הנה בפרק י’ הלכה י”ד כתב הרמב”ם: “העושה נקב כלשהו בלול של תרנגולים כדי שיכנס להם האורה חייב משום בונה”. והקשו הכס”מ והלח”מ במקום, שלקמן באותו פרק בהל’ ט”ז כתב הרמב”ם שהעושה נקב (שעשוי להכניס ולהוציא) חייב משום מכה בפטיש. ובגמ’ בפרק הבונה נחלקו רב ושמואל בזה גופא, האם העושה נקב בלול של תרנגולים חייב משום בונה או משום מכה בפטיש. ואין לומר שהא בלול והא בכלים כי בהל’ ט”ז הרמב”ם מזכיר גם נקב בבנין. וכן קשה מתחילת פרק כ”ג, שם כתוב ברמב”ם שוב שהעושה נקב כגון נקב של לול של תרנגולים שעשוי להכניס ולהוציא חייב משום מכה בפטיש. וכאן עוד יותר קשה כי להדיא כותב שגם בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש. והכס”מ נשאר בצ”ע, והלח”מ מתרץ שלפי רב חייב תרתי, וכך הרמב”ם פוסק, לאפוקי משמואל שחייב רק משום מכה בפטיש.

אך יש להקשות עדיין גם לפי לח”מ, מדוע הרמב”ם לא ביאר בהל’ י”ד שצריך נקב שעשוי להכניס ולהוציא, שכן אם רב סובר שעל הנקב הזה חייבים תרתי, ומשום מכה בפטיש מבואר שזה רק בעשוי להכניס ולהוציא, על כרחינו שגם בבונה החיוב הוא רק בכה”ג.

ועוד קשה מנין הוציא הרמב”ם דבר זה לומר שיתחייב תרתי משום מכה בפטיש ובונה, כי אם זה מצד סברא גרידא זה ודאי דבר רחוק להכריח שרב יסבור שחייב על כזה פתח גם משום מכה בפטיש.

ונראה לומר שבאמת רב ושמואל חולקים על פתח בלול של תרנגולים שאיננו עשוי להכניס ולהוציא, אלא רק להכניס אורה למשל, כמו שכותב הרמב”ם בהל’ י”ד, ועל זה אומר שמואל שחייב משום מכה בפטיש, אך הרמב”ם פוסק שחייב משום בונה, ולא שחייב תרתי. ובפרק חבית (דף קמ”ו) כתוב שפתח של לול של תרנגולים עשוי להכניס ולהוציא. והתוס’ בפרק הבונה כתבו שרב ושמואל נחלקים בסברא זו גופא, האם נקב של לול של תרנגולים נחשב עשוי להכניס ולהוציא (להוציא הבל) כמו שכתוב בפרק חבית או לא, שלרב חייב משום בונה כי סובר שעשוי להכניס ולהוציא, ולשמואל רק משום מכה בפטיש כי עשוי רק להכניס.

ובאמת שבסברא התוס’ הזה צ”ע כי מה השייכות לבונה דוקא אם עשוי להכניס ולהוציא. ועוד, שאדרבא בפרק חבית שהוזכר הגדר הזה משמע שחייב משום מכה בפטיש, כי שם משמע שהדרבנן הוא מתקן מנא כי כתוב שם לשון תיקון. ועוד שאם מיירי שם משום בונה צ”ע איך יהיה בונה בכלים כי משמע שם שלו היה הפתח עשוי להכניס ולהוציא היה חייב גם בכלים והרי אין בנין בכלים. ואולי צריך לדחוק בנקודה האחרונה שעשיית הפתח שייכת לגדר של בנין אומן שיש בו בנין בכלים. וצ”ע.

והרמב”ם ודאי חולק על התוס’, כי לא מפרש בדעת רב שעשוי להכניס ולהוציא, כנ”ל, אך קשה על הרמב”ם למה באמת לא מפרש כמו שכתוב בפרק חבית שלול של תרנגולים מיירי שעשוי להכניס ולהוציא. ונראה לומר שהרמב”ם לומד שבין רב ובין שמואל מדברים על נקב בלול שעשוי רק להכניס. והרמב”ם הוציא זאת מזה שלא הוזכר בפרק הבונה שמיירי בעשוי להכניס ולהוציא, ואדרבא כתוב שם שעשוי לאויר, ומשמע רק לאוויר. ועוד ראיה, מזה שמסתמא קיי”ל כרב לגבי שמואל, ובפרק חבית בסתמא דגמ’ משמע שבנקב של לול של תרנגולים החיוב הוא מצד מכה בפטיש, וזו כעין סתירה בהלכה.

ולכן פירש הרמב”ם שרב מיירי בנקב שאינו עשוי להכניס ולהוציא אלא רק לאורה. ואם יהיה עשוי להכניס ולהוציא יתחייב גם משום מכה בפטיש. ואולי ההבדל המציאותי בין הנקבים הללו הוא בגודל הנקב. ומריש הו”א לדייק בלשון שכתב הרמב”ם בהל’ י”ד: נקב כלשהו. אך נראה שז”א, כי בהל’ ט”ז ג”כ כתב נקב כלשהו. שוב חשבתי שיש לקיים את הדיוק כי בהל’ ט”ז לא מיירי מנקב של לול, ובדברים אחרים ייתכן שאפילו בכלשהו משכחת לה להוציא, והרמב”ם לא רוצה להגביל. אך בפרק כ”ג שמיירי בלהכניס ולהוציא בלול, באמת כתב נקב סתם ולא נקב כלשהו.

ושמואל סובר שגם בעשוי רק להכניס חייב כבר משום מכה בפטיש וחולק על הסוגיה של פרק חבית ולית הלכתא כוותיה. ומה שהגמ’ בפרק חבית אומרת לדבר פשוט שנקב של לול עשוי גם להכניס וגם להוציא, לא מכריח שכל נקב של לול עשוי לכך, אלא יש נקבים קטנים ויש גדולים, וגזרו בכל פתח אטו נקב גדול של לול. ורב ושמואל בפרק הבונה כללו בדבריהם כל נקב, כולל נקב קטן.

ובאמת בעשוי להכניס ולהוציא יהיה חייב לרב תרתי כמש”כ בנקודה זו לח”מ, כי חולקים על כל נקב מסתימת הלשון, ודוחק להעמיד שחולקים דוקא בנקב קטן, שלא עשוי להוציא, ובנקב גדול שעשוי גם להוציא לא אמר רב שחייב משום בונה.

ומה שהרמב”ם נקט בהל’ י”ד שעשוי לאורה קצת צ”ע כי הגמ’ בפרק הבונה אומרת שעשוי לאוויר, אז למה נקט דוגמא אחרת. ואולי גרס אחרת. ואולי לא הקפיד על הדוגמא כי אין נ”מ, ודוחק. ובכל מקרה זה רק תיאור לנקב שעשייתו היא תיקון ולא קלקול, והעיקר בא לומר שא”צ גם עשוי להוציא.

ולפי הרמב”ם מובן מה שהערנו על תוס’, שמה השייכות של להכניס ולהוציא לבונה, והרי הבונה כלשהו חייב, כלומר כל מה שמתקן את הבנין חייב ולמה צריך עשוי להכניס ולהוציא. ובמכה בפטיש י”ל שלהכי תליא בעשוי להכניס ולהוציא כי לא כל תיקון ושיפור של הכלי זה חיוב של מכה בפטיש, אלא יכול להיות רק דרבנן. ומכה בפטיש זה או בעצם יצירת הכלי (כמו המנפח בכלי זכוכית) או בפעולה של גמר מלאכת הכלי, וכאן הכלי כבר גמור ורק משפץ אותו. אך כל זה באם עשוי להכניס או להוציא שאז השיפור של הכלי ע”י הפתח טפל לכלי העיקרי. אך אם עשוי להכניס ולהוציא ניתן להסתכל על הפתח ככלי קטן שנוצר בתוך הכלי העיקרי. ויצא מזה שהחיוב של מכה בפטיש לפי הרמב”ם הוא על עצם עשיית הפתח כתיקון כלי. ולפי תוס’ מסתבר שהמכה בפטיש לפי שמואל הוא על שיפור הכלי עצמו ולא על עשיית הפתח ככלי חדש.

ובדעת תוס’ י”ל שהם סוברים שמה שצריך עשוי להכניס ולהוציא כדי להתחייב משום בונה, זה דווקא בכלים כמו שבדף קמ”ו משמע שגם בכלי אם היה פתח העשוי להכניס ולהוציא היה חייב משום בונה. והענין הוא כמו שהזכרנו לעיל שכדי להתחייב בבנין בכלים צריך מעשה אומרנות או גבורה או תיקון כלי מתחילתו וי”ל שדווקא פתח כזה שעשוי להכניס ולהוציא נחשב פתח של אומנות. אך זה לא כ”כ ברור בסברא. וקשה על זה מדף קכ”ב: שכתוב שם שלול נחשב מחובר לקרקע ובכ”ז הצריכו בו תוס’ עשוי להכניס או להוציא. ואולי יש להידחק שתוס’ סוברים שזה דווקא לפי הברייתא שם, כמש”כ שם קסבר וכו’. אך הסוגיה ב-ק”ב: וב-קמ”ו. סוברת שלול זה נחשב לכלי ולא למחובר לקרקע. וצ”ע עוד.