לפרשת מצורע

נגע צרעת

ברצוננו לעסוק במהות הרוחנית של נגע הצרעת[1].

הצבע הלבן קבוע בתודעתנו כמסמל טהרה, דף חדש של מחיקת העוונות וחזרה לשורש הרוחני. הלבן נתפס כהעדר צבע מסוים אחר; כמין ברירת מחדל. לכן דבר נקי ודבר לבן שווים בתפיסתנו. וכך מתרגם אונקלוס ‘כיבוס’ בלשון הארמית ‘חיוור’, שפירושו ליבון. גם בלשון חז”ל ניקוי וצחצוח מכונה ‘ליבון’ (למשל במשנה שבת ע”ג ע”א). העבירות מזוהות בנביאים עם לכלוך, כמו: “כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי נְאֻם אֲדֹנָ-י אלקים” (ירמיה ב’, כ”ב). מהמשמעות הגשמית של ניקיון, הושאל הצבע הלבן גם לניקיון רוחני, שהוא טהרה מהעוון, כמו: “לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה’ אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ” (ישעיה א’, י”ח). כהן גדול שבא לכפר על כלל העברות ביום הכיפורים לובש בגדי לבן. אין ספק שהצבע מותאם למהות היום הקדוש ההוא – טהרה כללית וחזרה למקור הרוחני של קרבת אלוקים.

על רקע זה מפליא למצוא בפסוקי התורה אודות טומאת הצרעת, את ההיפך. התורה קובעת שהסימן לנגע טמא הוא הופעת שערות לבנות בנגע: “וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן… נֶגַע צָרַעַת הוּא” (י”ג, ג’). כמו כן הנגעים הטמאים הם לבנים (ונבדלים זה מזה ברמת לבנוניתם):

“מראות נגעים שנים שהן ארבעה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל והשאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים השאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה” (נגעים פ”א מ”א).

ואנחנו רוצים לשאול, איך ייתכן שדוקא הצבע הלבן, צבע הניקיון והטהרה, נבחר כאן לסמל את הטומאה?

עוד יש לברר את טעמו של הדין המפורסם בנוגע למצורע שהפך כל גופו לנגוע. האינטואיציה אומרת שאם נגע מטמא בשיעור קטן, כל שכן שיטמא באם כל גוף האדם נגוע. אך התורה אומרת: “וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא” (י”ג, י”ג); וצריך לעמוד על טעם הדבר.

עוד יש לשאול, שכתוב: “אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת” (י”ג, ב’). ולכאורה יש כאן כפילות מיותר בפסוק, שהתורה חוזרת ואומרת ‘והיה בעור בשרו לנגע צרעת’, ולא מובן מה מילים אלה מוסיפות על מה שכבר נאמר.

***

          הגורם לצרעת

כדי לעמוד על עניינו של נגע הצרעת, יש לברר מתחילה מהי הסיבה הרוחנית להופעתו. חז”ל מנו (בערכין ט”ז ע”א) שבעה דברים עליהם באים הנגעים, והרשימה שם כוללת כמה תחומים שונים. אך כדי להבין את השורש העיקרי של הדבר, יש לפנות למקרים המובהקים שמצאנו במקרא עונש של צרעת. זאת משום שדבר המפורש בפסוק הוא משמעותי יותר מבחינה רוחנית מאשר דבר שנדרש מרמיזת הפסוק. כמו כן דבר שכתוב בפירוש בתורה הוא חשוב ומהותי יותר ממה שהתפרש רק בנביא[2].

בתורה (במדבר י”ב) נזכר שמרים נענשה בצרעת על כך שדיברה עם אהרון לשון הרע על משה רבנו. זהו הטעם המרכזי לעונש צרעת, שכן הוא המבואר בפירוש בתורה. כמו כן התורה מזהירה להישמר בנגע הצרעת (כלומר אסור לקצוץ נגע מן העור), ובסמוך מזכירה את מעשה מרים, לומר לך שאם לא תעשה כמו שמרים עשתה, לא תגיע למצב הבזוי של צרעת (דברים כ”ד, ח’-ט’). טעם זה לצרעת הוא גם המודגש ביותר בדברי חז”ל. רש”י הביא בפירושו כמה פעמים את הטעם הזה כדי לבאר על ידו כמה הלכות בתורה הנוגעות למצורע. למשל, חלק מעונשו של המצורע הוא לשבת בדד מחוץ למחנה, משום שהוא הפריד בין אנשים על ידי לשון הרע שסיפר. וכן בנוגע לכך שהמצורע מצווה להביא ציפורים לטהרתו, כתב רש”י (י”ד, ד’):

“לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול”.  

בנביאים מצאנו פעמים שאדם נענש בצרעת על עבירה שעבר. הפעם הראשונה היא במלכים ב’ פרק ה’, שם מסופר על נעמן שר צבא ארם שהיה מצורע ולא הצליח להתרפא עד שאלישע הנביא ריפא אותו. הדבר גרם לקידוש ה’ גדול כפי שמפורש בפסוקים שם. אלישע לא הסכים בשום אופן לקבל שכר או מתנה מנעמן עבור הנס שעשה למענו. לעומת זאת, גיחזי משרת אלישע חמד לעצמו מתנות מנעמן, ובניגוד לדעת אלישע אמר לנעמן שהנביא לבסוף החליט כן לבקש מתנה. נעמן נתן לו, וגיחזי לקח זאת לעצמו. אלישע כעס על גיחזי, ואמר לו שצרעת נעמן תדבק בו; וכך היה.

האדם השני שנזכר בנביא שנענש בצרעת הוא המלך עוזיהו (בדברי הימים ב’, כ”ו, ט”ז-י”ט):

“וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּ-ה’ אֱלֹקָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה’ לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת… וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַ-ה’ כִּי לַכֹּהֲנִים… וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה’ מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת”.

בעוד החטא של מרים ושל עוזיהו מובן, זו על לשון הרע וזה על הקטרת קטורת בזרות (כלומר על אף שאיננו כהן), החטא של גיחזי זוקק ביאור. אמנם אלישע לא רצה לקבל מתנות מנעמן, אך הוא לא ציווה את גיחזי שלא לקבל. מהו החטא של גיחזי?

על פי הפשט ברור שהחטא של גיחזי הוא חילול ה’. כל המעשה של ריפוי נעמן מצרעתו היה קידוש ה’ גדול, כפי שמבואר בכתוב:

“וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹקִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹקִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ”.

אצל נעמן, ברגש אנושי ראוי, השמחה על ההצלה האישית שלו צריכה להתבטא בנתינת תמורה למי שריפא אותו. אך אלישע לא מוכן בשום אופן לקבל מנעמן, והוא אף קופץ ונשבע על כך. בפשט, נראה שטעמו של אלישע היה הרצון להאדיר את קידוש ה’ שהיה באותו המעשה. שכן ככל שנעמן יפנה את הכרת הטוב שלו אל אלישע, הוא פחות יפנים שאלישע הוא רק השליח של ה’. הוא עלול לתלות את הדבר בכוחות על-טבעיים של אלישע, ולשכוח את הכרזתו שלו עצמו שאין אלוקים בכל הארץ כי אם בישראל. בנוסף, יש תוספת קידוש ה’ בכך שהנביא, המייצג את ה’ בארץ, איננו רודף בצע ומעשיו לשם שמים.

גיחזי, מתוך תאוות הממון שבערה בו, הלך בערמה לבקש מנעמן שכר, על אף שידע שדעתו של אלישע היתה נחרצת נגד הדבר. כדי להשיג את הממון, סיפר גיחזי לנעמן שאלישע שינה את דעתו והחליט בכל זאת לקבל כסף. בכך הוא גרם לחילול ה’ בכמה פנים. כפי שביארנו, הדבר מרחיק את נעמן מההכרה בכוח של ה’, ומההכרה בקדושת נביאו. ועוד, שבמציאות שנוצרה ודאי נגרם חילול ה’ נוסף, שכן מבחינת נעמן הנביא נשבע לו בפירוש שלא יקבל ממנו כסף, וכעת הוא עובר על שבועתו.

          שימוש בקודש לשם חטא

החטאים של מרים, גיחזי ועוזיהו שונים זה מזה. אין הם עוסקים באותו תחום, וקשה לראות קשר נגלה ביניהם. אך דומה שבמבט מעמיק ניתן למצוא חוט נסתר המקשר בין שלשת הסיפורים הללו. הקשר הנסתר הוא היות שלשת החטאים הללו שימוש בערך רוחני עליון למטרת תאוה או רוע.

הפה הוא האיבר בעל היכולת הרוחנית הגבוהה ביותר בגוף האדם. בעוד הגוף מסוגל לפעול בגשמיות ולעשות מעשים טובים ומצוות, הפה מסוגל לפעול וליצור יצירות רוחניות בעולם הרוחני העליון. לימוד התורה, שמצוותו באמירת הדברים בפה, פועל גדולות ונצורות ברוחניות, על אף שאיננו רואים ומבינים כראוי את התוצאות הברוכות שלו (עיין בכך למשל בזוהר ח”א מ”ז ע”א). צא ולמד עד היכן הדברים מגיעים, שאמר רבי שמעון בן יוחאי (ירושלמי ברכות פ”א ה”ב) שהיה ראוי לברוא לאדם שני פיות, אחד לצרכיו הגשמיים ואחד לאלה הרוחניים.

אמרו חז”ל לגבי המוציא שם רע על אשתו, שדינו לשלם לאביה מאה כסף, לעומת אונס שדינו לשלם חמישים: “נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה” (ערכין ט”ו ע”א). כלומר, אפילו במישור הגשמי יש והפגיעה הנפשית, הנעשית באמצעות הפה, נחשבת לחמורה יותר מן הפגיעה הגופנית. וכל שכן שבמישור הפעילות הרוחנית הטובה, הכוח הרוחני המתבטא בפה גדול מזה המתבטא בכלים הגשמיים.

הצד השווה בכל החוטאים הוא שהם עוברים על ציווי ה’ יתברך. יתר המדבר לשון הרע על שאר החוטאים, בכך שכדי לחטוא הוא משתמש באיבר הרוחני ביותר בגופו. יש כאן כעין הוספת חטא על פשע: לא רק החטא עצמו, אלא שימוש בכוח הרוחני לדבר קלוקל. השימוש הפסול הזה בקודש למטרה גרועה חולק פסול לעצמו, ודומה לנו שהוא נקודה חשובה בהבנת העונש המגיע על לשון הרע – הצרעת. לפני שנבאר כיצד הדבר קשור עם הצרעת, יש להתבונן גם בשני המקרים האחרים שמצאנו בהם עונש צרעת בכתוב, ולראות שגם בהם מופיע ענין זה.

אמרנו שגיחזי גרם לחילול ה’. אלא שאין כאן סתם חילול ה’ שהתחיל ממצב סתמי. החילול ה’ נמשך ממצב הפוך, של קידוש ה’. אלישע, כפי שביארנו, ראה את הקידוש-ה’ הגדול שנוצר, ונעמן דיבר עליו בפירוש בתוך דבריו. הוא רצה לחזק אצל נעמן את הרגש החיובי הזה, ולכן נשבע שלא ייטול ממנו כלום. על רקע זה בא גיחזי והפך את המצב המבורך לקלקול. נמצא שגם הוא השתמש בקדושה הגדולה שנוצרה אז לשם שימוש גשמי בזוי.

גם אצל עוזיהו נפגשים עם סיפור דומה. ידוע שהקטורת היא העבודה החשובה והחביבה במקדש. זו העבודה שעושה הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים, שהוא היום הקדוש בשנה. גם אצל קורח ועדתו מצאנו שכאשר באים לבחון במי חפץ ה’, עושים זאת באמצעות עבודת הקטורת. בדברינו לפרשת תצוה ביארנו באריכות את עניינה הרוחני של הקטורת. בקיצור נגיד שהיא מבטאת את הקישור העמוק של ה’ יתברך עם עַם ישראל, בהשראת השכינה. בא עוזיהו, ומשתמש בעבודה החביבה והקדושה הזו למטרה פחותה ובזויה: כבוד אישי. נמצא שיסוד אחד מקשר בין כל שלשת המקרים, והוא שימוש בקודש העליון למטרה גשמית פחותה.

          והיה בעור בשרו לנגע צרעת

בגוף האדם ישנם איברים רוחניים יותר ורוחניים פחות. כבר ציינו שהפה נחשב לאיבר שיוצר את היצירה הרוחנית ביותר, ופשוט שהמוח הוא איבר רוחני יותר משאר האיברים. ידוע גם שהכבד מבטא בדברי חז”ל בכמה מקומות את הצד החומרי ביותר[3]. אך הצד השוה שבכל האיברים הוא שהם מרכיבים ביחד יצור אנושי אחד שמסוגל לעבוד את ה’. לגוף יש חלקים שונים שיוצרים ביחד מערכת אחת עם מטרה מוגדרת. גם הכבד, על אף היותו גשמי, לא אמור להוות חציצה בין האדם ל-ה’ יתברך.

שוני מהותי חל בגוף האדם מיד לאחר החטא של אדם הראשון. לפני החטא האדם היה מלובש בלבוש רוחני עליון שלא היווה חציצה בינו לבין קונו. לאחר החטא, כתוצאה מהריחוק הרוחני שנגרם, הופיע גם לבוש גשמי בגוף האדם, שהוא ביטוי לאותו הריחוק הרוחני. “וַיַּעַשׂ ה’ אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם” (בראשית ג’, כ”א). העור שלנו הוא כעין בידוד בינינו לבין מה שמחוצה לנו. הוא סוגר אותנו בתוך עצמנו כיחידה העומדת בפני עצמה. וכמו שהוא מבודד מהסביבה העוינת, כך הוא מבודד את הנשמה החבויה בתוך הגוף, מלפגוש את ה’ יתברך. אין פלא שסמוך לפסוק המתאר את הלבשת אדם וחוה בכותנות עור מופיע הגירוש שלהם מגן עדן. העור הוא הביטוי הגופני לריחוק מ-ה’ יתברך[4].

הזכרנו בפתיחה לדברים שהצרעת היא לבנה. עוד נוסיף שהשם של אחד הנגעים הטמאים הוא ‘שאת’, וזו לשון נשיאה, כלומר לשון של הרמה וגדולה. הלבן של הצרעת איננו שונה משאר לבן, וגם הוא מייצג את הקודש העליון, הטהור והמקורי. אלא שהקודש הזה מופיע כאן שלא במקומו. הקודש כאן נטוע עמוק בתוך העור, בתוך המקום שמייצג את הריחוק ואת הניתוק החומרי מ-ה’ יתברך מאז החטא. ההופעה הגשמית של נגע הצרעת היא ביטוי לחטא הרוחני שבעקבותיו היא באה, כעין מידה כנגד מידה. האדם בחטאו הוריד את הקודש ממקומו הגבוה והעליון והשתמש בו לתאווה גשמית. הוא כאילו נטע את הקודש בתוך הגשמיות, באופן שהרחיק אותו מ-ה’ יתברך. וכך העונש הוא בנגע כזה שמבטא את ההכנסה של הקודש לתוך העור הגשמי. תוכן-החטא שגרם לצרעת מבצבץ מתוך העור של החוטא וטופח על פניו. מן השמים רומזים לו את סיבת טומאתו והרחקתו מן המחנה.

בזה נבין גם את הדין שבאם כולו הפך לבן – טהור הוא. שכן אם הלבן של הצרעת הוא לבן של קודש, וכל הבעיה היא היותו נטוע בתוך הגשמיות המבדילה, הרי שאם אין גשמיות מבדילה – אנחנו חוזרים לראות בו את הקודש המקורי. אם אין עור רגיל, והכול לבן, הרי שהקודש כאן עומד לעצמו ואיננו מעורב עם המסך המבדיל. ואדרבה, אדם זה דומה מבחינה מסוימת לאדם הראשון קודם החטא, שלא היה לו את העור הגשמי, אלא רק את הלבוש הקדוש העליון. לכן קבעה התורה שבאופן הזה הנגע לא מטמא.        

ויש לבאר בזה גם את הכפילות שציינו בתחילת הדברים: “אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת”. התורה באה לרמוז כאן למה שביארנו, ולכן אחרי שאומרת שיש לאותו אדם נגע, היא מדגישה שרק בעור בשרו הדבר העליון הזה הפך להיות לנגע צרעת. כיוון שכל זמן שהלבן עומד בפני עצמו הוא מבטא טהרה עליונה, ורק כאשר נכנס לתוך העור יש כאן ביטוי לחטא, כנזכר.


[1] כיוון שהלכות נגעי אדם נזכרו בפרשה הקודמת, העיסוק יהיה גם בפסוקים שם. 
[2] לאמירות הללו יש גם יסוד בהלכה, אך לצורך הענין מספיק לעמוד על החשיבות הרוחנית גם ללא משמעות הלכתית.
[3] עיין ברכות ס”א ע”ב, וזוהר ח”ג דף רכ”ד ע”ב.
[4] עיין גם בדברינו לפרשות בראשית ותולדות. יש לשים לב לדבר מעניין, שהנחש כידוע מייצג את המשיכה לחומריות ולניתוק מ-ה’, כפי שגרם בסיפור בתורה. במשך חייו משיל הנחש כמה וכמה פעמים את העור מעל גופו ומגדל עור חדש. הרי לנו שהנחש ביצירתו החומרית מבטא את העניין של העור ביתר שאת, עד כדי שהוא משיל אותו מעליו לגמרי והוא הופך לחפץ דומם. זה מבטא את הניתוק של העור ממקור החיים.
Scroll to Top