א.

נראה פשוט שהאמת עם הני אחרונים שכתבו שלפי הרמב”ם (פ”ח הי”ג) שונה דין ברירת אוכל מפסולת מברירת אוכל מאוכל אחר, שבאוכל מאוכל אחר לא צריך לברור דוקא את המין שרוצה ואף אחד מהם לא נגדר כפסולת. מה שאין כן בברירת אוכל מפסולת שצריך לברור תמיד דוקא את האוכל. ועיין ברא”ם הורויץ שבאר שלפי הרמב”ם זו כוונת הגמ’ שאמרה בורר ומניח, ודלא כתוס’ שפירשו מניח לאחרים. וראשונים אחרים, תוס’ וש”פ, כתבו שגם באוכל מאוכל שייך אוכל ופסולת, כאשר המין הרצוי לו נחשב אוכל והשני פסולת.

יש כמה ראיות לפירוש זה ברמב”ם. ראשית, הוא חוזר על עצמו לאחר שכתב הלכות ברירת אוכל מפסולת לפרש אוכל מאוכל בבבא בפנ”ע. וזה הוביל את הב”י לחלק בין אוכל מאוכל לאוכל מפסולת לעניין שיעור הזמן דלאלתר, וז”א לפי הנ”ל. ועוד, שהוא כותב שבורר מין אחד מהמין השני, ולא כותב שיברור דוקא את זה שרוצה. וכן מוכח מזה שכותב להניח, משמע שיכול להניח את המין שברר, כלומר ברר את המין שאותו לא רוצה כעת.

והנה לכאורה צ”ל שלפי הרמב”ם ברירת אוכל מאוכל שונה מאוכל ופסולת, שבאוכל מאוכל המלאכה היא להפריד ובאוכל מפסולת – להוציא את הפסולת שמפריעה. אך קשה על זה, שא”כ הרמב”ם היה צריך לפרש כדרכו מהו האב ומה התולדה, וכאן לא מבדיל ביניהם, כך שנראה ששני האופנים הם אבות.

ולכן צ”ל שלפי הרמב”ם גם ברירת פסולת מאוכל עניינה עצם פעולת ההפרדה ולא התיקון של האוכל מהפסולת. ואף שלכל הראשונים פשוט לא כך, י”ל שיצא להרמב”ם כך מזה שכתוב בורר ומניח, ופירש כנ”ל בשם הרא”ם הורויץ. או מעצם זה שיש בורר בשני מינים של אוכל כמו שכתוב בברייתא, ולא ניחא ליה לרמב”ם לומר שיש תיקון של מין אחד מהמין השני. וייתכן עוד שהרמב”ם סבר כקושיית הביאור הלכה בשם הישועות יעקב, איך ייתכן להגדיר ברירת אוכל מאוכל כתיקון האוכל שרוצה בו, והרי הוא מתוקן ועומד. ולא היה ניחא לו בתירוץ הבה”ל שם. וכיוון שלא רצה לחלק בין שני האופנים של בורר, הגדיר גם את ברירת פסולת מאוכל כמלאכה של הפרדה ולא כתיקון.

וייתכן ביותר מזה, שאפילו על ברירת פסולת מאוכל היה קשה לו שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כקושייה הראשונה של הישועות יעקב, ולא היה ניחא לו להגדיר שהמלאכה היא תיקון האוכל הנשאר, כי הפעולה נעשית בעיקרה בפסולת. ודעת בעה”מ (ל”ז:) שבורר זו באמת מלאכה שאינה צריכה לגופה, וחייבים עליה גם לפי ר”ש. אך הדוחק בזה ברור, והרמב”ם מאן בכך.

ב.

אלא שקשה לפי”ז איך יש חילוק בין ברירת אוכל מפסולת או פסולת מאוכל בתערובת אוכל ופסולת, ואין זאת בשני מיני אוכלים. וי”ל בפשטות, שהפרט הזה הוא לא חלק מהגדרת המלאכה, אלא כדי ליצור דרך אכילה צריך לשמור על התנאים שמדמים את הפעולה לאכילה (עיין בסימן הקודם). ובאוכל המעורב עם פסולת יש לאנשים מנהג ברור ליטול את הפסולת בברירה אמיתית, וליטול את האוכל בברירת דרך אכילה. אך באוכל ואוכל אין מנהג ברור איזה מהם להעדיף, ולכן אין זה חלק מההגדרה של דרך אכילה. ולכן בזה אם יעשה ביד ולאלתר סגי, ושוב לא דומה עוד לבורר אלא לדרך אכילה. ויוצא שברירת הדבר שרוצה ממה שלא רוצה איננה תנאי חיובי שלולא הוא הדבר דומה לבורר בהכרח, אלא רק אם יש מנהג חלוק בין ברירה לדרך אכילה יוגדר כבורר אם לא יקפיד על כך.

ובדעת ראשונים אחרים שכתבו שבשני מיני אוכלים אותו שרוצה כעת נחשב אוכל והשני פסולת נראה בפשטות שחולקים על הרמב”ם וסוברים שתמיד בורר זה תיקון המין הנשאר, כדברי הבה”ל.

אך י”ל באופן אחר, שאפשר שיסכימו לרמב”ם שיסוד הברירה הוא ההפרדה ולא התיקון, ועם זאת יש צורך להגדיר בשני מיני אוכלים איזה הוא האוכל ואיזה הפסולת, לא כדי למצוא את יסוד החיוב במלאכה, אלא כדי להורות איזה מהם יברור, כי כדי להתיר לברור צריך דרך אכילה. והרמב”ם סבר שאם שני הדברים ראויים לא שייך התנאי של דרך אכילה באוכל מתוך פסולת, ונשאר רק לאלתר וביד. אך אפשר לחלוק ולומר שלענין הדרך אכילה שייך לחלק גם בשני מיני אוכלים בין אותו שרוצה לאותו שכעת לא רוצה, שהדרך אכילה היא לברור דוקא את אותו שרוצה. ואוכל ופסולת נזכרו כאן כדי לדמות לדרך אכילה, שבאופן שיש אוכל ופסולת ממש ברור שדרך האכילה היא לברור את האוכל מתוך הפסולת.

אך בתוס’ מ”מ ודאי שאי אפשר לומר כך, כי בלשון התוס’ פשוט שהאוכל והפסולת נזכרו כאן כדי למצוא את עיקר חיוב הברירה ולא כדי להורות כיצד לברור בדרך אכילה.

ג.

והנה אם נפרש שלברור זה לתקן יובן היטב החילוק של הגמ’ (ק”ט.) לגבי סינון יין מהשמרים שאם אפשר לשתות בלי זה מותר ואם לא אסור. אך לפי הרמב”ם צ”ל שזה רק סימן אם זה מין אחד או שנים. ורש”י שכתב על זה לשון של תיקון (ב-קל”ט:) ודאי חולק על הרמב”ם.

ובאופן אחר י”ל שהרמב”ם סובר שההיתר של משתתי הכי לא בנוי על היתר ברירה של מין אחד (וצ”ע אם בכלל הרמב”ם סובר היתר זה) אלא בנוי על סברת ר”ח בדף ע”ד והערוך (ערך דש) שאומרים שאין בורר בדבר המחובר אלא רק בשני דברים שונים. וכוונתם לדבר המחובר באופן טבעי כמו פרי בקליפתו. והרמב”ם בא לפרש שגם יין שעוד לא נפרד מהשמרים הוא גוף אחר בחיבור טבעי וחסר בדרך המלאכה שהיא הפרדה של שני דברים שונים. דייקא נמי שהבה”ל (בסו”ס שכ”א) מקשה על הרמב”ם מדוע הוא השמיט את הירושלמי שהוכיחו ממנו שאסור לקלף פרי אם לא בדרך אכילה (ומובא ברמ”א בסוף שכ”א). ותירץ שהרמב”ם דחאו מפני הסוגיה בביצה י”ג. ואם נפרש שהרמב”ם הולך בשיטת ר”ח יובן היטב שנחלקו הבבלי והירושלמי ביסוד של ר”ח והערוך והם פוסקים כבבלי.

ד.

ויש לשאול מדוע לא נגיד על כל ברירת אוכל מתוך אוכל שהותרה מדין דרך אכילה שייאסר מצד שהוא מתקן את האוכל הנשאר וזו עוד מלאכה בנוסף למלאכה שעושה. ובברירת אוכל מפסולת לא קשה כי אין תיקון בפסולת הנשארת.

ואין לומר שגם תוצאה נלווית מותרת מדין דרך אכילה כי זה אינו כי דרך אכילה מתיר רק את המלאכות שנצרכות כדי להגיע לאוכל ולא דברים אחרים [כך שמעתי מהרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכן אין נכון לומר שיותר לפתוח בקבוקים מדין דרך אכילה על הצד שנחמיר שעושים כלי ביצירת הפקק. ויש להביא ראיה לכך שלא אומרים בכה”ג דרך אכילה מדברי המ”ב ב-שי”ט, נ”ט שאומר לגבי ההיתר של השו”ע לשתות ע”י מפה שמעכבת את התולעים שלכאורה יש בזה משום מלבן, ועיי”ש מש”כ למה באמת אין מלבן. ולא כותב שם מדין דרך אכילה כמו ההיתר של השו”ע על הבורר, ומזה רואים כמו שהגרז”ן אמר שדרך אכילה לא מתיר תוצאות נלוות].

ולפי הרמב”ם שהמלאכה היא ההפרדה לא קשה כי א”א לחלק את המלאכה לשני חלקים. וייתכן שגם השאלה הזו הביאה אותו לפרש דלא כראשונים ביסוד דין בורר.

אך לפי הראשונים האחרים שהמלאכה היא תיקון הרי שיש כאן שני תיקונים. ואם באמת לא מעוניין כלל במין הנשאר אולי יש לומר שאין חשיבות של מלאכה בתיקון כי לגביו ייתכן שזה נחשב כמו פסולת גמורה שנשארת לאחר ברירת האוכל, שעל זה אנחנו לא שואלים כי אין בזה תיקון. ובאמת שגם באופן הזה לא פשוט, כי ייתכן שהולכים לפי רוב העולם, וצ”ב. אך עכ”פ באופן שיש תועלת לאחר זמן גם במין השני הנברר, כמו שמצוי במיני אוכל או ברירת סכו”ם וכד’ – קשה כנ”ל.

וי”ל שזו מן המלאכות שמותרות בפ”ר (כדברי המ”מ על מצרף ועוד מלאכות, וכמו שהמ”ב הנ”ל בס”ק נ”ט אומר על מלבן) כי התוצאה של הברירה השניה לא ניכרת לרואים, שמבחינים רק בפעולה של האכילה.