ז”ל הגמ’ ב-קכ”ג.: “תנו רבנן פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה רבי אלעזר בן תדאי אומר תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם אמר רב נחמן הלכה כרבי אלעזר בן תדאי למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול והאמר רב נחמן האי פוגלא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסיר הדר ביה רב נחמן מההיא”.

וכתבו שם התוס’ (ד”ה האי פוגלא): “וא”ת האי פוגלא היכי דמי אי במניח מ”ט דמאן דשרי מלמטה למעלה הא אפילו ניעור לא שרי כ”ש טלטול מן הצד ואי בשכח מ”ט דמאן דאסר אפי’ טלטול גמור שרי לצורך לטלטל אגב היתר לקמן בפרק נוטל (קמא. וד’ קמב:) במעות שעל גבי הכר בצריך למקומו דמטלטלו בעודן עליו ואבן שעל פי החבית כשהוא בין החביות מגביה ומטה כ”ש טלטול מן הצד וי”ל דמניח על מנת ליטלה איירי אף על גב דכשכח דמי כמו טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בסוף במה טומנין (לעיל דף נא.) דשרי לנער משום דאין מניח לכל השבת ובעצמות וקליפין דריש ביצה (ד’ ב.) דשרי ב”ה לסלק את הטבלא ולנער מ”מ לא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד ועצמות וקליפין לא מסתייה דלא לינח בהן על גבי השלחן וטמן וכיסה דפרק במה טומנין (לעיל ד’ נא.) אין לחוש כיון דאפשר בניעור דאפילו טלטול מן הצד אינו”.

הנה לפי תוס’ רב נחמן לא חולק על המשניות שמתירות טלטול מן הצד, לפחות באופן שזה לצורך דבר המותר כמו שחילקו תוס’ ב-מ”ד. (בדיבור שמתחיל בעמוד שקודם לכן).

והמהרש”א על תוס’ ד”ה פגה שם שאל מדוע תוס’ לא שאלו את הקושיה מהמש’ של מעות שעל הכר על רבנן דר”א ב”ת. ותירץ שרבנן יכולים לחלוק על המש’ שם ולאסור טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, והמש’ זה ר”א ב”ת, אך רב נחמן צריך להסתדר עם המש’.

ויוצא לפי המהרש”א שרב נחמן לפני שחזר בו לסבור כר”א ב”ת איננו צד במחלוקת הזו, אלא רק מחדש גזרה חדשה, שאם מניח בכוונה, על אף שלא נעשה בסיס (שהרי מותר לנער) אסור ליטול.

וקשה על זה מפשט הגמ’ שמקשה למימרא דסבר ר”נ וכו’, כלומר רואים בגמ’ שלפסוק כר”א ב”ת סותר את הדין של פוגלא. ואילו לפירוש המהרש”א זה לא סותר, וניתן לפסוק כר”א ב”ת לגבי טלטול מן הצד שמותר לצורך דבר המותר בכל המקרים שלא הניח בכוונה, ורק לגזור באופן שהניח בכוונה.

והיה אפשר ליישב זאת לפי הענין בגמ’, שהמחלוקת של רבנן ור”א ב”ת זה בפגה שטמנה, אז ע”כ ששם בכוונה, ואם ר”נ פוסק בזה כר”א ב”ת הרי שלא חושש לגזרה של פוגלא כיוון שר”א ב”ת התיר שם יותר מניעור.

אך עדין קשה מלשון הגמ’, שהקשתה למימרא דסבר ר”נ טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ואם כמהרש”א זו איננה קושיה כלל כי אין סתירה לדין טלטול מן הצד, אלא היה צריך להקשות למימרא דסבר ר”נ שאין את הגזרה של פוגלא שנכונה דוקא באופן שהניח בכוונה.

ועוד קשה, שאת המחלוקת של רבנן ור”א ב”ת מסביר שמוסבת על טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ורק ר”נ מחדש את הגזרה של איסור טלטול דוקא מצד שהניח בכוונה. אך לפי זה היה צריך רב נחמן לנקוט בדבריו לשון שתורה על כך שזו המציאות, ואין כזו לשון בדבריו. ודוקא בדברי רבנן דר”א ב”ת כתוב מקרה של טמן, ששם זה מניח בכוונה.

ועוד, שאם רבנן דר”א ב”ת חולקים על המש’ שמתירה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר למה תוס’ מוכרחים לתרץ את ר”נ מהמשנה ההיא, ולא אומרים בפשטות שר”נ פוסק כרבנן כאן ודלא כמשניות ההן. ואת השאלה הזו יש ליישב שאין סיבה שר”נ יפסוק נגד סתמא דמתני’. אך עדין לא ברור כ”כ כי מצאנו פעמים שאמוראים פוסקים כדעת יחיד נגד סתם משנה, ומה גם שכאן זה רק בהו”א של ר”נ ולבסוף חזר בו.

ועוד שלפי המהרש”א בביאור התוס’ יוצא שר”נ מחדש גזרה שלא מצאנו במש’ או בברייתא, ולעומת זאת מצאנו שר”א ב”ת ודאי חולק עליה. וא”כ יוצא דוחק גדול יותר בכך שר”נ חולק על תנא מסברתו, ועדיף היה לומר שר”נ פוסק כרבנן דר”א ב”ת נגד סתם מש’.

ונראה לבאר אחרת, שר”נ בהו”א סבר כרבנן דר”א ב”ת. אלא שתוס’ באים לומר שגם רבנן גופייהו לא חולקים על ההיתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. והחידוש שכתבו שאם מניח על דעת ליטול אסור לטלטל נאמר בדעת רבנן ולא רק בדעת ר”נ. ורבנן ור”א ב”ת חולקים בדבר אחר – האם טלטול מן הצד שמיה טלטול כלשהו או שהוא רק במדרגה של ניעור שלא נחשב טלטול כלל. כי תוס’ מחלקים את הטלטולים לשלש מדרגות: ‘טלטול גמור’ כמו שהם מכנים את טלטול האבן שעל הכר, טלטול מן הצד וניעור [ההבדל בין ניעור לבין טלטול מן הצד הוא שבניעור לא מרימים את החפץ אלא רק מטים אותו, ובטלטול מן הצד מרימים אותו]. ובניעור ברור שאין את הגזרה של רב נחמן בפוגלא, כמו שתוס’ אומרים במפורש. ובטלטול גמור ברור שיש את הגזרה, גם לפי ר”א בן תדאי. במה נחלקו, בטלטול מן הצד שהוא יותר מניעור ופחות מטלטול גמור, שלפי ר”א ב”ת זה לא נחשב טלטול כלל ושווה לניעור שאין בו את הגזרה של ר”נ. ולפי רבנן זה נחשב טלטול כלשהו ושייכת בו ממילא הגזרה הזו. מה שאין כן בטלטול גמור, שכיוון שהוא ודאי נחשב טלטול, גם לפי ר”א ב”ת שייכת הגזרה. והדבר מונח בלשון שנקטה הברייתא ‘פגה שטמנה’, כלומר שהניח עליה מוקצה בכוונה, וזה על מנת ליטול בשבת (שהרי לכן לא נעשה בסיס). ובתוך המקרה הזה, ששייכת בו הגזרה של ר”נ, חולקים בפרט של טלטול מן הצד.

נמצא שהמחלוקת כאן לא עוסקת בכלל בעקרונות של טלטול מן הצד, ובכך איננה קשורה לדיון של היתר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר או האסור (ויש להעמיס את הנקודה האחרונה בתוך דברי תוס’ ב-מ”ד., ועכ”פ אין משם סתירה). ומה שהלשון כאן דומה ללשון הגמ’ ב-מ”ג, וללשון הראשונים בתוך הדיון על טלטול מן הצד גם לגבי מה שתוס’ מכנים טלטול גמור אין בכך כלום, ודבר הלמד מעניינו הוא.

ונראה פשוט שכן הבין רע”א, שכתב בסי’ ש”ט סע’ ד’ שמתוס’ כאן מוכח אליבא דהלכתא (כלומר גם לפי ר”נ אחרי שחזר בו ופסק כר”א ב”ת) שאם יניח בכוונה דבר מוקצה על חפץ אחר על דעת ליטלו בשבת, על אף שלא ייעשה בסיס (לשיטת תוס’ שבסיס זה רק לכל השבת) יהיה אסור ליטלו. והנה לפי ביאור המהרש”א אין מן התוס’ הכרח לנקודה זו, שכן ייתכן מאוד שלאחר שר”נ חזר בו מהגזרה שחידש ושלא קשורה למחלוקת ר”א ב”ת ורבנן, הוא חזר ממנה גם לגבי טלטול גמור. ואף שייתכן גם לא כך, שחזר בו רק לגבי מה שנסתר להדיא מדברי ר”א ב”ת שמדבר על טלטול מן הצד, מ”מ א”א לומר שמוכח מן התוס’ שאסור.

אך לפי דרכינו מובן היטב ומוכרח מתוס’ הנ”מ של רע”א, כיוון שר”א ב”ת כלל לא חולק על הגזרה, ואדרבה כל עצמה של המחלוקת שלו עם רבנן זה מתי לומר את הגזרה הזו ומתי לא. והם חולקים לגבי טלטול מן הצד, אך מכלל הענין ברור שהוא מודה לגבי טלטול גמור שעליו הוא כמובן לא אומר שאין הוא טלטול כלל ושהוא דומה לניעור. 

פש גבן חדא, ליישב את השאלה של המהרש”א מדוע המתינו תוס’ לדברי ר”נ כדי לבאר את הענין, ולא ביארו אותו כבר בתוך דברי רבנן, אם אכן גם רבנן מודים לכל המתבאר בתוס’.

וי”ל שלולא דברי רב נחמן היה אפשר לדחוק ולבאר את דברי רבנן שאין כאן כלל מוקצה שמונח על היתר, אלא רק חופה את צדדיו, וראש ההיתר מגולה. באופן שאם יטלו את המוקצה לא יעלו איתו עפר אלא רק ייגרם מצב שהעפר החופה סביב יפול אל תוך הגומא שנוצרה. ובכה”ג היה אפשר להעמיד שהניח באופן שכנגדו במוקצה שנמצא על היתר, ההיתר מקבל דין בסיס. אלא שכאן חולקים האם כה”ג שייך בסיס, כי המוקצה לא מונח על ההיתר, או ששייך, כי סוף סוף בטלטול ההיתר נגרם טלטול של המוקצה. אך בדברי ר”נ מבואר שהאיסור נמצא על ההיתר ממש, באופן שהצנון מונח מלמטה למעלה, ובכל זאת חולקים בכך רבנן ור”א ב”ת, ומזה יצאו תוס’ להקשות שאם זה מונח בכוונה מה טעם המתיר ואם בשכחה מה טעם האוסר.