כתב ר”ת בספר הישר (לכתובות ס’, לגבי חולב): “נראה לר’ לפרש דהאי מפרק תולדה דמוחק היא וכו’ דתרי ענייני מפרק הן מפרק בגידולי קרקע דתולדה דדש הוא, מפרק שאינו בגידולי קרקע כגון הכא תולדה דממחק וכו’ אבל חולב אסור אלא אא”כ לתוך הקדרה והטעם הוא כמו שמפרש בפ’ חבית במשקה הבא לאוכל אוכל הוא והוי כמו אוכלא דמיפרת מאחר שהבהמה ראויה ביו”ט וכו'”.

והקשו עליו בתוס’ (ע”ג: ד”ה מפרק) איך ייתכן, לפי פירושו שמפרק הוא משום ממחק, שיהיה חילוק בין לחלוב לתוך הקדרה או לתוך הקערה. והיא קושיה גדולה ביותר.

ועוד יש להקשות שמשמע שהראשונים פירשו את ר”ת שהממחק זה שמחליק את פי הדד ע”י החליבה. והגמ’ ב-צ”ה אומרת שחולב חייב משום מפרק. ולפי הנ”ל זהו פלא גדול שהגמ’ תגדיר שחולב חייב משום מפרק, בזמן שעצם הפירוק לא שייך עם הממחק שבדבר, שהרי יכול להחליק את פי הדד גם עם משקה מבחוץ. ותפסה הגמ’ את הפעולה החיצונית וקראה לה בשם האב, שמשום האב הזה חייב חולב – זהו דוחק עצום. ובר”ת בפנים לא כתוב מהו הממחק בדיוק.

ואג”ט (דש, כ”ד, כ’) מתרץ את הקושיה מהחולב לתוך קערה שרב חסדא לגבי חליבה לתוך אוכל מיירי שכבר נחלבה הטיפה הראשונה שממחקת את פי הדד, ורק בא להתמודד עם האיסור דרבנן של דישה, שנכון גם בדבר שאיננו גידולי קרקע. ובזה מחלק בין משקה הבא לאוכל או למשקה.

וזהו דוחק גדול, ראשית האוקימתא ברב חסדא, שלפי”ז ר”ח לא בא להתמודד עם עיקר האיסור בחליבה וזה לא כתוב, ועוד שר”ת מביא את ר”ח הזה ממש בתוך כדי דיבור ולא רומז לכזה חילוק כלל, וזהו דוחק שא”א לקבלו.

והנראה לומר אחר ההתנצלות, שאין כוונת ר”ת למה שפירשו בו הראשונים, אלא כוונתו שהממחק זה החלקת הדד עצמו מצידו הפנימי, שעד עכשיו היה שם חלב שכיסה והפריע להחלקה של גוף הדד, וכעת לאחר החליבה הדד מבפנים חלק. וזו פעולה שמתרחשת בכל דישה, גם בדגן, אלא שעל זה אמר ר”ת שהכלל הוא שבגידולי קרקע נחשב דש, ובדבר שאינו גדולי קרקע נחשב ממחק. ולכן הגמ’ ב-צ”ה קוראת לזה בסתמא מפרק.

אלא שלגבי החילוק בין לקדרה ובין לקערה יש להיכנס בפרצה דחוקה כדי ליישב דעת ר”ת, וגם זה לפי ההסבר הנזכר בר”ת, והוא שהפעולה הזו של ממחק כפי שהסברנו אותה, היא סוג כללי של ממחק, ולא מיוחד דוקא לחולב. וי”ל שר”ת למד שיש שתי תולדות לממחק: או החלקה של פני השטח, באופן שהאדם פועל בגוף הדבר בעצמו ומשוה את פניו, או שמסיר דבר אחר המחובר בו, ועל ידי ההסרה גורם ממילא להחלקת פני אותו הדבר שממנו הסיר. ואת שתי התולדות אפשר ללמוד מהאב שהיה במשכן, שהוא הסרת השערות מהעור, באופן שלאחר הסרתם העור יהיה חלק. ומפרק (שלא בגידולי קרקע) זה תולדה מצד האופן השני, של הסרת דבר מעל הדבר שאותו באים להחליק. ובזה יש לומר שאם מדובר בשני מינים שונים יש חשיבות להפרדה המחליקה הזו, אך אם מדובר בשני אוכלים צמודים זה כמו לחתוך אוכל באמצעיתו באופן שפניו יישארו חלקים, שבודאי שאין בזה ממחק מצד האופן השני של ממחק שר”ת מחדש אותו כאן (גם בלי הענין של אין ממחק באוכלין). ואם זה אוכל ומין אחר שהוא לא אוכל, או שני מינים סתם שאינם אוכל, יש חשיבות של מפרק בהפרדתם, כי כל מין עומד בפנ”ע לגמרי. אך בשני מיני אוכל יש צד לחבר אותם במחשבתנו עד שיחשבו כגוף אחד וכאוכלא דאפרת, כמו שאומר ר”ת [חלק מהסברא האחרונה למדתי מידידי ר’ בן ציון אוריאל].

והנה כל עצמם של תוס’ הביאו את ר”ת כדי לחלוק על רש”י בפירוש הענין של האי מאן דשדא פיסא, ולפיהם צ”ל שגם כאן יגיד ר”ת שהענין הוא החלקת העץ מהתמרים שהיו עליו כמו החלקת פי הדד. אך באמת נראה שגם זה אינו נכון בדעת ר”ת, כי ר”ת אומר שיש תרי גווני מפרק, אחד בגידולי קרקע שהוא תולדה של דש ואחד במה שאיננו גידולי קרקע והוא תולדה של ממחק. וכן בסי’ רפ”ג שם בספר הישר, לשבת קמ”א, הוא חוזר שוב על זה שמפרק זה תולדה של דש. ובודאי שמה שנזקק ר”ת לומר שיש שני פירושים במפרק זה כדי לחלק בין האי מאן דשדא פיסא לבין חולב, שאלה שני המקומות היחידים שכתוב בהם בגמ’ הלשון של מפרק. ומזה ברור שאת האי מאן דשדא פיסא ר”ת מפרש כרש”י, ורק בא להקשות על פרש”י בחולב. אך תוס’ מציגים את ר”ת כאילו פשיטא ליה לאידך גיסא, שיש רק אופן אחד של מפרק, ואם גם כאן וגם לגבי חולב כתוב מפרק, וחולב זה לא דש לפי ר”ת אלא ממחק, ע”כ שגם בהשרת תמרים זה ענין של ממחק ולא של דש, וצ”ע.