כתב הרמב”ם (פ”ה הט”ז): “סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אלא פחות אם היה כל הסכך הכשר יתר על כל הסכך הפסול כשרה ואם היה זה כמו זה בצמצום אף על פי שאין במקום אחד שלשה הרי זו פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב”.

ויש להקשות על מש”כ שאין רוחב ג’ טפ’, שהיה צ”ל רוחב ד’ טפ’, שזהו שיעור סכך פסול. ויש שתירצו שמיירי בסוכה קטנה, שאז באמת סכך פסול פוסל ב-ג’, כמו אויר. וזה על דרך דברי הב”י ביישוב הטור שיש בו אותה בעיה כמו ברמב”ם.

אך לכאורה מסדר ההלכות אי אפשר לומר כך ברמב”ם, כי בהלכה י”ג כתב סתם את הדין של סוכה קטנה, ובהלכה י”ד כתב במה דברים אמורים בסוכה קטנה, אבל בסוכה גדולה הדין שונה. ואח”כ בהלכה ט”ו הגדיר מהי סוכה קטנה ומהי גדולה, ואז בהלכה ט”ז מגיע הדין בו אנו עסוקים. וא”כ זהו דוחק גדול לומר שמיירי דוקא בקטנה, כי כבר גמר לחלק בין קטנה לגדולה, וסליק משניהן יחד (ואדרבא, ההלכה שלפני זו מסתיימת בסוכה גדולה). ואם אין רמז שכאן חוזר לדבר דוקא על סוכה קטנה קשה לומר כך.

ועיין בתוס’ (בדף י”ז. ד”ה אויר) שפשוט להם שסכך פחות מ-ד”ט אף שמהלך על פני כל הסוכה וחוצה אותה (כך שאין שיעור הכשר בכל צד) לא פוסל את הסוכה. כלומר הדין של אכילה ושינה תחת הסכך הפסול שווה לדין פסול כל הסוכה (במהלך על פני כולה) מחמתו.

אך ייתכן שדעת הרמב”ם לחלק בכך, שלענין לפסול את המקום שתחתיו סכך פסול פוסל דוקא ב-ד’, אך לענין לחלק את הסוכה ובכך לפוסלה, בזה הדין חוזר לסתם לבוד, שכל שיש ג”ט יש חלוקה והפרדה בין צדדי הסוכה ופסולה.

אלא שקשה על זה שכתוב בדף י”ז שסכך פסול פחות מ-ד’, ואויר פחות מ-ג’ לא מצטרפים. ואם באנו מצד לבוד ושם שיעורם שווה – ודאי צריכים להצטרף.

ואולי יש לדחוק לפי הרמב”ם שמיירי שם לא לענין לפסול את הסוכה אלא לענין לאכול ולישון תחת אותו המקום, והגמ’ באה לומר שכל שאין שיעור ד”ט בפסול או ג”ט באויר, מותר לאכול ולישון תחת המקום הזה, ומיירי שלא מהלך על פני כולה ולכן לא מחלק אותה לשנים. וידחק את הלשון כשרה ופסולה שמיירי באותו מקום ולא על כלל הסוכה.

ויש לבאר שזה יצא לו מהדברים שכתב בסוף ההלכה, שסכך פסול נידון כאויר. והטעם שכתב זאת, י”ל שזה כדי לבאר את ההגיון שכאן פוסק כרב הונא בריה דרב יהושע, שפרוץ כעומד פסול, אף שבהלכות שבת פסק כרב פפא שפרוץ כעומד כשר. ועיין מ”מ כאן, ועיין מש”כ בסימן י’ אות ג’ בדעת הרמב”ם בזה, שסמך על הירושלמי (על המש’ של שיפודין). אך צריך סברא בדבר, מדוע כאן פוסקים כרב פפא וכאן כרהבדר”י. וכבר כתבנו שם, ונרחיב יותר כעת, שהסברא היא שאף שלענין שיעורי מחיצות או שחיטה (שבזה מצאנו את מחלוקות איך לדון מחצה על מחצה) שייך לדון בסברא מופשטת אם חצי נידון כרוב או לא, מ”מ לענין סכך זה לא שייך. כי סכך עניינו לסוכך ולהגן, ובפחות מצילתו מרובה מחמתו אי אפשר. ולכן לגבי חצי סכך כשר וחצי סכך פסול מובן היטב שלא שייך כאן פרוץ כעומד, ולכן כתבו הראשונים לדף כ”א (עיין ברא”ש ור”ן), שרב פפא עצמו שאומר שפרוץ כעומד כשר, פוסל כשיש חצי אויר, ומכשיר רק כאשר יש חצי פסול וחצי כשר, שאז בפועל יש צל, ורק השאלה מכוח מי בא רוב הצל. אלא שכל זה לענין חצי אויר וחצי פסול, והרמב”ם בשם הירושלמי מוסיף על זה חידוש נוסף, לומר שגם סכך פסול לענין זה נידון כאויר. ואף שהבבלי מקשר את המחלוקת של פרוץ כעומד לענין חצי סכך כשר וחצי פסול, י”ל שכיוון שבירושלמי כתוב בסתמא כרב הונא בריה דרב יהושע, אף שבהלכות עירובין הוא איתותב, מזה נראה שהירושלמי חולק על הבבלי בקישור בין הין העניינים. והטעם הוא שכמו שמובן לפי הרא”ש ור”ן (שחלקו על ר”ת שם) ששם סכך מונח דוקא על רוב מן הכשר ביחס לאויר, כך י”ל גם לגבי סכך פסול, שכאשר התורה הצריכה סיכוך כשר, מונח בזה שצריך רוב מהכשר, כי צריך שהכשר יסוכך וזה רק בצילתו מרובה מחמתו. וכשיש רק חצי כשר וחצי פסול לא עוזר מה שיש כאן צל מחמת פסול, כי לצורך ההכשר זה לא נחשב כלל לצל, ולא עדיף מאויר. וזה מה שכתב נימוק בסוף ההלכה לצורך ברוב סכך כשר ביחס לפסול: “שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב”.

וכדי לבאר בהתאם לזה את החילוק בין לשבת תחת הסכך לבין לפסול סוכה שהפסול חוצה אותה, נסביר שההלכה של סכך כשר נוגעת להכשר כלל הסוכה. וכדי להכשיר את כלל הסוכה צריך רוב מהכשר, כנ”ל, וכן צריך שלא יהיה יותר מ-ג”ט בסכך פסול שמהלך על פני כולה, כי אם יחלוק אותה לשנים אין הכשר כלל. וההלכה למשה מסיני (כמו כל שיעורי תורה) של ד”ט בסכך פסול, נוגעת רק לענין פסול מקומי בתוך סוכה כשרה, ואין לך בו אלא חידושו. ולכן רק אחרי שהסוכה בכללותה כשרה אפשר לדבר על סכך ד”ט, כמו שבסוכה קטנה אין להזכיר ד”ט של סכך פסול כי עדין אין רוב מן הכשר. ולכן במהלך על פני כולה צריך שיהיה פחות מ-ג”ט, ואז יש הכשר, ורק אח”כ אפשר להכשיר במקומות מסוימים שיש סכך פסול יתר על ג”ט ופחות מ-ד”ט.