל, ע”י צינונו.

והנה לגבי גחלים של רותם (ל”ז:) רש”י אומר שהן חמות יותר. ולכאורה בין אם טעם ההיתר בגרו”ק זה או אסח דעתיה ובין אם מצד היכר, מה הנ”מ בחום הגחלים.

וי”ל שסד”א ששם צריך היכר גדול יותר או היסח הדעת גדול יותר, וקמ”ל שלא. ולשיטת רש”י שקטימה היא צינון הגחלים א”ש טפי, אך בקטמה והובערה גם רש”י מודה שטעם ההיתר הוא רק מצד היסח הדעת [עיין לעיל סימן ז’ אות ב’], ולכן בכל מקרה צריך לומר כנ”ל, כי בגמ’ שם מדובר על קטמה והובערה.