א. יסוד הגזירה

המשנה ב-קמ”ח: אומרת: “מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב”. ובגמ’ (קמ”ט.) נחלקו האמוראים האם הטעם הוא משום שמא ימחוק או גזירה משום שטרי הדיוטות [ולמעשה בגמ’ מתבאר שכל אחד סובר גם את הטעם של השני, ועיין שם במסקנת הגמ’ ובראשונים במאי פליגי].

גם בברייתא בדף קט”ז: נזכרת גזירת שטרי הדיוטות, בדברי רבי נחמיה שאין הלכה כמותו: “אמר רבי נחמיה מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין וכל שכן בשטרי הדיוטות”. אנחנו פוסקים להלכה שמותר לקרוא בכתבי הקודש (ורק בשעת הדרשה אסור), וחולקים על הגזירה הזו של רבי נחמיה, אך על כל פנים זה ששטרי הדיוטות אסורים בקריאה זה דבר מוסכם.

עוד שם בדף קמ”ט. מובאת ברייתא: “תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת”. ורש”י שם מפרש שטעם האיסור הוא שמא יקרא בשטרי הדיוטות.

[יש להעיר שהשם ‘שטרי הדיוטות’ כנראה מקורו בדברי רבי נחמיה, שאמנם לא נפסקו, כנ”ל, אך כמו שאמרנו איסור שטרי הדיוטות שנזכר בהם מוסכם להלכה. ושם רבי נחמיה משווה בין כתבי הקודש לשטרות האסורים בקריאה, ותוכן הגזירה הוא שיעשו ק”ו, שאם בקודש אסרו עליהם לקרוא, כ”ש בשל הדיוטות, בחולין. ומזה כנראה נשאר השם לכל השטרות האסורים בקריאה]

הראשונים נחלקים מהם בדיוק שטרי הדיוטות שנאסרה הקריאה בהם, ומהו טעם האיסור.

בדף קט”ז: רש”י מפרש ששטרי הדיוטות הם “כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצוא חפץ”. ובדף קמ”ט. כותב: “כל הני שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר”. תוס’ בדף קט”ז: לומדים ברש”י שאוסר לקרוא באיגרות שלום שאדם כותב לרעהו, וחולקים עליו מכוח מנהג העולם [ועיין לקמן בסמוך]. ואומרים עוד תוס’ שלקמן בדף קמ”ט רש”י מפרש אחרת, כלומר מפרשים שרש”י חזר בו, וכן כתוב בגר”א בביאורו לסי’ ש”ז סע’ י”ד.

ולולא דבריהם היה נראה לפרש שרש”י לא חזר בו, ולעולם הוא נותן כמה דוגמאות וכולן נכונות. כי שטרי הדיוטות הם דברים שעוברים בהם על איסור ממצוא חפצך ודבר דבר, כמו שכתב בפירוש הרא”ש (כ”ג, א’), ולאיסור הזה שהוא דברי קבלה גזרו גזירה דרבנן. ורש”י אומר ששטרות שכתובים בהם חשבונות הם בכלל הדבר, וכן שטרות של מקח וממכר – שזה גם כן חשבונות, או מקח וממכר אחר, ואין נ”מ מה הוא בדיוק הממצוא חפצך; ורש”י מוסיף על דרך כלל שכל איגרת ששלוחה למצוא חפץ היא בכלל האיסור. וודאי שרש”י לא בחר סתם את המילים האלה, אלא כוונתו כמובן לרמוז לאיסור ממצוא חפצך, ולכן מתכוון רק לאיגרת כזו שעוסקת בדברים שאסור לדבר בהם בשבת מדין ממצוא חפצך. אך איגרת שלומים סתם ודאי מותרת לפי רש”י.

וייתכן שגם תוס’ יסכימו למה שכתבנו בדעת רש”י, ופשוט היתה להם גירסא אחרת ברש”י. וכן מוכח מזה שכשמביאים את רש”י כותבים שמפרש על שטרי הדיוטות שזה איגרות. אך רש”י כותב יותר מזה, גם מזכיר מתחילה דוגמא של שטרי חשבונות, וגם מתאר שמדובר באיגרות השלוחות למצוא חפץ, וא”כ למה תוס’ לא הזכירו את כל דבריו. ועוד, שבדף קמ”ט. מביאים את רש”י שם שכותב שזה שטרי מקח וממכר ומוסיפים שבדף קט”ז פירש שזה איגרות השלוחות למצוא חפץ. ולמה לא תוס’ לא מזכירים ששם חלקו על רש”י, ונותנים להבין כאילו שני הפירושים מוסכמים עליהם. אע”כ שעל הפירוש של איגרות השלוחות למצוא חפץ לא חולקים, וחולקים רק על איגרות שלום. ובכך יש להסביר גם מה שהוסיפו תוס’ שרש”י הגיה בכתב ידו, ולפי הנ”ל י”ל שכוונתם שהגיה מש”כ איגרות, וכתב כמו שהוא לפנינו.

[ויש להעיר שכמובן ייתכן שרש”י יאסור לקרוא באיגרות שלום, כדלקמן בדעת הרא”ש. ורק באנו להסביר מה זה שטרי הדיוטות לפיו, אך מה שגזרו אטו שטרי הדיוטות יכול להיות שזה כולל גם איגרות שלום]

ותוס’ שם בדף קט”ז אומרים שכיוון שמנהג העולם לקרוא באיגרות שלומים יש להתיר זאת, ומפרשים ששטרי הדיוטות זה דווקא שטרי מקח וממכר, כרש”י בדף קמ”ט. ואומרים שהטעם שמותר לקרוא באיגרות שלומים הוא שממאי נפשך – אם לא יודע מה כתוב בהם, אולי יש בהם ענין של פיקוח נפש או צורך גדול שמכוח זה מותר לקרוא בהם בשבת, ואם יודע שאין בהם דברים אלו – אז מותר כי הוא לא צריך למה שכתוב שם.  

והנה מזה שבאים להתיר קריאה באיגרות שלום ברור שסברו שהאיסור בעיקרון כולל כל קריאה, ולא שמעיקרא אסרו רק קריאה בשטרי מקח. והמקור לזה ברור, שהרי חז”ל אסרו גם לקרוא מרשימה ולקרוא כתב המהלך תחת הצורה, והכול גזירה אטו שטרי הדיוטות, וא”כ גם אגרות שלום אמורות להיות אסורות לולא ההיתר שתוס’ אומרים.

אך ההיתר של תוס’ צ”ע, כי בשלמא אם לא יודע מה כתוב שם מובן שמותר כי מסתבר לתוס’ שלא אסרו במקום שייתכן שיהיה שם צורך גדול וכ”ש פיקוח נפש. אך אם יודע מה כתוב בהם תוס’ אומרים שמותר כי לא צריך להם, וטעם זה צ”ע. וכנראה תוס’ לומדים שאין לדמות לשטרי הדיוטות לולא שיש בקריאה צורך, כי שטרי הדיוטות הם שטרות של צורך כמו חשבונות או מקח וממכר. ולפי”ז צ”ל שכתב המהלך תחת הצורה נחשב צורך כי זה מלמד מה מצויר שם וכדומה. אך א”כ צ”ע הסיפא של תוס’ שאומרים שספרי מלחמות אסורים בקריאה מצד גזירת שטרי הדיוטות (חוץ ממה שאסורים מצד מושב ליצים), ואם צריך צורך בקריאה כדי לגזור אטו שטרי הדיוטות, לכאורה בסיפורי המלחמות הללו אין צורך והם דומים לאגרות שלום שכבר יודע מה כתוב בהם. ואולי צריך לדחוק שיש בהם מידע שלומד כגון היסטוריה, וזה מספיק צורך כדי לגזור אטו שטרי הדיוטות. ושמעתי להסביר אחרת, שגם תוס’ לא התכוונו לכלל שכל אימת שאין צורך כלל מותר, אלא דווקא במה שכבר קרא פעם (שזו הדוגמא של תוס’, שכך יודע שאין בהם צורך חשוב) נחשב שאין צורך כלל.

הרמב”ן בדף קנ”א. סובר כתוס’ שמותר לקרוא באגרות שלום.

והרא”ש מביא ר’ יונה, וסובר כמותו, שהאיסור כולל קריאת כל דבר, כולל איגרות שלום, שהרי אנחנו מוצאים שאסרו קריאת כתב שתחת הצורה, ובכתב הזה אין שום צורך, וא”כ מוכח שאסרו כל קריאה. עוד הביא ר’ יונה ראיה מזה שרבי נחמיה אוסר אפילו כתבי הקודש אטו שטרי הדיוטות, וגם לרבנן שחולקים מסתבר שחולקים רק בדבר מועט להתיר כתבי הקודש, אך בדברי רבי נחמיה ודאי כלול איסור קריאה בכל דבר הרשות (מכ”ש מכתבי הקודש) ועל זה לא שמענו שרבנן חולקים. עכ”פ הרא”ש מסכים שטעם האיסור הוא משום שמא יקרא בשטרי מקח וממכר והדומים להם, ורק חולק על תוס’ בזה שבמסגרת האיסור אסרו גם אגרות שלום.

ודעת הר”ן (בחידושיו לדף קמ”ט) ששטרי הדיוטות עצמם, שאטו הקריאה בהם גזרו את כל הגזירה – אלה אגרות שלום. כלומר דווקא אגרות שלום אסורות יותר משאר דברים, והטעם הוא כיוון שאין שום תועלת בקריאת האיגרות הללו, הן מוקצה (כנראה מחמת גופו) ואסורות בטלטול. ונמצא שגזרו שלא לקרוא ברשימה ולא לקרוא בכתב שתחת הצורה שמא יטלטל איגרות מוקצה [וצ”ע שהר”ן על הרי”ף ב-מ”ג: אומר הטעם שמא ימחוק]. וזה נראה גם דעת הרמב”ם בפהמ”ש שם בשבת קמ”ח:, שהגזירה היא משום אגרות שלום – או לפחות שהיא משום איגרות שלום לא פחות משטרי ממצוא חפצך; אם כי הרמב”ם שם לא מזכיר איסור מוקצה אלא אומר שאסור לקרוא בשבת בדבר אחר חוץ מהנבואות. וצ”ב מהו האיסור שכלפיו גוזרים את הגזירה (וצ”ל בדעת הרמב”ם שהרשימות שנאסרו במשנה הן לא בכלל שטרי הדיוטות אלא רק בכלל שמא יקרא בשטרי הדיוטות, כי הוא לא קובע את עצמו לקריאתם. וצ”ע עוד בגדר האיסור לפי הרמב”ם הזה בפה”מ). ואולי האיסור הוא ביטול תורה כי שבתות ניתנו ללימוד תורה, שזה זמן פנוי שיש לאדם, וכעין זה כתב הערוך השולחן (וצ”ל שהאיסור הוא קריאה ברשימה שלא לוקח הרבה זמן לקרוא בה, אטו קריאה בדבר שדורש עיון ממושך שהוא ביטול תורה).  

ובהלכות (פכ”ג הי”ט) נראה ברור שהרמב”ם חזר בו, ששם הרמב”ם כותב שאסור לקרוא בשטרי הדיוטות שמא ימחוק. ונראה שם ששטרי הדיוטות הם שטרי חובות, כי מיד אחר כך שם בהלכה הרמב”ם קורא להם ‘שטר’ סתם, שזה השם של שט”ח בד”כ. וגם הרמב”ם בהלכה הקודמת שם כותב שאסור לחשב חשבונות שמא יכתוב, ובהלכה שלנו כותב שאסור לקרוא בשטרי הדיוטות שמא ימחוק. ומסתבר שהכוונה היא לקרוא בשטרי חוב, ושמא ימחוק הכוונה לציין פרעון [ולכן נראה שהשטרות כאן לא כוללים שטר מכר; אם כי כמובן שגם הוא ייאסר בכלל הגזירה, אך הגזירה מכוונת לשטר חוב כנראה].

ומקשים ברמב”ם מה הבדל לפיו בין הטעם בגמ’ שמא ימחוק לטעם של שטרי הדיוטות, שגם הוא בסופו של דבר שמא ימחוק. ועד שאתה גוזר שמא יקרא בשטרי הדיוטות וימחוק, תגזור מיד שמא ימחוק באותה הרשימה שקורא בה כעת, כמ”ד שמא ימחוק בגמ’ [אמנם הגמ’ אומרת שכל דעה מודה לדעה השניה, אך מ”מ צריך להבין מה החילוק בין הסברות].

אך לפי הנ”ל שביארנו ששטרי הדיוטות לפי הרמב”ם זה שט”ח דווקא, י”ל שבזה פליגי, שמ”ד שמא ימחוק סובר שיש חשש שימחוק ברשימה זו גופא, ומ”ד שמא יקרא סובר שלא חששו שמא ימחוק מסתם רשימה אלא דווקא בשטרי הדיוטות, והטעם הוא כנ”ל ששם מצוי שימחוק מצד ששטר חוב עומד לפרעון ולמחיקה.

השו”ע (ש”ז י”ג-י”ד) פוסק שאסור לקרוא באגרות שלום, אך אם לא יודע מה כתוב באיגרת יכול לקרוא (שמא יש שם צורך גדול או צורך פיקוח נפש) בעיון בלי לקרוא בפה. כלומר הוא פוסק את ההיתר של תוס’ רק באופן שלא יודע מה כתוב, ולא אם יודע, ולרווחא דמילתא מצרף להיתר את ההיתר של האו”ז שנזכיר לקמן בעז”ה, לקרוא בעיון בלי דיבור.

לגבי הטענה של הר”ן שבאגרות שלום יש בעיה של מוקצה, בפוסקים נראה פשוט לא כך, והם דנים במוקצה רק מצד שהובא מחוץ לתחום, או אם יש הקפדה ואז זה חסרון כיס (עיין מ”ב ס”ק נ”ו), אך מצד עצמה האיגרת איננה מוקצה.

בענין צרכי הגוף המתירים קריאה באיגרת שלום [כך הטור מביא, שמה שכתוב בתוס’ צורך גדול הכוונה לצרכי הגוף, וכך במ”ב], כתבו האורחות שבת (מדקדוק לשון הטור) שאיגרת כזו שיש בה צורך הגוף לא שייכת בה גזירת שטרי הדיוטות, ולא רק שצורך הגוף דוחה את הגזירה. ונ”מ שמותר לקרוא בה שוב ושוב גם אם כבר למד ממנה את צורך הגוף שהיה צריך לו, וכן שלאחר שאין לו נ”מ בצורך הגוף הזה מותר לקרוא באיגרת כזו, כי איגרת זו איננה בכלל הגזירה כלל. וכך התירו לקרוא עניינים של דיאטה וכדומה ששייכים לצורך הגוף, וכן התירו לקרוא רשימת מרכיבים של מוצרים כי זה נועד לצורך הגוף כדי שאדם שאסור לו לאכול משהו לא יאכל [וצ”ב בזה כי נראה שלצורך זה יש אזהרה בפנ”ע לאלרגיות, ולא נראה שזה התפקיד של רשימת המרכיבים].

מבואר בשו”ע (סע’ י”ב) שגזירת שטרי הדיוטות כוללת גם כתב על גבי כותל או דבר אחר מחובר לקרקע (ואם הכתב חקוק בכותל מותר, ואם חקוק בדבר תלוש אסור). וצ”ע על השש”כ בפכ”ט הע’ קי”ז שאומר שיש להתיר לקרוא שלטים כי הם מחובר לקרקע, ושם הרי הכתב לא חקוק.

ב. קריאה בעיון בלי דיבור בפה

לדעת האו”ז (ח”ב הל’ יו”ט שנ”ח, שמובא בב”י) מותר לקרוא בעיון בלי דיבור בפה. וז”ל האו”ז שם: “ובשם רבי’ שמואל שמעתי שיש חילוק בין קריאה בפה לראייה בעלמא וזכר לדבר דתנן פ”ק דשבת לא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קורין”. והטעם הזה משונה לכאורה, כי באמת אוסרים לקרוא לאור הנר גם בעיון בעלמא ולא שמענו מי שמתיר, והטעם שמותר לראות היכן תינוקות קוראים הוא שזה דבר אקראי ולא חששו שמא יטה בשביל זה. ועכ”פ גם אם לדעתו יש שם היתר, לדידן שודאי לא פוסקים שם כזה היתר לכאורה אין מקום לסמוך על דבריו כאן. אלא נראה פשוט שגם האו”ז לא התכוון לנ”ל, אלא רק בא לדקדק את הלשון קריאה שהיא בפה, מזה שכאשר מתארים עיון בעלמא משתמשים בלשון של ראיה, כי החזן ודאי לא קורא בפיו את המקום שבו התינוקות אוחזים.

והגר”א אומר שהטעם להתיר בזה הוא שכל האיסור הוא משום דין ממצוא חפצך (כפי שביארנו ברש”י, ולא כרמב”ם שאומר שמא ימחוק, ולא כר”ן שאומר שזה גזירה אטו מוקצה), ושם כתוב ודבר דבר, כלומר אם ההתעסקות עם מילי דחול היא במחשבה בלבד מותר. וכמובן שיש כאן חידוש כי הקריאה היא פעולה של חול, ומי שעושה פעולה של מצוא חפצך זה איסור בפנ”ע גם אם עושה אותה בשתיקה. אך כנראה הכוונה היא לדון כאן את המעשה כהרהור בעלמא ולא כפעולה כי הקריאה היא לא פעולה ממשית.  

ובכל אופן הרא”ש מביא דעה זו של האו”ז וחולק עליה בשם ר’ יונה בראיה מהתוספתא, שכתוב שם לגבי הדין של קריאת כתב שתחת הצורה, לשון של ‘אסור להסתכל’ ולא כתוב שאסור לקרוא, וא”כ רואים שגם קריאה בעיניים אסורה. והאו”ז כנראה ידחוק שזה לאו דווקא, והכוונה היא לקריאה בפה, ומה שנקטה התוספתא לשון של הסתכלות הוא בסרך זה שמיירי בדיוקנאות שעליהן הדרך להסתכל ולא לקרוא, ורק בכתב שייכת לשון קריאה. והלשון בגמ’ שאומרת שאסור לקרוא מוסבת על הכתב ולא על הדיוקן.

ועל הטענה של הגר”א שמותר להרהר בלי דיבור כתב הלבוש שאסרו בכל זאת גם בעיון בעלמא כי ודאי יבוא גם לדבר בענין השטרי הדיוטות [וצ”ל שזו גזירה אחת ולא גזירה לגזירה, כי חששו שיבוא לקרוא בשטרי הדיוטות ע”י דיבור, כי שם כך מצוי]. ולפי מה שכתבנו לעיל י”ל שא”צ לזה, ועצם הקריאה אסורה מצד פעולה של ממצוא חפצך ולא דומה להרהור שהוא כלל לא פעולה. וכך כותב בפירוש היעב”ץ (שאילת יעב”ץ ח”א סי’ קס”ב).

השו”ע פוסק שאסור גם בעיון בעלמא, אך מצרף את האו”ז לרווחא דמילתא בהיתר של קריאת איגרת שלא יודע מה כתוב בה, שיקרא דוקא בעיון ולא בפה [וכבר הבאנו זאת לעיל].

ג. קריאה בדבר הכתוב בלשון לע”ז

 הרמ”א בד”מ מדקדק מלשון תוס’ בדף קט”ז, שכשכתבו שאסור לקרוא בספרי המלחמות נקטו בדבריהם דווקא הכתובים בלשון לעז. וסובר שזה בדווקא, ומזה הוציא שמותר לקרוא בשטרי הדיוטות שכתובים בלשון הקודש. והטעם הוא שבלשון הקודש יש קדושה ולומד תורה מעצם הלשון [וכנראה הכוונה שמתרגל בלשון הקודש ואז יודע לדקדק בתורה או במשנה וכדומה. ולכאורה לפי”ז זה לא שייך במי שכבר רגיל בלשון הקודש, כמונו], ואז זה דומה ללימוד חוכמות שמתירים. וכך פוסק בהגה בסעיף ט”ז.

והמ”ב מביא מהפמ”ג שגם לפי הרמ”א אסור לקרוא בשטרות של מקח וממכר וכדומה, גם אם כתובים בלה”ק, אלא בא להתיר רק את ספרי המלחמות שמדבר בהם ואת איגרות השלום שאוסרים אטו שטרי הדיוטות. והיה פשוט להסביר את האיסור הזה גם אליבא דהרמ”א מצד שסו”ס בקריאה הוא עובר על ממצוא חפצך, ורק לגבי גזירה אטו עניינים של ממצוא חפצך הרמ”א הקל מצד שלומד חוכמה ולימוד חוכמה איננו בכלל גזירת שטרי הדיוטות. אך בפמ”ג בפנים כתוב שאסור לקרוא בשטרות של מקח וממכר למרות שגם מהם לומד את לשון הקודש כי יש חשש שמא ימחוק. והוא פלא, כי אם כן ודאי מדובר בפמ”ג שלא קורא כדי לעסוק במצוא חפצך עצמו, אלא קורא סתם משום מה, ואם זה בכלל גזירת שטרי הדיוטות ולא בכלל שטרי הדיוטות עצמם. וא”כ מנא לן שיש פה שמא ימחוק, והרי זה גופא מה שהרמ”א בא לומר, שהגזירה מותרת מצד שיש כאן לימוד חוכמה ולא סתם קריאה [והן אמנם שהרמב”ם עצמו שהוא הסובר שמא ימחוק סובר שאין היתר של לימוד חוכמות, אך ודאי שזה לא משנה להלכה ואפשר לחשוש שלמא ימחוק או לא לחשוש, בלי קשר לאם מתירים לימוד חוכמה ואם לא מתירים]. ובכל אופן אין כ”כ נ”מ, כי הכול זה אליבא דהרמ”א, אך האחרונים לא פוסקים כך כדלקמן בסמוך.

ובכל אופן המ”ב מביא הרבה אחרונים (ב”ח וט”ז וגר”א ועוד) שחולקים על הרמ”א ואוסרים לקרוא שטרי הדיוטות בלשון הקודש, ופשוט שהדקדוק של הרמ”א מהתוס’ הוא חלש מאוד, כי תוס’ רק באים לתאר על מה הם מדברים. וכן הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ע’) מביא שמפשט השו”ע לא נראה שסובר את ההיתר של הרמ”א, ומביא אחרונים שדחו את הרמ”א בשתי ידיים.

ד. לימוד חוכמות

הרמב”ם בפהמ”ש (שהזכרנו כבר לעיל) אומר שאסור לקרוא בשבת או ללמוד (כנראה – דווקא בקריאה) שום דבר חוץ מתנ”ך. וכבר הזכרנו שהוא מביא זאת כטעם לאיסור קריאת שטרי הדיוטות. ובב”י מביא שהרשב”א חולק על הרמב”ם ומתיר ללמוד חוכמות. וכנראה הטעם הוא שיש חילוק מהותי בין זה ובין שטרי הדיוטות ולכן לא אתי לאחלופי. והרמב”ם עצמו כנראה חזר בו מפהמ”ש בהקשר של שטרי הדיוטות, כי בהלכות כותב שהטעם הוא משום שמא ימחוק; אך מ”מ השו”ע (בסע’ י”ז) פוסק כרמב”ם בדין הזה של איסור לימוד חוכמות, ובתור י”א מביא את דעת הרשב”א להתיר. וכנראה שאם הטעם ברמב”ם הוא משום ביטול תורה כמו שאמרנו בשם ערוך השולחן, אפשר לחזור בו מזה לגבי שטרי הדיוטות, אך זה יכול להישאר נכון לגבי לימוד חוכמות. אך ב-ש”ח, נ’ נראה ששו”ע נוקט לעיקר להקל, ולכן הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ע”ב) מביא את הדין בתור יש מתירין לקרוא, ולא אוסר בהחלט.

והמ”ב מביא בשם כמה אחרונים שהמנהג להקל, אך מביא מא”ר שראוי להחמיר כרמב”ם.

ולפני כן בס”ק נ”ח כותב המ”ב בסתם, ומשמע שזה לכו”ע, שלימוד היסטוריה (כנראה דווקא של עם ישראל) מותר כי ילמד מזה מוסר ויראה. וכמובן זה דווקא אם ספר ההיסטוריה באמת שייך לדברים כאלה שאפשר ללמוד מהם מוסר ויראה.

ה. קריאת דברים שיש בהם מצווה

 המג”א (ס”ק ט”ז, ומובא במ”ב) אומר שהמנהג הוא שהשמש קורא לאורחים מתוך הכתב, למרות שזה נגד המשנה שאומרת שלא יקרא את אורחיו ואת פרפראותיו מתוך הכתב. ומסביר שזה מותר כי טעם האיסור בשטרי הדיוטות הוא משום ממצוא חפצך (כדעת רש”י והרא”ש), והכלל באיסור ממצוא חפצך הוא שחפציך אסורים וחפצי שמים מותרים. ולכן לצורך סעודת מצווה מותר [וצ”ל שלא חושש להלכה לטעם של הרמב”ם שמא ימחוק, אלא הולך לפי הטעם העיקרי בפוסקים שהוא משום ממצוא חפצך].

והנה ע”כ לומר לפי המג”א שהמשנה מיירי בסעודה שאינה של מצווה והוא מיירי בסעודת מצווה, ולכן חייבים להסביר שסעודת שבת סתם לא נידונית כסעודת מצווה (וצ”ע למה באמת, כמו שמקשה הא”ר ס”ק ל’), ובה עוסקת המשנה. והמג”א מדבר דווקא בסעודת מצווה, כמו שאומר הפמ”ג שהזדמנו לו אורחים שאין להם איפה לאכול. וזה צ”ע כי מסתמא המנהג שהמג”א בא להסביר מדבר במקרה שכיח של סעודה קבועה מראש ולא של אורחים שהגיעו במקרה, וא”כ נפל פיתא בבירא; וצ”ע בזה.

עוד יש מחלוקת אליבא דהמג”א, שלפי הפמ”ג כשמתירים משום דבר מצווה זה דווקא אם אין חשש שמא ימחוק (וצ”ע מתי יש ומתי אין חשש זה). ולפי השערי אפרים שמביא השעה”צ יש להקל ולא להצריך פרט זה. ובאמת צ”ע על הפמ”ג, שבפוסקים אחרים שאנחנו מוצאים שהקלו מטעם שממצוא חפצך לא שייך, לא סייגו כך, כמו בקריאה בעיון בלי דיבור, או מטעם עונג שבת לסוברים כך (כמו שנביא לקמן לגבי עיתונים). ולכן נראה שודאי ניתן לסמוך על ההיתר של צורך מצווה בפנ”ע גם אם יש חשש שמא ימחוק, בודאי לפי מי שנוהג לקרוא עיתונים, שזה רובא דעלמא [ומה שהמג”א הביא את זה שאין חשש שמא ימחוק זה מדברי הב”ח שחשב לתרץ את המנהג באופן כזה ולמעשה החמיר, אך אחר שהמג”א חידש את תירוצו מסתבר שאין עוד צורך בתירוץ של הב”ח שאין כאן שמא ימחוק, וכנ”ל]. וכן נראה שמקל הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ו) שמספיק מה שהדבר הוא לצורך מצווה.

שוב חשבתי לאידך גיסא, שברור שיש גם גזירה שמא ימחוק, כי באמת הגמ’ אומרת שמ”ד משום שטרי הדיוטות ודאי יסכים למ”ד שמא ימחוק. ולכן ודאי שצריך לבדוק בכל מקום האם יש חשש שמא ימחוק. וכנראה שכל הפוסקים שאמרו היתרים (כגון קריאה בעיון בעלמא או היתרים של עונג שבת) סברו לדבר פשוט שלא שייך שמא ימחוק. וצ”ל שדווקא ברשימות הגמ’ חששה לשמאי מחוק, ולא בשאר דברים כמו ספרים, עיתונים ושאר דברים שקוראים – כולל איגרות שלום וכדומה, כי באמת בכל זה אין חשש במציאות שמא ימחוק. ומה שהגמ’ אומרת שלא פלוג ואסרו שמא ימחוק גם בגבוה וכדומה שלא קיים החשש המעשי ורק גזרו גזירה כללית – אינו ענין לכאן כי הגמ’ רק אומרת שבסוג כתב ששייך בו כעיקרון שמא ימחוק עשו לא פלוג, אך בסוג כתב שזה לא שייך בו לא אסרו כלל (מצד שמא ימחוק) גם אם הוא לפנינו ואפשר טכנית למחוק.

והשבות יעקב (ח”ג סי’ כ”א) חולק על המג”א ואומר שגזירת שטרי הדיוטות נאמרה גם לדבר מצווה – לפחות באופן שאפשר לקיים את המצווה גם ללא הקריאה (כגון שיזמין בע”פ), ומוכיח כן מזה שאל”כ עד שהגמ’ מחפשת נ”מ בין מ”ד שמא ימחוק למ”ד משום שטרי הדיוטות, נגיד שנ”מ במקום מצווה, ושמא ימחוק אסור גם במקום מצווה כמו שאנחנו מוצאים בגזירה של שמא יטה שאסור גם במקום מצווה, שלולא הטעם שאימת רבן עליהן היו אוסרים את הקריאה אפילו לתינוקות של בית רבן. ויש לדחות את קושייתו כנ”ל, שמ”ד שמא יקרא מסכים למ”ד שמא ימחוק ולכן בנידון שם לא היה אפשר לומר היתר של צורך מצווה כי סו”ס צריך לפתור את הבעיה של שמא ימחוק שקיימת שם.

וההיתר שהשבות יעקב מוצא למנהג הוא שעל שמש לא גזרו מעיקרא (גם בסעודת רשות) כי יש לחוש לתקלה של החלפת השמות כמו שהיה במעשה של קמצא ובר קמצא.

ולפי המג”א יש להתיר קריאה של דברים רבים, שהם ענייני מצווה, כגון הזמנה לחתונה, מודעת אבל (אם זה לא גורם לו צער) ועוד. וכן יש להתיר קריאה של דברים שמביאים הילדים מבית הספר, אם זה חלק מחינוכם (כל זה כתבו באורחות שבת. והוסיפו עוד שגם אם כבר יודע את התוכן מותר לקרוא שוב ושוב כי לא גזרו על כזה חפצא).

ו. שטרי הדיוטות שמתענג בקריאתם וקריאת עיתונים

השבות יעקב (ח”ג סי’ כ”ג) מתיר לקרוא עיתונים מצד ההיתר של תוס’ על איגרות שלום שייתכן ויהיה שם איזה צורך הגוף או צורך פיקוח נפש. ונראה לכאורה שכיום ההיתר הזה לא שייך.

והיעב”ץ (שאילת יעב”ץ ח”א סי’ קס”ב) אומר שמעיקר הדין מותר למי שמתענג בקריאת העיתונים לקרוא בהם, מצד שהאיסור של שטרי הדיוטות תלוי בממצוא חפצך (לסוברים כך), ואנחנו מוצאים שהתירו את האיסור הזה וכיוצ”ב מצד עונג שבת. כך כתוב בשו”ע בסי’ ש”א סע’ ב’ בשם סמ”ק שלמרות שכתוב שם בפסוק אם תשיב משבת רגלך, ודרשו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, בכ”ז לבחורים המתענגים במרוצה וקפיצה מותר לעשות כן. ובעקבות זאת התיר ת”ה (סי’ ס”א, ונפסק ברמ”א ב-ש”ז, א’) להרבות בדיבור אם זה עונג לו, למרות שלמדו מ-ודבר דבר שלא להרבות בדברים בשבת. וכן המג”א למד מהלשון של הדין בשו”ע ב-ש”א, ב’ הנ”ל, שנזכר שם גם שמותר לראות דברים אם זה עונג שבת, שבא להתיר גם ראיה האסורה כגון קריאת כתב שתחת הצורה, כלומר כתוב במג”א שגזירת שטרי הדיוטות מותרת במקום שהדבר מסב לו עונג שבת. וגם כאן (כמו שהיתר של צורך מצווה) ברור שההיתר בנוי על כך שהולכים לפי הטעם של ממצוא חפצך ולא לפי הטעם של הרמב”ם שמא ימחוק.

אלא שאעפ”כ היעב”ץ אומר שלא לקרוא בעיתון שמא יקרא גם דברים האסורים בקריאה כמו ענייני מסחר [ואורחות שבת מעירים שכל פרסומת היא בגדר שטרי הדיוטות (ולפחות כלולה בגזירת שטרי הדיוטות) גם אם לא מתכוון לקנות, והעיתון מלא בפרסומות].

המ”ב (ס”‘ק ס”ג) מביא את המתירים לקרוא בעיתון, אך פוסק כאוסרים (שולחן עצי שיטים, והיעב”ץ הנ”ל שפוסק למעשה לעשות הרחקה ולא לקרוא, ועוד). והמ”ב באמת גם משמיט את ביאור המג”א הנ”ל ב-ש”א, ב’, וייתכן שהוא לשיטתו. אך ייתכן גם ששם משמיט כי אין זה מענין הדין שם, ולעולם יכול להודות לדין, שהרי גם כאן בעיתונים הרבה אוסרים מטעם הרחקה, ואת הטעם הזה מביא המ”ב לאסור עיתונים, אז לא מוחלט שאוסר בעיקרון גזירת שטרי הדיוטות במקום עונג שבת.

למעשה, ברור שמנהג העולם להתיר לקרוא עיתונים, וודאי שיש לרוצה לנהוג כן על מה לסמוך. ואם כי נראה שכיום במציאות שלנו לא שייך להתיר מצד שאולי יהיה בעיתון צורך הגוף או צורך פיקוח נפש, מ”מ יש להתיר במקום עונג שבת מצד המתירים גזירת שטרי הדיוטות כשיש לו עונג בקריאתם. ובייחוד כשקורא בעיניים בלי דיבור כמו שתמיד עושים, שאפשר לצרף סברא זו עם דעת המתירים משום עונג שבת, כמו שהשו”ע צירף דעה זו להתיר לקרוא איגרת רשות. וכן מתיר השש”כ (פכ”ט סע’ מ”ח) מעיקר הדין, וכך בחזו”ע עמ’ ס”ח, ועמ’ ע’-ע”א. וכתב שם הרב עובדיה שאנחנו לא יכולים לגזור גזירות מדעתנו שלא לקרוא שמא יעיין בדברי מסחר (עיין יבי”א ח”א או”ח סי’ ט”ז). ויש מקום להחמיר ולא לקרוא, כדברי האחרונים הנ”ל.

[יש לציין שבעלוני שבת שיש בהם ד”ת ובצד גם פרסומות לא עשו את הסייג הזה שלא לקרוא, גם לפי המחמירים בעיתונים. כ”כ הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ע”ב) בשם הרב אוירבך ועוד]

והוא הדין בכל זה לענין קריאת ספרי קריאה שאדם נהנה בקריאתם. ובשערי אפרים (שער י’ סל”ג) כתב לצרף סברא שספר לא נכלל בגזירה של שטרי הדיוטות, כי הוא לא מיחלף בשטרי הדיוטות, והביאו באורחות שבת (הע’ ר”כ) שהרב אלישיב סמך על סברא זו [אך הקשו על כך ממה שאסרו תוס’ לקרוא בספורי מלחמות, ומסתמא זה היה כתוב בספר, וצ”ע]. וגם הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ט) סומך על סברא זו.

ז. קריאת שם או מילים קצרות

 המג”א בסימן שכ”ג (ס”ק ה’) אומר שמותר לקרוא בפתק שכתוב עליו שם של אדם בלי סכום כסף שהוא שילם וכדומה, ואומר שם שאין קרוי שטרי הדיוטות אלא אם יש שם איזה עסק.

וצ”ע, שודאי שגזירת שטרי הדיוטות היא גם על דברים שאין בהם עסק, אך גזרו אטו שטרי הדיוטות. ולכן צ”ל שהמג”א למד שבמקרה הזה אין גזירת שטרי הדיוטות, אך הוא לא מסביר מדוע.

ועיין בשש”כ פכ”ט הע’ קי”ז שנראה שמבאר שאין שם משום שטרי הדיוטות כי יש בקריאת שם האדם צורך הגוף. וצ”ע איך זה ברור שכך היא המציאות תמיד. ועוד צ”ע שנראה שמערבב שם בין ההיתר של צורך הגוף לבין ההיתר של עונג שבת. ובין כך ובין כך נראה שקשה מהמשנה שאסרה לקרוא ברשימה לסעודה, ונראה ששם יש צורך הגוף ועונג שבת באותה מידה [כלומר אם נסביר שעונג שבת הוא מה שיצא לו אם יקרא בשטר הדיוטות כמו שם שידע איזה מנות להביא או מי מוזמן, ולא שיש עונג שבת בעצם הקריאה שזה שייך להיתר שהבאנו לעיל בקריאת עיתונים].

והאורחות שבת (הע’ רכ”א) הבינו כנראה שמש”כ המג”א שאין שם שום עסק הוא טעם למה אין בזה שטרי הדיוטות, ולהבנתם מש”כ שאין בזה עסק הכוונה שאין בזה תוכן אלא רק ציון השם. אך פשוט שאין זו כוונת המג”א, אלא רק אומר שאם היה מצוין על השם גם סכום הקנייה זה היה עסק, כלומר ממצוא חפצך ממש או שטרי הדיוטות ממש, ועכשיו שרק כתוב השם אין זה עסק ומותר. אך אין במילים אלו של המג”א הסבר למה שם האדם לא כלול בגזירת שטרי הדיוטות. ואפשר מ”מ לומר את הסברא שלהם מצד עצמה, בלי שזו תהיה כוונת מג”א במילים שאין בזה עסק, כלומר שגזירת שטרי הדיוטות הולכת דווקא על כתב עם מסר ואיזה ענין שמופיע בו, ולא על דבר נקודתי. וכן סובר הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ח, ועוד כמה פוסקים שמביא שם).

ויש עוד סברא של הרב אוירבך (שולחן שלמה ש”ו הע’ א’, ובהערה הנ”ל בשש”כ) שמה שאדם קורא אגב אורחא בלי לעיין, כמו שלט של שם הרחוב וכדומה אין בזה משום גזירת שטרי הדיוטות. וסברא זו קרובה לסברת בעלי אורחות שבת, כי קריאה של דבר שיש בו מסר לא מתבצעת אגב אורחא בלי לעיין בתוכן הדברים.