ברכות סימן י'
בענין פטור נושאי המיטה מק"ש
א. מהו הפטור של מי שצריך לשאת ועדין לא נושא | ב. ראיה מהמרדכי ומכמה אחרונים | ג. ראיה מהרמב”ם | ד. ביאור הדברים לשיטת תוס’ והרא”ש בעוסק במצווה
א.
פשוט במשנה ובכל הפוסקים שנושאי המיטה שלמיטה צורך בהן פטורים מק”ש. וצ”ע, שהרי כרגע האדם לא נושא את המיטה עדין, אלא רק ממתין אולי בהמשך הוא יתחיל במצווה הזו. וא”כ היה צריך להיות שיתחיל לקרוא כבר עכשיו כמו שאנחנו מוצאים בהמשך המשנה הולכים לשורה לנחם את האבלים שאם יכולים להתחיל ולקרוא אפילו פסוק אחד (כמו שמבואר בגמרא בדף י”ח.) יתחילו.
וצ”ל שלא דומה, כי כאן כל מי שבלוויה הוא עוסק במצווה בעצם זה שהוא בלוויה, שזה עצמו מצווה. ולפי”ז היינו אומרים שבכל גווני יש מקום לפטור את המלווים מק”ש, גם אם יש למיטה צרך בהם וגם אם לא, מצד עצם לווית המת. אלא שכאן נכנס הכלל שאם יכול לקיים את שתי המצוות יחד בלי טרחה חייב לקיים את שתיהן. וכל זה כאשר הוא רק מלווה, אך כאשר הוא נושא את המיטה נחשב שלא יכול לקיים את שתיהן.
והנה נחלקו בזה הר”ן (סוכה י”א. בדהרי”ף) עם התוס’ (שם י’: ד”ה שלוחי) והרא”ש (שם פ”ב סי’ ו’), שלפי הר”ן הכלל הוא שהעוסק במצווה ולא עושה מעשה כגון לבוש תפילין חייב במצוות. אך העושה מעשה פטור מעיקר הדין ממצוות אחרות גם אם יכול להתאמץ ולקיים שתיהן, ולא חייב לטרוח בזה. עוד כותב הר”ן שמהיות טוב עדיף לבחור לכתחילה דרך שיוכל לקיים בה את שתי המצוות בלי טרחה. אך לפי תוס’ ורא”ש העוסק במצווה חייב במצווה נוספת כל זמן שהמצווה הנוספת לא תבטל את הראשונה.
אם כן זה שמלווה את המת פשוט שיכול לקיים את שתיהן וחייב לקרוא בנוסף ללוויה. וי”ל שגם לפי הר”ן זה לא נקרא שהוא עושה מעשה אלא דומה ללבוש תפילין שחייב לקיים; או שנכלל בגדר שלו של מהיות טוב, ומהיות טוב זה חיוב (כמו שמשמע שם בלי קשר בראיה שמביא לזה, עיי”ש).
ובנושא את המיטה לפי הר”ן מובן, ששם קשה לו כנראה להתרכז בקריאה וכמו שהר”ן שם מביא בתוך דבריו לא חייב להתאמץ וליישב את דעתו (כי אחת הראיות של הר”ן היא מזה שחתן פטור מק”ש למרות שאם יתאמץ יוכל לכוון). וכן לגבי מצוות אחרות שדורשות מעשה הוא יהיה פטור כי הוא עושה כרגע מעשה בפועל של נשיאת המיטה. וה”ה שגם בשעה שהוא עדין לא נושא, אלא מתכונן לשאת פטור, כמו שהבאנו לעיל, והטעם הוא אותו טעם, שהוא טרוד בכך שהוא עומד לשאת את המיטה ולא חייבו אותו ליישב דעתו כדי לקרוא. ולפי זה נראה שהפטור הוא רק מק”ש, ואולי גם מתפילין כמש”כ בתוד”ה אלו ואלו, כי שם צריך יישוב הדעת. אך אם למשל יביאו לו אז לולב יצטרך ליטול לכאורה כי שם יוכל לקיים שניהם בלי טורח כלל, כמו שהיה חייב למרות שהוא מלווה את המת כנ”ל.
ב.
וכן אנחנו מוצאים לשון כזו במרדכי, שבא לבאר את רש”י שאומר שמי שנשא את המיטה חייב גם אם יש צורך בו ויישא שוב (ולא כמו שתוס’ לומדים ברש”י שבפועל לא יישא שוב), ואומר המרדכי: והיינו טעמא דכיון שנשאו אותו אין טרודין כ”כ במצוה עכ”ל. והנה המרדכי עצמו לא סובר שהטעם לפטור במשנה את האונן הוא משום טרדת מצווה כרש”י, אלא כתוס’ שזה משום כבודו של מת או עוסק במצווה כמו שמבאר אחר כך. ובכל מקרה לגבי נושאי המיטה אף אחד לא הזכיר שטעם הפטור הוא טרדת מצווה. ופשוט גם שא”א לומר על כל מצווה שכשאדם טרוד לפני קיומה הוא פטור ממצוות, כמו בכונס את האלמנה שזה מצווה אבל הטרדה לא מספיק גדולה כדי להיחשב טרדה הפוטרת (כי אין סיבה לחשוב שיש שם פחות טרדה ביחס למי שעומד לשאת את המיטה). אלא הפשט הוא שהפטור הוא עצם לווית המת, והטרדה רק באה לומר שלכן לא מצווה לשלב בין שתי המצוות.
ונראה שזו כוונת כמה אחרונים שהזכירו דבר כזה. הברטנורא על המשנה שלנו כתב ז”ל ואותן שאין המטה צריכה להן כגון ההולכים ללוות את המת לכבודו בלבד חייבין עכ”ל. וכתב על זה התוספות יו”ט ז”ל פי’ הר”ב כגון ההולכים ללוות את המת בלבד וכו’. אין להקשות דאכתי גמ”ח הוא ובמשנה דלקמן כתבתי בשם הר”י דגמ”ח יש לו דין העוסק במצוה שיש בה טרדא שכתב הר”ב בר”פ דפטור דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם משא”כ הלויה שאין לו עסק רק שהולך ולא מיקרי טרדא עכ”ל.
ובשולחן ערוך הרב (סי’ ע”ב סע’ א’) כתב ז”ל ואף על פי שהלוית המת הוא בכלל גמילות חסד וגמילות חסד הוא מן התורה מכל מקום הם אינם טרודים כלל ויכולין לקרות פסוק ראשון בכוונה ובעמידה והשאר כשהם מהלכין עכ”ל, ומביאו המשנה ברורה (ע”ב, ג’).
הרי שהם כותבים שהמלווה חייב כי אין לו טרדה, ומשמע מזה שבמקום שכן פטור הוא מטעם טרדא, וזה על דרך דברי המרדכי, והביאור כנ”ל שעיקר הטעם לפטור הוא משום קיום מצווה בעצם הלוויה, וכיוון שיש לו טרדה בכך שעתיד לשאת הוא פטור כי לא צריך לטרוח ליישב דעתו.
ג.
ויש הוכחה נפלאה לכך מלשון הרמב”ם (פ”ד ה”ד) שכתב ז”ל אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן קריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול ואם התחילו והוציאו והגיע זמן הקריאה והן מלוין את המת כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחילופיהן בין שהיו לפני המטה בין שהיו לאחר המטה פטורין ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין עכ”ל.
והנה המילים והן מלוין את המת לכאורה מיותרות, כי מה היה חסרה ההלכה אם לא היו כתובות. אלא הרמב”ם רוצה לבאר לנו את יסוד הפטור, והוא עצם לווית המת. והיא המצווה הפוטרת את מי שיש למיטה צורך בו, מצד שלא חייב להוסיף עוד מצווה על מצוותו. אך סתם מלווים שאינם מנושאי המיטה חייבים להוסיף את הק”ש על מצוות הלוויה.
ד.
אך לפי תוס’ והרא”ש קשה מדוע פטור כאשר הוא נושא את המיטה, והרי לכאורה יוכל לעשות את שתי המצוות יחד. ולא עוד, אלא שפטור עוד קודם שהוא נושא את המיטה, כנ”ל.
ושמעתי לבאר שיש לומר שגם בשעה שהם לא נושאים בפועל אלא רק מחכים לתורם לשאת הם נחשבים עוסקים במצווה, וכל ההתעסקות סביב המצווה גם בשעה שממתינים נחשבת עוסק במצווה.
ולבד הדוחק בסברא שיש כאן, זה יסביר רק למה ההמתנה לפני נחשבת כנשיאה בפועל, אבל עדין צריך להסביר למה פטורים כשנושאים בפועל. ולומר שלא יכולים להתעכב כדי לקרוא פסוק ראשון הוא דוחק כי גם אם זה נכון היה עדיף לוותר על הדין של פסוק ראשון בעמידה מאשר לוותר על כל הקריאה. ועוד שבזמן שממתינים יכולים ודאי לקרוא גם פסוק ראשון בעמידה.
ונראה לבאר שגם תוס’ ורא”ש יסכימו לעיקרון של הר”ן כאן, שלא צריכים לטרוח ליישב את דעתם ולהסיר את הטרדה שבנשיאת המיטה שמחכה להם. והטעם הוא שכתוב שטרדת מצווה של חתן פוטרת אותו מק”ש. והנה גוף החידוש שבפסוק בענין הוא שעצם הטרדה פוטרת ממצווה כמו שמצווה פוטרת ממצווה. אבל יש להקשות על זה, שגם אם הטרדה תחשב כמצווה לפטור, מ”מ למה לא חייב לטרוח וליישב את דעתו ובכך לקיים את שתי המצוות, כיסוד של תוס’ (וזו אחת ההוכחות של הר”ן לעיקרון שלו). ואם לא חייב, נלמד מכאן שאף פעם לא חייב לטרוח לקיים גם את המצווה השניה, וכדברי הר”ן.
אלא צ”ל שלמדנו מחתן שני דברים, גם שהטרדה פוטרת כמצווה, וגם שלא חייב לטרוח ולהסיר מעצמו את הטרדה. ויש לחלק בין הסרת הטרדה לבין טרחה מעשית לקיים מצווה נוספת, שבטרדה שייך להתייחס לכך כדבר הקרוב לאונס. ולכן הן אמנם שקשה לדמות מצבים אחרים למצב של חתן, ומן הסתם לא נגיד שיש טרדה בכל מיני מצוות שעתיד לעשות והיא תפטור אותו מק”ש, אבל זה דווקא לענין הראשון שלמדנו מחתן, שטרדה נחשבת כמצווה, אבל הדבר השני שלמדנו, שכאשר יש טרדה לא חייב להסירה כדי לקיים שתי מצוות יחד – זה דבר שאין מניעה ללמוד אותו גם לעניינים אחרים, וגם בטרדה שאיננה גדולה כחתן. כי כאן עיקר הדחיה היא על ידי מצווה אחרת, ורק לגבי התוספת של קיום עוד מצווה (שאין לו מקור חיובי, אלא סברת הלב של הראשונים) נלמד מחתן שלא חייב להסיר את הטרדה.
וא”כ תוס’ יכולים להסכים במקום הזה לחשבון הנ”ל, שהעיקר הפוטר הוא מצוות לווית המת, ובמי שאינו מנושאי המיטה חייב להוסיף עוד חיוב של ק”ש, ומי שנושא את המיטה ויש לו מכך טרדה – לא מחויב להסיר את הטרדה שלו כשסו”ס יש לו פטור של עוסק במצוות לוויה.