עיין במנוחת אהבה פרק י”ג (בחלק א’) הע’ 17, והמתבאר בדבריו שדעת הבית יהודה שאין מושג של מוקצה במחובר, וגם בדבר שכשהוא תלוש הוא מוקצה. וזה מטעם שלא שייך בו טלטול ואף שגם טלטול מקצת המוקצה אסור – זה רק כשיכול להגיע לטלטול כל המוקצה. וכן לא שייכת הגזרה הבסיסית של מוקצה שמא יוציא לרה”ר. והמנו”א הביא לכך מקור מהא דסי’ שי”ב לקנח בעשבים המחוברים, ומג”א שם מפרש שמדובר שאינו מזיז את העשבים וזה פלא במציאות ודוחק גדול (גם אחרי תירוץ פמ”ג שם שמדובר שמזיז רק בגופו), ולכן א”ר ותו”ש ומ”ב שם נטו מדבריו ופסקו שמותר לטלטל. וכן הביא מפורש שכן דעת או”ז, וכנראה גם דעת ר”ת (המובאים ב-רס”ה), וכן דעת פסקי ריא”ז, וכן דעת המאירי (המאירי לגבי להריח בהדס מחובר אומר שמותר גם להזיזו לצורך זה). ומנגד יש גמ’ ב-קכ”ה: שכתוב שם בשם רב ששת שזמורה מחוברת לגפן שרוצה להשתמש בה כד לשאוב צריך לחבר לה דלי מע”ש, אפ’ לפי רשב”ג שבד”כ סובר שמספיק מחשבה, ואל”כ זה מוקצה. ושם יש אח”כ תירוץ של רב אשי שאומר שזה שצריך דלי מיירי אפ’ בתלוש והטעם לא משום יחוד, שלצורך ייחוד לפי רשב”ג מספיק מחשבה, אלא שמא יקטום אם יראה שמידת הזמורה לא מכוונת לו. ומכאן חיליה דמג”א שדחק לבאר בעשבים שמיירי בלי להזיזם, שאל”כ יש סתירה בגמ’. ומנו”א אומר שרב אשי חולק על העיקרון של מוקצה במחובר, ופוסקים כמותו ולא כרב ששת, ובאמת הרי”ף ורא”ש ורמב”ם לא הביאו זאת, אלא את רב אשי. ודעת שו”ע הרב ופמ”ג וט”ז כמג”א.

והנה יש להתפלא כמו שהקשה שם מנו”א (וכן הקשה תהל”ד בדברי תו”ש, ועוד מקשים כך) איך ב-שי”ב פסקו תו”ש ומ”ב שאין איסור טלטול מוקצה במחובר ואילו ב-ש”ח (ס”ק פ”א במ”ב) הביאו את הגמ’ בקכ”ה:, כולל את התירוץ של רב ששת.

ועוד יש להקשות שלפי ביאורו של מנו”א רב ששת ורב אשי חולקים במחל’ קיצונית ודעות הפוכות; שלפי ר”ש יש איסור מוקצה במחובר, והוא עוד חמור יותר מבתלוש, עד שגם לפי רשב”ג צריך לקשר ולא סגי בלחשוב, ולפי רב אשי אין כלל מושג של מוקצה במחובר, וזה דוחק. ואף שיש ליישב שנקודת המחלוקת היא אחת, ורק אם נסבור שיש מוקצה במחובר יותר קשה להפוך אותו לכלי כי בדעת בנ”א דבר מחובר אינו כלי. אך מ”מ זה דוחק שיש סברות הפוכות. ועוד קשה שרב אשי אומר אפילו בתלוש, ומשמע שמסכים שבמחובר היינו מסבירים כרב ששת. ומנו”א הרגיש בזה ובאר שזה אפילו, כי גם במחובר שייך השמא יקטום הזה, ולעולם לא מטעם מוקצה.

ויש המתרצים את התו”ש ומ”ב שבעשבים שאני שהם ראויים למאכל בהמה, ולכן אינם מוקצים. והוא פלא גדול מאוד, שכן ע”כ שהסברא שם איננה שהעשבים ראויים לבהמה כי אם כן מצד זה הם אינם מוקצים ולא מצד שמחובר אינו מוקצה. וכל הפוסקים הללו כתבו ב-שי”ב שאין מוקצה במחובר ולא שהדוגמא שם במקרה איננה מוקצה. ובנקודה הזו לא נחלקו כלל עם המג”א. ומה שכתבו שהעשבים ראויים למאכל בהמה פשוט שצ”ל שבעודם מחוברים אין עליהם שם אוכל עד שייתלשו [ובענין דומה יש לבאר בהלכות יו”ט לפי דעת הרא”ש שכל מלאכה שנעשית באוכל נפש עצמו מותרת על אף שאיננה מהמלאכות שבד”כ מותרות ביו”ט, כמו כיבוי באופן שהתבשיל מתקלקל (בדף כ”ב בביצה), מדוע לא יותר לקטוף ביו”ט פרי לשם אכילה מיידית, והרי אין לך מלאכה באו”נ עצמו יותר מזה. וי”ל שכל זמן שהאוכל מחובר אין עליו שם אוכל ולכן המלאכה בו לא נחשבת מלאכה באו”נ].

ועוד נראה בדברי הפמ”ג שם על המג”א שהעשבים מוקצים מצד מוקצה מחמת איסור של מחובר שנזכר לענין מחובר שבפועל נתלש בשבת, ולפי מג”א גם בעודו מחובר הוא מוקצה מאותו דין. וא”כ גם אם שם אוכל על העשבים, מ”מ הם מוקצים לולא הסברא של היתר מוקצה במחובר.

ונראה שיש ליישב את התו”ש ומ”ב שסוברים שמה שהגמ’ אמרה שאין מוקצה במחובר זה דוקא בדבר שאין לו תשמיש של כלי. כי היסוד באמת נכון שלא שייך לגזור על טלטול מוקצה במחובר, אלא שאם המחובר הזה עושה תשמיש של כלי, כמו הזמורה שבעזרתה שואבים מים, כן גזרו על זה כי אתי לאחלופי בעיני העולם בכלי תלוש, שיסברו שכה”ג בתלוש מותר. כי ברוב פעמים תשמיש כזה של שאיבת מים וכן שאר תשמישי כלים – נעשים בתלוש, ואי לא הא לא קיימא הא. ולקנח זה לא נקרא תשמיש כלי, כי זה דבר טפל ואף פעם לא נהגו לתקן לצרכו כלים מיוחדים (אף שהיום כן עושים), ולכן עליו ועל שאר הזזה של מחובר שאיננה לצורך תשמיש כלי לא ראו לגזור. ולכן תו”ש ומ”ב יכולים לפסוק את שני הדינים הללו.

[ועיין באורח משפט סי’ ס”ז, שכותב שלא מצאנו שיש מוקצה במחובר, והוא פלא איך לא הזכיר את הגמרא ב-קכ”ה. ולדברינו א”ש כי הוא מיירי לעניין טלטול סתם מחובר, ולעולם לעניין שימוש כלי בדבר מחובר אסור, או לפחות מצאנו דעה האוסרת ב-קכ”ה. ואת זה כתבתי מהזיכרון. ואחר זמן קראתי שוב את התשובה שם באורח משפט וראיתי דבר פלא שמוסיף שם כדבר פשוט ובלי ראיה שאם זה לא סתם מחובר אלא כלי מחובר – בזה הדין שונה וכן יכול להיות מוקצה. ואין אני יודע אם הוא ראה או שמזלו ראה, אך פשוט שביאור דבריו כמו שכתבתי, ורגלי חסידיו ישמור].

ובדעת רב אשי, פשוט שאפשר לומר שחולק על הדין של רב ששת, אך במג”א ובמ”ב שם ב-ש”ח הביאו את שני הדינים הללו, של רב ששת ושל רב אשי גם יחד, אז הבינו שהם לא חולקים לדינא, וכפשט הלשון אפ’ תימא בתלוש. וכנראה לפירושם רב אשי סובר שפשוט זה דוחק להעמיד במציאות הדחוקה שרב ששת העמיד – זמורה מחוברת ובפחות מ-ג’ סמוך לקרקע (עיי”ש בגמ’ שנזקקה לכך כדי שלא יהיה איסור של שימוש במחובר).

וצ”ע עליהם, שאם אין מחלוקת בין רב ששת לרב אשי למה השמיטו הרי”ף ורמב”ם ורא”ש את האוקימתא של רב ששת, ומנא לן לדעת את הדין לפי רב ששת.

ועיין עוד בתוס’ ד”ה והא (הראשון) ב-קנ”ו:, שלפי מה שבארנו בסימן הקודם יוצא שיש לו מושג של מוקצה במחובר, אפ’ לעניין לטלטלו בלי תשמיש כלי כלל.

ועיין בב”י סי’ רע”ז בשם הג”מ בשם ר’ שמואל שמוכח שם שאין מוקצה במחובר, שאומר שמותר לטלטל דלת שיש עליה נר כיוון שהיא מחוברת לבית, ולא מטעם שזה בגלל שהיא לא בסיס לנר אלא בטלה יותר לבית, אלא כותב “חשיב כמחובר לקרקע ואין כאן טלטול”. ובמ”ב העתיק את הטעם כמו שכתבנו שהוא לא אומר, אך זה בשם המרדכי, ודעת ר’ שמואל כנ”ל.