הנה בפיצוח גרעינים יש בעיה של ביטול כלי מהיכנו. ובאמת שלפי המג”א ומ”ב שכל שיכול לנער ללא שיהוי אין בעיה של בכ”מ היה אפשר לומר שכאן מותר לכתחילה כי יכול בכל רגע לנער.

אלא שהמושג ביטול כלי מהיכנו פשוט שעניינו שבמציאות לא ירצה להזיז את המוקצה, ולאו דוקא שמבחינה הלכתית אסור. ונביא כמה ראיות לזה.

הגמ’ בדף מ”ג מקשה איך מותר לסמוך קורה שנשברה בספסל או בארוכות המיטה, ומתרצת שמיירי ברפוי דאי בעי שקיל להו. ואם בקושיה כשחשבנו שמיירי שתקוע חזק היה מדובר שאסור ליטול משום סותר, הרי שגם היה אסור לתקוע שם מדין בונה, ותיקשי לכו”ע. אע”כ שמיירי שאין כאן בונה וממילא גם אין סותר מבחינה הלכתית. אלא שאדם מתקשה ליטול זאת משם ולכן במציאות יש ביטול כלי מהיכנו. ואין לומר שהאיסור לשים הוא מצד ביטול כלי, ואסור ליטול מצד בסיס לדבר האסור כי א”כ לא מובן התירוץ איך אם זה רפוי מותר לטלטל בסיס. ועוד, שיש פוסקים שסוברים שאין מוקצה במחובר.

וברש”י שם נראה שהבכ”מ הוא שא”א במציאות להוציא את הקורה, ולא רק שקשה לעשות כן. ומבחינה מציאותית אפשר שהקורה שהולכת ונשמטת מכבידה על הספסל או ארוכות המיטה עוד ועוד, וכך יוצא שלאחר שתחבו את הספסל א”א כבר להוציאו. וייתכן שרש”י לשיטתו שבכל מקום כותב שבכ”מ זה מדין מוקצה. כלומר לפי רש”י צריך שלא תהיה אפשרות לטלטל ולא רק שיתרצה שלא לעשות כן. ואם במציאות א”א לטלטל זה שקול לאיסור של מוקצה.  

אך במציאות האוקימתא הזו דחוקה (אם רש”י באמת התכוון שא”א במציאות להוציא), ומי שיפרש שבכ”מ כולל מקום שאדם לא רוצה להוציא יוכל לפרש ברווח יותר שקשה לשלוף את הספסל על אף שזה אפשרי.

ועוד ראיה, מהג”א שאומר שיש חילוק בין נר שמן לנר שעווה, שנר שעווה גם אם יפול לתוך הכלי יכול לנערו החוצה, אך בשמן חס עליו ולא ירצה לנער, עיי”ש. הרי בבירור שלמד שהביטול כלי לא נהיה בגלל שנעשה בסיס אלא בגלל שלא רוצה לנער.

וכן מוכח בהכרח מהסוברים שאין דין בסיס אלא בדבר שהיה בסיס בה”ש, וכך פוסק מג”א ומ”ב. וא”כ אם נגיד שצריך שהכלי יהפוך לבסיס כדי שיהיה ביטול כלי מהיכנו מבחינה הלכתית, לא משכחת לה אליבא דמג”א בשמן המטפטף או בתרנגולת לקבל ביצתה, וכן בשאר הדוגמאות שיש בגמ’, שהכול מדובר בתוך שבת.

וא”כ צריך לשאול האם אדם ינער במציאות את הקליפות מתוך הצלחת; ובזה ברור שאדם לא יעשה זאת כי חס על ניקיון המקום. ולכן צריך למצוא הסבר אחר אם רוצים להתיר.

ואין לומר שיסלק מצד גרף של רעי כי אין עושים גרף של רעי לכתחילה. ולכן אם רוצים לעשות צריך להתרצות ולקבל על עצמו שלא ישתמש בהיתר של גרף של רעי כמו שכתוב בבה”ל ב-של”ח.

וחת”ס (בהגהות על מג”א ב-ש”ח, נ”א) אומר שישים חתיכת לחם באותה צלחת ואז יותר לטלטל כי יש היתר לטלטל דברים טפלים אגב פת, ואם יש היתר לטלטל אין עוד בכ”מ.

ומזה כנראה נוהגים רבים לשים איזה גרעין או דבר אחר ממה שמפצחים ואומרים שבזה מותר לטלטל ואין בכ”מ, ולמדו זאת מההיתר של החת”ס כנראה. אך צ”ע כי בשלמא פת יש לה חשיבות גדולה וי”ל ששיירי הסעודה בטלים כלפיה, אך לא ברור כלל שיש לומר זאת בכל דבר. וגם אם כן, עדיין לא נראה בסברא שיועיל גרעין אחד וכדו’, כי נראה ודאי שגם אם נחליט שפת לאו דוקא, מ”מ צריך דבר בעל חשיבות (וכ”ש שלא יועיל גרעין קטן שנאבד בתוך כל הקליפות). וה”ה בפת שמסתבר שצריך חתיכה בעלת חשיבות כלשהיא.

אך יש להתיר באם הצלחת של הקליפות נמצאת על שולחן האוכל וכדו’, כמו שמצוי, ואז יש היתר לטלטל כי זה טלטול מן הצד לצורך מקומו (כי לוקח ע”י הצלחות, אז זה טלטול ע”י דבר אחר). ואין לומר שהצלחת היא בסיס כי להלכה אין בסיס בתוך שבת. ועוד, שבנידון של קליפות שאין להן חשיבות כתוב בכמה ראשונים שאין הכלי המחזיק אותן נעשה בסיס. וכשיגיע למקום הכיור או הפח או לחצר ודאי יוכל לנער שם, ונמצא שהכלי לא מבוטל. ונראה שגם אם לא יוכל לנער, אך יוכל להזיז חשיב שלא מבטל מהיכנו [אך אולי הנקודה הזו תלויה באם סברת ביטול כלי היא סותר או בונה, וזה שני פירושים ברש”י].

אך נראה שבנידון דידן גם אם נגיד שמותר גם בלי שיוכל לנער לא יספיק, כי אחרי שיגיע עם הכלי למקום שאין צריך עוד למקומו כבר לא יכול להזיז בלי לנער, ובזה נראה שודאי הוי ביטול כלי. ולכן צריך להגיע להיתר הניעור במקום שירצה לנער [אם היינו מתירים גם בלי ניעור היה מותר גם לשיטת הר”ן שיכולת הניעור לא פותרת את הבעיה של בכ”מ בלי הפסד מרובה (עי’ לעיל בסימן מ”א). ועכשיו לפי מש”כ זה רק לפי המ”ב ומג”א בשם הג”א שמתיר גם אם צריך לנער, כל שיכול לנער].

ויש לדחות, שברגע הנחת הקליפות לא היה ביטול כי יכול להזיז, וכשמניח במקום שלא יכול לנער הבכ”מ נעשה רק בפ”ר. והביאו ב-רס”ה מהמהרי”ל (סי’ ל”ב) שבכ”מ בפ”ר מותר ולא הביא לכך ראיה. ויש להביא ראיה מזה שכתוב בגמ’ שאם יכול יטול את הפירות הראויים מן הסל, ויישארו הפירות שאינם ראויים. ולכאורה תיקשי, שבכך עושה ביטול כלי מהיכנו, אלא ע”כ שמותר לבטל בפ”ר. וייתכן שכאן ייחשב גרמא ולא רק אינו מתכוון, וגם גרמא בבכ”מ התיר שם המהרי”ל. ועכ”פ בנידון דידן יהיה מותר מצד זה להניח את הצלחת עם הקליפות ואין כאן בכ”מ.  

ועיין מש”כ בזה לעיל בסוף סימן ל”ה, ולפי מש”כ שם יצטרך לטלטל את צלחת הקליפות בשינוי. ובאמת שיש לפקפק שאולי גם שינוי לא יועיל, כי אף שודאי יתיר לטלטל לכאורה קשה שתמיד יכול לטלטל בגופו, שהגדרתו הוא כל שינוי (עיין מש”כ לעיל בסימן ל”ו) וזה היתר שעומד בפנ”ע, גם בלי צורך מקומו. וא”כ לא משכחת לה ביטול כלי מהיכנו. ואולי נלמד מזה שאם צריך שינוי בטלטול לא נחשב שיש היתר לענין בכ”מ, ונחשב שהכלי מבוטל מתשמישו הרגיל. ואז לפי”ז גם כאן לא תיפתר הבעיה של ביטול כלי. אך זה נראה דחוק כי על אף שצריך שינוי, מ”מ זה לא מבוטל. ובכלל קשה על כל השיטה של טלטול בגופו מכמה מקומות שנראה שפשוט שאפשר בגופו והגמ’ אומרת שא”א לטלטל אם לא שיעשה טלטול מן הצד. למשל אבן שע”פ החבית שיכול לטלטל אותה בגופו (ותו”ש כותב בהקדמה לסימן ש”ח שאפ’ ע”י שניים זה נקרא בגופו, אז יכול לעשות יחד עם חבירו), וכן במעות שע”ג הכר. אך עכ”פ בנידון דידן שדל מהכי סברת טלטול בגופו יש היתר של טלטול מן הצד, והשינוי נצרך רק להעמיד היתר זה על תילו, י”ל שודאי יותר ואין זה ענין לקושיה הכללית הזו. ועוד, שלעניינינו כאן מ”מ אין כ”כ נ”מ, כי כבר כתבתי לעיל בסימן ל”ה שנראה שרבים חולקים ומתירים טלטול מן הצד לצורך מקומו גם בטלטל ע”י דבר אחר כדרכו, וא”צ שינוי.

ולפי”ז א”צ כלל לשים לחם בצלחת הקליפות, אך זה נכון רק באופן שבאמת יש לו צורך השתמשות במקום הצלחת. ואם מטלטל רק בשביל היופי והניקיון של מקום האכילה צ”ע אם נחשב צורך מקומו. וכיבוד הבית שהותר מצד זה ב-של”ז יוכיח לכאורה שכן. אך צ”ע שבפוסקים רואים שלענין כשמל”א צריך צורך השתמשות ממש במקום כדי להגדירו כצורך מקומו. ואולי ב-של”ז מיירי שהלכלוך מפריע לשימוש. וצ”ע עוד.

אלא שיש לפקפק בנ”ל, כי יש לדון האם זה שיוכל לטלטל לצורך מקומו זה מספיק כדי להתיר את הביטול כלי מהיכנו, אף שלא יכול לטלטל סתם אם רוצה.

ומצאנו שהראשונים כתבו (בפרק אחרון) שאין ביטול כלי במניח כלי שמלאכתו לאיסור על כלי אחר, כי יש היתר טלטול לצורך גו”מ. ואמנם הרמב”ן הביא שיטה שאסור והוי ביטול כלי, אך גם הרמב”ן הביא את דעת המתירים, וגם בתהל”ד (רס”ו, ז’) הוכיח שהרמב”ן עצמו סובר כמתירים אף שהביא את האוסרים. ובכל אופן רוה”פ מתירים. ולכאורה ה”ה בנידון דידן. ואף שאפשר לחלק ששם מותר גם לצורך גופו, לא נראה שההבדל הזה יעשה נ”מ לדינא. ועוד שיש לצדד שבנידון דידן קיל טפי, כי ציירנו שמדובר ששם את הצלחת עם הקליפות במקום שיש לו צורך למקומו, באופן שבאמת עתיד לטלטל אותה משם, ובכשמל”א שדיברו הראשונים נראה שדיברו על היתר עקרוני של צורך גו”מ ולאו דוקא שמדובר שידוע שיצטרך לו לגופו או למקומו.

אח”כ התיישבתי שיש ראיה ברורה ופשוטה שבנידון דידן לא הוי ביטול כלי כיוון שהפוסקים (עיין בה”ל ב-של”ח ועוד) אומרים שאילו היה מותר לעשות גרף של רעי לכתחילה לא היה בעיה של ביטול כלי מהיכנו בגרף שאינו ראוי, ורק מצד שאסור לעשות לעשות גרף לכתחילה, ולכן צריך להתרצות שלא לטלטלו חוזר להיות בכ”מ. והנה מזה מוכח שהיכולת לפנות את הגרף מספיקה כדי שלא ייחשב ביטול כלי, וכ”ש בנידון דידן שבנוסף לאפשרות לפנות אפשר גם לטלטל את הצלחת עוד אחרי שהגיע לידו בהיתר, כדין כל טלטול מן הצד באופן הזה. ולכן להלכה, לפי כל הפוסקים שכותבים כבה”ל הזה, ודאי שאין כאן בכ”מ.

אלא שעדיין יש להקשות מצד מה שכתב בשש”כ (פכ”ב הע’ ל”ח) לצדד שאסור לשים בשבת דבר היתר בתוך כלי ואז לשים אותו תחת הנר המטפטף אא”כ יש הפסד מרובה, ולא הסביר סברא לזה. ואולי מצד שאסור להשתמש בהיתר טלטול מן הצד בלי סיבה מספיקה (כמש”כ תוס’ ב-קמ”ב). אך אפשר לפתור זאת ע”י שישים דבר היתר שיש לו בו צורך שבת וכדו’.

ובכל אופן הוא מסתמך על תהל”ד (ב-רס”ה, ג’) שלא מוכיח את דינו אלא רק מדיוק הלשון, שכתוב בהג”א שאם היה מונח בכלי דבר היתר מותר לשים אותו תחת מוקצה וכו’, ומשמע לו שאסור להניח לשם כך. אך נראה שזה ודאי לא דיוק מוכרח, וכל זמן שאין לנו סברא נכונה לחילוק עדיף טפי לומר שה”ה שמותר לשים דבר היתר. ובכל אופן הט”ז (ב-ש”י, ח’) ורע”א (ב-רס”ה סוף ס”ק ב’ במג”א) חולקים על תהל”ד ומתירים לכתחילה לשים דבר היתר כדי ליצור את מציאות היתר הטלטול ונראה שהאמת איתם, וודאי שיש לסמוך עליהם. ולכן גם העצה שלנו תועיל גם בלי מקום הפסד מרובה.

העולה מהדברים, שאם ישים חתיכת לחם חשובה יועיל, ואם לא שם אחת כזו יש היתר באם יצטרך למקום הצלחת של הקליפות, שאז יותר לטלטל אותה מצד היתר טלטול מן הצד לצורך מקומו.