אנחנו רוצים לעמוד על המשמעות הרוחנית של נס קריעת ים סוף. לו רצה ה’, יכול היה לאבד את מצרים בדרכים מרובות, שונות ומגוונות, ונסיות לא פחות. אם בחר דווקא למשוך אותם לים, ולאבד אותם בו תוך כדי שעם ישראל עוברים בו, ודאי שגנוזה כאן משמעות רוחנית עמוקה. ואם לא די בזה, הרי שחז”ל אמרו במדרש (ומובא ברש”י) שבשעה שים סוף נחלק לשניים, נחלקו כל מימות שבעולם. וזה ודאי מראה שיש כאן מסר חשוב שנוגע לכלל העולם, ולא מסתכם בצורך הטכני של לאבד את מצרים.

על דרך זו ברצוננו גם לברר את עניינו של המן, שמגיע מן השמים בנס יום-יומי. גם כאן יש לעמוד על התוכן הפנימי שמתגלה בירידת הלחם מהשמים, דבר שלא היה מוכרח שיקרה, גם לאחר הרצון להאכיל את עם ישראל. היה אפשר שלחם יימצא להם באיזה מקום בלי שירד מן השמים (כפי שמסופר בגמרא ביומא ע”ה ע”ב על כמה אמוראים), או שיצמח להם מן האדמה בדרך נס, הקרובה יותר לדרך הטבע.

עוד יש לשאול מה ראה עמלק לבוא ולהילחם בישראל. מבחינה רוחנית של שכר ועונש כתוב במדרש רבה במקום שזה עונש על שאמרו קודם לכן (י”ז, ז’) “הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן”:

“מה כתיב שם היש ה’ בקרבנו אם אין ויבא עמלק וכי מה ענין זה אצל זה משל לתינוק שהיה רוכב על כתיפו של אביו וראה חבירו של אביו אמר לו ראית את אבא אמר לו אביו אתה רוכב על כתפי ואתה שואל עלי הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אני נשאתי אתכם על ענני כבוד ואתם אומרים היש ה’ בקרבנו לפיכך יבא השונא וישלוט בכם הוי ויבא עמלק”.

אך עדין יש לשאול מה ראה עמלק מצידו לעשות כן, שהרי לא פעם ה’ מייעד עונש לעם ישראל על ידי עם אחר, ותמיד יש איזה אינטרס חומרי לאותו העם. בין אם מדובר בכיבוש הארץ מיד ישראל, או בשעבוד פיזי או לשם העלאת מס, הרווח החומרי מובן. אך איזה רווח יצא לעמלק מלבוא ולהילחם בישראל בארץ שממה?

ואמנם יש להשיב שרצו לשלול מהם את כספם וזהבם אשר הוציאו ממצרים. אך זה מוקשה משני פנים. ראשית, זה לא מצוין בפסוקים כפי שהיינו מצפים שיהיה, וביותר בפרשת כי תצא עמלק מתואר כמי שזינב בנו את הנחשלים. זהו תיאור שאינו מתאים לניסיון ביזה, בין אם צלח ובין אם לא, כיוון שמתואר שם ניסיון פגיעה בגוף. ושנית, גם בפרשתנו וגם בפרשת כי תצא התורה מסיימת בהבטחה (אצלנו) ובציווי (שם) חמור ביותר למחות את זכר עמלק. לא שמענו על כזה ציווי או הבטחה בנוגע לעמים אחרים שעוללו לנו דברים חמורים הרבה יותר מגזל. ולכן מסתבר שעמלק רצו להשמיד אותנו. וכאן אנו שואלים מה גרם להם לרצות בכך?

***

          מדבר

עם ישראל מתחיל את דרכו הפיזית והרוחנית (ביחד) במדבר. לפני כן אין למעשה עם ישראל, כיוון שעם של עבדים בארץ זרה הוא משולל עצמיות. יש פוטנציאל, אך אין קיום ציבורי בפועל. העם כעם נוצר מיד אל תוך מציאות של הליכה במדבר השומם. יש בכך מסר רוחני עמוק וחשוב. הענין הוא שעם ישראל הוא עם מיוחד, שעיקרו נטוע ברוחניות כמלאכים, ונשלח לרומם את העולם החומרי. כבר הזכרנו דברים מעין אלה בדברינו לפרשות הקודמות, ובפרשתנו הדבר מקבל את ביטויו החומרי. המדבר הוא מקום שאינו שייך לתרבות האנושית הנורמאלית. אין בו אוכל זמין ולא מים זמינים, והמהלכים בו אינם מקושרים לקרקע. עם ישראל נוצר במציאות כזו שמבטאת את ריחוקם מהעולם-הזה על כל צדדיו החומריים.

מה כן יש במדבר? במדבר פוגשים את ריבונו של עולם. אפשר כמובן לפגוש את ה’ יתברך בכל מקום; הלא מלוא כל הארץ כבודו. אך אצל אדם רגיל, בצורה טבעית הטרדות העולמיות גורמות לשיקוע הדעת בהן, וממילא לדחיקה של ה’ מעיקר ההתעסקות המחשבתית. במדבר, בהיותו מקום שומם מהפרעות וטרדות גשמיות, קל ונוח לפגוש את ה’ למי שאך רוצה בכך.

אין הכוונה כמובן שהעם צריך להתרחק מן החומר, כי מטרת חייו בסופו של דבר היא לרומם את כל העולם. אך דווקא כדי לעשות זאת בצורה עמוקה ואמיתית צריך לדעת מאיפה מתחילים. אנחנו באים לפגוש את העולם מלמעלה למטה. כלומר, מתוך הבנה שאנחנו נטועים ברוחניות עליונה, אפשר להשתדל לרומם את המציאות. אך אם נראה את עצמנו כשייכים בצורה טבעית לפוליטיקה ולשעשועים העולמיים המשימה לא תצליח. כדי לרומם אחרים, צריך בתחילה להכיר בתוכן העודף אותו אנחנו מייצגים, שהוא הקרבה ל-ה’, ובמקרה שלנו התוכן גם מבדיל אותנו מן העמים בסוג הנשמה שלנו.

המן הוא המשך ישיר של המגמה הזו. השלב הנוכחי הוא הדגשת השורש הרוחני של העם, ולכן גם האוכל בא מהשמים. השמים הם המקום הרוחני, שמייצג את ההיפך מהקרקע, מקום הפעילות הגשמית העולמית. הלחם שבא מן השמים הוא ההיפך של הלחם הרגיל הבא מן הארץ. הציווי שלא להותיר מן המן נועד לחזק את הקישור ל-ה’, שכן בצורה טבעית אדם שומר לעצמו אוכל למחר. רק מי שסמוך ובטוח שמזונו יינתן לו מחר שוב – לא מותיר. העם הצטוו במידת ביטחון משמעותית, שהיא המורה על דרגת קישורם ל-ה’ יתברך.

          בזעת אפך

על לחם אנחנו מברכים ‘המוציא לחם מן הארץ’. יש בברכה דגש על העובדה שהלחם מגיע מלמטה, מן הארץ. בנוסף לכך שהלחם מגיע מלמטה, יש ענין נוסף בלחם הרגיל, שגם הוא הפוך מהמן. כתוב בפסוק (בראשית ג’, י”ט): “בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”. כלומר השגת הלחם, שהוא עיקר מזונו של אדם (וכולל גם את שאר האוכל), נעשית דווקא מתוך עמל. זה הפוך מהסדר של ירידת המן, שלא דרש שום מאמץ כדי להשיגו.

העמל הנדרש בהשגת המזון איננו רק עונש. בעצם היצירה האנושית נטבע מושג העבודה והעמל: “וַיִּקַּח ה’ אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ”. האדם צריך לעבוד בעולם ולפתח אותו. בעלי החיים נהנים מן העולם כפי שהוא, ולא עוסקים בקידומו לא ברוחניות ולא בגשמיות. לעומתם, האדם, שהוא עיקר היצירה, עוסק בפיתוח העולם ברוחניות (בעיקר עם ישראל), וכנגד זה גם בחומריות (דבר המשותף לכל האנושות).

אמרו חז”ל (פסחים קי”ח ע”א):

“אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם וקוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות אמר לפניו ריבונו של עולם אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שאמר לו בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו”.

האוכל המופק בצורה טבעית מן האדמה (וכולל קוץ ודרדר) הוא נחות באיכותו מן הלחם המיוצר בידי אדם. אך בעומק הענין לא רק איכות האוכל הרתיעה את האדם. ההבדל באיכות הגשמית של האוכל מבטא בעומק גם את ההבדל באיכות הרוחנית. יכול היה אדם הראשון לבחור בחיי נוחות-יחסית ולאכול את אותה התוצרת המספקת את בעלי החיים, אך הוא הבין היטב שזוהי ירידת מדרגה עבורו. הדרגה האנושית בהופעתה הבריאה מזרזת את האדם לעמול ולעבוד ולא לרצות במתנת חינם.

אינה דומה יצירה שבאה בעקבות עבודה מאומצת למתנת חינם. כאשר אדם עובד ומשקיע כוחות, קישורו לתוצרת עמוק ומשמעותי לאין ערוך מקישורו לדבר שקיבל במתנה. הרי אפילו במעשי המצוות, המזכים אותנו בקרבת אלוקים פנימית, ידוע (מספרי הרמח”ל) שהטעם שאנחנו עובדים עבור השכר ולא נהנים מקרבת ה’ ללא מאמץ – היא כדי שהשכר יהיה מגיע לנו בדין, ושייך לנו בצורה פנימית.

המן הוא היפך המהלך הזה. הוא מגיע ללא מאמץ, ודומה בכך לאבוס של החמור, ממנו לא רצה אדם הראשון לאכול. אין עבודה אנושית הקודמת לו, ולכן נפגע הקישור הפנימי של המקבל עם המתנה. המן איננו הסדר הטבעי הרגיל, ונצרך רק לשעתו. בתחילת הדרך הרוחנית של עם ישראל, מופיעה התגלות אלוקית גדולה וברורה, כדי לבטא שאנחנו מתחילים מקרבת ה’. כמו המן, שהוא תוצרת שמימית, כך עמנו הוא עם אלוקי. בהמשך, המן ייפסק ועם הכניסה לארץ יצטרכו לטרוח בחרישה, זריעה ושאר המלאכות הנעשות בפת. בהתאם לכך, גם הסדר הרוחני של פעילות העם תשתנה, והם יהפכו ממקבלים ומושפעים לפועלים ויוצרים בעולם. העם עתיד להפוך מעם הנטוע ברוחניות כזו שאין לה שיג ושיח עם החומר – לעם המקושר לחומריות ומרומם אותה.

אך בשלב הנוכחי, מכל מקום, עוד לא הגיע העם למטרה, והוא עדין בתחילת התהליך. ובזמן הזה הארת פנים אלוקית היא דבר נצרך. לכן הניסים הם דבר משמעותי ביציאת מצרים, ובהליכה במדבר. המן הוא רק אחד הביטויים להארת הפנים ולשפע הרוחני היורד מלמעלה למטה. את השפע הזה מקבל העם כפאסיבי ולא כיצרן אקטיבי.

          עמלק

בזמן הזה של ההופעה הראשונית של עם אלוקי בעולם, מגיע עמלק להילחם בהם. עמלק לא מחפש תירוצים להילחם בנו. עצם העובדה שיש בעולם גילוי אלוקי משמעותי כזה, באמצעות עם שלם המייצג את ה’ בעולם, גורם לעמלק להביע התנגדות. עמלק לא מגיע כדי לשלול שלל או לכבוש ארץ. אין לו שום אינטרס גשמי במלחמה הזו. הענין שלו הוא לנסות ולאבד את שם ה’ מן העולם, חלילה, בכל מאודו. “גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים” (קהלת ז’, י”ד). כנגד העם המבטא את הרוחניות בעולם, יש מן הצד השני עם כזה שכל עצמיותו היא ההתנגדות לכך. כנגד העם שעתיד למלוך בעולם בסופו של דבר, כדי לרכז את כל העמים לעבודת ה’, ישנו העם שעתיד להיאבד ולהימחות מן העולם על מנת שלא לעכב את הופעת האלוקות.

על עמלק נאמר “וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ” (דברים כ”ה, י”ח). מי הם אותם הנחשלים? בספרי במקום כתוב שהנחשלים הללו הם אנשים חלשים מבחינה רוחנית: “בני אדם שנמשכו מדרכי מקום ונחשלו מתחת כנפי הענן”. עמלק מתנגד לעם מבחינה רוחנית, ולא מבחינה גשמית, והצלחתו היא דווקא במקום שבאמת יש פגע רוחני.

עוד אמרו חז”ל בתנחומא שם:

“הכה אותם מכת זנב כי הא דאמר ר’ חנינא בר שלקא מה היו בית עמלק עושים היו חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי למעלה ואומרים הא לך מה שבחרת”.

בדברינו לפרשת בא[1] ביארנו באריכות את הקשר המהותי בין התפקיד הרוחני של עם ישראל בעולם ובין מצוות ברית המילה. שם התבאר שאין לך מצווה המבטאת את התפקיד הזה יותר ממילה, שעניינה הוא הסרת הערלה, שהיא הרוע העולמי, ונתינת האפשרות לרוחניות להופיע בעולם. אין פלא, לכן, שדווקא במצוה הזו עמלק מזלזל ונלחם.

התזמון של עמלק יכול להיות מובן היטב, מצד שהוא בא לפגוע מיד כאשר הוא שם לב שהתהליך של גילוי האלוקות בעולם מתחיל לקרות. אם עם ישראל נוצר ומתחיל לחיות את חייו האלוקיים, אין לעמלק עוד סיבה לחכות. אך יש למצוא עומק נוסף בכך שעמלק מגיע להילחם דוקא במדבר. המלחמה במדבר מבטאת את העובדה הזו בעצמה, שעמלק מתנגד לרוחניות בעולם באשר היא. לו היה מחכה לכניסת עם ישראל לארץ, היתה מלחמתו יכולה להתפרש ככזו שבאה להשיג איזה רווח חומרי. דווקא בעת הזו, שעם ישראל עוד חוסה בכנפי הגילוי האלוקי, ולא מעורב עדין בפוליטיקה העולמית, מגיע עמלק ומתנגד לעצם הופעת הרוחניות. השלב הראשוני הזה, בו העם עדין נטוע במדבר שהוא מקום החיבור לאלוקות, הוא הזמן הנכון מבחינת עמלק להביע את התנגדותו.

ציינו בפתח הדברים את דברי חז”ל שאמרו שעמלק בא להילחם בעקבות חטא רוחני של העם שאמרו “הֲיֵשׁ ה’ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן”. הפן העמוק של עמלק הנלחם בהופעת הקדושה באשר היא, והפן של השכר ועונש על פי מעשי העם – אחוזים זה בזה בענייננו. אותו הגילוי האלוקי שמניע את עמלק להתנגד לו, הוא זה המחיה את עם ישראל ונותן לו את הכוח הרוחני לפעול בעולם. ברגע שעם ישראל לא מכיר מספיק בגילוי האלוקי על אף ההופעות הניסיות שראו בחוש, מתערער היסוד הרוחני לקיומו ולהצלחתו. לכן דוקא אז עמלק, שכל עצמיותו היא התנגדות להופעה הזו, מגיע ומצליח לפגוע בנחשלים.  

גם המלחמה בעמלק, על אף שנעשתה בידי אנשים ולא בנס גמור, מתוארת בתורה כמלחמה התלויה ישירות בהשגחה אלוקית צמודה. משה רבנו (יחד עם אהרון וחור) מנהלים את המלחמה מצידה הרוחני העליון, וכאשר במסגרת הפעילות הנסתרת-העליונה מרים משה את ידיו, בגילוי הגשמי מצליח יהושע לחלוש את עמלק. זה עצמו הוא המשך למהלך הרוחני של זמן המדבר, בו העם עוד מרוחק ממלחמה גשמית גמורה, ויש בכך גם כדי להשיב לעמלק במידה כנגד מידה. הם באים להילחם עם עצם גילוי הרוחניות, ו-ה’ מציץ עליהם ונלחם בהם בגילוי רוחני.

          קריעת ים סוף

קריעת ים סוף היא נס יסודי ומכונן בתולדות עם ישראל. לבד הצורך המעשי בה, היא נזכרת לדורות כפסגת הניסים של יציאת מצרים בכללה, המהווה בסיס ותשתית לאמונה היהודית. סביר ביותר למצוא בנס הזה משמעות פנימית, כפי שציינו בתחילת דברינו. בהקשר של כל הענין בו אנו עסוקים, ניתן לקשור את משמעות הנס הזה עם תחילת ההופעה הרוחנית בעולם. אמנם כבר היו מכות גדולות במצרים שלימדו על מציאות ה’ ועל יכולתו לפעול בעולם. אך במצרים עדין עם ישראל לא היה בר קיום עצמי, אלא טפל למצרים כעם של עבדים. ה’ מתגלה בעולם על ידי עם ישראל, ולכן עדין לא היה גילוי אלוקי מושלם אז. עם היציאה ממצרים, הגילוי הרוחני בעולם על ידי עם ישראל מקבל את הצביון המיוחד לו על כל פרטיו, דבר המגיע לשיאו במתן תורה.

בקריעת ים סוף התבצע הניתוק האחרון והמכריע בין עם ישראל למצרים. בשל כך, היא מהווה את רגע המעבר בין עולם בו הגילוי האלוקי היה עדין גנוז ולא הופיע בפועל, לבין הגילוי בפועל על ידי עם ישראל. הצורה החיצונית של הופעת הנס, מבטאת את הדבר בגשמיות. כדי להבין זאת, יש להזכיר בקיצור את מה שכבר ביארנו בפרשת שמות, שהמים מבטאים את המקור הרוחני. “אין מים אלא תורה” (בבא קמא י”ז ע”א, ועוד). המים יורדים מלמעלה למטה, ובכך מבטאים את השפעת הרוחניות מ-ה’ יתברך לעולם. כמו המן, שיש בירידתו מהשמים לארץ כדי לבטא את הקישור לרוחניות, כך גם באופן כללי המים מבטאים זאת. במים יש גם את הפן שהם מקיימים את החיים, וגם דבר זה מייצג את ההשפעה של ה’, המחיה את העולם תמיד.

הרוחניות בעולם הרוחני איננה דומה לרוחניות שבעולם הגשמי. הערכים הרוחניים מצד עצמם חיים בהרמוניה ואינם סותרים זה את זה. אך בכל הנוגע להופעת הדברים בעולם, הדבר לא פשוט כל כך. למשל, כיצד נדע אם רצון ה’ הוא להרוג את החוטא, בזמן ששמירה על חיי אדם היא מהערכים הבסיסיים של התורה? איך אפשר להחליט לבד אם מותר לנביא לפעול לפי מה שנראה לו נכון על פי נבואתו, כאשר הדבר סותר הלכה בתורה? אלה דוגמאות פשוטות ובולטות, אך הופעת הרוחניות בעולם מלאה סתירות מן הסוג הזה. התורה בכללותה היא הדרכה כיצד להופיע את הערכים הרוחניים במציאות, בסדר הראוי והנכון.

הניגוד הבסיסי ביותר בהופעת הרוחניות הוא החסד לעומת הדין. החסד הוא השפעה רוחנית ונתינה ללא גבול, והדין הוא צמצום השפע האלוקי (בדברינו לפרשת חיי שרה התבאר הענין באריכות). מתי לפעול ומתי לחדול היא השאלה המרכזית בנוגע להופעה האלוקית בעולם, על ידי ה’ יתברך בעצמו, ועל ידי עם ישראל שמייצג אותו.

החסד והדין מתבטאים בשני הצדדים – ימין ושמאל. צד ימין מבטא את החסד, ושמאל את הדין, כמו שכתוב (סוטה מ”ז ע”א): “לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”. הטעם לחלוקה הזו הוא שהיד החזקה והעיקרית, יד ימין, מייצגת את הגילוי האלוקי החשוב והבסיסי יותר, שהוא החסד. לעומתו הדין, המתבטא ביד החלשה יותר, נצרך כדי לאזן את החסד בעולם, אך איננו התכונה העיקרית של ה’[2].

החכמה האלוקית, המתגלה לנו בתורה, היא המאזנת והמחליטה מתי להדגיש את מידת החסד ומתי את הדין. מתי לרחם ומתי להעניש. “לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם” (קהלת ג’, א’-ח’). כעיקרון, דרך האמצע היא הדרך המובחרת, היודעת ליטול את הטוב משתי המידות השונות, לאזן ביניהן, ולפעול באמצעות השילוב הנכון. התורה היא המורה את האיזון הנכון, שהוא דרך האמצע[3].

המים בים סוף, כמו גם כל המים בעולם (לפי דרשת חז”ל שהבאנו לעיל), נחלקו לשנים. המשמעות הרוחנית היא שהגילוי הרוחני, שמתחיל את הופעתו באמצעות עם ישראל, נחלק בעיקרו לשני הפנים הבסיסיות שלו – צד ימין וצד שמאל. בלי עם ישראל זה לא יקרה, כי בלעדיו הרוחניות לא תתגלה בעולם. עם ישראל הוא זה שעובר באמצע – בין המים שמצד זה, ובין המים שמצד זה. הוא היודע על פי ההדרכה האלוקית לאזן בין המידות והכוחות השונים, עד להופעת האלוקות בעולם בשלמות. המצרים, ששייכים לדרך הפוכה מהדרך הרוחנית הזו, טובעים במים שחוזרים ומתערבים אלה באלה, וזאת משום שאצלם מופיע ההיפך והניגוד לגילוי רוחני מסודר ומכונן.

[1] ועיין גם בדברינו לפרשת לך-לך.
[2] כשם שהידיים הן כלי הפעולה העיקריים של האדם בעולם החומרי, כך החסד והדין הם כלי הפעולה הרוחניים של ה’ בעולם. לכן הידיים הן המייצגות של הערכים הללו.
[3] בהקשר הזה כדאי לעיין במה שכתבנו בענין זה בפרשת שמות, בנוגע למשה רבנו בפרט, ולשבט לוי בכלל.