א. יסוד מלאכת מבעיר

יש לחקור האם המלאכה היא עצם יצירת האש (כולל העברה של אש ממקום אחד למקום אחר, שכלפי המקום החדש יש כאן יצירה של אש חדשה), או כילוי החומר הבוער. ונפקא מינה בזה לכאורה לגחלת של מתכת שבהבערתה אין כילוי של חומר הבערה, אך נוצרת אש. ובאמת שאפשר לדון ולומר שהבערה כזו איננה האש שהיתה במשכן ולא חייבים עליה; אך מ”מ מי שמחייב בכה”ג ודאי שסובר שמלאכת מבעיר לא תלויה בכילוי חומר הבערה. ושו”ע הרב ב-תצ”ה קו”א אות ב’ אומר להדיא שיסוד המלאכה הוא ההבערה ולא הכילוי. ואבנ”ז (או”ח סי’ רל”ח) חולק ואומר שהמלאכה היא כילוי חומר הבערה. אך הוא מודה שגם בהבערה בלי כילוי חייבים משום תולדה.

וברמב”ם (פי”ב ה”א) מבואר שהמבעיר מתכת חייב משום מבעיר. ומקורו מדף ק”ו שכתוב שרבי שמעון לומד מהבערת בת כהן שנאסרה בשבת שהבערה גם בלי תיקון היא חיוב. ומשמע שההבערה שם היא הבערת הפתילה של אבר שאותה היו מחממים עד שתהיה מומסת וכך היו מקיימים דין שרפה, ויוצא שהבערת המתכת היא מלאכת מבעיר. וגם ר’ יהודה שחולק שם ואומר שמבעיר בקלקול פטור, וכך הרמב”ם פוסק, יכול להודות לגוף הענין של מבעיר במתכת, ורק חולקים האם בדוגמא של בת כהן זה קלקול או תיקון. והראב”ד אומר שצריך לחייב את המחמם מתכות משום מבשל, כלומר משום ריכוך כמו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא בדף ע”ד. ומשמע שהראב”ד בא לחלוק שחייב רק משום מבשל ולא משום מבעיר. וראיה לראב”ד שם מדף ק”ו שהגמ’ אומרת שר’ יהודה חולק על ר’ שמעון הנ”ל, ואומר שבהבערת בת כהן יש תיקון, כי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין. וא”כ רואים שהמסת הפתילה היא בישול ולא הבערה.

ואולי לפי הרמב”ם צ”ל שמש”כ שם בישול זה לאו דווקא והכוונה להבערה, וזה דוחק כמובן.

וי”ל שהרמב”ם מפרש כפירוש הראשון שתוס’ שם דוחים, שבאמת לענין התיקון שיש בביעור החוטאת מהעולם או קיום המצווה עדין המבעיר ייחשב כאן כקלקול ולא כתיקון, עד שיהיה תיקון בגוף הדבר ממש (כגון מבעיר וצריך לאפרו) [מה שאין כן במילה שמתקנת את הגוף של הנימול, ולא חייבים להסביר שהתיקון הוא באופן רוחני. וגם אם מה שאנחנו קוראים לתיקון הגוף במילה ‘תיקון’ הוא משום המצווה הרוחנית, מ”מ סו”ס התיקון הוא בגוף]. ועל זה אומרת הגמ’ שבישול הפתילה מתקן את הפתילה גופה כמו שהבישול מתקן את גוף הסמנין. ובשביל זה צריך לעבור לאב של בישול כי ההבערה לא מתקנת את גוף הדבר; אך בישול כן, כי עניינו לשנות את המרקם של הדבר, וגם כאן כשמחממים את הפתילה היא הופכת לרכה ולראויה למלאכתה – לשרוף את הבת כהן. אך לפי מה שתוס’ דחו שם פירוש זה ואומרים שהתיקון הוא בבת כהן ולא בגוף הפתילה עדין קשה, וצריך להידחק כנ”ל שזה לאו דווקא.

ולפי הראב”ד יש לפרש את דברי ר”ש שאין כוונתו להבערה של הפתילה אלא להבערה של העצים, ועל זה אומר ר’ יהודה שזו הבערה של קלקול, אך בבישול הפתילה יש תיקון; וכך פירשו בשוטנשטיין בסתמא, ונראה על פניו שזה חידוש שלהם לפרש כך [וכנראה שבעצים א”א לומר שיש בהם אותו התיקון שיש בפתילה, כי התיקון לא בגופם].

ועיין בפסחים ע”ה., שהגמ’ אומרת שהצולה פסח על גחלים נחשב כצלי אש. והגמ’ מקשה שלגבי מכוות אש רואים שצריך ריבוי לגחלים, ועונה הגמ’ שהריבוי נצרך לגחלת של מתכת ולא לגחלת של עץ. ושואלת הגמ’ שגם גחלת של מתכת נחשבת אש גם בלי חידוש של פסוק, שהרי כתוב לשרוף בת כהן ועושים זאת ע”י גחלת של מתכת. ועונה הגמ’ שגם לגבי בת כהן יש פסוק מיוחד באש תישרף, לרבות כל מיני שריפות הבאות מן האש.

[ולא קשה על מה שאמרנו לעיל שהשריפה בבת כהן בסוגיה של דף ק”ו לפי הראב”ד הולכת על העצים, כי מ”מ מה שבפועל שורף את הבת כהן ואיתו מקיימים את המצווה זה הגחלת עצמה]

ולכאורה נראה שהגמ’ הזו היא ראיה לראב”ד כי רואים שכל פעם שרוצים להשוות גחלת של מתכת לאש צריך פסוק מפורש. וא”כ במלאכות שבת שאין לנו פסוק, אלא רק דימוי מילתא למילתא לאש שהיתה במשכן לא נוכל לדמות גחלת של מתכת לאש.

והרמב”ם יגיד כנ”ל, שהגמ’ לומדת שאת ההבערה הזו גופא אסרו לעשות בשבת, אז רואים שהתורה דנה הבערה של גחלת של מתכת גם לענין מלאכות שבת כאש. וזה שחז”ל ידעו לרבות מהפסוק הזה את הבערת הגחלת ולא את העצים, כמו לפירוש הראב”ד, י”ל בפשטות שמאוד ייתכן שיש אש בוערת מלפני שבת ובה מבעירים את הגחלת, ולכן מסתבר שהתורה מדברת על המלאכה הקרובה לשריפה, והיא הבערת הגחלת. ואף שייתכן שגם הפתילה היתה כבר על האש מלפני שבת, מ”מ זה לא מציאות שכיחה ומסתמא לא על זה דיברה התורה.

ויש מקום לומר שהראב”ד סבר שלא ייתכן לחייב על מבעיר בלי כילוי חומר הבערה [ומ”מ לא מוכרח כי ייתכן שסבר שהמלאכה היא עצם הבערה אך חימום מתכת אינו דומה לאש שהיתה במשכן. ואם נגיד כך ייתכן שאין נ”מ בחקירה הנ”ל], ולפי הרמב”ם ודאי שחייבים, ולכן לפיו ודאי המלאכה היא עצם הבערת האש. והרמב”ם אומר שם שחימום המתכת היא תולדה ולא אב, וי”ל שמסיבה זו גופא זו רק תולדה, כי אין כאן כילוי חומר הבערה כמו שהיה במבעיר המקורי במשכן, אך מ”מ יש חיוב. ולעיל הבאנו מהאבנ”ז שעיקר המלאכה היא הכילוי, ומ”מ חייבים בתור תולדה גם על אש בלי כילוי. אך נוכל לומר שלפי הרמב”ם עיקר המלאכה היא ההבערה, כמו שאומר שו”ע הרב, ורק יש הבדל בין התולדה לאב בהאם יש גם כילוי עם הבערה או לא, אך לא שהגדרת האב הוא כילוי חומר הבערה.

וייתכן גם שזה לא אב אלא תולדה מצד שאין כאן להבה בוערת, ובזה זה כבר שונה ממה שהיה במשכן, גם אם תיאורטית היה מתכלה חומר בערה.

[ובאמת שזה לא רחוק במציאות למצוא גחלת של מתכת שאין בה שלהבת אך יש בה כילוי של חומר, כי בכל חוט להט זה קורה מעט מעט שחלק מהחוט הופך לגז ונדבק לזכוכית של הנורה מבפנים, עד שיש מקום שהוא כלה לגמרי וזה נקרא בלשוננו שנשרפה הנורה. אך צ”ע שאם נתייחס למעט מעט כילוי הזה בחוט להט ככילוי, אז גם בגחלת גדולה יותר של מתכת י”ל שיש כילוי וא”כ כל החקירה הנ”ל לא נכונה. ולכן יותר נראה שבאמת זה נחשב כאין כילוי כי הכילוי לא ניכר לעין]

ובאופן פשוט כל הנ”ל לגבי גחלת של מתכת יהיה נכון גם לגבי הדלקת נורת להט, שחוט הלהט הוא גחלת של מתכת, וא”כ כיוון שלפי הראב”ד אין בזה מבעיר, כך יהיה גם בנורת להט.

ואומר הרב אוירבך (מנחת שלמה ח”א סי’ י”ב) שאם באמת נתיר לפי הראב”ד להדליק נורה מצד מבעיר, זה יהיה נ”מ להלכה, כי הגם שהראב”ד מודה שאסור משום מבשל, מ”מ בחשמל זה לא שייך כי זה יהיה נדון כמבשל בחמה שמותר לכתחילה.

והרב אוירבך שם סובר שהרעותא בגחלת של מתכת לפי הראב”ד היא שאין יצירה של אש חדשה כי אין דבר שנשרף ע”י שהאש נאחזת בו ושורפת כל פעם דבר חדש, אלא רק העברת אש מהאש לגחלת של מתכת [כלומר הרעותא היא לא שיש אש בלי כילוי, אלא שיש רק העברת אש ולא יצירת אש, דבר שישנו בד”כ גם בהעברת אש, אם החומר בוער]. אך בחשמל י”ל שיודה כי עצם חימום המתכת הוא אש חדשה כי לפני כן לא היתה כאן אש. ולכאורה הדברים דחוקים וודאי שלא מוכרחים. אך מ”מ הפוסקים חוששים לרמב”ם, ומתייחסים לנורת להט כאיסור דאורייתא.

עוד נ”מ בחקירה הזו לגבי ניצוצות שיוצאים בכמה אופנים, כגון בהכאה של ברזל וכדומה, או ע”י זרם חשמל באופנים שונים, ומיד נעלמים. שאם לא נחייב על אש שלא מכלה חומר בערה ודאי כה”ג לא יוכל להיות דאורייתא. ואם נגיד שחייבים על עצם ההבערה בלי כילוי חומר – יש מקום לדון בזה. אפשר לומר שזה דאורייתא, אך אפשר גם לומר שלכזו הבערה שאין שום קיום מלבד רגע אחד של בערה אין חשיבות ואין זה אלא איסור דרבנן מדין מש”כ במשנה בביצה אין מוציאין את האור מן האבנים וכו’. ונחלקו בזה שו”ת מלמד להועיל (או”ח סי’ מ”ט) ועוד קצת פוסקים, שהם סוברים שיש בכך איסור דאורייתא, עם רוה”פ שסוברים שזה רק דרבנן; וכן היא משמעות הפמ”ג (תק”ב מ”ז אות א’), וכ”ד חזו”א (נ’, ט’) ועוד, וכך סובר הרב אוירבך (במאמר בספר הזיכרון לרב הרצוג) ולכך נוטה הרב עובדיה (יבי”א ח”ה או”ח סי’ כ”ז) [ובכל אופן גם אם נתפוס שזה דאורייתא יש לדון בגדרי פ”ר דלא ניחא ליה, אך כמובן שיש נ”מ אם היסוד של המלאכה הוא דאורייתא או דרבנן].

נורת פלואורסצנט דומה לנורת להט שיש בה גחלת של מתכת, כי היא עובדת כך שמתחילה מתלהטים אלקטרודות, ובנורה עם סטרטר – גם חוט להט בסטרטר, ומתוך החום שמופק מההתלהטות הזו נוצר זרם חשמלי מספיק כדי לגרום לגז שנמצא בתוך הזכוכית להאיר. ולכן גם הדלקת נורת פלואורסצנט היא דאורייתא. ורק נ”מ קצת בהקל-הקל קודם להדליק אותה לשם פיקוח נפש ולא נורת להט מצד ריבוי במלאכה, שבנורת להט יש יותר מתכת בוערת. כך כתוב בהערות בשש”כ בפרק ל”ב הע’ קע”ח.

ועוד יש להוסיף שהמציאות בנורת פלואורסצנט לא ברורה האם המתכות מגיעות לידי חום של בערה, ואפילו לא ברור שהמתכת מגיעה לי”ס, ודבר זה תלוי בסוג הנורה ובמצב השימוש בה. עיין במקראי קודש של הרב הררי אות א’ הע’ ט’, 3; וא”כ אף שאסור לפחות בתורת ספקא דאורייתא לחומרא, מ”מ עדיף להדליק את זה מאשר נורת להט שהיא ודאי דאורייתא.

[ויש שטעו לחשוב שפלואורסצנט הוא רק דרבנן, כגון הפסקי תשובות ב-רע”ז, ז’ הע’ 62 ועוד מקומות]

גם בנורת הלוגן יש חוט להט ממש כמו בנורת להט רגילה (נורת ליבון), אך בנורות לד אין שום מתכת שמתלהטת.

והנה הרמב”ם עצמו מודה לראב”ד ואומר בפ”ט ה”ו שמי שמחמם מתכת עד שתעשה גחלת הוא תולדה של בישול. ונשאלת השאלה מתי חייב משום בישול ומתי חייב משום מבעיר. ואפשר לומר שתמיד חייב משום שני האבות; אך האחרונים לא אומרים כך, וכן מהראב”ד (בפרק י”ב) משמע שלמד ברמב”ם שלא חייב משום מבשל. וכנראה הסברא של האחרונים היא שהרמב”ם מתנסח אחרת בשני המקומות, שבפרק ט’ כותב המחמם עד שתעשה גחלת, ובפרק י”ב אומר המחמם את הברזל כדי לצרפו במים. ובשינוי הלשון בין מתכת לברזל י”ל כמו שאמרו חלק מהמפרשים שלפי הרמב”ם רק בברזל שייך ענין של צירוף ולא במתכות אחרות. אך עדין י”ל שמי שיחמם ברזל יתחייב שתים.

ומרכבת המשנה ועוד אחרונים אומרים שהשינוי בכוונה משנה את הדין, שאם מכוון ע”מ לצרף אח”כ חייב דווקא משום מבעיר ולא משום מבשל, ואם עושה כדי לעשות גחלת חייב משום בישול. וצ”ע בזה מנין שהכוונה משנה. ובפשט הרמב”ם יותר מסתבר לומר שמש”כ כדי לצרף זה דוגמא לחימום לצורך לאפוקי קלקול, ולא שזה תנאי במלאכה [עיין מנחת שלמה ח”א סי’ י”ב שמראה באריכות שאין לומר שע”מ לצרף זה תנאי במלאכה].

ואפשר לומר שעשיית גחלת זה שלב מאוחר יותר בחימום, וקודם המתכת מגיעה לרמה שראויה לצירוף, ורק אח”כ נעשית גחלת. ועל השלב הראשון חייב משום מבעיר, ועל השלב השני משום מבשל. ובפשט הדברים, וגם לפי ההקשר של ההלכה בפ”ט שעוסקת בהרפיה של חומרים נראה שהבישול בגחלת של מתכת זה ריכוכה ע”י החום, וכן כתוב להדיא בראב”ד הנ”ל בפי”ב.

אך באמת זה דוחק גדול, כי בפרק י”ב הלכה ב’, כשהרמב”ם דן בכיבוי גחלת של מתכת, הוא אומר שהדרך היא לחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת ואז לכבות אותה במים. הרי שקרא כאן לחימום המתכת לצורך כיבוי ‘גחלת’. ומוכח שלא מקפיד בחילוק הלשוני שבין חימום לבין גחלת. וכן לגבי החילוק בין ברזל לשאר מתכות נראה דחוק כי באותה הלכה הרמב”ם אומר שהמכבה גחלת של מתכת והתכוון לצרף חייב; הרי שכתב מתכת בלשון כללית ולא דווקא ברזל. ולכן יותר נראה שחייב שתיים בכל גווני.

כמו שהזכרנו כבר בתוך הדברים לעיל, יש מחלוקת בגמ’ בדף ק”ו האם חובל ומבעיר הן מלאכות שחייבים עליהן גם כאשר הן נעשות באופן של קלקול, או שהן כמו שאר המלאכות שחייב רק כאשר עושה באופן של תיקון. ועיין ביאור המחלוקת והפסיקה בזה ועוד כמה הוספות בסוף מלאכת צידה ונטילת נשמה, בחלק של מקלקל בחבורה.

מלאכת מבעיר ומכבה שיעורה בכלשהו.

האחרונים אומרים שאין חילוק איך יוצר את האש לענין מלאכת מבעיר [אא”כ יוצר אותה בדרך שאינה מקובלת שאז יש לפטור אולי מצד שינוי. אך בכל אופן גם אם יצר אש בשינוי, אם בפועל יש אש ובא להבעיר איתה – ודאי שלא משנה איך נוצרה האש].

          ב. הוספת שמן לנר ולקיחת שמן מהנר

כתוב בביצה כ”ב.: “עולא איקלע לבי רב יהודה קם שמעיה זקף לה לשרגא איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה אמר ליה לאו אדעתאי”.

תוס’ שואלים איך יש חיוב של מבעיר ומכבה כאן, והרי לכאורה חייבים על הכיבוי שיהיה כשייגמר השמן שנשאר בנר (שאת הכיבוי הזה קירב במעשיו), או על ההבערה שתתווסף כאשר יכלה השמן שהיה כבר ויתחיל לבעור השמן שהוסיף, אך זה גרמא ולא חייבים על גרמא [ועוד מקשים תוס’ שביו”ט צריך אפילו להיות מותר לכתחילה כי גרם כיבוי מותר ביו”ט (וה”ה גם בגרם הבערה במכל שכן)].

ותוס’ עונים שמיד עם לקיחת השמן מהנר יש הכהייה של אור הנר, וכן להיפך, מיד עם הוספת שמן לנר יש תוספת אורה בנר, וזה דבר שקורה מיד ולא בגרמא.

ויש שתי דרכים להבין את תוס’. דעת השפ”א במקום וכת”ס (סי’ נ”ה), וכן דעת הרב אוירבך (מנחת שלמה ח”א סי’ י”ב), שגם לפי התירוץ של תוס’ החיוב הוא על הכיבוי או ההבערה שיהיו בסוף. ומה שתוס’ אומרים זה שאם תהליך הכיבוי או ההבערה מתחילים מיד, הגם שייקח זמן עד שהמלאכה תבוא לשלמותה, מ”מ אין זה גרמא שהתורה התירה.

וכעין סברא זו יש במנחת יצחק (ח”ב סי’ ט”ז) בדעת ר”ח, כי כתוב בדף ק”כ שאסור לפתוח את הדלת באופן שתיכנס רוח ותלבה את המדורה [מדובר שם שברוח מצויה האש לא תתלבה, אלא רק ברוח שאינה מצויה, אך גוזרים שם מצויה אטו שאינה מצויה, עיי”ש]. ור”ח שם אומר שפעולת פתיחת הדלת והכנסת הרוח נחשבת למעשה בידיים ולא לגרמא, שהרי מצאנו בב”ק ס’. שהזורה ורוח מסייעתו חייב, כי למרות שזו מציאות של גרמא, מ”מ מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושאלו האחרונים (זרע אמת ח”א סי’ מ”ד, ועוד) למה לא נגיד כך גם לגבי כיבוי ע”י כלי חרס שיתבקעו כמו שהמש’ מציעה בדף ק”כ., שזה המקור שגרמא בשבת מותרת (בלי להיכנס כעת לאיסור דרבנן אם קיים או לא). ואמרו הזרע אמת והמהר”ם שי”ק (סי’ קי”ד) שיש חילוק בין סוגי הגרמות, שאם האדם עושה מעשה ע”י כוחות אחרים זה נחשב מעשה בידיים ולא גרמא, וזה מה שמתחדש בזורה ורוח מסייעתו. אך אם המעשה לא נעשה מיד, אפילו ע”י צירוף כוחות אחרים, אלא הוא נעשה מעצמו ע”י דבר אחר שהאדם גרם – זו גרמא שמותרת. והחילוק הוא בעצם האם הפעולה נעשית מיד או לאחר זמן. והמנחת יצחק אומר שזו דעת ר”ח הנ”ל, שאת הגמ’ על זורה ורוח מסייעתו הביא כהסבר לפתיחת הדלת ורוח תכבה את האש. וחילוק כזה מפורש בדברי הר”ח עצמו בדף מ”ז: לגבי החילוק שבין גרם כיבוי של ניצוצות שאסרו שם, לבין כלי חרס שיכבו את הדלקה שמותר, עיי”ש.

[ודעת ר”ח הזו היא לאפוקי הרא”ש שם בב”ק שאומר שהזורה ורוח מסייעתו הוא דבר מיוחד למלאכת זורה שתמיד נעשית ע”י רוח, אך במלאכות אחרות לא נוכל לומר כן והן יידונו כגרמא. ולפי הרא”ש צ”ל שמה שפתיחת הדלת איננה גרמא זה לא מכוח החידוש של זורה ורוח מסייעתו אלא שהסרת מונע זה מעשה בידיים כמו שכתוב במנחת שלמה ח”א סי’ י’, וכמו שרואים להדיא מהאי מאן דאשקיל בידקא דמיא. וצ”ע באמת על ר”ח מדוע נזקק לענין של זורה ורוח מסייעתו שהוא מיוחד לשבת. ואולי סובר שרוח זה דבר יותר מופשט וקשה יותר לייחס את הפעולה שלה למעשה האדם שפתח בפניה את הדלת; וצ”ב עוד]  

ומה שהשפ”א אומר כאן בדעת תוס’ זה חידוש גדול יותר מדעת הר”ח הזו כי בר”ח או באחרונים שהבאנו אין חילוק בין תחילת המלאכה באופי אחד להמשכה באופן אחר. והשפ”א אומר כאן בתוס’ שמספיק שתתחיל פעולה שאין לה איכות של מלאכה, והיא גם לא קשורה למלאכה עצמה, כי הכיבוי בסוף יקרה גם אם בתחילה לא היתה המעטה של אור הנר, כדי שנראה כבר גם את הפעולה האחרונה שיש לה איכות של מלאכה כמתחילה מעכשיו ואין זו גרמא; וזו סברא שאין לה מקור בש”ס.

ומלשון תוס’ נראה לכאורה שאין לפרש כשפ”א, כי ז”ל התוס’: “אינו ר”ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי”. ונראה בבירור שכוונתם לפרש אחרת ולא לתקן את החיסרון של הגרמא שיש בפירוש הראשון.

ועוד נראה ראיה ברורה שהתוס’ מחייבים על עצם הכהית אור הנר או תוספת הארתו, מזה שהרא”ש כשמביא את פירוש התוס’ מעתיק הפוך מהסדר של תוס’. כי תוס’ קודם כתבו שאין לפרש שהחיוב הוא על הכיבוי לבסוף, ואח”כ כתבו שהחיוב הוא על המעטת האור ברגע ההסתפקות. ואת זה אפשר בדוחק לפרש שמיעוט האור הזה הוא התירוץ למה אין חיסרון של גרמא, וסו”ס חזרנו וסמכנו על הכיבוי הסופי כדי לאסור. אך הרא”ש מעתיק הפוך, שהחיוב הוא על המעטת האור ברגע הראשון, ואז חוזר ומוסיף שאין לפרש שהחיוב הוא על הכיבוי הסופי. ולפי האחרונים הללו זה לא נכון, כי גם אחרי שתוס’ חידשו את הנקודה של המעטת האור ברגע הראשון עדין החיוב הוא באמת על קירוב הכיבוי הסופי, ורק שפתרנו את החיסרון של גרמא שהיה בכך. ולכן הרא”ש היה צריך או להשמיט את התוספת הזו לגמרי, או לכל הפחות לכתוב, שאין לומר שחייב על הכיבוי הסופי גם בלי התוספת של המעטת האור עכשיו. ועיין גם בתוס’ רא”ש לשבת מ”ד. שגם שם מוכח כן בדעת תוס’.

עוד פירוש יש בדברי התוס’, שכוונתם שהאיסור כאן הוא רק דרבנן, וזה בנוי על כך שבאמת מבינים כנ”ל שיש כאן סו”ס חיסרון של גרמא, ועצם ההכהיה או תוספת ההארה לא נחשבים כיבוי והבערה, ולכן יש כאן רק דרבנן. וזה מסתייע מהלשון של תוס’ בסוף – נראה ככיבוי. וכך הבין הקרבן נתנאל ופנ”י ועוד. ולפי”ז מש”כ בגמ’ שחייב משום מכבה ומבעיר זה לאו דווקא והכוונה חייב מכת מרדות מדרבנן, ויש דוגמאות כאלה, כמו בדף מ’:.

אך זה כמובן דוחק ואם לא חייבים לומר כן עדיף לא לומר כן, ואין בתוס’ הכרח לפרש שכוונתם מדרבנן [והפנ”י עצמו אומר בדעת הרמב”ם שסברא זו של תוס’ על תוספת והקטנת אורה זה דאורייתא, ורק בדעת תוס’ אומר שזה דרבנן; כלומר מצד הסברא אין בעיה לומר שזה דאורייתא, אלא שבתוס’ לומד שסברו שזה דרבנן]. ועוד, שבפרק במה מדליקין גוזרים גזרה שמא יסתפק מהשמן, אז משמע שההסתפקות היא דאורייתא. והלשון שנראה ככיבוי לא מכריחה כי סו”ס אין כאן כיבוי ממש, ותוס’ יכולים להתנסח כך כדי לומר שיש כאן דמיון לכיבוי, ומסתבר שזה תולדה ולא אב, אך מ”מ זה דאורייתא.

ובכל אופן דברי תוס’ צ”ע, שהרי עינינו רואות שאין בנטילה של קצת שמן או בהוספה של קצת שמן שום שינוי בהארת הנר. ונראה שצריך לומר שלפי תוס’ לא אסרו כל נטילה או הוספה, אלא רק במציאות מיוחדת שלוקח הרבה שמן מהנר באופן שנשאר רק מעט מאוד ולכן הנר מתחיל לדעוך, או להיפך, שהיה מצב כזה שבקושי היה שמן והתחיל לדעוך והוא מוסיף שמן ובכך מתקן ומוסיף הארה. וזה מתאים למציאות שהגמ’ דיברה עליה שהוא זקף שרגא, כלומר היטה אותו כדי למהר את כיבויו, והטיה כזו יכולה להיות באופן שנשאר מעט מאוד שמן בוער. וכן מוכח מהמהרש”ל שנביא לקמן בסמוך. וזה מדוקדק מאוד בלשון תוס’ שכתבו: “דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר”, ולמה הדגישו שיש שמן מועט, אע”כ כנ”ל.

ואף שהגמ’ לא חילקה בזה, וכן התוס’ לא מספיק הדגישו כאן את החילוק להלכה שיש בין לקיחת קצת שמן או הרבה, וגם יש להקשות בזה שאולי זה ייחשב הבערה וכיבוי גמורים. ועוד שעד שתוס’ מוצאים מתוך דבריהם היתר של חיתוך נר שעווה (כדלקמן), יכולים היו להתיר גם בנר של שמן באם לוקח רק מעט; בכל אופן נראה שחייבים לומר כך בתוס’ כדי להבין על מה הם מדברים. ואת הקושיות הללו יש ליישב קצת, שייתכן לומר שתוס’ לומדים שאיסור דרבנן יש בכל מקרה, גם אם לוקח רק קצת מהשמן, כמו שהגמ’ לא מחלקת בכך, אלא שהם באים להסביר שאפשר להגיע לאיסור דאורייתא באופן שיש שינוי באור הנר, ואם כך מובן שיאסרו כל נטילה או הוספה. ומ”מ מ”ב (תקי”ד, י”ד) כנראה לא סובר כך, כי כשמסביר את תוס’ מדבר על הסרת מעט שמן. וכן משמעות עוד הרבה פוסקים שלא חילקו והדגישו כנ”ל, וצ”ע. 

והרא”ש מקשה על תוס’ ממש”כ בפרק במה מדליקין שאסור להסתפק מכלי שעל פי הנר שמנטף ממנה שמן לנר, ומתוך כך אסרו חז”ל להדליק באופן זה בשפופרת של ביצה שעל פי הנר, שמא יסתפק מהשמן שבשפופרת. ופשוט לרא”ש שהטעם שאסרו הוא משום כיבוי של מסתפק משמן שבנר, ולפי תוס’ כדי לאסור צריך שתהיה מציאות בפועל של הקטנת אור הנר, וזה ודאי לא קורה אם לוקח שמן מהכלי שממנו השמן מגיע לנר.

ומהרש”ל (ביש”ש שם בביצה) מתרץ שחוששים להיכי תימצי שייקח את כל השפופרת מעל הנר, או עכ”פ ייקח ממנה את כל השמן. ולכאורה לא מובן מה תיקן בכך, סו”ס זה לא משפיע על הבערת הלהבה שבנר, ומה שגורם לקירוב הכיבוי זה גרמא, ועל זה תוס’ אמרו שהגמ’ לא מדברת. וצ”ל שלמד כנ”ל שמדובר באיסור של הגמ’ לפי תוס’ שאחרי שיסתפק מהשמן יישאר רק מעט מאוד, באופן שהלהבה תקטן. והמקרה של שפופרת לפיו הוא באופן שבנר עצמו יש מעט מאוד שמן, אלא שכל הזמן מטפטף קצת [וייתכן שנאסור בכל גווני, גם אם יש בנר הרבה שמן, אך בכל אופן נסביר שהגזירה היא אטו מקרה כזה שאין בנר אלא מעט שמן].

והרש”ש (לשבת כ”ט:) מתרץ שתוס’ סוברים כרמב”ם שנביא לקמן, שמסביר שטעם הגזירה של שמא יסתפק מהכלי שעל גבי הנר הוא בכלל לא משום כיבוי.

ובכל אופן הרא”ש מכוח קושיה זו מסביר אחרת את האיסור להוסיף שמן ולהסתפק, והוא שבאמת אין שום שינוי ברגע הוספת השמן או הלקיחה, וגם הוספה של מעט או נטילה של מעט אסורה, ויש כאן באמת מציאות של גרמא. אלא שכל מה שגרמא מותרת (לפחות מדאורייתא) זה באופן שהוא פועל על דבר חיצוני כמו הנחת כלים עם מים סמוך לאש. אך אם הוא פועל באש עצמה לא שמענו היתר של גרמא, גם אם יש שיהוי זמן עד שהאש תשרוף בפועל את מה שהוסיף (או עד שהיתה אמורה לשרוף את מה שלקח ולכן נחשב שכיבה). וכל חומר הבערה נחשב לצורך הענין כבוער ברגע הנתינה של השמן או הלקיחה, כי כיוון שמחייבים על גרמא כאן לא מתחשבים עם מה שבפועל זה עדין לא בוער. וגם השמן שבשפופרת נחשב כבוער לפי הרא”ש.

ומכל הדיבור של הרא”ש על גרמא הבינו כמה אחרונים (קרבן נתנאל ועוד) שכוונתו לאיסור דרבנן, כי סו”ס יש כאן גרמא וגרמא מותרת מדאורייתא, אלא שחכמים אסרו גרמא כשאדם פועל בדבר עצמו. ומה שכתוב בגמ’ חייב זה לאו דווקא והכוונה לדרבנן, כמו שאמרנו לעיל לפי כמה אחרונים בדעת התוס’. ודעת השפ”א ומהרש”ל שהרא”ש מדבר על חיוב דאורייתא, וכל מה שהתורה התירה גרמא זה באופן שלא פועל בדבר עצמו, אך אם פועל בדבר עצמו זה מה שהתורה אסרה וזו מלאכה שלמה [וכנראה יש לבאר שיש בפסוק שלומדים ממנו היתר של גרמא מיעוט – שכתוב ‘תעשה’ הא גרמא שרי (שבת ק”כ:), וי”ל שכיוון שיש רק מיעוט אחד מסתבר להעמיד אותו במה שיותר נראה לנו רחוק מפעולה ישירה של האדם, והוא פעולה חיצונית לדבר. אך כדי למעט פעולה בדבר עצמו, הגם שנעשית בשיהוי זמן, היינו צריכים פסוק נוסף וזה אין לנו].

ונ”מ בין התוס’ לרא”ש היא מה שתוס’ עצמם אומרים, שלפיהם מותר לחתוך נר שעווה בוער. ואמנם בסכין אוסרים לעשות כן משום תיקון מנא, אך ביד מתירים, ואין כאן כיבוי כי במציאות אין שום שינוי באור הנר [ולפי מה שכתבנו לעיל שגם בלקיחה של מעט שמן אין שינוי באור הנר ויש גזירה של חכמים על כל נטילה אטו נטילה של רוב מוחלט של השמן, י”ל שבנר של שעווה לא מצאנו סייג זה, וגם כמובן שבסברא הוא כמעט ולא שייך]. אך לפי הרא”ש ודאי שגם זה ייאסר, כי סו”ס גם זה חלק מחומר הבערה של הנר, וודאי שלא עדיף על השמן שבשפופרת שנחשב לפי הרא”ש בוער.

ואו”ז (שמובא בהג”א) אומר שאם יש כמה חתיכות של חלב סמוכות זו לזו בנר, ואחת בוערת, מותר ליטול משם חתיכה אחרת שאיננה בוערת כעת. ולפי תוס’ פשוט שזה מותר; אך המהרש”ל והתפארת שמואל אומרים שי”ל שזה יהיה מותר גם לפי הרא”ש. וסברת היא כנראה שצריך להגדיר מהו חומר הבערה שנחשב בוער, גם אחרי החידוש של הרא”ש, כי לא ייתכן שנגיד שכל דבר שעתיד להישרף נחשב כבר כעת בוער, ויהיה אסור לפי”ז להציל שום דבר מהדליקה. ועוד הוכיחו (עיין פמ”ג ב-תקי”ד מ”ז אות ו’) מטלית שאחזה בה האש שמותר לתת מים על צידה השני, ואם הכול נחשב כבוער הרי שהוא מכבה בידיים ולא בגרמא. וצ”ל שדעת האדם מגדירה מה נחשב חומר הבערה של האש שהוא נחשב כבוער כבר עכשיו. ובעקבות המשנה הרא”ש מחדש שגם השמן שבשפופרת, כיוון שהוא כל הזמן מטפטף ומבעיר את הלהבה שבנר – נחשב חומר בערה שכעת בוער. אך ייתכן שחתיכות נפרדות של שעווה, שרק עתידות לבעור אך כעת לא בוערות תחשבנה כמו דברים שמצילים מדלקה ולא כמו חומר בערה. מה שאין כן בחתיכה אחת של שעווה, שהפוסקים לומדים שלפי הרא”ש אסור לחתוך אותה, ששם בעיני העולם היא נחשבת כולה כחומר בערה שמחובר עם האש, ולכן נחשב שכולה בוערת. 

ומזה נראה שבנידון שדיברו (עיין מקורות בפניני הלכה יו”ט עמ’ 99 בהערה 7, והרב פראנק אוסר וכך פוסק שש”כ, והרב רבינוביץ’ מתיר) האם לפי הרא”ש יהיה מותר ביו”ט כשרוצים לכבות את הגז – לסגור את הברז הראשי בבלון של הגז. כי גרם כיבוי מתירים ביו”ט, בייחוד לצורך קצת. אך לפי הרא”ש זה לא גרמא המותרת, ולא משנה כרגע אם האיסור לפי הרא”ש הוא דאורייתא, או סתם דרבנן שלא מצאנו לו היתר כמו גרמא שמצאנו היתר. ומהנ”ל נראה פשוט שיהיה מותר גם לפי הרא”ש, כי א”א לומר שבדעת האדם כל הגז שבבלון נחשב חומר הבערה של כל להבה בוערת. אכן, שמעתי לדחות זאת ולקיים דברי האוסרים בסגירת הבלון גם לפי הדרך הנ”ל ברא”ש, כי אמנם לא כל הבלון ייחשב חומר בערה אבל קצת ממנו עכ”פ כן ייתכן שייחשב חומר בערה, ואת זה מכבה.

והנה לפי הדרך הזו ברא”ש ההסתכלות היא שכל חומר הבערה נחשב בוער למרות שהוא עדין לא בוער, ולכן יש לדון על כל דבר האם נחשב חומר בערה או לא. ומה שנחשב חומר בערה, ונוטלים אותו מהמקום שהאש אמורה להגיע אליו, לפי דרך זו זה כאילו מכבה אותו ממה שכעת נחשב כבוער בפועל, כי גרמא אסורה בכה”ג והיה אמור לבעור בעתיד. ויש דוחק גדול בסברא, בהסתכלות הזו על חומר הבערה כבוער כבר כעת, כך שנחשיב את מי שלוקח אותו כמכבה דבר בוער. וגם זה שדנים את המציאות לפי הסתכלות העולם זה דוחק.

ולכן יותר נראה לפרש אחרת ברא”ש, שכל הכיבוי או ההבערה שאסור כאן בגרמא זה הכול דווקא בלהבה שכעת בוערת בפועל, וחומר הבערה באמת לא נחשב בוער כלל, גם אם הוא מה שעתיד להבעיר את האש בדעת העולם. והגרמא היא לקרב את כיבוי הלהבה או להאריך את בערתה ולא מצד חומר הבערה. וא”כ י”ל שהקושיה מהצלת דברים מהדלקה ומטלית שאחז בה האור לא מתחילה, כי שם גם אם יקח משהו שהיה יכול לבעור בהמשך, אין בכך כדי לכבות מהר יותר את הלהבה במקום שנמצאת כעת, אלא בכל אופן כשייגמר חומר הבערה שהאש כעת אוחזת בו הלהבה שם תכבה. ורק שהאש היתה יכולה להתפשט ולהתחדש במקום אחר – ואת זה ביטל כשלקח משם משהו. ואותו דבר בטלית שאחז בה האור, שלגרום לחלק שלא אחז בה האור לא לבעור זה לא מעלה ולא מוריד מבחינת הלהבה בחלק שכן אחז בה האור. ולא דומה לשמן שבנר שנמשך אל הפתילה באופן שאותה הלהבה ממשיכה להתקיים לפי כמות השמן.

ונראה להוכיח כך בדעת הרא”ש ממש”כ שם בסוף דבריו, וז”ל: “ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק”. ולפי הביאור הקודם ברא”ש, שסילוק חומר הבערה הוא כיבוי בחומר הבערה עצמו, היה צריך לומר טוב יותר, לא רק שלא יעזור שחזר והדליק, אלא שלא הדליק כלל, ורק כיבה, כי השמן שנשאר בנר הראשון נשאר כבוי גם אח”כ. אע”כ שהרא”ש מדבר דווקא על הלהבה ולא על חומר הבערה. ועיין לקמן בחלק של איסור כיבוי בדעת האבנ”ז בדעת הרא”ש, ושם כתבנו עוד ראיה ברורה לפירוש הזה ברא”ש.

ולפי”ז נראה להחמיר לפי הרא”ש בנידון של סגירת הברז של בלון הגז, כי אם לא צריך לשקול מה נחשב בדעת האדם חומר בערה, נשארנו עם הענין של המשכת הבערה או קירוב הכיבוי של הלהבה, וזה ודאי יקרה כאן.   

הרמב”ם (י”ב, ב’) מעתיק את הגמ’ ולא מוסיף ביאור. אך בפרק ה’ הלכה י”ב, לגבי שפופרת שעל פי הנר מחדש שמה שאסור לעשות כן הוא לא מטעם כיבוי אם יסתפק מהשמן שבשפופרת, אלא מטעם שהשמן שבשפופרת הוא מוקצה מחמת איסור [ויש כאן דוחק שיש כאן גזירה לגזירה. וקשה לומר כאן את התירוץ הרגיל של גזירה לגזירה שכולא חדא גזירה, כי לפי הרמב”ם תירוץ זה בנוי על כך שבבת אחת גזרו על שתי הפעולות, אך כאן גזירת מוקצה ידועה ממקום אחר, וייתכן מאוד שגם נגזרה בזמן אחר].

ויש כאן ביאור חדש למושג מוקצה מחמת איסור, כי בד”כ מוקצה מחמת איסור שיש בהלכה זה דבר שאסור מחמת איסור כלשהו בטלטול בין השמשות, ואם אדם דחאו בידיים, אז גם אחרי שמסתלק האיסור אסור מדין מוקצה מחמת איסור. ולכן תמיד דנים במוקצה מחמת איסור רק אחרי הסתלקות האיסור, ומדין מיגו דאתקצאי (ולכן גם לפעמים קוראים לו מיגו דאתקצאי סתם), כי לפני שהסתלק האיסור לא שייך לדון מצד מוקצה כי תיפוק ליה מצד האיסור שרובץ על הטלטול אז. אך ברמב”ם כאן כתוב שיש מוקצה מחמת איסור גם בלי איסור שרובץ על טלטול השמן, שהרי אם הרמב”ם לא סובר שיש איסור כיבוי בהסתפקות מהשמן, למה שייאסר לטלטלו. אלא שהרמב”ם סובר שגם דבר שמוכן ומוקצה לעשות בו דבר אסור – וכאן זה לשרוף אותו אחרי שיטפטף לתוך הנר, נחשב מוקצה מחמת איסור.

והנה ייתכן לומר ברמב”ם שהוא סבר כתוס’ או כרא”ש. אלא ששתי הדרכים דחוקות קצת ברמב”ם. אם נגיד שסובר כתוס’, לפחות לפי דרכנו בתוס’, היה צריך לסייג שחייב דווקא אם נוטל כמעט את כל השמן, וברמב”ם ודאי א”א לומר שערבב בדבריו בין האיסור דאורייתא לדרבנן. ואם נגיד שסובר כרא”ש זה אפשרי, אבל דחוק, כי כל מה שהוביל את הרא”ש לפירושו היה הצורך להסביר את המשנה של שפופרת של ביצה על פי הנר, אך הרמב”ם בכל מקרה מסביר זאת לא מצד כיבוי.

ויש אפשרות ביאור אחרת בגמ’, וייתכן שכן סבר הרמב”ם. כי י”ל שבשמן שהוא נוזלי כל טיפה נחשבת בוערת בפועל ממש, כי הכול יחד מתערב ובוער, ואין לך טיפה מסוימת שתוכל לומר עליה שהיא הבוערת ולא טיפה אחרת. ולכן מי שמוסיף שמן מבעיר בפועל, ומי שנוטל שמן מכבה בפועל, ואין מניעה לומר שזה דאורייתא [ואילו בנר של שעווה זה לא יהיה שייך]. והרב אוירבך במאורי אש (פ”ג ענף ה’, ופ”ב ענף ג’) מזכיר סברא זו, ודן למה הרא”ש לא אמר אותה; אך בדעת הרמב”ם אפשר לומר כן. ועיין בריטב”א לביצה כ”ב שהראה שלפחות הרמב”ן הבין ברמב”ם כנ”ל, עיי”ש. והריטב”א שם צ”ע איך הבין, וכנראה למד כרא”ש.

[ועיין בשטמ”ק שאומר מדעתו, ולא בשם אחד הראשונים, שאם לקח שמן מהנר צריך להחזיר אותו כדי לתקן את מעשיו. ונראה ברור שהוא סובר או כרא”ש שהחיוב הוא על גרמא או כמסבירים כך בתוס’ שהחיוב הוא על גרמא ורק השינוי במצב האור הופך את הפעולה לתהליך ארוך ולא לגרמא, ולכן אפשר לתקן את גרם הכיבוי ע”י ההחזרה למצב הקודם. אך בכל מקרה הדין הזה הוא פלא, כי גם אם נקבל שאת הכיבוי אפשר לתקן, מ”מ אחרי שהוציא את השמן מהנר אותו שמן נחשב כבוי בודאי. וא”כ כשיחזיר לנר יגרום להבערה, ויעבור על ההלכה של המוסיף שמן לנר, וא”כ איך אפשר לעשות כן]

ויש להעיר שהמלאכה במסתפק מהנר היא מסתמא משאצל”ג, במיוחד לפי הפירוש שאמרנו ברמב”ם וכן לפי איך שהסברנו את תוס’ שהמלאכה היא עצם ההחשכה של האור. וגם לפי הפירושים האחרים, שלפיהם המלאכה היא הכיבוי הסופי, מסתמא לא מדובר כשמתכוון להדיא לעשות את הפתילה פחם, שהרי מדובר על המסתפק מהשמן שבנר, ומשמע בפשטות שהכוונה היא להשתמש בשמן ולא לעשות את הפתילה פחם. והרב המגיד אומר שהדין הזה שחייב בכה”ג הוא למ”ד משאצל”ג חייב. אלא שלומדים מזה את הגדרים של הבערה וכיבוי בלקיחת שמן גם למ”ד משאצל”ג פטור [ונ”מ שיתחייב במוסיף שמן לנר, או באופן של מלאכה הצריכה לגופה גם בכיבוי. ועיין עוד לקמן בחלק של איסור כיבוי מש”כ בדעת תוס’ בנקודה זו].

השו”ע בסי’ תקי”ד סע’ ג’ פוסק כרא”ש, כי מדבר על אדם שחס על נר שעווה שלא יישרף כולו, ומתיר רק ע”י גרמא של נתינת עפר סביב הנר וכדומה, וגם את זה מתיר רק אם עשה את הגרמא לפי שהנר דלק. והכול משום שפוסק כרא”ש שהשעווה נחשבת בוערת, ומי שעושה עצות למניעת המשך הבערת השעווה אחרי שהנר דולק נחשב כמכבה. והמ”ב מביא בשם כמה אחרונים שחולקים על שו”ע גם לפי שיטת הרא”ש, ואומרים שלתת חול וכדומה סביב הנר לא נחשב שעושה מעשה בנר עצמו ומותר לכן גם לפי הרא”ש כי סו”ס זה גרמא בלבד. והרמ”א שם מביא להקל כתוס’ שמותר לחתוך את הנר (אך לא בסכין, כנ”ל); והמ”ב שם מביא בשם כמה אחרונים שנכון להחמיר כשו”ע. ולפי הרמ”א ודאי יהיה מותר לסגור את הברז בבלון הגז, כיוון שברגע סגירת הברז בבלון לא נראה שום שינוי בהארת הלהבה של הגז.

אח”כ ראיתי שכותבים שכן קורה משהו במציאות, וצריך לבדוק זאת במציאות אם זה באמת קורה גם בסגירת ברז הגז שבבלון. ולעיל כתבנו שלפי הרא”ש והשו”ע המקרה של הגז יהיה תלוי באיך נבאר את שיטת הרא”ש, ולפי הדרך שאמרנו שנראית יותר, צריך לאסור בזה.

הרב אוירבך (מנחת שלמה ח”א סי’ י”ב) סובר כשפ”א הנ”ל בדעת תוס’, ופשוט לו שלא מחייבים על עצם הוספת הארה או המעטתה, ולכן אומר שמצד כיבוי והבערה יהיה מותר להגביר זרם בנורת להט או להוריד זרם, כי כאן לא שייך הטעם של קירוב הכיבוי בסוף. וכמובן שיכולה להיות בעיה של שימוש בחשמל, אך זה לכל היותר דרבנן [לשיטת הרב אוירבך, עיין בסיכום על חשמל. וגם לא ברור שאסור להוסיף או להפחית זרם], והוא בא לומר שלא תהיה כאן הבערה דאורייתא או איסור נוסף של כיבוי [ומשמעות פוסקים אחרים היא שאסור להגביר זרם או להמעיט בנורת להט מצד מבעיר ומכבה].  

ועל מה שפשוט לו כשפ”א יש להקשות מסי’ תק”ב, שהבאנו לקמן בסוף החלק של איסור כיבוי, שרואים שם שיש כיבוי בהמעטת רמת הבערה של עץ שמפרידים אותו מהמדורה, למרות שהוא נשאר בוער.

          ג. איסור כיבוי

כיבוי הוא מלאכה ככל המלאכות, אך בהיותה מלאכה של קלקול צריך למצוא את ההיכי תימצי שיתחייב עליה כמלאכה הצריכה לגופה.

והנה בכיבוי עץ בוער פשוט לכו”ע שיש חיוב, וזהו המקרה הפשוט של מלאכת כיבוי. ובזה כתוב במש’ בדף כ”ט: (ובגמ’ ב-ל”א:) שהמכבה את הנר לצרכים כמו לחסוך בשמן פטור לפי ר’ יוסי, שסובר כר’ שמעון שמשאצל”ג פטור, וחייב רק באופן שמתכוון לעשות את הפתילה פחם. וכך בכל כיבוי של עצים, חייב אם מתכוון לעשותם פחמים, ופטור אם לא מכוון לכך. ואילו לפי המחייבים במשאצל”ג כדעת ר’ יהודה, כתוב במש’ (לפי ת”ק) שחייבים באמת על כל כיבוי של הנר, והטעם הוא שסו”ס במציאות הפתילה נעשית גחלת ויש חיוב גם אם לא מתכוון לכך.

ועיי”ש בגמ’, שכשבאים לומר שר’ יוסי סובר כר’ שמעון כנ”ל, אומרים שמדובר בפתילה שצריך להבהבה, ואז אפשר להבין שמדובר שמכוון להדיא להבהב כמש”כ ברש”י שם, וכנ”ל. והענין של צריך להבהבה פירש רש”י שם שפתילה שכבר דלקה וכבתה נוחה יותר לשוב ולהדליקה מפתילה שלא דלקה מעולם. ויוצא מזה שאם הפתילה כבר דלקה וכבתה פעם אחת לא יהיה חיוב, ומסתמא גם אם יכוון להדיא להבהב ולתקן את הפתילה כי במציאות לא נהיה כאן תיקון חדש.

אך את כל זה היה אפשר לומר גם בדעת מ”ד שמחייבים על משאצל”ג. כי עיקר דברי הגמ’ הם לא האוקימתא שמכוון להדיא להבהב, אלא זה הסבר של רש”י. ועיקר דברי הגמ’ נסובים על גוף הפתילה, לומר שמדובר בפתילה שצריך להבהבה. וזה שייך גם למ”ד משאצל”ג חייב, כי גם לפיו צריך תיקון במציאות, ורק הכוונה איננה משמעותית.

וע”כ מזה שהגמ’ נזקקה לאוקימתא זו רק בדעת מ”ד משאצל”ג פטור, יוצא שלמ”ד משאצל”ג חייב יתחייב על כיבוי של הנר גם אם במציאות הפתילה לא נעשית פחם. וכך מוכח ברמב”ם (י”ב, ב’) שכשמביא את כיבוי הנר לא מחלק בין אם עושה כן כדי לעשות את הפתילה פחם או לצורך אחר, וזה כשיטתו שמשאצל”ג חייב. אבל הוא גם לא מסייג שמדובר בפתילה שצריך להבהבה; אע”כ שסובר שבכל גווני חייב.

וכן מבואר בתוס’ ב-מ”ז: שכיבוי הניצוצות חשיב משאצל”ג, למרות שלא נוצר מהם גחלת אלא רק מעט אפר, לכל היותר.

ויוצא מזה שמהות המלאכה בכיבוי זה לא לעשות פחמים, אלא רק לסלק את האש. והדין נותן כן, כי הכיבוי הוא מלאכה הפוכה להבערה, וכמו בכל המלאכות של סתירה, מהות המלאכה היא סילוק התיקון של מלאכת התיקון ההפוכה להן. ומה שצריך גחלת זה רק כדי למצוא את התיקון במלאכה למ”ד משאצל”ג פטור.

אך אין די בכך, כי הגמ’ ב-מ”ב. וב-קל”ד מחלקת בין גחלת של עץ לגחלת של מתכת, שבגחלת של מתכת אין כיבוי דאורייתא. ויוצא בגמ’ שגם למ”ד משאצל”ג חייב אין חיוב בכיבוי גחלת של מתכת. ורש”י מפרש שהחילוק הוא שבגחלת של מתכת אין היווצרות של פחמים. ואם אנחנו אומרים שכל המלאכה בכיבוי היא רק סילוק האש, והצורך בגחלת הוא רק למ”ד משאצל”ג פטור, כדי למצוא את התיקון בפועל במלאכה – היה צריך להיות שגם בכיבוי גחלת של מתכת יהיה חיוב אם מחייבים על משאצל”ג.

וצ”ל שבאמת למ”ד משאצל”ג חייב לא צריך היווצרות בפועל של פחמים, אבל מ”מ בגחלת של מתכת פטור כי אין במינו היווצרות פחמים. כלומר חייבים למצוא אופן של תיקון שנצרך לגופו במלאכה, שהוא היה במשכן והוא יסוד המלאכה, ואח”כ אפשר לחייב על הפעולה הזו גם בלי לכוון לאותו האופן, כמשאצל”ג; אך אם לא היה אופן של צריכה לגופה בודאי שלא היתה כאן מלאכה כלל. והגמ’ סוברת שיש לחלק לפי חומר הבערה, שאם הוא חומר כמו עץ ששייך בו מושג של גחלת, הרי שיהיו חייבים גם אם בפועל אין כרגע היווצרות של גחלת, כמו בפתילה שכבר הובהבה או בגחלים שהודלקו שוב. ואם זה סוג של חומר שלא שייך בו גחלת – בכל גווני יהיה רק דרבנן כי המלאכה לא הולכת על כזה חומר.

עיין ביראים (סי’ קל”ד, דף קל”ח.) שאומר שהחילוק בין גחלת של מתכת לבין גחלת של עץ הוא שלא היה במשכן כיבוי בגחלת של מתכת. כלומר לפיו לא צריך להגיע לנ”ל ולחלק שגחלת של עץ היא הצריכה לגופה וגחלת של מתכת היא חפצא אחר, אלא מספיק לומר שיש כאן כעין גזה”כ שבזה התורה דיברה ובזה לא. ורק שאם נרצה לחייב על גחלת של עץ נצטרך למצוא את ההיכי תימצי של צריכה לגופה, וזה בעושה גחלת. ונ”מ שלפי היראים גם אם נמצא היכי תימצי של צריכה לגופה בכיבוי גחלת של מתכת, כדלקמן בדעת הרמב”ם, לא יתחייב על זה כי זה לא היה במשכן.

ויש להעיר שלפי הראב”ד שהבאנו לעיל בדברים על יסוד מלאכת הבערה, שאומר שאין דין מבעיר בגחלת של מתכת פשיטא שאין כיבוי, כי החימום של המתכת בכלל לא יוצר אש מבחינת הלכות שבת, עד שנגיד שהמכבה אותה עובר על איסור כיבוי. וכל הדיבור שלנו הוא לפי שאר הראשונים (שרש”י שנזקק לחלק בין גחלת של עץ לשל מתכת מצד היווצרות הפחם הוא אחד מהם) שסוברים כרמב”ם ששייך הבערה בגחלת של מתכת.

אך ברמב”ם עדין קשה, כי הרמב”ם אומר ששייך כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת, ודלא כרש”י. והוא הולך בזה בשיטת הגאונים (רה”ג, בה”ג בסי’ ז’, מוסב על דף קכ”א, ר”ח במקום) שהביאו הרמב”ן ועוד בדף מ”ב., שסוברים שמה שכתוב שמותר לכבות גחלת של מתכת משום נזק הרבים, גם למ”ד משאצל”ג חייב, זה לא בגלל שאין חיוב בכיבוי גחלת של מתכת כמו לפרש”י, אלא שבאמת מותר לעשות איסורי דאורייתא כדי למנוע נזק הרבים, ורק שיש חילוק מציאותי בין עץ בוער שהרבים יודעים יותר להיזהר מפניו כי ניכר בו שהוא חם, לבין מתכת בוערת שפעמים שלא ישימו לב כל כך לסכנה [עיי”ש ברשב”א שמטעים את הסברא, שכיוון שיש רבים שעלולים להינזק, אחד מהם גם עלול להסתכן, ובעצם הוא מחזיר את ההיתר לפיקוח נפש. ואילו ברמב”ן נראה שלומד בדעת הגאונים שנזק של רבים נידון כפיקוח נפש גם בלי חשש מיתה לבסוף, וזה פשט הלשון שם בר”ח; וצ”ע בזה, וצ”ע מה המקור לכך].

בלשון ר”ח לא כתוב משום מה חייב כשמכבה את הגחלת של מתכת. והרמב”ן אומר שחייב משום צירוף, ויש כאן חידוש שיש צירוף גם בסתם גחלים של מתכת ולא רק בכלי, עיי”ש ברמב”ן. והרמב”ן מקשה מכוח זה ממה שכתוב ביומא ל”ד שצירוף בעששיות הוא רק דרבנן, ונדחק לחלק שדווקא מים קרים מצרפים ושם ביומא לא מדובר במים קרים אלא בסתם מים. ודוחק גדול כמובן, כי יוצא שבכיבוי של גחלת ברה”ר מדובר דווקא במכבה במים קרים, וזה חילוק שלא כתוב, וביותר שהגמ’ היתה צריכה לומר שיכבה ע”י מים פושרים ולאו דווקא ע”י מים קרים כדי שהאיסור יהיה דרבנן ולא דאורייתא. ודוחק להמציא שמדובר שהדבר בהול ואין לו אלא מים קרים.

וצ”ע למה הרמב”ן לא מפרש שחייב משום כיבוי כפשוטו, בלי קשר לצירוף. וזה דוקא היה מתאים עם מה שהתחלנו אתו שהכיבוי הוא רק סילוק הלהבה בלי עשיית פחם, וי”ל שזה נכון גם במתכת [ולקמן אחרי דעת הרמב”ם שאומר שחייב משום צירוף וצירוף עצמו חייב משום כיבוי כתבנו סברא למה לא לומר כך, כלומר למה לא יהיה חייב מצד מכבה על הכיבוי שעושה את הצירוף. אבל כאן בדעת הרמב”ן אנחנו שואלים בלי קשר לצירוף אלא מצד כיבוי עצמו, למה לא נגיד שכל סילוק להבה, גם מעל גחלת של מתכת זה כיבוי דאורייתא למ”ד משאצל”ג חייב. ואולי פשיטא לו שגחלת של מתכת חולקת רשות לעצמה כמו שאמרנו מקודם ליישב את רש”י, ונראה לו סברא מוכרחת. וצ”ע עוד]

ומ”מ בר”ח שם לא כתוב משום מה חייב, וגם בה”ג לא כתוב שחייב משום צירוף, ואדרבה משמע שם שזה לא מצד צירוף כי משווה שם באותו משפט בין דעת שמואל על צירוף לבין דעתו על כיבוי גחלת של מתכת, עיי”ש.

והרמב”ם סובר כגאונים הללו, ובאמת מפרש כרמב”ן שחייב כי יש כאן צירוף, אך כותב שכל החיוב בצירוף גופא הוא משום כיבוי. אלא שהרמב”ם מוסיף שחייב רק במתכוון לצרף. ואף ששיטת הרמב”ם שחייבים על משאצל”ג, כתב הרב המגיד המפורסם שם שכיוון שענין הצירוף הוא לעשות כלי, אם לא מתכוון לכך חסר בעיקר המלאכה ופטור גם אם זה פ”ר וגם לפי המחייבים במשאצל”ג. וצ”ל שלמרות שכאן מיירי בגחלת ולא בכלי, מ”מ גוף הסברא שייכת, שהמלאכה לא ניכרת. ומסתבר שהרמב”ם כתב את הענין של כיבוי בלי כוונה לצרף כדי להסביר למה באמת מותר לכבות משום נזק הרבים, וכן למה ביומא כתוב שזה רק דרבנן. ועל זה תירץ שלמרות ששייך בזה כיבוי דאורייתא, אם לא מכוון לצרף אלא משום נזק הרבים חסר במלאכה ומותר עכ”פ מדאורייתא. מה שאין כן בגחלת של עץ שהכיבוי בה מתנהג כמו כל משאצל”ג וחייב, וא”כ אין להתיר גם במקום נזק. וכמובן שהרמב”ם מרוויח בזה שלא נזקק לחידוש הגדול של הגאונים, שקשה להבין אותו, שמקום נזק דרבים מתיר מלאכה דאורייתא.  

ורש”י שלא פירש כרמב”ם שיש כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת, צ”ל שסבר שכיבוי שיוצר צירוף איננו כיבוי הצריך לגופו, כי הכיבוי במהותו הוא הסרת האש. ובגחלת של עץ עצם הסרת האש נותנת את האפשרות לגחלת להישמר כגחלת ולא להפוך לאפר (וכן בפתילה שצריך להבהבה, שכשמסיר את האש מכשיר את השימוש העתידי בה). אך בגחלת של מתכת לא עצם הסרת האש יוצרת את הצירוף, שהרי אם הגחלת תישאר כמות שהיא עד שתצטנן בצורה טבעית, שזה בעצם פעולה של הסרת האש ממנה, לא ייווצר צירוף. וכיוון שהצירוף לא נוצר מכוח הסרת האש עצמה אלא מכוח פעולת המים על המתכת החמה, נמצא שהכיבוי שנוצר כאן הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא שהיא מתלווה לפעולת המים על המתכת [ומש”כ בגמ’ ענין של צירוף, פשוט להסביר שזה דין של מכה בפטיש ולא מכבה].

והרמב”ם יסבור שכיוון שפעולת המים על המתכת תמיד יוצרת פעולה של כיבוי, ואלה לא שתי פעולות שייך להפריד ביניהן, אפשר לקרוא לפעולה הזו כיבוי, והגם שיש כיבוי אחר בגחלת של מתכת שלא ישיג את התוצאה של צירוף אין בכך כלום.

אבל קשה, שכיוון שהוכחנו לעיל שהמלאכה היא עצם הסרת האש ולא יצירת התועלת של פחם, ה”ה בגחלת של מתכת צ”ל שכך תהיה המלאכה. וא”כ כיוון שמצאנו לפי הרמב”ם שיש היכי תימצי של כיבוי דאורייתא בגחלת של מתכת, וא”כ א”א לומר שזה לא בכלל המלאכה כמו שאמרנו לפי רש”י, צריך להיות שכבר כל כיבוי של גחלת, גם בלי התועלת המקורית של צירוף תהיה דאורייתא ככל משאצל”ג לדעת הרמב”ם. וא”כ גם בלא מתכוון לכיבוי, הגם שאין כאן מלאכה של צירוף כמו שהסביר המ”מ שדבר זה תלוי בדעת האדם, מ”מ מלאכת הסרת האש יש כאן ודבר זה לא תלוי בדעת האדם.

ולכן צ”ל שהרמב”ם מודה במקצת לרש”י, ולדעת הרמב”ם הכיבוי של גחלת של מתכת שונה במהותו מהכיבוי של עץ, שבעץ עצם הסרת האש מהעץ יוצרת את הפחמים כי באמת הפחמים כבר בעולם והם רק מחכים שיסירו מהם את האש, וזה הופך אותם למוכנים לשימוש בעתיד בתור פחמים. אך בגחלת של מתכת לא עצם הסרת החום מהגחלת יוצר את התועלת המקורית במלאכת הכיבוי שם, כנ”ל – שהרי אם משאירים מתכת רותחת להצטנן מעצמה לא יהיה צירוף. ומה שיוצר את הצירוף הוא דווקא פעולת הקירור החיובית ע”י המים, שזה הכיבוי בגחלת של מתכת. וא”כ כמו שאמרנו לפי רש”י שגחלת של מתכת איננה בכלל החפצא של המלאכה, כך הרמב”ם יגיד, אך לדעת הרמב”ם היא איננה בכלל החפצא של כיבוי של סילוק הלהבה. אך היא חולקת רשות לעצמה בתור סוג כיבוי אחר, של קירור במעשה חיובי, ולא סילוק האש [דבר שנכון גם בעץ, אך לא מדין הפעולה החיובית אלא מדין שסו”ס גם בכה”ג זה דרך נכונה לסלק את האש]. ולא נוכל למצוא במתכת כיבוי של סילוק הלהבה, כי אין לנו כזה כיבוי במתכת שהוא צריך לגופו, וא”א ללמוד מעץ כי מתכת חולקת רשות לעצמה, כנ”ל. וסובר הרמב”ם (מההכרח בגמ’ כדי להסביר למה מותר במקום נזק רבים, כנ”ל) שהכיבוי החיובי הזה של מתכת חייב להיות בכוונה לכבות, כמו שהסביר הרב המגיד שבלי זה חסר במלאכה, כי אמנם סילוק הבערה זה דבר שקיים בכל מקרה, אך זה לא לב המלאכה בכיבוי של מתכת, כנ”ל, אלא הלב הוא הכיבוי החיובי, ובזה אם לא מתכוון לצרף ולחזק את הכלי, חסר במלאכה. וכיבוי גחלת של מתכת זה תולדה ולא אב, כמו שהרמב”ם אומר, כי באמת סוג הכיבוי הוא שונה. אך מ”מ זה שייך למלאכה כי בסופו של דבר יש כאן כיבוי שיוצר תועלת, הגם שזה עובד באופן אחר.

ועיין באבני נזר (סי’ רכ”ט, בסוף הסימן) שבא להוכיח שכיבוי זה דווקא כשנוצרת גחלת בפועל, ואם לא – אין זה שייך למלאכה. ואולי מדרבנן יהיה אסור, אך עכ”פ מדאורייתא לא, גם למ”ד משאצל”ג חייב. וזה לא כמו שכתבנו לעיל, גם בדעת רש”י וגם בדעת הרמב”ם, שכתבנו שגם כאשר הפתילה כבר מהובהבת וגם כאשר בפועל לא ייווצרו גחלים יש חיוב למ”ד משאצל”ג חייב, כי מהות המלאכה היא סילוק הלהבה ולא עשיית הגחלת. וראייתו של אבנ”ז היא מזה שכתוב שלפי ר’ יוסי שאוסר גרם כיבוי אסור להפסיק בפני הדלקה בכלי חרס חדשים מלאים מים, אך בכלים ריקים מותר. ולכאורה גם בכלים ריקים יש גרם כיבוי, כי סו”ס גורם שהלהבה תכבה מהר יותר. אלא אומר האבנ”ז שצ”ל שכל הכיבוי הוא דווקא באופן שנעשה פחם, והחלק שיישרף עד הכלים הריקנים לא ייעשה פחם (כי הוא יישרף עד שיהיה אפר). מה שאין כן באופן שהכלים מלאים מים, שאז המים יכבו (בגרמתו) את האש בחלק שלפני הכלים, והעצים ייעשו פחם.

והנה את גוף הראיה יש לדחות בפשטות, שגרמא האסורה היא לגרום באופן חיובי שמלאכה תתבצע, ורק שלא עושה זאת באופן ישיר אלא באופן עקיף. אך אם רק מונע את האפשרות של האש להתפשט, ע”י שלוקח משם את חומר הבערה, ולא מכבה את האש באופן חיובי, והאש תכבה מעצמה כשייגמר לה חומר הבערה – זה אפילו לא בגדר גרמא. וכך צ”ל ע”כ גם לפי האבנ”ז עצמו, בדעת הראשונים (כמו הרמב”ם, עיי”ש בדבריו) שהוא מודה שסוברים שא”צ עשיית גחלת כחלק מהגדרת המלאכה. 

אך האבנ”ז שם מוסיף להוכיח זאת בדעת הרא”ש הנ”ל לגבי מסתפק מהשמן שבנר. כי הרא”ש אמר שכל מה שנחשב לחומר הבערה של האש נחשב כבוער כבר עכשיו, ואם מסתפק ממנו זה כיבוי למרות שהדבר נעשה בגרמא, כיוון שפועל בגוף הדבר הבוער. ואת זה כתב הרא”ש בסי’ י”ז בביצה, ומיד אח”כ בסימן י”ח שם הרא”ש מביא את הדין של קינבא שרי, ואומר שם שני פירושים. או שהכוונה היא לחתוך את הפתילה לשם תיקון לאחר שכבה הנר, או שמותר ליטול עץ אחד ממדורה של עצים, כשהעץ המסוים הזה עדין לא בוער [ולפי פירוש זה הגירסא בגמ’ קינסא שרי, כמו שהעירו בזה]. ושואל האבנ”ז מאי שנא ליטול חלק מהשמן שבנר ומאי שנא ליטול עץ אחד מתוך מדורה. וודאי שלא יעזור לתרץ כאן מה שתירצו בדעת הרא”ש לגבי אש שאחזה בטלית או לגבי איך מצילים מהדלקה, ששם מה שעתיד לבעור לא מוגדר בעיני העולם חלק מחומר הבערה של האש; כי במדורת עצים ודאי שכל העצים נחשבים לחומר הבערה של האש, לא פחות משמן שבנר ומשמן שבשפופרת שעל גבי הנר. ועל זה אומר שהרא”ש סובר כמו שאמר האבנ”ז הנ”ל, שכאשר לוקח עץ אחד לא פועל שום כיבוי, כי מה שיבער יבער עד לכלה ולא יהפוך לגחלת, ומה שהציל מעיקרא לא בער ולא ייעשה לכן גחלת, ונמצא שלא כיבה כי לא קירב יצירת גחלת. מה שאין כן בשמן שבנר, שהגחלת שם נעשית בפתילה שתיכבה, ואת הכיבוי הזה הוא קירב ע”י לקיחת השמן.

וכמובן שלפי דברי האבנ”ז הללו אין עוד צורך להגדרה הנ”ל בדעת הרא”ש שדווקא מה שמוגדר בעיני העולם חומר בערה נחשב בוער ומה שלא – לא, כי לפיו במקרים של טלית והצלה מדלקה חסר בעצם המושג כיבוי, ולכן פשוט שלא ינהג שם הדין של הרא”ש. אך הנ”מ לקולא לפי ההסבר ההוא ברא”ש בענין כיבוי הגז כן תישאר נכונה גם לפי האבנ”ז, כי סו”ס גם בכיבוי גז ודאי שלא נוצרת גחלת וזה לא בכלל דברי הרא”ש לפי האבנ”ז.

ועוד מוכרח לפי האבנ”ז, כמו שהוא אומר שם, שלקחת חתיכת שעווה שכעת לא בוערת, מבין כמה חתיכות שעווה שבתוך הנר שאחת מהן בוערת – יהיה אסור, כי לא שייכת בזה הסברא להתיר שהבאנו לעיל, לראות את החתיכה שכעת עוד לא בוערת בתור דבר שלא מוגדר חומר בערה של האש; כי לפי האבנ”ז זו לא השאלה הנכונה, ורק צריך לבדוק האם יש קירוב עשיית פחם או לא, והרי יש כאן.

אך בגוף דבריו צ”ע, גם מהראיה שהבאנו לעיל מזה שהגמ’ נזקקת לאוקימתא של פתילה שצריך להבהבה רק בדעת מ”ד משאצל”ג פטור, וגם מזה שלפיו בפתילה שכבר כובתה פעם אחת, והודלקה שוב, אין מלאכה דאורייתא בכיבויה, וגם לא בדרגה של משאצל”ג, אלא בדרגה של כיבוי גחלת של מתכת (שלא לשם צירוף) שהוא דרבנן רגיל. ולא שמענו חילוק כזה בפוסקים או בגמרות. וכן יצא לפיו שאם אדם מכבה בגד בוער, באופן שהחלק הבוער שבבגד כבר נשחת ולא ראוי למלאכה עוד (להיות פתילה), כמו שנראה שזו המציאות הרגילה בכיבוי בגד בוער – לא יהיה איסור דאורייתא או משאצל”ג.

וכיוון שאת ראייתו מהגמ’ יש לדחות בפשטות כנ”ל, ואת רש”י הסברנו כבר לעיל שמה שצריך היווצרות גחלת זה לא כמו שהבין האבנ”ז שיש כאן תנאי במלאכה, אלא שזה מגדיר את החפצא שבו שייכת המלאכה, כי בו מצאנו את האופן של תיקון במלאכה הזו; נשארנו רק עם הראיה שלו מהרא”ש. והקושיה שלו ברא”ש נכונה לפי ההבנה של כמה אחרונים ברא”ש כמו שהבאנו לעיל שתלוי באם הדבר נחשב בעיני העולם כחומר בערה של האש או לא. ואולי צריך לדחוק לפיהם שהרא”ש הביא את הפירוש הזה של הערוך רק לפי התוס’ שלא מפרשים כמותו את הדין של מסתפק משמן שבנר. אך בכל מקרה תישאר קושיה בדעת הטור שבסי’ תקי”ד פסק כרא”ש, ואילו בסימן תק”ב פוסק שמותר ליטול עץ שעוד לא דולק מהמדורה, עיי”ש.

אך לפי מש”כ לבסוף בדעת הרא”ש שאין כזה חילוק והכול תלוי בהאם הלהבה הראשונה דולקת יותר או פחות, הקושיה לא מתחילה, כי לקחת עץ שעתיד לבעור לא מקרב את כיבוי העץ שכעת כבר בוער.

ולעיל בחלק של מסתפק משמן שבנר הבאנו מהרב המגיד שבאופן פשוט הדין נשנה שם למ”ד משאצל”ג חייב, ולכן יש חיוב גם במסתפק מהשמן שבנר, שכוונתו היא מן הסתם להשתמש בשמן ולא לעשות את הפתילה פחם. ומ”מ זה נ”מ גם למ”ד משאצל”ג פטור, באופן שיתכוון לעשות את הפתילה פחם. אך יש לעיין בדעת תוס’ והרמב”ם, כי בשלמא לפי הרא”ש משכחת לה שיתכוון לעשות את הפתילה פחם בכיבויו, וסו”ס על זה חייב, כי לפי הרא”ש חייבים על הכיבוי הסופי. וכן לפי המסבירים בתוס’ שהחיוב הוא על הכיבוי הסופי יש לומר כך. אך לפי איך שנקטנו לעיל שלפי תוס’ חייבים על עצם ההחשכה של האור גם לפני הכיבוי הסופי, וכן לפי הרמב”ם שחייבים לפיו על ניתוק השמן הבוער (כעת, בפועל) מהלהבה, בלי קשר לקירוב הכיבוי הסופי של הנר, קשה איך משכחת לה בזה צריכה לגופה.

ובדעת הרמב”ם פחות קשה, כי סו”ס יש כאן ניתוק בין הלהבה לבין חומר הבערה (שהוא השמן שבכל מקום בכלי), וזו מהות המלאכה – סילוק הלהבה מחומר הבערה, כנ”ל, וכאן מתחדש שאפשר לעשות זאת גם ע”י סילוק חומר הבערה מהלהבה. וחייבים על כך כי יש אופן במלאכה הזו של סילוק הלהבה מחומר הבערה, שמשכחת לה בתיקון ובצריכה לגופה. אך לפי תוס’ לכאורה אין אופן של צריכה לגופה בהחשכת הלהבה, שסו”ס דבר זה לא יוצר גחלת.

וצ”ל לפי תוס’ שמתחדש כאן שגם החשכת הלהבה דומה לסילוק הלהבה, ומסתבר שזו תולדה ולא אב. ובאמת על התולדה הזו יתחייב למ”ד משאצל”ג חייב הגם שאין אופן שיש בה צריכה לגופה, ומספיק שבאב יהיה אופן של צריכה לגופה.

הרב אוירבך (במנחת שלמה ח”א סי’ י”ב) אומר שפשוט שמותר להסיר גחלת של מתכת מהאש כי לא מכבה אלא רק מונע את המשך היכולת לבעור. ומתוך כך אומר שהיה מקום לומר שמותר לכבות נורת להט כי רק מונע את המשך אפשרות פעולתה. ואומר שלמעשה אסור כי יש לדון את הזרם החשמלי כמו שמן של הנר והולכים בזה לפי מראית העין והרגשת החוש.

ומה שפשיטא לו שמותר להסיר גחלת של מתכת מהאש לכאורה לא פשוט כי בסימן תק”ב בשו”ע סע’ ב’ ובאחרונים ומ”ב שם רואים שאסור ליטול עץ בוער ממדורה, מצד כיבוי. ועיי”ש שהכיבוי שם הוא המעטת האש של אותו העץ הבוער שמוציא מהמדורה, ולא קירוב הכיבוי של שאר המדורה. והסברנו לעיל שלא דומה למסתפק משמן שבנר ששם הדיון הוא על קירוב הכיבוי, או החשכה בפועל מיד, של הלהבה עצמה לפי הרא”ש ותוס’, וזה לא שייך בלקיחת עץ שלא משפיע על הכיבוי של שאר המדורה, וכן לפי מה שביארנו ברמב”ם אין קשר בין הדברים, כי השמן שבנר נחשב בוער בפועל ע”י הלהבה, אך כאן אין קשר בין עץ אחד לשני לענין הבערה. ולכן מה שיש לדון בעץ בוער שמסלקים אותו מהמדורה זה לא בכיבוי המדורה שנשארת בוערת, אלא בכיבוי העץ שלקחו משם [ואה”נ שאם לוקח עץ אחד מעץ אחר וכדומה, באופן ששייך לדבר לפי תוס’ על הפחתת הבערה של מה שנשאר – גם זה שייך, אך כנראה מסתמא מדובר שלוקח עץ אחד ממדורה גדולה כך שהלקיחה לא משפיעה על אור המדורה הנשארת]. והיה מקום לומר אותו דבר לגבי גחלת של מתכת שלוקחים אותה מהאש שיוצרת אותה.

אך כנראה שהרב אוירבך סבר שלא דומה כי עץ יכול לבעור יותר או פחות, לפי הקרבה שלו לעצים אחרים ויחד נוצרת האש. אך בגחלת של מתכת אין קשר בין בערת האש שיוצרת אותה לאדמימות של הגחלת כי אלה שני סוגי בערה שונים. ולכן במציאות הריחוק של הגחלת מהאש לא משפיע על מראה האש שבה [וצ”ע שהרב אוירבך שם לא מתייחס בכלל לסי’ תק”ב הנ”ל].    

אך לכאורה לפי אלה שהסבירו ברא”ש שכל חומר הבערה נחשב בוער ואם מנתקים אותו ממקור האש יש כיבוי בו בעצמו, לכאורה גם בהרחקת המתכת מהאש נגיד כך, שהיא היתה אמורה להמשיך ולבעור, ובעצם הפרדתה מהאש נחשב כמכבה אותה בגרמא האסורה. והרי זה היה אסור גם במתכת שלא בוערת כעת כלל, וכ”ש בבוערת ורק שמתכבית מאליה. אך באמת לפי איך שהסברנו ברא”ש צודק הרב אוירבך שכה”ג לא שייך לכיבוי כי הגחלת של מתכת איננה חומר בערה שמשפיע על האש, ויש משהו אחר שמבעיר אותה והוא לא משתנה בלקיחת הגחלת מהאש.

          ד. גזירה שמא יטה

ראינו שמי שמוסיף שמן לנר או נוטל שמן חייב משום הבערה וכיבוי. ולהטות את הנר כדי שיהיה יותר שמן, או הפוך – זה כמו להוסיף או ליטול שמן, כמו שרואים בפשט הגמ’ בביצה כ”ב. וחכמים תיקנו להדליק דווקא בשמנים ופתילות טובים, באופן שלא יהיה בהם קלקול ויבוא להטות כדי לתקן את אור הנר, וכן גזרו שלא לקרוא לאור הנר שמא יטה.

המשנה בדף י”א. אומרת: “ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראין אבל הוא לא יקרא”. ובדף י”ב הגמ’ אומרת ששתי הפעולות האלה, לפלות את כליו ולקרוא לאור הנר, אסורות שמא יטה את הנר כדי להיטיב את האור. כלומר כל דבר שזוקק עיון אסור לעשותו לאור הנר, ולא רק לקרוא. עוד אומרת הגמ’ שלהבחין לאור הנר בין בגדים שיש ביניהם דמיון אסור, ולעשות כך בבגדים שההבדל ביניהם ניכר – מותר.

עוד אומרת הגמ’ שכיוון שאסרו שמא יטה לא פלוג בגזירה ואסרו גם באופן שהנר גבוה עשר קומות והוא קורא לאורו, אף שודאי לא יטה.

ומאידך אנחנו מוצאים כמה וכמה היתרים לגזירה. המשנה הנ”ל מתירה (לפי איך שהגמ’ מסבירה) לראות ראשי פרשיות לאור הנר (והב”י מסביר, וכך בשו”ע, שכיוון שהזקקנו אותו לראות רק ראשי הפרשיות ומיד להפסיק ולקרוא ע”פ וחוזר חלילה, יש לו בזה היכר ולא יטה), וכן הברייתא (לפי פירוש אחד בגמ’, והוא נפסק להלכה) מתירה לתינוקות לקרוא לאור הנר כי אימת רבן עליהן ולא יטו (האימה היא אימה כללית, שהם לא עושים שום דבר בלי רשות רבם, כי אל”כ מה יעזור כאן שיש להם אימה מהרב; כ”כ רש”י, שלא פושטים יד לשום דבר בלי רשות רבם).

מדקדוק לשון המשנה שמדברת על אדם יחיד, הגמ’ מוציאה שאם שניים קוראים יחד מותר ואין חשש שמא יטה כי אחד יזכיר לשני (אך זה דווקא בקוראים באותו ענין ולא שקוראים בשני עניינים נפרדים). וכן הגמ’ מתירה לאדם חשוב שאין דרכו בחול להטות, לקרוא לאור הנר בשבת.

הראשונים התירו לקרוא בהעמדת שומר (במכל שכן מהדין של קוראים יחד, ששם השומר עסוק בקריאה), בקריאת פרק במה מדליקין, שקורא בו על מה שאסרו שמא יטה, וא”כ ודאי שלא יבוא להטות, וכן התירו בקריאת מחזורים ביו”כ כי אימת יו”כ עליהם בדומה לאימת הרב שעל התינוקות. וכל הנ”ל נפסק בשו”ע.

והאחרונים הוסיפו עוד היתרים, מהרש”ל מתיר לקרוא אם הנר סגור בתוך עששית נעולה (ובתוך עששית לא נעולה ר’ פרץ בטור אוסר, ונפסק בשו”ע), כי הנעילה היא היכר, ולא דומה לנר בגובה עשר קומות, כי שם רק טכנית לא יבוא לחתות אך אין חילוק מהותי שיגרום שלא לחתות. ובסברא זו יש להסביר במכל שכן את שאר ההיתרים בגמ’ לעומת האיסור של גבוה עשר קומות, ששם ההיתרים עוד יותר מובנים לפי”ז כי נוגעים לגברא ולא לחפצא, ויש איזו סברא שלא יבוא לחתות משום מה, כמו שכתב הט”ז ומובא בבה”ל. ומחצית השקל מוסיף שה”ה אם העששית לא נעולה, אלא קשורה בקשר משונה שיזכיר לאדם שלא לחתות. ובה”ל אומר שאם יצמיד לעששית פתק שכתוב עליו שהיום שבת ואסור להבעיר וכדומה, מותר. 

ודעת המ”ב שנר שבחול אף פעם לא רגילים להטותו כדי שידלוק טוב יותר כי חומר הבערה שלו הוא מעולה – אין בו כלל את הגזירה של שמא יחתה, ולשיטה זו כיום לא שייך לאסור בכלל לקרוא לאור הנר כי כל הנרות שלנו עשויים מחומרים מעולים, ואף פעם לא קורה שמטים אותם כדי שידלקו טוב יותר (וגם שמן זית כנראה מזקקים אותו יותר, או שלפחות הפתילה עשויה מחומר טוב יותר). ומובן מאליו במכל שכן שלפי סברא זו מותר לקרוא לאור נורה חשמלית [אם כי בנורה חשמלית שלא שייך בה פעולה אסורה של הבערה יש מקום להתיר גם בלי הסברא של המ”ב, פשוט כי האיסור לא שייך במציאות ומעולם כה”ג לא נאסר עד שנגיד לא פלוג. ועיין בסמוך בענין נורות ששייך להגביר בהם את הזרם].

והחזו”א (מובאת דעתו בספר דינים והנהגות מהחזו”א פ”ט סי”ב) חולק גם על ההיתר של המ”ב בנרות שעשויים מחומרים מעולים, וגם על ההיתר לקרוא לאור נורת חשמל, גם באופן שלא שייך להגביר את הזרם. וברור שסברת החזו”א היא שכל מה שקשור לחפצא שמענו בו לא פלוג כמו שרואים בגבוה עשר קומות, ולכן לא יעזור שיש איכות טובה של הנר או אפילו שבמציאות א”א לחתות (ומסתבר גם שהוא יחלוק על ההיתר של המהרש”ל הנ”ל). אך מ”מ כמה פוסקים והמ”ב לא סוברים כחזו”א, ופשוט שיש לסמוך עליהם, ועוד בגזירה דרבנן. וטעמם שלא שייך בנרות כאלה טובים הלא פלוג, כי הלא פלוג בחפצא הלך דווקא על חפצא כזה ששייך בו שמא יטה.

ודעת הרב עובדיה (חזו”ע ח”א עמ’ רכ”ב) להתיר בשופי קריאה לאור חשמל, מצד שזה לא היה בכלל הגזירה. אך בנר שעשוי מחומר טוב ולא מטים אותו בד”כ הוא אוסר, כמו שמפורש בדבריו בעמ’ רל”א. וטעמו, שחשמל זה סוג אחר לגמרי, ובו לא שייך הלא פלוג, אך נר עם איכות טובה יותר הוא בכלל הלא פלוג.

עוד מביא בה”ל מספר מסגרת השולחן שאם יש אופן שאפשר להגביר את האש כמו בפתילייה, אבל אין סיבה שהאש תדעך ואין רגילות בחול לתקן את האש אלא רק להגביר בשעת הצורך (וזה בנוי על מה שהמ”ב אומר שאם במציאות אין חשש של הטיה מותר, כי לפי החזו”א דל מהכא את האפשרות של להגביר, ויש לאסור בלא פלוג בכל גווני), שמותר באופן הזה לקרוא לאור הנר הזה, כי איסור שמא יטה כדי לתקן את האש הקיימת שמענו, אבל איסור שמא יגביר אש שכרגע דולקת כראוי לא שמענו [ומצאנו כמה אחרונים שסוברים כך גם בגזירת שמא יחתה בשהייה, ולכן מתירים להשהות על אש של חשמל, שהחשש שם הוא שמא יגביר את העוצמה ולא שמא יתקן את האש הקיימת]. ובה”ל אומר שיש לסמוך על סברא זו לצורך לימוד תורה, אך לא בשופי. וכן דעת הרב עובדיה (חזו”ע ח”א עמ’ רל”ז).

ולפי”ז ה”ה בנורות חשמל ששייך להגביר בהן את העוצמה, שלפי המסגרת השולחן יהיה מותר לקרוא לאורן, ולפי בה”ל רק לצורך מצווה. ולכן לפי הבה”ל עדיף להצמיד למתג פתק שכתוב עליו ‘שבת’ וכדומה. ולפי הרב עובדיה הנ”ל שאומר שחשמל לא היה בכלל הגזירה של שמא יטה, גם בנורה חשמלית שאפשר להגביר את עוצמתה מותר לפיו בשופי, עיין בדבריו שם בהערה.

[בדעת הרב אוירבך צ”ע בכמה נקודות בענין זה, כי השש”כ בפרק י”ג מביא בשמו לדמות את הדין של המסגרת השולחן לדין נורה שאפשר להגביר בה את הזרם, כמו שכתבנו, אבל הוא נוקט זאת כהיתר פשוט (לפחות לפי איך שהשש”כ מביא אותו), ומתעלם ממה שהבה”ל אוסר אם לא במקום מצווה (והשש”כ שם בעצמו מוסיף שטוב לעשות היכר, כנ”ל, אך נראה שזו תוספת שלו ולא של הרב אוירבך). ועוד קשה שהבאנו בשמו לעיל בסוף החלק של הוספת שמן לנר שלהגביר זרם בנורה זה לא איסור מבעיר, עיי”ש. וא”כ דל מהכי את ההיתר של המסגרת השולחן, וצריך להיות מותר בכל מקרה. ועל השאלה הראשונה אולי יש לומר שמצרף את זה שי”ל שחשמל לא היה בכלל הגזירה]

עוד יש להזכיר כאן מחלוקת האחרונים האם דיני קריאה לאור הנר נאמרו דווקא לאור נר עם שמן, או גם לאור נר שעווה. הגהות אשר”י מסתפק בזה, וצדדי הספק שלו הם האם זה בכלל הלא פלוג של גבוה עשר קומות, או שכיוון שלא שייך בו הטיה כלל אין לאסור בזה, וזה לא בכלל הגזירה מעיקרא. והמ”ב מביא בשם א”ר והגר”א שחולקים על הג”א ואומרים שבמציאות שייכת גזירת שמא יטה גם בנר שעווה, וכך כתוב במלחמות תחילת פרק במה מדליקין (וכנראה הכוונה היא שבמציאות אפשר לקרב חלק גבוה יותר בשעווה ללהבה עי” הטיה).

והב”י כתב שודאי שיש לאסור, כי הגם שלא שייך שמא יטה שייך שמא ימחוט ויחתוך ראש הפתילה. והוא לא מביא, אבל סברא זו כתובה ברמב”ן הנ”ל במלחמות, שבנוסף למה שכתב ששייך שמא יטה כתב ששייך שמא ימחוט. ועל סברא זו פקפקו האחרונים כי זה לא איסור דאורייתא אלא לכל היותר כיבוי בגדר משאצל”ג, ומי אומר שלכזו רמה של איסור גזרו גזירת שמא יטה [וצ”ע למה לא מקשים ביותר מזה, שמי אומר שחז”ל חששו שיעשה כן בכלל. וי”ל שזה פשוט להם בסברא שיעשה כל טצדקי לתקן את האור בשווה, ואין הבדל בין הטייה או למחוט, אם סו”ס זה יעזור לו. ואם חז”ל גילו לנו שיש לחשוש שמא יתקן את האור באיסור, כלול בזה כל אופן של תיקון. ועיין כעין זה בקיצור בחזו”ע עמ’ רכ”ה]. והמאמר מרדכי אומר שהמחיטה אסורה משום מבעיר ולא משום מכבה, וא”כ זה דאורייתא. ומ”מ המג”א גם לשיטתו שזה משום כיבוי, מסיק להקל רק במקום צורך כי י”א שמשאצל”ג דאורייתא (ומשמע שזו היא ג”כ מסקנת המ”ב).   

ויש לשאול כאן שאלה כללית, שנוגעת להרבה מקרים בהלכה, ואצלנו רואים זאת בצורה חריפה, מתי אומרים שחז”ל תיקנו ואין לנו אפשרות לבטל את התקנה הגם שהטעם לא שייך מאיזו סיבה, ומתי אנחנו אומרים שאפשר לבטל את התקנה מכל מיני סברות שלפיהן הטעם לא שייך, כמו שרואים אצלנו הרבה חידושי סברות כאלה בראשונים ובאחרונים. והתורת חסד בסי’ י”ז דן בזה באריכות, ושם בס”ק ה’ אומר כלל, שכאשר אנחנו מוצאים שחז”ל בעצמם חילקו בגזירה והבחינו בין המקרה הרגיל שאסרו לבין מקרים שבהם הגזירה משום מה לא שייכת ולכן התירו, בגזירה כזו גם לפוסקים הרשות נתונה להוסיף עוד חילוקים כאלה מסברתם, עד שגם אם המציאות תורה שהגזירה לא שייכת כלל, יהיה אפשר לבטלה. אך אם חז”ל עצמם לא עשו חילוקים כאלה בגזירה, רואים שעשו לא פלוג בגזירה.

ולפי דרכו נגיד גם בנידון דידן, שאצלנו חז”ל עשו כמה וכמה חילוקים שבהם טעם הדין לא שייך ולכן לא גזרו, ולכן הפוסקים הרשו לעצמם גם כן להוסיף עוד היתרים. ובאמת במה שחז”ל עצמם אמרו שיש לא פלוג – בחפצא של הנר, בזה באמת לא התירו, אא”כ נוכל לומר שאותו חפצא לא היה כלל בכלל הגזירה, כנ”ל.

          ה. גרם כיבוי

הגמ’ בדף ק”כ מתירה לגרום לכיבוי. ועיין בבה”ל ב-של”ד שבכל הנידון של גרמא אין משהו מיוחד לכיבוי, אלא ה”ה שההיתרים של גרמא נוהגים גם בדאורייתא. וכן לאידך גיסא, רואים בפוסקים שכשאסור, אסור גם בדרבנן רגיל, כלומר ולא רק במשאצל”ג כמו כיבוי, שאנחנו מוצאים כמה פעמים שמשאצל”ג חמור מסתם דרבנן. ולכן לא כאן המקום לעסוק בגדרי גרמא ובמחלוקות הפוסקים בענייני גרמא. אבל בכל זאת יש כמה הלכות של גרמא שנוגעות דווקא לכיבוי.

יש כמה דוגמאות של כיבוי בפ”ר שיוצאות מהגמ’ והראשונים ב-ק”כ:, ונפסקות בשו”ע ב-רע”ז. אסור לפתוח דלת אם יש רוח מצויה שתיכנס ותכבה נר שסמוך לפתח. אסור לפתוח דלת שיש עליה נר שמן, כך שהזזת הדלת תזיז את השמן. אסור לפתוח דלת שמאחוריה יש נר, באופן שנקישת הדלת תכבה את הנר. וכן אסור לפתוח דלת באופן שהפתיחה עצמה של הדלת, ע”י הרוח שנוצרת מתזוזת הדלת, תכבה את הנר.

ושם בגמ’ כתוב שליבוי מדורה מצריך רוח שאינה מצויה, וגזרו שלא לפתוח את הדלת בפני מדורה גם אם כעת מנשבת רק רוח מצויה, גזירה שמא יפתח גם כאשר תנשב רוח שאינה מצויה. ורואים מזה שגוזרים כאן גזירה שיש כאן איסור דאורייתא בפתיחת הדלת. ור”ח שם במקום מסביר ע”פ הגמ’ בב”ק ס’ שמלאכת שבת שנעשית ע”י רוח היא מלאכת מחשבת וחייבים עליה. ואף שכאן לא עשה פעולה אלא רק הסיר מונע, אמרו האחרונים שמ”מ ברור שחייב בכה”ג ואין זה גרמא אלא מעשה בידיים, כמו שרואים בסנהדרין ע”ז על מי שפתח את הסכר ואשקיל בידקא דמיא, שזה נחשב כוח שלו. וגם כאן הסיר את המונע שהוא הדלת ונתן רוח לפרוץ, והדבר נחשב כמעשה ולא כגרמא.  

נקודה נוספת שלמד המג”א (תקי”ד, י’) מהגמ’ הזו היא שיש כאן עיקרון שגוזרים בפתיחת הדלת היתר אטו איסור. ומתוך כך אומר המג”א שאם נמצא נר קרוב לפתח באופן שאם תנשב רוח מצויה היא תכבה אותו בפ”ר, ואדם רוצה לפתוח את הדלת כאשר לא מנשבת רוח, שאסור לעשות כן גזירה שמא יפתח כאשר תנשב רוח מצויה. והדברים ק”ו, ומה רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, שזה מקרה לא שכיח, גזרו חכמים, כ”ש שאטו רוח מצויה שזה מקרה מצוי שיגזרו.

והוא חולק בכך על הרמ”א שם ב-תקי”ד בשם מהרי”ל שאומר שלהניח נר במקום שתכבה אותו הרוח אח”כ, וכעת אין רוח – מותר מצד גרם כיבוי (שרוה”פ מתירים ביו”ט עכ”פ). וטעם המהרי”ל והרמ”א הוא כנראה שיש צד הפוך, לומר שמקרה שאין רוח כלל אטו מקרה שיש רוח לא גוזרים כי יש חילוק ברור בין המקרים ולא יטעה. אך רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה גזרו כי אדם מועד לטעות ולהחליף בין המצבים.

וכן מביא הבה”ל שהמטה יהודה חולק על המג”א, וטעמו של המטה יהודה שלגזור באין רוח כלל דומה לגזירה לגזירה כי הגזירה המקורית היתה רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה. וצ”ע בזה, כי סו”ס הגזירה באופן שאין רוח אטו כשיש רוח זה רק גזירה אחת ובמקרה הזה אין צורך להגיע לרוח שאינה מצויה. אך מ”מ הטעם הנ”ל שכתבנו נראה נכון.

והאורחות שבת אומרים (עמ’ תס”א) טעם אחר ליישב את הרמ”א, שכל מה שאנחנו מוצאים את הגזירה של חז”ל זה ביחס למדורה ששם אדם מרוצה בליבוי המדורה, ושייך לגזור שמא יפתח את הדלת גם בזמן שמנשבת רוח שאינה מצויה. אך בנר אדם לא רוצה שיכבה, ורק שחז”ל אסרו כאן גם בפ”ר דלא ניחא ליה.

וצ”ל לפי תירוץ זה, שאע”פ שהרמ”א עצמו מדבר באופן שאדם רוצה שיכבה הנר, מ”מ הרגילות היא בד”כ שאדם לא רוצה בכיבוי הנר, ורוצה בליבוי המדורה. ולכן חז”ל לא גזרו לגבי נר וגזרו לגבי מדורה, ואחר שלא גזרו בנר (כשאין רוח אטו כשיש רוח מצויה) גם אנחנו לא נגזור אטו המקרה הפרטי הזה של הרמ”א באופן שאדם רוצה לכבות את הנר.

עוד יש ליישב שגזרו במדורה ששם האיסור הוא דאורייתא של הבערה, וא”א ללמוד מזה לגזירה כזו בדרבנן – כיבוי הנר שהוא רק משאצל”ג כי לא מתכוון לעשות גחלת, וגם עצם הכיבוי כאן לא ניחא ליה.

והבה”ל עצמו מסכים למג”א ולאו מטעמיה, כלומר לא מצד גזירה כשאין רוח אטו כשיש רוח, אלא מצד שבכל רגע עלולה לנשב הרוח, וא”כ ייתכן שממש בעת שיניח את הנר יכבה אותו בידיים ולא בגרמא, ומדמה זאת לגזירה שנזכיר בהמשך בעז”ה – שלא לשים כלי עם מים שיפלו לתוכו הניצוצות מהנר [אך צ”ע שבמ”ב כשהוא מביא את המג”א מכניס את הטעם הזה בדברי המג”א גופו, וכן במ”ב ב-רע”ז. ובמג”א מבואר שאף שמזכיר את הענין שהרוח מנשבת בכל רגע, מכל מקום זה לא עיקר טעם האיסור לפיו, אלא זה רק חלק מהק”ו שבא להראות שאם גזרו רוח מצויה אטו שאינה מצויה כ”ש שיש לגזור אטו רוח מצויה, שהיא מנשבת כל הזמן]. ובמ”ב ב-רע”ז כותב שאפשר להקל במקום הדחק [וצ”ע שקצת סותר לדבריו ב-תקי”ד בבה”ל ששם מסכים עם מג”א לאסור]. והרב עובדיה מקל.

בכל איסורי כיבוי הנר ע”י הרוח, כתב השש”כ בפי”ג ששינוי צורת הלהבה ע”י רוח חלשה שאין בכוחה לכבות את הנר, מותר.

המשנה בדף מ”ז: אומרת שאסור לתת כלי עם מים לקבל ניצוצות מהנר. והברייתא שם אומרת שגם מע”ש אסור לעשות כן, כי הוא מקרב את כיבויו. וזה שאסור מע”ש זו גזירה אטו שבת, אבל הראשונים שאלו למה בשבת עצמה זה לא נחשב רק כגרם כיבוי ומותר. וגם אם גרם כיבוי אסור מדרבנן, מ”מ לא מסתבר לגזור לזה גזירה ואפילו מע”ש, כמו שהגמ’ אומרת שגם אם נרצה להסביר את הברייתא כר’ יוסי (שאוסר מדרבנן ולא מדאורייתא, כמו שמוכח בגמ’ שם ב-ק”כ:) עדין יקשה איך גזרו ע”ש אטו שבת.  

והתוס’ אומרים שחששו שמא יקרב את הכלי עם המים לניצוץ או שמא בתוך כדי שנותן מים יכבה בתוכם ניצוץ באופן שיהיה כיבוי בידיים ממש. ודווקא כאן גזרו ע”ש אטו שבת, דבר שאנחנו לא מוצאים במקומות אחרים, אדרבה – כתוב שהכול מותר בד”כ עם השמש; משום שלא נראה לאדם שיש כאן מעשה אסור, ולכן יותר יבוא לעשות כן בשבת ועלול להגיע למצבים האסורים ככיבוי גמור, כמו שתוס’ אמרו.

עוד מעירים תוס’ שגזרו כאן למרות שהכיבוי כאן זה איסור דרבנן כי זה רק משאצל”ג. ויש לבאר שזה משום שדרבנן של משאצל”ג חמור יותר מסתם דרבנן. אך הנקודה האחרונה לא כתובה להדיא בתוס’, ויש לפרש בדבריהם שמשום מה היה נראה לחז”ל לגזור יותר במקרה שלנו, לאו דוקא מתוך שהוא משאצל”ג. אך צ”ב עוד שסו”ס לא גוזרים גזירה לגזירה והיה צ”ל שכולא חדא גזירה. ואם נגיד שלמשאצל”ג באופן עקרוני אפשר לגזור גזירה – יובן.

ובדעת רש”י תוס’ מסבירים שגם הוא מתכוון לדבריהם. אך זה דוחק בדבריו כי הוא אומר שזה שנתן המים תחת הנר (בשבת) מכבה ממש הוא. ואולי יש לבאר ברש”י ע”פ דברי הרא”ש בביצה שאומר שהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה למרות שברגע ההסתפקות אין כיבוי בפועל אלא רק לאחר זמן, וזאת כיוון שהוא מפריד בין חומר הבערה לאש, ומי שעוסק בחומר הבערה עצמו ובכל משפיע על האש – חייב למרות שהתוצאה תקרה רק מאוחר יותר, וזה לא גרמא. ועל אותה דרך ייתכן לומר גם שהמקרב בין המים לבין האש, שזה סוג של כיבוי חיובי (להבדיל מהכיבוי של הסרת חומר הבערה מהאש שעליו דיבר הרא”ש), גם כן עוסק בדבר המכבה עצמו ולא הוי גרמא [ואף שהתוס’ רא”ש כאן בשבת לא כתב כרש”י, י”ל או שהעתיק את התוס’ ולא חידש כאן מה שחידש בביצה, או שמחלק בין הפרדת חומר הבערה מהאש לבין קירוב מים לאש. אך בכל אופן ייתכן לומר ברש”י גם את התוספת הזאת].  

ואח”כ מביאים התוס’ בשם ר”ת ור”ח שמחלקים בין גרם כיבוי שנעשה ע”י המים עצמם לבין גרם כיבוי שנעשה ע”י החביות שבתוכן יש מים. אך צ”ע מה כוונת תוס’, כי סו”ס גם אם זו גרמא האסורה, זה צריך להיות בדרגת האיסור של ר’ יוסי, שזה גזירה, ועל זה הגמ’ אמרה שלא ייתכן לגזור ע”ש אטו שבת לכזה איסור דרבנן רגיל. ואולי יש לדחוק שהאיסורי דרבנן של ר’ יוסי ושל רבנן אינם דומים, כי האיסור דרבנן של ר’ יוסי הוא שמתוך שאדם בהול על ממונו, אם תתיר לו לכבות בגרמא יבוא לכבות בידיים. והאיסור לפי רבנן הוא כנראה שזה מיחלף בכיבוי גמור כי הוא מאוד דומה לו. ואולי נראה לגמ’ לגבי האיסור של ר’ יוסי שהוא רחוק יותר, ולגבי האיסור של רבנן י”ל שהוא קרוב יותר כי זה דומה למלאכה עצמה. ודוחק כמובן, וגם י”ל סברא הפוכה ממש, שהגזירה של ר’ יוסי קרובה יותר, ולכן צ”ע בזה.

[היה אפשר להסביר שהכוונה בחילוק הזה היא למה שאמרנו בדעת רש”י, אלא שתוס’ לא פירשו כך ברש”י. אך נראה בתוס’ שהם מתכוונים שיש כאן איסור דרבנן ולא דאורייתא, ועוד שאם זו כוונתם למה לא פירשו כך כבר ברש”י]

ושאלו הראשונים איך נהגו העם להוסיף מים תחת השמן בעששית.

התוס’ מתרצים שכל הגזירה כאן שלא לתת מים אפילו מע”ש היא דווקא באופן שהמשנה מציירת שרוצה בכיבוי הניצוצות, אך הסיבה ששמים מים תחת השמן היא רק כדי להגביה את השמן ולא כדי לכבות, ובזה לא גזרו.

וצ”ב קצת בסברא זו, כי סו”ס יכול לעשות כך בשבת, ויכול בפועל לכבות במעשיו כמו שתוס’ הסבירו את הגזירה, וא”כ מה לי אם מתכוון לכבות או לא, הרי הגזירה לא היתה שמא יבוא לכבות בכוונה בידיו. וכנראה שהכוונה היא שכאשר יש לו מגמה כללית לכבות, בלי לשים לב יעשה פעולות של כיבוי בידיים, אך אם כוונתו הכללית איננה לכבות, גם אם יוסיף מים בשבת, ודאי ישים לב ולא יבוא לידי פעולות של כיבוי אפילו בטעות.

ראיה לדבריהם אומרים תוס’ שאם תגיד שגם במקום שלא מתכוון לכיבוי גזרו, איך מותר להדליק נר בכלי עם שמן, והרי הניצוצות נכבים בתוך השמן.

הרא”ש אומר (וכן הביא הטור בשם רב נטרונאי) שהניצוצות שנופלים לתוך המים זה פעולה של כיבוי, אך מים שנמצאים מתחת הנר לא מכבים את האש, אלא האש מפסיקה ממילא, כאשר נגמר השמן. ולגבי ההוכחה של תוס’ מזה שאפשר להדליק בכלי עם שמן, אומר הרא”ש שזה לא מטעם ששם לא מכוון לכיבוי, אלא שאין לגזור שמא ייתן שמן בשבת כי השמן ניתן באותו כלי עם האש ובכה”ג יש חיוב של הנותן שמן בנר, וזה ודאי אדם לא יבוא לעשות בשבת, ולא גזרו לכך גזירה, כמו שלא גזרו בשאר המלאכות והתירו להתחיל אותן מע”ש.

דעה שלישית היא דעת הרמ”ה (שמביא ר’ ירוחם, ומובא בב”י) וסמ”ג (שמובא בד”מ) שאומרים שלשים מים תחת הנר זה נקרא כיבוי בידיים, אך לשים מים תחת שמן זה כיבוי בגרמא, והגם שיוצא ברמ”ה לאסור בתוך שבת [וצ”ע אם זו סברא מיוחדת לכאן או שאוסר כל גרמא שלא במקום צורך כמו ר’ יואל והרמ”א ב-של”ד], מ”מ מע”ש יש להתיר. והסברא היא שאותה פעולה שעושה מע”ש צריך לבדוק אם כשיעשה אותה בשבת זה יהיה מעשה בידיים או לא. ונתינת מים תחת שמן, גם אם יעשה זאת בשבת, זה יהיה רק גרמא ולא יגיע למעשה בידיים שתיארו התוס’, של קירוב הכלי עם המים אל הניצוץ הנופל, ולכן מותר עכ”פ מע”ש. והגם שייתכן שתוך כדי מילוי המים ייפול ניצוץ וייכבה, מ”מ ברור שהסיכוי לכך פחות בהרבה מאשר אם סתם מניח כלי עם מים תחת הנר, וגם בכלי עם מים לקבל את הניצוצות מסתמא שם כמות מים מרובה מאשר הכמות שמוסיף מתחת השמן, כך שיש פחות סיכוי לכיבוי תוך כדי השפיכה עצמה לתוך השמן. 

דעת החזו”א (ל”ח, ח’) שבעצם אין כאן מחלוקת מציאותית (האם הנר כבה ככלות השמן או שרק נגמר לו חומר הבערה) בין הרא”ש לראשונים אחרים, וכל אחד מדבר באופן אחר. הרא”ש מיירי בפתילה זקופה שלא צפה על השמן, ובה המציאות היא שהשמן כלה מעצמו ואין כיבוי ע”י המים. וראשונים אחרים מיירי בפתיל צף, כך שכאשר הוא מגיע לתוך המים, עוד לפני שהשמן כלה – הוא נופל לתוך המים וכבה ע”י המים באופן חיובי [ועיין לקמן מש”כ עוד בזה]. ומסתבר שהוא בא להרוויח שלא תהיה מחלוקת מציאותית בין הראשונים בזה. אך לכאורה מסתימת כל הראשונים והפוסקים לא נראה שכל אחד מיירי במציאות שונה, וגם מסתבר שכולם הדליקו בדרך דומה. וגם הטור, למשל, מביא גם היתר של לא מתכוון לכיבוי וגם את ההיתר של הרא”ש בלי לציין שעובר לדבר על סוג פתילה אחרת. ולכן מסתבר יותר שהפוסקים למדו שחולקים כאן על הרא”ש גם בפתיל שאינו צף, ונחלקים כאן בהגדרה, האם הבאים כאחד הזה של כילוי השמן וההגעה ממילא למים נידון ככיבוי חיובי של המים או ככיבוי ממילא בגלל שכבר אין חומר בערה.

השו”ע (ב-רס”ה) מביא את ההיתר של תוס’ שכל שלא מתכוון לכיבוי מותר, והרמ”א מביא את ההיתר של הסמ”ג, שכיוון שהכיבוי נעשה בגרמא מותר. והבה”ל מזכיר את הרא”ש, שלפיו המדד הוא האם הכיבוי נעשה ע”י המים או ע”י שהשמן כלה ואז האש נכבית מאליה.

היתר נוסף שמביא הד”מ הוא האו”ז שאומר שהאיסור הוא דווקא כאשר קודם מדליקים ורק אח”כ מוסיפים מים, אך אם קודם מוסיפים מים ורק אח”כ מדליקים מותר (מע”ש). והסברא היא שבכך מתרחקים יותר מטעם הגזירה, כי לו היו עושים כך בתוך שבת לא היינו מגיעים לפעולת הכיבוי שתוס’ תיארו בזמן נתינת המים. וכמו שהמג”א אומר, משמעות סתמא דהפוסקים לא כמותו, ואם היו סוברים כמותו היו מתרצים כך את המנהג כי מסתמא קודם שמים מים בשמן (או שמן במים) ורק אח”כ מדליקים. ולכן מסיק המג”א להחמיר בזה ולא לסמוך על האו”ז, ומובא בבה”ל.

עוד היתר כתוב בכלבו (סי’ ל”א), שכל האיסור הוא דווקא בציור של הגמ’ שהכלי עם המים הוא כלי אחר ולא שהמים ניתנים בתוך הכלי של הנר הדולק. אך בתוך הכלי של הנר הדולק אדם לא יבוא לתת מים בתוך שבת, כי הוא נזהר מלגעת באופן כללי בכלי שיש בו נר דולק (כנראה לפחות מצד מוקצה, או מצד חשש שמא ההתעסקות הזו תגרום לכיבוי).

והנה המג”א כתב שאסור להדליק נר שעווה בתוך כלי עם מים, באופן שכשהלהבה תגיע לגובה המים הנר יכבה, כי לכל הפירושים הנ”ל של הראשונים זה אסור; כיוון שמתכוון לכיבוי ואין כאן שיהוי של גרמא, וגם אין כאן את סיום כילוי חומר הבערה אלא המים מכבים את האש להדיא. אך הא”ר (רס”ה, י’) והח”א (ח”ב כלל ה’ סע’ כ”ב) אומרים שבמקום צורך יש לסמוך על הכלבו ועל האו”ז הנ”ל ולהתיר [הא”ר בא ליישב מנהג, והח”א בא להתיר במקום צורך], וכן פוסק מ”ב.

והחזו”א שהובא לעיל אומר שלהדליק נר שמן עם פתיל צף ושם מים תחת השמן, לפי ההיתרים של אינו מתכוון לכיבוי ושל גרמא יהיה מותר, אך לפי הרא”ש יהיה אסור, כי פשוט לחזו”א כנ”ל שהמציאות היא שכאשר השמן קרוב לסופו הפתיל צף נופל לתוך המים וכבה, והשמן לא כלה.

ואמנם שבכל אופן ודאי שא”א לאסור באופן זה, כי לפי השו”ע והרמ”א זה בסדר, והם לא הביאו כלל את הרא”ש, אך בתור חומרא יש מקום לחשוש לרא”ש. אך צ”ע אם המציאות היא ברורה כמו שהחזו”א מתאר אותה או שגם בפתיל צף כלה השמן לפעמים (ומסתבר שאם לפעמים כלה ולפעמים לא, לא נחמיר כאן, וצ”ב קצת). וייתכן גם שגם אם נשאר שמן יהיה מותר לפי הרא”ש כי ייתכן שהמציאות היא שתחתית הפתילה נרטבת במים באופן שלא נמשך השמן למעלה, וכך הלהבה נכבית, אך מ”מ אין כאן כיבוי חיובי אלא כעין הכיבוי של טלית שאחז בה האור ומרטיבים את חלקה השני במים שזה מפורש להיתר ונידון ככילוי חומר הבערה ולא ככיבוי חיובי (עיין שם בתוס’ ב-מ”ז:).

[ויש להעיר שכמו שיש צד חמור בדברי הרא”ש, לפי החזו”א, כך יש בזה צד קל לפי המג”א, כי מג”א אומר שלפי הרא”ש מותר לתת מים בשמן שבנר גם בשבת עצמה ולא רק בע”ש, כי אין כאן גרם כיבוי כלל. ולראשונים אחרים אסור כי סו”ס יש כאן גרם כיבוי בתוך שבת, וזה אסור לפי הרמ”א ב-של”ד גם אם לא מתכוון לכיבוי. והא”ר חולק עליו, כי סו”ס ייתכן שתוך כדי נתינת המים יכבה את האש. והמג”א שלא חשש לזה אף שסברא זו כתובה בתוס’, שיכול לכבות ניצוץ תוך כדי השפיכה של המים, אולי סבר שרק בצירוף החשש השני שיקרב את הכלי עם המים לניצוץ גזרו, וכאן הדבר הזה לא שייך]

ומסתבר שלשים נרוני-שעווה בתוך צלחת עם מים כדי למנוע שריפה יהיה מותר, כי כאן אין בכלל את הגזירה של חז”ל של מים תחת ניצוצות כי אין אצלנו במציאות ניצוצות, וא”כ לא שייך החשש של כיבוי הניצוצות תוך כדי נתינת מים בשבת. ורק מה שנשאר זה לשאול האם האפשרות שהנר יפול או תקרה איזו תקלה ואז כן נרצה שהמים ששמנו יכבו את הנר – האם זה דומה לרצון לכבות ניצוצות. אך בזה י”ל שאין לחשוש לגזירה כמו שתוס’ הציגו אותה, כי בזמן מילוי המים ודאי אין סיבה לומר שיכבה את הנר. וחוץ מזה שלא שמענו חשש כזה, ניתן גם להוכיח זאת מזה שמג”א מתיר אפילו לשים שמן בתוך הנר באמצע שבת לפי הרא”ש, כנ”ל, וגם א”ר שחולק עליו חולק רק בתוך שבת ולא מלפני שבת. אז רואים שלא חוששים לכיבוי הנר עצמו במה שנותנים מע”ש.

לעיל הזכרנו את סברת הרא”ש (בביצה) שמי שמפריד בין חומר הבערה לבין האש, הגם שבפועל ייקח זמן עד שתכבה האש מכוח מעשיו – מוגדר כמעשה בידיים ולא כגרמא. והתוס’ שם חלקו ואמרו שרק אם קורה משהו מיד נחשב מעשה בידיים. והנ”מ האם מותר לקצר נר של שעווה (אם כי בסכין אוסרים מצד תיקון מנא). ולהלכה נחלקו בזה השו”ע (ב-תקי”ד) שפוסק כרא”ש, והרמ”א שפוסק כתוס’. ומ”ב מביא שנכון להחמיר כשו”ע.

אך בתוך שיטת הרא”ש עצמה יש מחלוקת, שהשו”ע מביא שאם בכ”ז רוצה שלא יבער כל הנר ייתן עפר וכדומה סביב הנר וזו גרמא. אך השו”ע אומר שיעשה כן דווקא לפני שהנר דולק, כי אם יעשה אחרי שהנר דולק זה נחשב שפועל בדבר הדולק עצמו ואסור לפי הרא”ש. והמ”ב מביא בשם הגר”א ועוד כמה אחרונים שחולקים וסוברים שבכה”ג גם הרא”ש מודה שזה רק גרמא ויהיה מותר גם בעוד שהנר דולק, וטעמם שסו”ס אין כאן הפרדה בין חומר הבערה לבין האש, שזהו המדד לפי הרא”ש [את כל זה כבר הבאנו לעיל בקצרה בחלק של נתינת שמן לנר והסתפקות ממנו]. ומסתבר בזה שגם אם יבוא אשכנזי לחוש לשו”ע כמו שאמר המ”ב, מ”מ לפרט הזה שהוא מחלוקת בתוך מחלוקת ודאי א”צ לחוש.

והנה הט”ז מחדש שבכלל ההיתר לשים דבר המכבה סביב נר שעווה הוא גם לתחוב את הנר בתוך מים, וכותב על כך שבמקום צורך קצת יש להקל. וטעמו להקל רק במקום צורך קצת הוא שאמנם מצד דברי הרא”ש נראה שמותר כי זה דבר חיצוני לחומר הבערה (ודלא כשו”ע), אך מ”מ מכלל גרם כיבוי לא יצאנו (והוא מדבר על תחיבת נר דולק), ור’ יואל סובר שמותר לגרום כיבוי רק במקום הפסד או צורך גדול אחר (כמו שנפסק ברמ”א ב-של”ד). ואם מניח את הנר בתוך חול מותר גם לפי ר’ יואל כי אין בכך כיבוי ממש אלא רק מניעת המשך הבערה. אך במים זה גרם של כיבוי ממש, ולכן חושש לו. אך כיוון שר’ יואל הוא דעת יחיד, חושש לו רק באם אין צורך כלל, אך אם יש קצת צורך מתיר.

אך הבה”ל מביא כמה אחרונים חלקו עליו, שכן דבר זה אסור מצד הגזירה של סי’ רס”ה, שאסור לתת מים לקבל ניצוצות מהנר, ואסור אפילו בע”ש, כנ”ל.

והט”ז כנראה סבר כהיתרים של האו”ז או של הכלבו הנ”ל ולכן לא חשש לגזירה הזו, וצ”ע שלא מזכיר זאת כלל. אך בכל אופן כנראה שכך צ”ל בדעתו, על דרך מש”כ לעיל בשם א”ר וח”א. ובכל אופן גם הא”ר והח”א הנ”ל לא מסכימים לט”ז כאן, כי הט”ז מדבר בתוך יו”ט והם מדברים לפני יו”ט. אכן, צירוף החומרות כאן לא מוכרח, ובנקודה הזו אפשר להבין את הט”ז, כי כל ענין כאן הוא דבר בפנ”ע; האיסור של סי’ רס”ה נפתר ע”י הסברות הנ”ל, והאיסור של גרם כיבוי בתוך שבת או יו”ט הוא ענין אחר שיש לחלוק עליו. ואף שבכלבו כתוב לאסור בתוך שבת כנראה הוא מהמחמירים בגרם כיבוי כר’ יואל.