כתוב במש’ בדף ק”נ.: לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. והגמ’ שם מתקשה, שאם מדובר בחברו ישראל פשיטא שאסור כי לישראל השני אסור כל מה שאסור לישראל הראשון. ואם תגיד בחברו נכרי קשה שאמירה לנכרי שבות (ופרש”י – וכבר סתמה רבי למתניתין נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה). והגמ’ מתרצת שמיירי בחברו ישראל ולא נצרכה אלא לדיוקא שלומר לשכור פועלים אסור אך לומר הנראה שתעמוד עמי לערב מותר.

ורש”י במש’ מפרש שאיסור שכירות פועלים הוא משום ממצוא חפצך. ובביצה ל”ח. יש ברש”י שני פירושים מדוע אסרו מקח וממכר, או משום ממצוא חפצך או משום שמא יכתוב. ורע”א (בתשובה י”ז) מדייק מזה שרש”י שם שאל על הפירוש השני שלכאורה זו גזירה לגזירה (ותירץ כולא חדא גזירה) ולא שאל כן על הפירוש של ממצוא חפצך – שדעת רש”י שממצוא חפצך של מקח וממכר הוא דאורייתא. והאריך להתפלא איך ייתכן שעל איסור דרבנן של מקח וממכר יהיה ממצוא חפצך דאורייתא, והרי ממצוא חפצך צריך להיות מוסב מתחילה על איסור קיים, ואם אין איסור דאורייתא אין ממצוא חפצך דאורייתא.

עוד הקשה שם רע”א על רש”י בשבת שמפרש במש’ שהאיסור לשכור פועלים הוא משום ממצוא חפצך, שא”כ מהו זה שהגמ’ אמרה שלא ייתכן שמיירי במש’ בחברו נכרי כי אמירה לנכרי שבות, ת”ל שאסור מצד ממצוא חפצך.

ולכאורה צ”ל שרע”א סובר שהקושיה הזו היא דוקא על רש”י שפירש במש’ מצד ממצוא חפצך ועל דרך מה שביאר ברש”י בביצה שזה דאורייתא. כי אל”כ לא מובן איך לדידיה ניחא הקושיה הזו. וכנראה הטעם הוא שאם יש רק איסור דרבנן, אז גם אם נגיד שהוא מפתח איסור ממצוא חפצך דרבנן, אין כבר הבדל אם הגמ’ נוקטת בדבריה שבנכרי פשיטא שאסור מצד איסור אמירה לגוי או מצד איסור ממצוא חפצך דרבנן שהתחדש כאן. ורק על רש”י מקשה למה הגמ’ לא נוקטת מצוא חפצך דאורייתא ונוקטת איסור דרבנן.

אך באמת נראה שהקושיה הזו קשה בלי קשר לרש”י, וגם לרע”א שאומר שהאיסור לשכור פועלים הוא דרבנן קשה. כי בזה שהגמ’ נקטה איסור אמירה לגוי על מלאכה דרבנן היא בעצם נקטה שבות דשבות, אמירה לגוי לעשות איסור דרבנן. ואם היתה נוקטת איסור ממצוא חפצך שיש בלומר לגוי לעשות מלאכה דרבנן היה זה שבות אחד, וא”כ זו גזירה קרובה וחזקה יותר והיתה צריכה הגמ’ לנקוט אותה ולא את השבות דשבות.

ואין לומר שאיסור ממצוא חפצך לא עומד בפנ”ע באמירה לגוי כי ודאי שז”א, שהרי האיסור בממצוא חפצך איננו מה שהגוי עושה עבורו אלא עצם העיסוק של היהודי (או הדיבור באיסור של ודבר דבר). ואפילו אם היהודי יגיד לקוף לעשות עבורו דבר האסור צריך להיות אסור באותה המידה.

ואין לומר שההנחה הנ”ל שיש ממצוא חפצך באיסורים דרבנן לא נכונה וממצוא חפצך הוא רק בדברים דאורייתא, כי זה פשוט שאיסור ודבר דבר נכון גם באיסורים דרבנן כמו שהגמ’ אומרת אותו על איסור מוקצה בפירות (לקמן ע”ב), וה”ה איסור ממצוא חפצך יהיה גם בדרבנן ומאי שנא. וכ”ש אם ההחשכה אסורה מצד ממצוא חפצך שאז לפי הסבר הגמ’ על פירות מוקצה מפורש במש’ שגם בדרבנן יש ממצוא חפצך. ורע”א ודאי יודה לזה.

וכדי לתרץ את השאלה הזו שכמו שאמרנו נכונה לכו”ע ולא רק לפרש”י צריך לומר שכאשר הגמ’ רצתה לומר שמיירי בחברו גוי הכוונה היתה לומר שאסור שהישראל יגיד לחברו הגוי לשכור לו פועלים נכרים שיעשו את המלאכה בשבת. וסד”א שמותר לומר לגוי שיגיד לגוי אחר לעשות מלאכה, קמ”ל שאסור.

ואם באמת היה אומר לגוי שיגיד לגוי אחר אז ממילא גם לא היה איסור ממצוא חפצך, כי אם עושה מלאכה בשבת לא שייך לאסור משום ממצוא חפצך. והגע עצמך, וכי נגיד שכל מי שעובר ועושה מלאכה בשבת עובר גם על ממצוא חפצך; זאת לא שמענו. אע”כ שאיסור ממצוא חפצך נוגע רק לעניינים של חול, על דרך מש”כ בדף קי”ג.-קי”ג: וכבדתו מעשות דרכיך וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכו’ מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול וכו’ ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול”. וכן י”ל על דרך זה גם בענין ממצוא חפצך שהעיקרון הוא שלא יהיה עיסוקך בענייני חול. כלומר אם פעולה מסוימת אסורה בשבת ואדם מכין עצמו לעשותה בחול הוא עובר על ממצוא חפצך. אך אם הוא עושה אותה בשבת הוא עושה סתם איסור שלא קשור לממצוא חפצך, והטעם הוא שאם האדם עובר ועושה את המלאכה האסורה בשבת עצמה הרי שכלפי אותו עבריין זוהי מלאכה של שבת ולא של חול ואין הפעולה הזו כעת נכללת באיסור העיסוק בענייני חול בשבת. וכל שכן שאם היה אומר לגוי שיגיד לגוי אחר לעשות מלאכה לא היה שייך בזה ממצוא חפצך.

ועל זה הגמ’ אומרת שלא ייתכן לומר שזה החידוש של הגמ’, שאסור לומר לגוי שיגיד לגוי, כי כבר שמענו במק”א שאמירה לגוי אסורה, וכמו שברור לנו שאמירה לגוי אסורה גם באיסורים דרבנן כך צריך להיות פשוט שאסור לומר לו לומר לגוי אחר לעשות מלאכה. אך עכ”פ אם הדיון הוא על אמירה לגוי לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת, בין אם זה מותר ובין אם זה אסור אינו ענין לממצוא חפצך כנ”ל. ולכן הגמ’ לא באה כאן מצד ממצוא חפצך.

ועיין בשו”ת חוות יאיר (סי’ מ”ט) תשובת בעל עבודת הגרשוני אל החוו”י שמדייק באמת מהגמ’ כאן שאסור לומר לגוי שיגיד לגוי, אך לא מצד ההכרח שאמרנו לתרץ את הקושיה של רע”א, עיי”ש. ובאמת צ”ע על הוכחתו מנין שאסור לומר לנכרי לומר לנכרי, שהרי אם יש כאן מציאות של ממצוא חפצך (כמו שעולה מדבריו שם) ת”ל שאומר לנכרי לעשות איסור של ממצוא חפצך ולא מצד שאומר לנכרי לומר לנכרי. וכך דחה את הדברים בעל החוו”י עצמו בסי’ נ”ג שם (ועיין מ”ב ש”ז, כ”ד). אך לפי דברינו הנ”ל האיסור בעינו עומד, ולא מצד ראיית בעל העבודת הגרשוני אלא כנ”ל.

ובשלב הראשון שהגמ’ סברה שמיירי בחברו ישראל היה שייך ממצוא חפצך כי שם לא היתה הו”א שמיירי בשוכר פועלים לעשות בשבת, בין אם הפועלים ישראלים ובין אם הם גויים כי אסור לומר לגוי לעשות מלאכה. אלא מיירי שמדבר איתם על מלאכה שיעשו ביום חול, וזה שייך לממצוא חפצך. וכן בשלב האחרון שהגמ’ אמרה שהחידוש הוא שנדייק שמותר לומר הנראה שתעמוד וכו’ גם מיירי באופן שברור שאסור לשכור את הפועלים עבור שבת ושוכרם עבור חול. ובזה אין הבדל בין לשכור ע”י גוי או ע”י ישראל (כמו שציין שם רש”י) כי עצם העיסוק אסור ולא משנה ע”י מי, ובזה באמת האיסור יהיה גם בגוי משום ממצוא חפצך ולא רק משום אמירה לגוי שבות.

וכדי לתרץ את השאלה של רע”א על עיקר דברי רש”י בביצה (בהסבר אחד) שמשמע ממנו שמקח וממכר אסור מדאורייתא משום ממצוא חפצך על אף שאין איסור מקח וממכר מדאורייתא, י”ל שכמו שביארנו עיקר האיסור של ממצוא חפצך הוא ההכנה והעיסוק בפעולה של יום חול. וצ”ל בכוונת רש”י שמקח וממכר האסור מדאורייתא הוא כזה שקונה או מוכר דברים שברור לפי הענין שישמשו למלאכת חול או לצרכי יום חול ולא לשבת. ובזה שייך ממצוא חפצך על אף שהפעולה עצמה של מקח וממכר אינה אסורה מדאורייתא. ואם מהמקח וממכר לא ניכר באופן ברור שהוא עבור ענייני יום חול ודאי שרש”י מודה שאין הוא אסור דאורייתא, למשל לקנות דברים לצורך אכילת שבת.