ליום כיפור - הצצה אל מה שמעבר
ביום כיפור של שנת היובל שדות חוזרות לבעליהן המקוריים, ועבדים נרצעים משתחררים וחוזרים לבתיהן. יש להבין מדוע זה קורה דוקא ביום כיפור, ואיך הדבר קשור לעניינו של יום, עליו נאמר: “כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ” (ויקרא ט”ז, ל’).
הסדר ביום הכיפורים של שנת היובל הוא שתוקעים בשופר תקיעות כמו של ראש השנה, פשוטה לפניה ולאחריה ותרועה באמצע, ואז השדות חוזרות והעבדים משתחררים. גם כאן יש להבין מהו הקשר הפנימי בין התקיעות של ראש השנה לאלה של יום כיפור, שמושווים זה לזה בלימוד מן הפסוקים בסוף מסכת ראש השנה.
עוד יש להתבונן בענין העינויים של יום הכיפורים. על פניו העינויים נצרכים כדי לחזור בתשובה מתוך צער וחרטה, כעין צער של כפרת עוונות (כגון תעניות של תשובה). אך לכאורה לפי זה העיקר חסר מן הספר, שכן התורה מצווה להתענות, ומייעדת עונש למי שעובר על כך, אך לא מצווה את העיקר – לשוב בתשובה היום[1]. עוד קשה ביותר על הבנה כזו, לפיה העינוי הוא משום תשובה, שישנה מצווה מיוחדת של התורה לאכול בערב יום כיפור, ודרשה הגמרא (ראש השנה ט’ ע”א, ועוד) שכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וזה ודאי מוכיח שאין רצון התורה בעינוי מצד צער, שכן אם התענית היא מצד צער, לא ייתכן שדוקא האוכל נחשב כאילו צם. ואם כן יש לשאול מהו טעם העינויים?
כמו כן, יום הכיפורים נקבע ליום סליחה ומחילה בעקבות הסליחה שניתנה בו על חטא העגל, תוך קבלת לוחות שניים. וגם בזה אנחנו רוצים להתבונן, מהו הקשר המהותי בין לוחות שניים לבין כפרת העוונות? שכן מצד מעלת הלוחות השניים לעומת הראשונים נראה לכאורה שאין סליחה מובהקת על החטא, כפי שמבואר בגמרא בעירובין (נ”ד ע”א) שמדרגת לוחות שניים רחוקה ביותר מזו של הראשונים. שם כתוב שלו היו ישראל זוכים ללוחות ראשונים לא היו שוכחים את התורה ולא היו שולטים עליהם הגויים. עוד מבואר במדרש (שמות רבה פרשה נ”א) שבדרגת לוחות ראשונות היו משתחררים משליטתו של מלאך המוות. ונמצא לכאורה שאין כאן סליחה, כי על אף שקיבלנו לוחות שניים לא חזרנו למדרגה הגבוהה של הלוחות הראשונים.
צריך גם להבין מה שכתוב במדרש (דברים רבה פרשה ב’, ומובא בטור), שביום הכיפורים אומרים ‘ברוך שם כבוד מלכותו’ בקול רם, כמלאכים, להבדיל מכל השנה שאומרים זאת בלחש. והנה, אדרבה, אין לך יום שהטינוף של העבירות, שמבדיל אותנו לרעה מן המלאכים, מתגלה בו יותר מאשר ביום כיפור, ואיך דוקא כעת אנחנו דומים למלאכים? ואין לומר שזה מצד שביום כיפור נמחלו לנו כבר העוונות ואנחנו כמלאכים שלא חטאו, כי אם כן היה צריך דוקא במוצאי יום כיפור לומר בקול, ולא ביום כיפור עצמו.
דבר נוסף שצריך לעמוד עליו הוא ההיגיון שזדונות הופכות לזכויות בתשובה מאהבה, שלכאורה הדבר רחוק מן הדעת.
***
עולם הנפילות
בדברינו לראש השנה הבאנו את המדרש האומר כי עלתה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, אך כיוון ש-ה’ ראה שאין העולם יכול להתקיים כך, עמד ושיתף את מידת הרחמים עם מידת הדין. אם ראש השנה הוא הזמן המייצג את האידיאליות של מידת הדין, הרי שיום כיפור הוא הזמן של מידת הרחמים. כיוון שידוע שהחומר המחשיך ומבדיל בין העולם לבין ה’ יתברך לא יכול לתפקד במידת האידיאליות של דין, יש צורך לתת כלים של הנהגה המתאימים לחומריות. הרי כבר מראשית ההופעה של המציאות באו לידי ביטוי המוגבלויות של החומר: הלבנה קטרגה ומועטה, והארץ חטאה.
ענין קטרוג הלבנה הוא שאי אפשר לה לבריאה, שמבוטאת על ידי הלבנה, החשוכה מצד עצמה ומקבלת הארה רק מהשמש (ה’, בנמשל), להיות באותו הגודל הרוחני של השמש. על כורחנו הגשמיות העכורה מבדילה אותנו מ-ה’, וממעטת את הצביון הרוחני שלנו ביחס למלאכים שאינם בתוך גוף. אי אפשר לצפות מהחומר שלא מאיר מצד עצמו, שזקוק לרוחניות מבחוץ, להיות שווה למי שיש לו אור עצמי.
הארץ חוטאת ולא מוציאה עץ שטעם עצו ופריו שווה. וכי איך תוציא כזה עץ? איך תעמוד תוך מגבלותיה הגשמיות בציווי השאפתני להגיע למטרה מיד וללא אמצעים מבוזבזים בדרך? איך בעולם החומר תוכל הדרך להגיע ליעד מסוים להפוך גם למטרה עצמה? בודאי שנגזר מראש על הארץ לחטוא בכך, כפי שנגזר עליה לחטוא בחטא הבא שלה, לבלוע את הדם של קין (עיין ברש”י שם). הארץ הגשמית איננה יכולה שלא להסתיר ולכסות על החוטאים. המציאות הגשמית נותנת מקום לבחירה חופשית, רעה כמו טובה.
יום כיפור הוא הזמן שמגלה את הבריאה המעשית, החומרית, על כל מגרעותיה, כבריאה אלוקית. נכון שהבריאה חסרה הרבה, אך כך היה רצון ה’ יתברך. ה’ מרחם עלינו, מבליג, ונותן למציאות להתגלגל גם נגד ההדרכות שלו. יש בחירה חופשית, יש רוע, והכול מונח ביסוד הבריאה על ידי ה’, ולא מגיע בטעות. אין כאן הפתעה או שינוי מגמה שלא נצפו ברגע הבריאה. אם כך ברא ה’ את העולם, סימן שכך רצה שיהיה, וכך הכי טוב.
אלא שאנחנו רוצים להבין, מה באמת הטעם שזה טוב?
פשוט שהעולם כפי שהוא מתגלה לעינינו כולל הרבה רע, ואין לשער שנברא בצורתו זו כתכלית. הצורה העכשווית היא שלב בתוך תהליך ארוך. פשוטה לפניה, ביארנו כבר בדברינו לראש השנה, היא העולם בגן עדן שלפני החטא. היא העולם של הציווי לארץ להוציא עץ שטעם עצו ופריו שווה. היא העולם שבו הירח והשמש שווים, ואין סתירה רוחנית בין החושך של הירח לבין האור של השמש.
התרועה, זעקת השבר, היא קינה על העולם שלנו, המלא בפגעים וצרות. אך להכול יש מטרה. זו לא רק קינה על מה שהיה ולא ישוב עוד. ישנה הפשוטה שלאחריה, שהיא התכלית של העולם בגאולה. העולם שואף לשוב אל הפשוטה שלפניה, אל כל הטוב שהיה בגן עדן, ואל האידיאלים שבוטאו ברצון ה’ לפני חטא הארץ והלבנה.
אם ה’ רוצה שהעולם יגיע בסוף אל הגאולה, הוא יכול לעשות זאת בלי הדרך המסורבלת של העולם המוכר לנו. אך בדיוק כמו שהנשמה הפרטית שלנו צריכה להגיע בעצמה, תוך בחירה ומאבק, אל השלמות האישית, ורק כך תזכה במדרגה שבאמת מתאימה לה ולא במתנת חינם, כך הבריאה בכללותה זקוקה לעבור את אותו התהליך כדי שבגאולה החיבור בינה לבין ה’ יהיה מהותי ושלם באמת. “מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין” (ברכות ל”ד ע”ב). אינו דומה מלאך, שהוא צדיק מעיקרו, ולא מועד לנפילות, לאדם המועד לכך ועם זאת מתאמץ ומתקרב ל-ה’. אינו דומה עולם רוחני הנברא ללא חומר ומיצרים, לעולם גשמי שעל אף הכול בסוף שב אל ה’.
מבחינה זו אין להשוות בין הפשוטה שלפניה לפשוטה שאחריה. גן העדן הראשוני היה בוסרי ולא יכול היה להחזיק מעמד, שכן לא היה שייך למדרגת העולם. בעל תשובה שינסה מיד בתחילת דרכו להתנהג כצדיק עליון, גוזר על עצמו כישלון חרוץ. אך הגאולה, שתבוא אחרי מסלול המכשולים והניסיונות של העולם הזה, תהיה מדרגה עצמית וקנין אמיתי של כלל העולם. המדרגה אז תהיה שייכת למציאות בשייכות שלא תתבטל. ולא עוד, אלא שהמדרגה עצמה תהיה גבוהה יותר ממה שהיה קודם החטא, מהבחינה הזו שדבר שעמלו עליו שווה יותר ממה שניתן במתנה. וזהו עומק דברי חז”ל שהעולם הבא נקנה בייסורים (ברכות ה’ ע”א).
נמצא לפי זה, שבהסתכלות רחבה צרות העולם הזה הם חלק מן התיקון. ירידה לצורך עליה היא חלק מהעלייה. רבי עקיבא צוחק כבר בחורבן (עיין בסוף מסכת מכות), שכן הוא משכיל לראות את גודל הגאולה, על פי גודל הירידה והייסורים הקודמים לה, והמביאים אותה בסופו של דבר. ההסתכלות הנכונה על העולם, עם כל מגרעותיו, היא הסתכלות כזו שרואה בו דבר זמני וחולף, ועם זאת מהווה חלק מתהליך מהותי. מתוך שני הפנים הללו, של הזמניות והנצחיות, בא לעולם יום הכיפורים.
תכלית הכול
האדם משויך למערכת המסורבלת של העולם הזה. הוא מקושר עם גשמיות ומועד לחטא. “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז’, כ’). מפחיד, אבל כך היא המציאות. אלא שבאמת אי אפשר לבוא לאדם בטענה מדוע לא התנהג כמלאך, משום שהוא לא קיבל את הכלים ואת הסביבה שמלאך קיבל. אם המלך שם את בנו עם כיס מלא זהובים על פתח של זונות, מה יעשה הבן ולא יחטא. אין העולם עומד במידת הדין. נמצא שמצד אחד יש מערכת של שכר ועונש, אך מצד שני, בהסתכלות הרחבה של בריאת העולם הגשמי ומגמתו, יש חוסר צדק בלשפוט את האדם בדין גמור, ומוכרחים לשתף את מידת הרחמים. הפתרון של התורה הוא יום הכיפורים, שהוא יום של כפרה ואיפוס התהליך.
אם ההסתכלות על העולם היתה כמות שהוא, בלי המגמה שתוארה, ועם זאת היתה מערכת של שכר ועונש – הרי שיום כיפור היה עיוות הדין. אך מתוך נאמנות למגמה, שהיא העיקרית, ולא הזמניות של העולם הזה, בא יום הכיפורים ומציג בפנינו את המטרה. המטרה היא בסופו של דבר לא לשפוט אותנו, אלא שהעולם ייגאל, ומערכת השכר והעונש היא רק כלי עבודה[2]. לכן יום כיפור הוא יום של קרבה ל-ה’, של נגיעה קלה, עוד בעולם הזה, במטרה הסופית. זהו יום שהעוונות נמחקים בו לא משום שאדם שב בתשובה, אלא משום שהעולם כולו סופו לשוב, והאדם הוא חלק מן העולם. ביום הכיפורים מתגלה שסדרי החיים העולמיים הם זמניים מצד עצמם, וחשיבותם נובעת מקישורם למטרה הסופית, לגאולת העולם.
לכן ביום כיפור עבדים, המשועבדים בצורה זמנית לאדונים בשר ודם, חוזרים לביתם. השעבוד החומרי ייפסק, והרוח תשלוט. לכן השדות חוזרות לבעליהן, שכן רק מתוך לחץ זמני, גשמי וחולף, נאלץ האדם למכור את רכושו. אך לעתיד לבוא לא יהיו עוד משברים גשמיים כאלה. יום כיפור נותן לנו הצצה אל העולם שמחכה לנו מעבר לפינה. לכן ביום הכיפורים תוקעים את אותן התקיעות שתוקעים בראש השנה, שכן הצד השווה שבהן הוא ביטוי למגמת בריאת העולם. ואף שבראש השנה מודגש יותר הצד של פשוטה שלפניה, וביום כיפור יותר מודגש ההמשך, מכל מקום הדברים אחוזים זה בזה, ובעולם שלנו אין פשוטה שלפניה בלי התרועה המגיעה מיד בסמוך. כמו כן, אין משמעות לתרועה ופשוטה שלאחריה בלי הפשוטה שלפניה, כי הפשוטה שלפניה מבררת שתהליך הנפילה הוא אלוקי ומתוכנן, ולא סתם שיש בנמצא עולם נפול ש-ה’ יתברך חס עליו ומרומם אותו.
מזה הטעם גם נאסרת כל מלאכה ביום כיפור, כולל מלאכת אוכל נפש, וזאת בשונה משאר החגים. בכל יום טוב מותר להכין אוכל. יום טוב הוא כעין עצירה רוחנית להחלפת כוח, להיזכר במגמת העבודה שלנו בעולם הזה, להיזכר ביציאת מצרים ובערכים המתלווים אליה. אין זה מבטל את הצורך לאכול; החג הוא חלק מן החיים בעולם הזה, והחיים הללו דורשים קיום גשמי. אך יום הכיפורים איננו עצירה כדי להחליף כוח. יום כיפור הוא הצצה אל הקישור של הגשמיות אל התכלית. כאילו הכול כבר עשוי, כאילו הגענו כבר לגאולה עצמה. ביום הזה אנחנו לא צריכים להחליף כוח בדרך להמשך הפעילות, ולכן איננו צריכים להתעסק באכילה.
הביטויים הללו הם ביטויים של הפן של יום כיפור המקושר עם התכלית. אך את הפן של הגשמיות כמות שהיא, כחלק מתשובת העולם, עדין לא פגשנו באיסורי המלאכה ובחזרה למקוריות שבשילוח העבדים ובהחזרת הקרקעות.
של נעליך
“אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ”, אומר ה’ יתברך למשה רבנו, שמגיע קרוב לסנה, “כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא” (שמות ג’, ה’). אז מה אם זו אדמת קודש? יש מקום לפרש כפשוטו: לא ראוי לדרוך עם נעליים על דבר קדוש. כמו שגם להר הבית לא נכנסים עם נעליים – “כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי” (ישעיה א’, י”ב).
אך אפשר לפרש באופן אחר. של נעליך מעל רגליך, כדי שהרגל, ולא הנעל, תדרוך על האדמה הקדושה. בבית-המקדש הכוהנים הולכים ללא נעליים, ושם הטעם איננו רק שלא לרמוס בגסות את הרצפה. כהן שעובד בעמדו על גבי כלים או על גבי רגל חברו עבודתו פסולה (יומא נ”ח ע”א). צריך שלא תהיה חציצה בין רגל הכהן לבין רצפת המקדש. הנעל מהווה חציצה, והכהן צריך לחלוץ אותה ולהתחבר בגופו עם המקום הקדוש עליו הוא עובד.
ולכאורה מוכרחים לפרש כך, שכן מה יעזור לחלוץ את הנעל; וכי הביזוי של דריכה על דבר קדוש תלוי באם עושה זאת עם נעל או בלעדיה? לא נאמר למשה לא לדרוך שם, אלא לדרוך בלי נעל, וכן בהר הבית. ועוד, שהארץ בטבעה עומדת לכך שידרכו עליה, ומה טעם יש בדבר לגנות את הרומס את הקרקע? אלא ודאי שכוונת הדברים היא שמי שדורך עם נעל, מבטא בכך את הריחוק מן הקדושה, וזה עצמו הביזוי. דריכה ללא נעל, באופן של רצון להתחבר עם הנדרך שעומד לכך, היא לא ביזוי. אך דריכה עם נעל, חוזרת להיות ביזוי כמו דריכה על דבר שלא מיועד לדרוך עליו. וכן מצינו (פסחים נ”ז ע”א) שהעזרה צעקה להוציא את יששכר איש כפר ברקאי שהיה עובד כשידיו מכוסות, משום שהיה מבזה בכך את קדשי ה’. והאמת היא להיפך, שגם כאשר הקודש למראית עין מלכלך או מגועל בדם, צריך לדבוק בו בגשמיות ממש. וכן צריך לדבוק בקרקע קדושה ללא מחיצות.
לפני חטא אדם הראשון לא היה לאדם עור גשמי. היו לאדם ולחוה כותנות-אור, כמו שבתורתו של רבי מאיר גם עכשיו, לאחר החטא, עדין כתוב כותנות אור (בראשית רבה פרשה כ’). העור הוא מסך המבדיל בין הנשמה לחוץ. לפני החטא, כשהאדם היה מזוכך, הכוחות הטבעיים לא הפריעו לו לפגוש את ה’. הביטוי של זה היה שאין לו עור גשמי אלא לבוש רוחני. לאחר החטא, כשירד ממדרגתו, נאלץ לקבל את כותנות-העור, את העור הגשמי כפי שאנחנו מכירים אותו, המהווה חציצה בין ה’ לבין האדם.
אלא שבראש ובראשונה החציצה הזו של העור היא בין האדם לעולם, שכן את הביטוי הגשמי הזה של חציצה נוח לראות כמבדיל בין שני עצמים גשמיים, יותר מאשר כמבדיל בין האדם ל-ה’. והטעם הוא שכמו שהאדם ירד ממדרגתו, ולכן הובדל מ-ה’, כך עוד יותר נפל העולם ונעשה מעובה, גשמי ורחוק מ-ה’. מעתה, צריך האדם להישמר שבעתיים לבלתי יתחבר לגשמיות-העולם יתר על המידה, ובכך ימשיך ליפול ולהפיל יחד איתו את העולם, חלילה. על כן העור הגשמי מסוכך ומבדיל בין האדם לבין העולם.
לאחר החטא, האדם נזקק לנעליים. מבחינה גשמית, אדם שהולך בלי נעליים עלול להינזק מן הקרקע ומן המכשולים הפזורים על גבה: “פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ” (תהילים צ”א, י”ב). ועוד יותר מבחינה רוחנית, יש ליצור חייץ קבוע בין הרגל לאדמה. האדמה מבטאת יותר מכל את הארציות, את החומריות, שעלולה לסחוף את האדם לחטאים. והנעל מבדילה בינו לבינה ועוזרת לשמור על מרחק בריא מן החטא. רק על אדמה קדושה אפשר לדרוך בבטחה ללא חשש של היטמעות בחטא.
והנה, מה שנכון בכל השנה כולה, משתנה בימי תענית[3], בהם יש ללכת בלי נעליים. אך שם זה מובן מצד העינוי והסבל שיש בכך, ובתענית המטרה לצער עצמינו לשם תשובה וכפרה. אך גם ביום כיפור דרשו חז”ל שיש לחלוץ מנעלים, וזה חלק מחיוב עינויי היום. ולפי דברינו, יש מקום להסביר שכוונת חליצת המנעל היא לבטא שהיום האדמה לא מסוכנת לנו מבחינה רוחנית. אפשר להתהלך על גביה ללא שכבת העור החוצצת ומגינה עלינו מפניה ביום-יום[4].
מתוך הקישור של העולם הזה למגמתו הרוחנית, שבא לידי ביטוי ביום כיפור, יש מקום להתרומם ולהביט על העולם כקרקע פוריה לקיום מצוות, ולא כמקום מסוכן שטומן בחובו נפילות גשמיות. בחיים הרגילים שלנו העולם מצטייר לנו כמקום המזמין סכנה רוחנית, כיוון שאנחנו חיים במושגים של שכר ועונש. אם נחטא נענש, ולכן צריך להיזהר מן הסכנה. אך ביום הקדוש הזה מתבטא הצד הנסתר, שאין לו חשיבות מעשית בדרך כלל, שכל ההתמודדות היא חלק מתהליך שאנו מובטחים שבסוף יצליח. יש כאן כמין משחק מכור, לטובת הצד הטוב. אסור לחשוב כך בדרך כלל, וזה גם לא נכון כי באמת יש שכר ועונש. אך מכל מקום יש אמת בהתבוננות הזו מבחינה רעיונית, בייחוד במה שנוגע לציבור ולכלל העולם.
ביום הכיפורים אנחנו לא חוששים לדרוך על הקרקע בלי נעל. אנחנו מסוגלים להתחבר אליה כמות שהיא, כיוון שבעומק אנחנו יודעים שהיא מקושרת ל-ה’, ותדבק בו בסופו של דבר. ביום כיפור אנחנו מסתכלים על העולם מלמעלה, כמו מי שמחוץ למשחק הארצי, ולא חושש מהפגיעות שבתוך חוקי המשחק. אנחנו לא משועבדים אז לכללים החומריים. לכן גם אין לנו צורך לרחוץ או לסוך, שאלה דברים שבאים לתקן מפעם לפעם את עייפות החומר. כמו כן אין לנו צורך אפילו באכילה. אפילו מהשעבוד הבסיסי הזה אנחנו מרוממים ביום הזה[5].
ברוך שם כבוד מלכותו
מבחינה זו אנחנו באמת דומים למלאכים. אכן, המלאכים הם רוחניים יותר מאיתנו. אך הגשמיות שלנו מקושרת בעומק לגאולה הרוחנית, וכל פרטי עבודתנו בעולם הזה אינם צרכי קיום של יצורים גשמיים, אלא עבודה רוחנית יוצרת וחשובה; חשובה עוד יותר מעבודת המלאכים. גם אנחנו בעומק מלאכים. נשמתנו גבוהה משלהם, ועבודתנו חשובה משלהם. אלא שהם מלאכתם מלאכה נקייה של בית, ואנחנו מלאכתנו מלאכת שדה. מלאכתנו כוללת עיסוק בדברים ‘מלוכלכים’, גשמיים, אך היא עדין עבודת מלאכים.
‘שמע ישראל’ זהו ייחוד עליון. זהו ייחוד כולל ומוחלט, שאומר שהכול זה אלוקות. ‘ברוך שם כבוד מלכותו’ הוא ייחוד תחתון, והוא מכוון לכך שמלכותו ושליטתו של הקב”ה מתגלה בתחתונים, בעולם שלנו, אך לא כדבר בטל לאלוקות שאין לו מציאות בכלל, אלא כדבר קיים, שמונהג ע”י ה’. הייחוד העליון הוא גבוה יותר, ונאמר בקול רם, כי הוא יותר מכבד את ה’. הייחוד התחתון הוא נכון, אך פחות מכבד. אלא שקשה לחיות ביום-יום בדרגה של ייחוד עליון, ולכן אנחנו אומרים גם ייחוד תחתון. אבל כיוון שהוא נמוך יותר, אנחנו אומרים אותו בשקט.
זו ההבנה הפשוטה של הענין, לפי דברי הילקוט שמעוני (ויחי, רמז קנ”ז). שם המדרש אומר שחז”ל התלבטו כיצד לנהוג לגבי אמירת ברוך שם כבוד מלכותו. מצד אחד משה רבנו כשאמר שמע ישראל לא אמרו, ומצד שני יעקב אמרו (כפי שהביאו שם במדרש). לבסוף החליטו לאמרו בלחש. ומשלו שם משל:
“משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה. תאמר – יש לה גנאי. לא תאמר – יש לה צער. התחילו עבדיה הביאו לה בחשאי”.
ציקי קדרה אינם מאכל מכובד, אך מה נעשה והנסיכה חפצה בהם. כך הייחוד התחתון הוא פחות מכובד, אך אנחנו, לפי מדרגתנו, לא יכולים לחיות במדרגת ייחוד עליון, וזקוקים לזה התחתון.
אך לכאורה ישנה משמעות הפוכה בדיוק. המלאכים אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, וישראל בדרך כלל לא אומרים זאת בקול. המדרש (שהזכרנו בפתיחה לדברים) אומר שמשה שמע את המלאכים אומרים כך, ולימד זאת את עם ישראל. אך כיוון שנעשתה כאן כעין גניבה, אומרים זאת בלחש. המשמעות היא ש-‘ברוך שם כבוד מלכותו’ לא שייך אלינו לפי מדרגתנו, שהרי איננו מלאכים, ולכן אומרים אותו בלחש. והמסקנה היא הפוכה מן המשמעות העולה מן הילקוט שמעוני.
ויש לבאר, שייחוד תחתון יכול להיתפס בשני פנים. יש את הפן הפשוט שהעולם מונהג על ידי ה’ יתברך. העולם עומד בפני עצמו, ו-ה’ שולט בו. זה דבר שקל להבין, ונוח לחיות לפיו. לעומת זאת בייחוד עליון יש קושי-שכלי בתפיסתו, ובאפשרות לחיות בדרגתו לאורך זמן. לכן, לקוטן דרגתנו, אנו צריכים את הייחוד התחתון. אך ישנו פן נוסף ועמוק של ייחוד תחתון, שהוא עמוק עוד יותר מייחוד עליון. הייחוד התחתון העמוק מורה שהמציאות עצמה היא גילוי של ה’ יתברך. החומר בעצמו הוא אלוקות. בייחוד העליון המדובר הוא על כך שאין עוד מלבדו כלל. יש רק את ה’ בעולם, והשאר בטל אל העיקר. זה קל יותר להבנה, מאשר לחשוב על כך שהגשמיות זה אלוקות. וזהו דבר שמלאכי השרת מבינים, ואנחנו, שחיים בתוך העולם הגשמי, המלא בניגודיות, סתירות והסתרות, מתקשים לעכל. אך ביום כיפור אנחנו כמו מלאכים, מחוברים לנצח ולתכלית, ומרוממים לאיזה זמן משקיעה בחומר. ליום אחד גם אנחנו יכולים לגלות בקול רם שהגשמיות עצמה כפי שהיא, היא גילוי אלוקות ממש. ביום הכיפורים אפשר להתחבר לכך שכל פרטי עבודתנו בעולם הם עיסוק באלוקות, שכן כל פרט מתחבר לשורשו ולתכליתו האלוקית, במבט המרומם של היום הקדוש.
לוחות שניים
הלוחות השניים, שניתנו ביום כיפור, מכוונים גם הם לאותה התכלית. הלוחות הראשונים, שהיו במדרגה גבוהה ונשגבה, היו ‘גדולות’ על העולם הזה. הם היו כמו גן עדן שלפני החטא. הם לא הביאו איתם שום צורך בעבודה ועמל, אלא רק הנאה רוחנית צרופה בקרבה ל-ה’ יתברך; והעולם עוד לא בדרגה הזו. העולם עוד לא זכאי לדרגה הזו, שכן הוא עוד לא עמל והתייסר. באו לוחות שניים, שמעשיהם מעשה אדם, מעשה ידי משה רבנו ולא מעשי ידי ה’ (שהרי בהן נאמר: “פסול לך”), וחידשו את העמל בתורה.
בבית הלוי (ח”ב דרוש י”ח) הוכיח שבלוחות הראשונים היה רק תורה שבכתב ולא היתה עדין התורה שבעל פה. רק בלוחות השניים התחדש המושג של תורה שבעל פה. ומבואר בתנחומא בתחילת פרשת נח (סימן ג’) שאחד ההבדלים המהותיים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא העמל:
שלא תמצא תורה שבע”פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו”.
הלוחות השניים הם לוחות שמתקנות לאט-לאט וביסודיות את העולם. תורה כזו שדורשת עמל, שינון כדי לזכור והתמודדויות עם יצר הרע ומלאך המוות. הדבר עולה בקנה אחד עם המגמה של יום הכיפורים להגיע לתשובת העולם דווקא מתוך הנפילה והקטנות של העולם הזה.
זדונות נהפכים לזכויות
על אף המחילה שישנה ביום כיפור, יש הבדל בינה לבין תשובה מאהבה. בתשובה מאהבה הזדונות נעשים כזכויות, ובתשובה מיראה לא. יום כיפור גם הוא איננו הופך את הזדונות לזכויות. יום הכיפורים הוא השיתוף של מידת הרחמים. הוא הנותן יכולת לעולם לעמוד בדין ולהמשיך במגמתו. לשם כך אין צורך להפוך את הזדונות לזכויות, ומספיק לפטור את החוטא מעונשו. אך בתשובה מאהבה מתחדש חידוש גדול, שאיננו קיים בסתם מחילה.
מהו ההיגיון שיש בלהפוך את הזדונות לזכויות?
על פי רמיזות הרב קוק כמה פעמים באורות התשובה, ובפרט על פי דבריו בפרק ט”ז, יש לבאר את הדבר. העולם מורכב בתוך תוכו, בהתנהלותו המתמידה, מתהליך מתוכנן על ידי ה’, שנקרא בפי הרמח”ל ‘הנהגת הייחוד’. זהו התהליך המסורבל שמוביל את העולם לזמן הגאולה, שאז יהיה ה’ אחד ושמו אחד. מנגד, ישנה הנהגת המשפט, הכוללת בחירה חופשית ושכר ועונש. החידוש הוא שאין סתירה בין ההנהגות הנראות כסותרות, ו-ה’ מוביל את העולם כך שמתוך מעשי בני אדם, ואפילו הגרועים ביותר, הגאולה מתקדמת, ומעשה יוסף ואחיו יוכיח.
יש לשאול לפי זה, מה שייך להעניש את האדם על מעשיו, שהרי בכל מעשה הוא קירב את הגאולה? והתשובה היא, שבאמת הכלל התקדם בעקבות כל מעשה, אך האדם כיצור פרטי הפריד את עצמו מן הקב”ה בחטא. וזהו העונש הרוחני: עצם הפירוד מ-ה’. אלא שיוצא שהפירוד בעיקרו תלוי במחשבה ובכוונה העומדות מאחורי המעשה הרע, כי את המעשה מצד עצמו אין צורך לתקן, שהרי ה’ כבר הכניס אותו למארג תהליך הגאולה. ואם כן כעת, בדיעבד, החטא דווקא פועל טוב בעולם. אלא שהמחשבה המקולקלת, הרצון לעבור עבירה כנגד ה’, ממשיכה להפריד בין האדם לבין ה’. על זה תשובה מיראה מכפרת. התשובה מוחקת את הייחוס של האדם למעשה שעשה, באופן שלא זוכרים לו עוד שפעל את המעשה ההוא, וממילא לא נזכרת לו גם הכוונה למרוד.
אך תשובה מאהבה כוללת עוד דבר חשוב. ‘אהבה’ ל-ה’ יתברך פירושו רצון לדבוק בו. ולא רק רצון שהאדם הפרטי ידבק, אלא שכל המציאות תדבק בו. “יכירו וידעו כל יושבי תבל”. האוהב את ה’ חפץ בהחשת הגאולה, בגילוי מלכות ה’ עלינו בפועל. אדם כזה מחובר לתהליך הנהגת הייחוד. השב בתשובה מאהבה זוכה לא רק למחיקת החטא כלא היה. הוא זוכה להתחבר לתהליך גאולת העולם באופן שאותו המעשה שעשה, שכעת הוא חלק מהנהגת הייחוד, מתייחס אליו כאילו הוא עצמו עזר להביא את הגאולה, ולא רק ש-ה’ לקח את המעשה למטרה הזו. מתוך שהאדם דבוק בתהליך הגאולה וייחוד שם ה’ בעולם, הוא זוכה שלא רק נמחה הקישור שלו לחטא באופן שאין עוד את המחשבה הרעה המבדילה בינו לבין ה’, אלא שהזדון עצמו שעשה מיוחס אליו כמצווה וזכות בהופעתו כחלק מהנהגת הייחוד. הזדון הופך לזכות של קידום הגאולה. זו קומה נוספת בחיבור של האדם מצדו, בפנימיותו, אל הערך של תכלית הבריאה, המתגלה ביום הכיפורים.