א.

המשנה בתחילת המסכת אומרת שסוכה שהיא גבוהה מ-כ’ אמה פסולה. ובעירובין ג’ יש שתי לישנות: לישנא אחת מכשירה סכך שחלקו למעלה מ-כ’ וחלקו בתוך כ’, ולישנא שניה פוסלת (והטעם שפסול משום שאם יינטל החלק התחתון לא יזכור לתקן את הסכך). אח”כ הגמ’ אומרת שם שכשר משום שה-כ’ אמה שהוזכרו במש’ הוזכרו לגבי החלל של הסוכה, ולא שצריך שהסכך יהיה בתוכם (‘חלל סוכה תנן’).

ויש להבין מדוע כשר בשלב של הלישנות, לפני שהגמרא מסיקה חלל סוכה תנן, והרי חלק מן הסכך שנצרך להכשר הסוכה נמצא במקום פסול. וזו לא שאלה רק על הלישנא שמכשירה, כי גם הפוסלת לא פוסלת מדינא, אלא שמא לא יתקן במקרה שינטל החלק התחתון. וכן מזה שהגמ’ מחלקת בין סוכה למבוי שסוכה דאו’ ומבוי דרבנן ברור שזה דרבנן, כי אם הפסול היה דאו’, חכמים היו מתקנים כעין דאו’, ורק בדבר שהפסול הוא דרבנן אטו דאו’ שייך לומר שאטו דאו’ גזרו ואטו פסול בתקנתם (מבוי שהוא דרבנן) לא גוזרים.

והנה יש בתוס’ שם שתי אפשרויות. תירוץ אחד סובר שיש הכשר סוכה של צילתה מרובה מחמתה בחלק של תוך כ’ אמה, ואז החידוש הוא רק שהחלק העליון לא מקלקל (למשל סכך מחובר כן מקלקל). ולתירוץ השני אין צל מרובה בחלק התחתון, וצריך את הסכך העליון כדי לקיים את התנאי של צילתה מרובה מחמתה. ובתוס’ בדף ט’: אצלנו, מוסבר שסכך למעלה מ-כ’ לא נקרא סכך פסול, לפי ר”ת ועוד, אלא רק סכך שלא במקום. ואם הוא מוצמד לסכך שנמצא במקום הראוי, אפשר להתחשב בו ולצרפו להכשר.

ויש להבין סברתם, שהרי סו”ס זה לא המקום של הסכך.

וי”ל שזה כן המקום, כי לפסול של סוכה גבוהה יש ג’ טעמים בגמ’. או מצד שאדם לא יודע שדר בסוכה, ותנאי זה של לדעת שדר ודאי מתקיים אם הסכך מתחיל למטה מ-כ’ ורק שהוא מעובה. או משום שסכך למעלה מ-כ’ לא מצל תחתיו, וגם זה בודאי לא שייך בציור שלנו. ורק לפי רבא שאומר מצד שסכך למעלה מ-כ’ דורש מבנה של קבע וסוכה צריכה להיות עראית יש לדון. ובפשטות י”ל שרבא הוא זה שמחדש שם בגמ’ שחלל סוכה תנן, וא”כ אינו מחויב כלל לסברות הלישנות שלפני כן. אך גם בלי זה י”ל שגם לפי רבא, אם עושה סוכה חזקה של קבע בתוך כ’ אמה ודאי כשר, כי העראיות זה רק סימן לגובה, שבתוך כ’ אפשר לעשות סוכה עראית. וגם לגבי הסכך אפשר לומר לפי”ז, שאם הוא בתוך כ’, כך שלו היה רוצה לעשות סכך דק וצפוף היה יכול (כלומר בעזרת מבנה עראי), זה מספיק לענין סוכת עראי, כי עכ”פ לגובה כזה מספיקה מחיצה עראית. ואף שכעת הניח סכך עבה, שאולי מצריך מחיצות של קבע לפי גובהו, מ”מ זה בכלל ההיתר לעשות קבע בגובה של עראי. ולכן ניתן להחשיב את הסכך העליון כחלק מן הסכך, כל שהוא עכ”פ סכך אחד (והתורה לא נתנה שיעור בעובי הסכך). ואם זה שני סככים, כגון סוכה על גבי סוכה שבדף ט’:, נראה בתוס’ שם שלא יעזור להכשיר באם התחתון חמתו מרובה מצילתו. ורק לא יפסול את מה שתחתיו, כיוון שפסולו אינו בעצם אלא רק במקום לא טוב.

ב.

כמו שהזכרנו כבר, הגמ’ שם בעירובין מסיקה שחלל סוכה תנן, כלומר שהסכך לא צרי להיות בתוך כ’, וכך הלכה.

וכתוב שם בתוס’ וברא”ש אצלנו, שהפשט שם בגמ’ הוא שהסכך כולו מותר שיהיה מעל גובה כ’, כפשט המימרא, וא”צ שחלקו ייכנס לתוך העשרים. והקשו מהא דהוצין בדף ד’, שכתוב שאם הוצין יורדים לתוך כ’, ויש בהם צל מרובה כשרה, ואם חמתם מרובה – פסולה, ומדוע צריך שיכנסו לתוך כ’. ותירצו שהפשט הוא שההוצין למעלה מ-כ’ (ותוס’ קוראים לזה ‘נכנסים לתוך הכשר של עשרים’, כלו’ למצב שמכשיר סוכה בגובה כ’, שהסכך מגיע עד גובה כ’ ולא למעלה מזה).

אלא שקשה, שהגמ’ אומרת שאם אין בהוצין צל מרובה פסול, ואם לפי תוס’ והרא”ש הסכך עומד כולו מעל גובה כ’, כמו שלא נשאל איך ייתכן שהסכך הקרוב לחלל הסוכה, כלומר השכבה התחתונה של הסכך, מכשירה, והרי בה לבד אין רוב צל בלי החלק העליון, והטעם הוא שפשוט שכל הסכך הוא דבר אחד ובהכול יחד יש רוב צל; כך גם בהוצין שחמתם מרובה, זה לא צריך להפריע אם עכ”פ בצירוף של מה שמעליהם יש רוב צל.

והרא”ש מתרץ על זה (הוא לא מבאר את השאלה, אך פשוט שעל זה בא לענות) שההוצין כמאן דליתנהו, ואז הסכך לא מגיע עד לחלל כ’. וכנראה כוונתו כמו שמתבאר מהר”ן (א’: ד”ה היתה), שההוצין הם דבר נפרד מהסכך, וא”א לראות אותם כהתחלה של הסכך.

ובתחילת דברי הרא”ש, לגבי הוצין שצילתם מרובה מחמתן, הקשה איך כשר, והרי מקצת הסכך למעלה; וקשה להבין את הקושיה הזו. והתירוץ שלו הוא שהרי חלל סוכה תנן, וגם אם הכל למעלה מ-כ’ כשרה. וצריך ביאור בכל דבריו.

ועיין בחידושים וביאורים (לר”ח גריינמן, סי’ א’ אות ג’), שהקושיה היתה שהרי הסכך הוא דבר אחד, וא”כ אף שיש בו כשיעור במקום כשר, מ”מ חלקו נמצא במקום פסול וצריך להיפסל כולו.

ונראה שגם אם זהו הביאור בקושית הרא”ש, עכ”פ זה ודאי שלא בדקדוק, והרא”ש לפי”ז רק בא להציל את המעיין מהו”א מוטעית, כי בגמ’ בעירובין לפי שתי הלישנות אין מקור לכאו’ ללמוד על כך שחלק אחד מהסכך יעכב על חלק אחר (הקושיה ודאי צריכה להיות לפי נקודת מוצא של הלישנות שם, כי בתירוץ של הרא”ש מתחדש המושג של חלל סוכה, שמחליף שם את ההבנה של הלישנות). כי ללישנא הפוסלת ודאי שלא למדנו משם כלום על צירוף העליון עם התחתון, וללישנא המכשירה, לפי ההסבר שיש בתחתון צל מרובה – א”צ לעליון ולא שמענו שצריך להגדירם כאחד, ולפי ההסבר שאין בתחתון צל מרובה (שזה ההסבר שהרא”ש עצמו יסביר, כי בסי’ ג’ ועוד הוא הולך עם ההסבר של ר”ת ב-ט’: על סכך למעלה מ-כ’) אין מקום לטעות בהו”א הזו של הרא”ש, כי כבר שם כתוב (כלו’ עוד לפני התירוץ של חלל סוכה תנן) שהעליון מצטרף עם התחתון להכשיר על אף שהוא למעלה מ-כ’, וכ”ש שלא יפסול בגלל זה.

אא”כ נגיד שהמקור לסברא כזו שמאחדת את שני חלקי הסכך, זה ממה שהגמ’ שם נזקקת לסברת קלוש כדי להכשיר, כלו’ שכדי להכשיר צריך לראות את הסכך העליון כאילו אינו, עיי”ש. אך עיין לקמן באות ח’ מש”כ לגבי הקלוש, ולפי זה אין בכך מקור לסברא בה עסקינן.

ובכל אופן, לפי”ז התירוץ של הרא”ש הוא שמה בכך אם הכל סכך אחד, סו”ס כשר כי גם אם הכל למעלה מ-כ’ כשר כי חלל סוכה תנן. ועוד מוסיף הרא”ש שיוצא מזה שמיירי שההוצין למעלה מ-כ’. וצ”ב בזה, שלפי”ז הרא”ש לא תיקן גם בתירוץ את ההו”א, שהיא מוטעית כנ”ל.

ועוד קשה על דבריו, שמיד בסמוך הרא”ש אומר (כפי שכבר הבאנו לעיל) לגבי הוצין שחמתן מרובה מצילתן שאין הם חלק מן הסכך, ולכן חשיב שהסכך עצמו לא מגיע עד כ’, ופסול. וא”כ יוצא שההוצין אינם חלק מן הסכך, אז איך גם בקושיה וגם בתירוץ הנ”ל מתייחס אליהם כחלק מסכך אחד.

ולגבי הקושיה האחרונה י”ל שהרא”ש סובר שמקצת הוצין אינם חלק מהסכך, אך באופן שיש הרבה מהם, עד שצילתן מרובה מחמתן הם כבר כן חלק מהסכך; כנראה כי אז הם כבר מספיק צפופים כדי להראות כסכך. וסכך רגיל הגם שאינו צפוף כל כך, מ”מ נראה כסכך ומתחבר עם חלקו העליון. ועוד צ”ב בזה (בלי הרא”ש י”ל שההוצין וסכך הם שני דברים שונים, גם כשההוצין צילתן מרובה, ורק שאם צילתן מרובה הם בעצמם סכך בלי לומר שמחוברים עם העליון).

ג.

ולק”נ יש ביאור אחר ברא”ש, ולפי דבריו הקושיה של הרא”ש היתה כתוס’ (בדף ד’.), שאם יינטל החלק העליון ויישארו ההוצין בלבד, הם לא יוכלו לעמוד, וא”כ יש לגזור כמו שגוזרת הלישנא הפוסלת בעירובין. והתירוץ של הרא”ש הוא שכל מה שפסלנו זה רק באופן שחלק מהסכך במקום פסול, אך בסכך עבה שעומד כולו במקום הראוי לא שמענו לחשוש לכך שחלק יינטל (וכנראה הטעם הוא שאז האדם לא יטעה, ורק אם יינטל החלק שממילא עומד במקום שאינו ראוי, יחשוב שמה בכך, שבכל מקרה חלק זה לא הכשיר). וא”כ לפי התירוץ בעירובין של חלל סוכה, הכל עומד במקום כשר, ואין עוד מקום לחשש של הלישנות. כך יש לבאר לפי ק”נ, ובאמת שכך כתוב בתוס’ רא”ש.

אך קשה מאוד לפרש כך ברא”ש, כיוון שכמה עיקרים חסרים כאן מן הספר. ועוד, שהרא”ש מסכים לשיטת ר”ת על סכך מעל כ’ שהוא לא סכך פסול, וגם כאשר מעתיק כתוס’ בדף ד’ מציין שלפי ר”ת אין צריך לכל זה, וגם בעירובין מעדיף את שיטת ר”ת, ומפרש שם בתוס’ רא”ש שהמציאות היא שאין צל מרובה בחלק התחתון שבתוך כ’ אמה. וא”כ לומר שהולך כאן בפשטות בפסקים כשיטה שאומרת שמיירי שיש צל מרובה בחלק התחתון זה דוחק גדול.

ואפשר לקיים את הדברים, ובלבד שלא נפרש שהרא”ש כיוון לכל ביאור הק”נ, אלא רק הקשה שהרי יש לישנא שפוסלת באופן זה שחלק למעלה מ-כ’ (כי פשט המימרא אצלנו משמע שההוצין יורדים למטה מ-כ’), ולא באר הטעם כי אין נ”מ, כי מיד אומר אל תטעה להקשות כך, כי זה רק לפי לישנא אחת (ולפי ביאור אחד בה). וממילא לפי המסקנה שם בעירובין, חלל סוכה תנן, וא”כ ע”כ לפרש כאן שההוצין לא יורדים למטה מ-כ’. ולא באר למה לפי התירוץ של חלל סוכה תנן לא שייכת הגזרה של הלישנא שאוסרת (וגם ייתכן שזה דבר שאין צורך לבארו, כיוון שרבה שם גזר גזרה מדעתו, ודייקו מלשון המש’ שם לא כמותו, אז ממילא לא צריך הסבר, כי המש’ לא חייבת לחשוש למה שרבה חושש). אך בכל מקרה זה יצא לא בדיוק כק”נ, כי הוא פרש שהרא”ש כיוון לכל תוכן ההסבר, וגם הוסיף עוד פרטים, כגון למה הרא”ש כתב את הענין שההוצין למעלה מ-כ’.

ד.

והנה הר”ן חולק על תוס’ ורא”ש בביאור הדין של חלל סוכה תנן. הוא סובר שסוכה כשרה דוקא באופן שהסכך מתחיל בתוך חלל עשרים, והחידוש הוא שכשר גם אם נמשך למעלה מ-כ’, וגם אם בחלק שבתוך כ’ אין צל מרובה.

דבר זה מוכח מדבריו בשני מקומות: ב-א’: ד”ה היתה, וב-ה’: ד”ה וגרסי’. בדף א’ מקשה מדוע בהוצין באופן שחמתן מרובה מצילתן פסול, והרי הסכך מתחיל על ידם במקום הראוי – בפחות מ-כ’, ולמדנו בעירובין שסגי בהכי על אף שהחלק שלמטה מ-כ’ חמתו מרובה, כיוון שחלל סוכה תנן (ומתרץ שההוצין אינם חלק מן הסכך, כפי שכבר הבאנו לעיל בשמו). הרי להדיא שחייבים שיהא חלק למטה מ-כ’, גם לפי התירוץ של חלל סוכה. וכן מתבאר בדבריו ב-ה’:, שהסכך שמעל כ’, וזה שמתחת מצטרפים (כך לשונו שם) להכשיר, כי חלל סוכה תנן.

והמקור לפרש כך, על אף לשון הגמ’ בעירובין – חלל כ’, שמשמע שהחלל הוא כ’, כתוס’ והרא”ש, הוא זה שהגמ’ שם שאומרת חלל סוכה לא חוזרת בה מזה שלפני כן העמידה את הציור בלישנות שחלק מן הסכך למטה מ-כ’ וחלק למעלה. ורק אמרו שם זה וזה (סוכה ומבוי) כשר, משום שחלל סוכה תנן, כלומר אותה המציאות עליה דיברנו קודם, כשרה משום שחלל סוכה תנן. הרי שכשר דוקא אם יש למטה מ-כ’ מקצת סכך. ובאמת בתוס’ רא”ש שם העיר על דוחק זה בפירושו, וכתב שמש”כ שם זה לאו דוקא, ובאמת בתירוץ הסופי מתחדש יותר, שלא רק מה שמדובר בו קודם לכן כשר, אלא יותר מזה. אך הר”ן לא ניחא ליה בדוחק הזה של הרא”ש.

ולפי הר”ן, מש”כ חלל סוכה תנן, כיוון שזו לא תיאור מציאות חדשה, כנ”ל, צ”ל שזו הוכחה מהמש’. כלו’, כיוון שרואים במש’ שחלל סוכה תנן, מוכח שכה”ג שעליו דיברנו כשר. ולא שיש כאן טעם חדש אלא קיום ללישנא שמכשירה (גם במבוי וגם בסוכה, כי בשניהם יש את אותה הלשון במש’, ובנקודה זו שונה המסקנה גם מהלישנא שמכשירה בסוכה, כי עכ”פ לישנא זו מחלקת בין סוכה למבוי, עיי”ש).

וההוכחה מהמש’ היא לשונית, ומתבארת בר”ן בתחילת המסכת אצלנו (בתוספת ביאור בדברים), שלכאורה יש ייתור לשון במשנה, שכתוב סוכה שהיא גבוהה למעלה מ-כ’ אמה, בעוד שהיה מספיק לכתוב או “גבוהה” או “למעלה”, ומדוע צריך את שתי המילים. אע”כ הכוונה היא כך – סוכה, שזה הסכך בכל מקום, שהוא גבוה באופן שהוא למעלה מ-כ’, כלומר יושב על גובה כ’ פסול. כלומר המילה “למעלה” מגדירה את הגובה הפסול, שגובה כזה, שאם הסכך יגיע אליו יצא שהוא נמצא על (“למעלה”) עשרים – פסול. וכדי להכשיר צריך שהסכך ישב דוקא על גובה שאין בו כ’. 

ואע”פ שבגמ’ בעירובין העיקר בלימוד זה הוא הקולא שבו, לומר שמותר לסכך כך שחלק מהסכך יעמוד בפועל למעלה מ-כ’, מ”מ בכלל הדברים הוא הדיוק ש”למעלה מ-עשרים” במש’ פירושו כמו “על עשרים”, וכבר פסול.

ויש להוסיף ביאור, שבשלמא אם היינו קוראים את המש’ שבאה רק לומר גובה של הסכך, בלי להשוות אותו לשום דבר אחר, היה אפשר אולי לומר שהכפילות של “גבוהה למעלה” באה לומר שדוקא אם גבוה הרבה, ולהוסיף גובה על גובה (ואז אולי היה יוצא לנו שכתוב במש’ להיפך, כלומר שכתוב במש’ כתוס’ ורא”ש, שלא מספיק שגבוה באופן שיושב על עשרים כדי לפסול, אלא צריך עוד גובה והפרש למעלה מזה כדי לפסול). אך כאשר הגמ’ אומרת חלל סוכה תנן, פירושו שהמש’ עוסקת גם בחלל, ולא רק בסכך. כלומר, שהיא משווה בין הסכך לחלל. וא”כ, מה שכתוב “גבוהה למעלה” זה תיאור של היחס בין הסכך לחלל הסוכה, כפי שהתבאר ש”גבוהה למעלה” פירושו “גבוהה באופן שיושבת על (חלל הסוכה)”, ואין עוד ייתור לפרשו בדרך של התוס’ והרא”ש.

ה.

ומסתבר שאם התוס’ והרא”ש היו לומדים את הדקדוק הלשוני כר”ן, היו ודאי מסכימים לדין שלו. אלא כנראה סברו שחלל סוכה תנן זו קביעה בסברא ולא דקדוק לשוני. אלא שצ”ע מנין לסבור כך בסברא, בלי הכרח במש’. וי”ל שבאמת לא למדו זאת בגמ’ מסברא לפיהם, אלא גם כן מדקדוק אותו ייתור שציין הר”ן, אך יצא בהיפך. כלומר, לפי הר”ן הדקדוק הזה של “גבוהה למעלה” גרם לפרש שהכוונה שהסכך יושב על חלל עשרים ופסול. ולדעתם הדקדוק בא לומר את מה שכתבתי לעיל, על הצד שלא משווים בין סכך לחלל, כלומר שגבוהה למעלה בא לציין גובה מעל גובה. וזה יהיה נכון אם נפרש כתוס’ ורא”ש, שסכך שגבוה רק באופן שיושב על גובה עשרים באמת כשר, ורק אם גבוה עוד יותר מעל זה – פסול (ואם היה כתוב רק גבוהה או רק למעלה היתה הכוונה שגבוה מעשרים, כלומר יושב על עשרים, ופסול).

ו.

וכל זה על הצד שתוס’ ורא”ש מסכימים לר”ן שמש”כ במש’ “סוכה” הכוונה לסכך, כמו בהרבה מקומות. אך אם נפרש ש”סוכה” פירושו הלשוני הוא חלל הסוכה, א”ש טפי, כי אז כתוב במש’ בלי שום ייתור, שרק אם החלל גבוה מ-כ’ פסולה, אך אם החלל עצמו לא גבוה מ-כ’, אלא כ’ בדיוק – כשרה, אף שהסכך עצמו ישב על גובה עשרים.

אלא שאם כפירוש הזה יש לחזור ולשאול מנין לרבא שם ש”סוכה” זה חלל סוכה ולא הסכך עצמו.

ושלום סולטן אמר רבא הוכיח מהסיפא, לגבי גובה י’ טפ’, שכתוב “ושאינה גבוהה י”ט”, ושם ודאי הדין שהסכך צריך להיות מעל י”ט ולא גובה י”ט בדיוק, כפי שמתבאר בגמ’ ב-ה’: שאם הוצין ממעטים מחלל עשרה זו דירה סרוחה ופסול. א”כ יוצא שהנושא של המש’ הוא החלל, ועל זה כתוב שאם החלל לא מגיע לגובה י”ט פסולה. וה”ה שברישא הכול מיירי בחלל עצמו, שאם החלל גבוה מ-כ’ פסולה, ואם כ’ בדיוק כשרה.

ולפי הר”ן נדחה את הדקדוק הזה, שכיוון שהתנא האריך בייתור לשון ברישא לבאר שמיירי שהסכך יושב על חלל כ’ ועל זה כתוב שפסול, א”כ סיפא דומיא דרישא מיירי גם כן שהסכך יושב על חלל י”ט כדי להכשיר. והתנא לא חש להאריך ולבאר גם בסיפא שמיירי בכה”ג, כי סמך על הרישא.

וכן לפי הדרך שכתבתי לבאר את הלשון לפי הרא”ש שהריבוי גבוהה למעלה מציין גובה נוסף על גובה, י”ל כעין מש”כ בדעת הר”ן, שסמך על הרישא, אך לא בדיוק אותו דבר, אלא נגיד שהכוונה שאינה גבוהה י”ט באותו האופן שנזכר ברישא לגבי כ’ אמה, שזה באופן שגבוה יותר ממנו. כלו’, זה כמו שנגיד ושאינה גבוהה מעשרה טפ’, ולא חש לדקדק כי עובי הסכך יכול להיות כלשהו, וסמך על הרישא.

ז.

וכמובן שדברי הר”ן מדוקדקים גם בדין של הוצין יורדים למטה מ-כ’, שתוס’ ורא”ש נדחקו בלשון כדי להשוותו למסקנת הגמ’ בעירובין, לומר שבכוונה למעלה מ-כ’. ולר”ן א”ש כפשוטו.

ויש דוחק בפירוש הר”ן בזה שכתוב בעירובין אותו דבר לגבי מבוי (חלל מבוי), ושם מתבאר שמבוי הוא גובה עשרים, והקורה היא מעל עשרים (כי משווים לפתח ההיכל, ששם החלל היה עשרים).

וי”ל שאין זו כ”כ קושיה שסוכה ומבוי לא יוצאים שווים בגדריהם, כי הרי ע”כ דקדוק לשון המש’ בעירובין איננו כלשון המש’ בסוכה. שהרי בסוכה באר הר”ן שהסכך יושב על חלל כ’, כנ”ל, אך במבוי הלשון היא מבוי שהוא וכו’, ולא קורה שהיא וכו’, אז א”א לפרש שם שהקורה יושבת על גובה עשרים ופסול, אלא פסול דוקא כשהמבוי עצמו, שהוא החלל שתחת הקורה, הוא עשרים. ולכן ע”כ שיש הבדל בין המש’ של סוכה לבין זו של מבוי, והשתא דאתינן להכי י”ל שגם יצא מהבדל זה נפקא מינה לדינא, שבמבוי יצא מהמש’ שרק אם החלל גבוה מ-כ’ ייפסל (על דרך ביאור התוס’ ורא”ש לגבי סוכה), ובסוכה באופן שהחלל עצמו כ’ כבר פסול.

והעומד לנגדנו בכל ביאור שיטת הר”ן הוא מה שכתב הר”ן בתחילת המסכת להדיא להיפך, וז”ל “דלא מפסלא סוכה אא”כ חללה גבוה מ-כ’ אמה”. והוא פלא גדול, וסותר עצמו לדף א’: ול-ה’:, ולפי מה שבארתי, סותר גם למה שכתב הוא עצמו מיד בסמוך שם בביאור דקדוק לשון המש’.

ולחומר הסתירה אין לי אלא לומר שכתב זאת שם שלא בדקדוק, שלא עוסק שם בפרט הזה, לדייק האם צריך שהסכך יתחיל מעט למטה מ-כ’ או אפ’ בסמוך מעל כ’, וגם בלימוד שמביא שם זה לא הנושא העיקרי, אלא בעיקר בא לומר שלא תחשוב שעובי הסכך כולו צריך להיות בתוך עשרים, כמו שעלול לחשוב בטעות מי שקורא את המש’. ובדקדוק הדברים לגבי התחלת גובה הסכך בדיוק, סמך עצמו על מה שבאר בהמשך, כשעסק בנקודה הזו בפרטות.

ח.

ובסברא דברי הר”ן צריכם ביאור. כי לכאו’ בהשקפה ראשונה יש לבארו כפי שבארנו (לעיל באות א’) את הראשונים (תוס’ לחד תירוצא, ורא”ש) שאומרים שהלישנא בעירובין שמכשירה, מכשירה גם אם צריך את מה שמעל כ’ לשם ריבוי צל, וזאת משום שהטעמים של האמוראים בריש מכילתין לגבי פסול סכך מעל כ’ לא שייכים באופן הזה (ורק שלפיהם אין צריך לזה לפי המסקנה שם שחלל סוכה תנן, ולפי הר”ן ניזקק לכך גם למסקנה).

אך בר”ן ב-ה’: רואים לא כך, שהוא אומר שם שהרי”ף סובר כר”ת, שסכך למעלה מ-כ’ איננו סכך פסול. ואף שהרי”ף לא כתב זאת בפירוש, אומר הר”ן שסמך עצמו על הדין של הוצין, שלפי הר”ן יורדים לתוך כ’ כפשוטו, וגם אם יש בהן הכשר סוכה מצד עצמם, מ”מ יש גם מעליהם סכך שלם, וכנגדו בסכך פסול ממש פוסל (כגון שיש אילן מעל הסכך הכשר). אע”כ שסכך למעלה מ-כ’ לא חשיב סכך פסול. וכן סמך הרי”ף על הגמ’ בעירובין שמכשירה במקצת סכך למטה מ-כ’ ומקצת למעלה (שלפי הר”ן זו המציאות גם במסקנה שם). והר”ן מוסיף וז”ל “ומצטרף (המקצת שלמעלה) נמי להכשיר”. וגם מהלשון ‘מצטרף’, וביותר מהענין בעצמו, רואים רואים בר”ן שיש כאן סכך שעומד במקום כשר, וסכך שעומד במקום פסול (אף שבפועל לא נחשב פסול). ולפי מה שבארנו בראשונים זה לא נקרא סכך שעומד במקום פסול, אלא זה מקום הכשרו, בדיוק כפי שלפי תוס’ ורא”ש שחלל סוכה תנן בא להכשיר סכך שכולו למעלה מ-כ’, זה לא נחשב לסכך שעומד במקום פסול (ואפילו יהיה עבה טובא, כי התורה לא נתנה שיעור לעובי הסכך). וגם כאן לא היו אמורים להיות שני חלקים שונים בסכך לפי הביאור ההוא, אלא זה שהסכך מתחיל במקום כשר, אמור היה להגדיר את כל עוביו למעלה כמקום הכשר.

אז יוצא לפי הר”ן שיש סכך כשר, בתוך כ’, וסכך במעמד ביניים מעליו שהוא לא פסול, אך גם לא במקום כשר, ומועיל להצטרף יחד עם התחתון ולהכשיר [וצ”ע מה דעת הר”ן לגבי סכך למעלה מ-כ’ שמובדל ממה שלמטה מעשרים, ובלמטה אין שיעור הכשר, שלכאו’ הבו דלא לוסיף על החידוש ופסול, וכן היה נראה בפשט התוס’ ב-ט’:, אך לפי המהרש”א שם על התוס’ יוצא שכשר גם בכה”ג. ועיין לקמן]. וצריך להבין את הגדר כאן.

ומתחילה היה נראה ששם סכך לפי הר”ן קיים גם בלי צילתו מרובה, אלא שיש תנאי של חיצוני של צל מרובה, וזה יכול להגיע ממקום אחר, הגם שהוא למעלה מ-כ’, כל שהחפצא שלו ראוי לסיכוך. והסכך הכשר יהיה רק בתנאי שהחלקים שלו לא מרוחקים ג”ט זה מזה, שאל”כ מה יחבר אותם להחשב סכך אחד (ייתכן שרש”י במש’ בתחילת המסכת בא לאפוקי מכזו הבנה, עיי”ש).

אך זה צ”ע, ונראה רחוק שזו ההבנה. וגם צ”ע מנין לחז”ל חילוקים כאלה.

וייתכן לבאר באופן אחר, שבעין אנושית שם הסכך הולך על החלק התחתון שלו, שבדעת היושב בצלל הסוכה מונח שהוא נמצא תחת החלק התחתון הנראה מתוך הסוכה, ואין הוא מעיין לסבור שהוא נמצא תחת כללות הסכך. ואם כן מבחינת הכשר הסכך מספיק שיהיה כלשהו בחלק שתחת כ’, כי זהו עיקר הסכך מבחינת היושב תחתיו. וכלפי היושב בסוכה, מצטייר שהחלק התחתון של הסכך יש בו צילתו מרובה מחמתו, ואין הוא מעיין בכך שהצל נגרם על ידי החלק העליון של הסכך. אלא שצריך שהכל יהיה דווקא בסכך שהחפצא שלו כשר, שדווקא הוא יכול להחשב בטל וטפל לחלק התחתון שהוא עיקר הסכך. אך סכך פסול לא יוכל לתת הכשר לחלק התחתון, כי אפ’ אם למראית העין יתחבר עמו, מ”מ א”א שהצל ייווצר מחמת דבר פסול. מה שאין כן סכך למעלה מ-כ’, שכל הבעיה שלו היא רק במיקום, והעובדה שהוא סמוך ונראה יחד עם החלק התחתון מבטלת את הבעיה, כי כל סכך נידון על שם חלקו התחתון (גם בסכך עבה שכולו תחת כ’), ולכן בכה”ג אין את בעית המקום. ולפי זה מסתבר ודאי שסכך נבדל מהתחתון, ונמצא למעלה מ-כ’ יהיה פסול ויפסול את מה שלמטה כמו כל סכך פסול לפי הר”ן, ודלא כתוס’ (לפחות לביאור מהרש”א). 

ט.

ובדף ה’: כתב הר”ן שרש”י, שלא סובר כרי”ף ור”ת, אלא סובר שסכך למעלה מ-כ’ נחשב פסול, יצטרך להסביר שמה שהותר לסמוך על סכך מעל כ’ לפי הגמ’ בעירובין, וכן מה שבהוצין יורדים (ויש בהם צל מרובה) לא מקלקל גוף הסכך שמעליהם (שיש בו רוב צל), הכל מטעם שיש חילוק בין סכך אחד לשני סככים, שבסכך אחד לא אכפת לנו אם חלקו עולה למעלה מ-כ’. והגמ’ בעירובין ובהוצין מיירי בסכך אחד, והויכוח של ר”ת ורש”י ב-ט’: מיירי בשני סככים.

ונראה לכאורה שהר”ן מסביר כך ברש”י לפי שיטתו, שסובר שיש במסקנת הגמ’ בעירובין (שעליה מדבר קודם לכן בדבריו בדעת הרי”ף) חילוק בין תחת כ’ ליותר מ-כ’. אך רש”י יכול לסבור כתוס’ ורא”ש שחלל סוכה תנן מכשיר סכך שכולו מונח למעלה מ-כ’, ואז בודאי שאם יש סכך אחד לא משנה העובי, כי מלכתחילה הכשרנו את כל מה שלמעלה מ-כ’ באופן הזה. ואף שזה דומה למש”כ הר”ן לחלק בין סכך אחד לשנים, מ”מ אם סובר כרא”ש זה מרווח יותר, ומוכרח לפי הענין.

וכן לפי הלישנא שמכשירה בעירובין, י”ל שסובר רש”י כמו שכתבנו באות א’ שטעם ההיתר הוא שלא שייכים טעמי הפסול של האמוראים בריש המסכת, ואז חוזרת הסברא להיות כמו למעלה מ-כ’ ולפי המסקנה שחלל סוכה תנן (ושוב אין צורך לחילוק של הר”ן בין שני חלקי הסכך שחלק במקום כשר וחלק במקום פסול).

ולגבי הוצין יורדין למטה מ-כ’, אם נגיד שרש”י סובר כרא”ש ותוס’ יש כאן דוחק, כי הם כתבו שהכוונה שיורדים להכשר עשרים. ואילו רש”י אין דרכו לפרש כה”ג, אלא להיצמד לפשט, ואם כבר צריך להוציא את הגמ’ מפשוטה מאיזו סיבה, רש”י תמיד יעיר על שינוי ההסבר בפשט הלשון.

אך י”ל שרש”י יסביר שבאמת כוונת הגמ’ שיורד לתוך עשרים ממש, והגמ’ כאן סוברת דלא כמסקנה בעירובין, אך זה לא משנה לענין הדין העיקרי בו עוסקת הגמ’ של הוצין, כי באנו ללמוד את העיקרון, ודון מינה ואוקי באתרה באופן שיורדים עד עשרים ולא למטה מזה, וקמ”ל שזה סכך.

י.

ויש להקשות בהוצין לפי רש”י, שהרי הר”ן באר שהא דלא אומרים בהוצין שחמתן מרובה מצילתן שהם התחלה של הסכך, ואז נגיד שכשר מדין שזה התחלה של הסכך עצמו, ובסכך עצמו יש צילתו מרובה – הטעם הוא שההוצין לא חשובים כסכך. ובפשט דבריו נראה שהכוונה היא שההוצין לא נחשבים לחלק מהסכך. ולפי מי שלא פוסל בסכך מעל כ’ שנמצא מעל סכך כשר, יש להבין שבהוצין מרובים שצילתן מרובה הם עצמם הסכך, ומה שמעליהם רק לא מפריע. אך לפי רש”י קשה, שאם הוצין לא נחשבים חלק מהסכך, איך בהוצין מרובים כשר בזמן שיש מעליהם סכך מעל עשרים, שאי אפשר לומר עליו שהוא סכך אחד איתם.    

וי”ל שרש”י יסכים לר”ן שהוצין זה לא חלק מהסכך, אך כל זה דוקא בהוצין מועטין שחמתן מרובה מצילתן, אך בהוצין מרובים באופן שצילתן מרובה נחשבים חלק מהסכך שעליהם. והטעם הוא שסו”ס זה באמת חלק מהסכך, אלא שבהיותם מועטים אין בהם מספיק חשיבות על מנת שנראה  בהם את התחלת הסכך, מה שאין כן בהיותם מרובים, הם מתאחדים עם הסכך להראות סכך אחד. וכבר אמרנו סברא כזו בדעת הרא”ש באחת האפשרויות לעיל באות ב’.

י”א.

הזכרנו כמה פעמים את הסברא להכשיר בסכך שמקצתו למטה מ-כ’, גם בלי סברת חלל סוכה, מצד שלא שייכים הטעמים של האמוראים לפסול בכה”ג.

והנה בעירובין כתוב שכדי להכשיר סכך או מבוי שמקצתו למטה מ-כ’ (לפני שהגמ’ הגיעה לחלל סוכה תנן) צריך סברת קלוש, שמשמעותה שרואים את הסכך שמעל כ’ כאילו אינו. וא”כ רואים שרק הסכך שלמטה מכשיר והעליון פוסל, וזה לא כסברא הנ”ל.

ועוד, איך ייתכן לומר לפי ר”ת ועוד שסכך למעלה מ-כ’ הוא כשר, אם הגמ’ נצרכת לסברת קלוש כדי להכשיר, וזו סתירה מניה וביה.

ובאמת שזה לכאורה מקור להבנת הר”ן שמחלק באמת בין סכך כשר מתחת עשרים, לסכך שמעל כ’, שנחשב פסול; אך מה יגידו החולקים על הר”ן.

ועוד קשה בגוף הגמ’ שם, שאם באמת נזקקים לסברת קלוש מכח פסול שיש בסכך שחלקו למעלה מ-כ’, מה יעזור לראות כאילו אין את החלק הזה, סו”ס חלק זה קיים בפועל.

ונ”ל שהפשט הוא שבאמת אין פסול בזה שחלק מהסכך גבוה, אלא שאף שזה כשר, יש מקום לומר שחז”ל יפסלו זאת לא מטעם הדין אלא בכעין לא פלוג, ובזה הגמרא מתלבטת שם. והלישנא המכשירה, לפי הסוברים שיש צילתה מרובה למטה מ-כ’, סוברת שאין כאן לא פלוג, ומה שכתב שם רש”י שרואים כאילו, משמעותו רק שהסכך העליון לא מפריע. ולפי הסוברים שרק בצירוף העליון הצל מרובה, משמעות הקלוש הוא כאילו אומרים דל מהכי את העליון ועדין יש סכך במקום הנכון, ואגב סכך זה כבר לא אכפת לנו אם העליון יצטרף איתו ויכשיר. ובסוף הגמ’ מסיקה שבאמת אין מקום לפסול מצד הלא פלוג, אלא רק מצד חשש שמא בפועל יינטל התחתון ויסמכו על העליון בלבד, עיי”ש (אך א”א לומר שזה גם הטעם לפסול מעיקרא, כי א”כ מה יעזור קלוש, כנ”ל).