הנה הרשב”א והרמב”ן כתבו בדף ק”ב שדעת הירושלמי (פרק שביעי ה”ב) מוכח שיש בנין בכלים. הירושלמי מיירי לגבי עשיית כוורת וחבית וכדומה, כמו שבבבלי מונים בפרק כלל גדול כמה חטאות חייבים, והירושלמי מונה אחד משום בונה. אך במקום אחר כתוב בירושלמי שמה שאסור לשבור מגדל כדי לקחת את העירוב מיירי במגדל של אבן שזה בנין ממש, ומשמע שבסתם כלים אין בנין וסתירה. וזה נראה סתירה בירושלמי.

וי”ל שדעת הירושלמי כדעת הר”ן הנ”ל והרמב”ם (ואכן מצוי שהרמב”ם פוסק כירושלמי) שיש בונה בכלים ואין סותר, כפי שבארנו בסימן הקודם. אלא שלפי הסברא שכתבנו שם צריך להוסיף כאן בדעת הירושלמי שבמגדל של אבן על אף שהוא תלוש ניכר הצורך לסותרו כדי לבנות במקומו, וכנראה הטעם הוא שאבנים הם כבדות ומגושמות ואין הדרך להרים אותן ולזורקן כפי שהן, אלא לסתור את הרכבתן. ויצא מזה שגם בכלים אחרים אם הם כבדים ביותר ואין הדרך לזורקן יהיה סותר גם אם אינם של אבן. וצ”ע עוד בכל זה.

אך י”ל באופן אחר, שמגדל של אבנים שכתוב בירושלמי הוא בעצם בנין גמור ולא כלי כלל. כי מה יחלק אותו מכל בנין, אחר שאין תנאי שהבנין יהיה מחובר לקרקע באופן שא”א להוציאו. והמדד העיקרי מסתמא הוא האם הדבר מטלטל או לא, וי”ל שמגדל של אבנים הוא אינו מטלטל כמו בנין גמור.

והנה הגר”א הביא מהירושלמי לגבי העירוב ראיה לשיטת רש”י שאין בנין וסתירה בכלים. ולפי הנ”ל צ”ע כי הירושלמי עצמו סובר שיש בנין וסתירה בכלים.

וי”ל בשני אופנים. או שנגיד שהגר”א סובר (או לפחות יגיד שרש”י יוכל לסבור) שזו סתירה בירושלמי, כלומר מחל’ סוגיות ולא כמו שהתבאר אליבא דהר”ן והרמב”ם, ורש”י יפסוק כסוגיה הזו לגבי עירוב. ואף שמסתבר שהגר”א יסכים לנ”ל ברמב”ם, זה רק בגלל שחייבים לפרש כך, אך בירושלמי אפשר לומר מחל’ סוגיות, וצ”ב עוד. או שנגיד שבאמת הירושלמי חולק על רש”י, וסובר כנ”ל ברמב”ם, והגר”א רק הביא מהירושלמי שכמו שהירושלמי לשיטתו מסביר שמיירי במגדל של אבן, כך יעמיד רש”י, ולעולם לאו מטעמיה דהירושלמי. אך זה לא נכנס כ”כ טוב בלשון הגר”א, שאחרי שאמר את האוקימתא הוסיף: “והירושלמי מסייע לרש”י”.