הגמ’ בדף קכ”ח אומרת שלפחות לפי רב הונא (יש מהראשונים ב-מ”ד שאומרים שרב הונא ורב יהודה חולקים בדעת רב) רב סובר כר’ יהודה לענין אכילת מוקצה, וסובר כר”ש לגבי טלטול המוקצה. אז רואים שיש צד שלאכול מוקצה חמור מטלטול מוקצה. והיה נראה בסברא שאכילה לאו דוקא, אלא ההבדל הוא בין טלטול מוקצה לשימוש בו. ולא פוסקים כך, אלא גם במוקצה לאכילה קיי”ל כר”ש, ועיין בהמשך עוד. ואין כוונת רב שאדם מקצה יותר את השימוש בדבר, כי כמובן הסברא הפוכה, אלא שחז”ל אסרו שימושים חשובים בגלל ההקצאה מהדעת ולא אסרו שימושים שאינם חשובים כטלטול בעלמא.

אך בחידושי הר”ן (ב-מ”ד, וב-קנ”ד) כתוב שסברת רב נכונה דוקא באוכלים והסברא היא שאדם מקצה מדעתו את השימוש העיקרי של אותו הדבר שמקצה, אך בדבר שעושים בו תשמישים אחרים מקצה את הטלטול, שזה הדבר העיקרי. ויוצא מהר”ן הזה שאכילה זה דוקא אכילה ולא כל שימוש.

אך מצאנו מ”מ כמה הבדלים להל’ בין מוקצה לענין טלטולו לבין מוקצה לענין השתמשות בו. לגבי אוכל נפש ביו”ט כתוב בתוס’ בביצה (בדף ח’) שמותר לטלטל מוקצה שמפריע להגיע לאוכל, אך המהרש”א ב-ל”ג מוכיח שאסור להשתמש במוקצה כדי להכין אוכל, מזה שלא סומכים את הקדרה בבקעת (וכ”ש שאסור לאכול פירות מוקצים ביו”ט).

ובהעמק שאלה (מ”ז, א’) הוכיח בדעת רש”י שמוקצה לאכילה דאורייתא מ-והכינו (ומה שכותב שם שגם לרש”י תרנגולת העומדת לגדל ביצים זה דרבנן צ”ע כי לכאורה מיירי שרוצה לאכול אותה או את ביצתה).

ועוד הבדל מצאנו בתוס’ וברשב”א בסוף פרק כירה, שכותבים שאשה שאסרה על עצמה פירות בנדר, בגלל שמותר לכל העולם לאכול גם כלפיה לא נאסר בטלטול, אך מ”מ גם לאחר שהותר נדרה אסורה היא לאכול כי לענין אכילה מיגו דאתקצאי לבה”ש אתקצאי לכל היום.

וצריך להבין למה יש כזה חילוק, כי אף אם מוקצה לאכילה חמור יותר, מה ההיגיון שיהיו לו גדרים אחרים לענין הדין שאם ראוי לאחרים הוא מוקצה או לא. ועיין לקמן.

ובאגלי טל (טוחן אות מ’) כותב כנ”ל שמוקצה לאכילה דאורייתא, ואומר שטלטול סתם דרבנן, והמושג של מיגו דאתקצאי הולך רק על האיסור אכילה שיש בדבר, או שימוש אחר שהוא כעין אכילה. ורק בגלל שבפועל כל שימוש נאסר, באו חז”ל ואמרו שדבר שאין מה לעשות איתו הוא כאבן ואסור לטלטלו. אך אם נמצא דבר שהיה מוקצה בה”ש אך כעת יש היתר להשתמש בו, ממילא כל זמן ההיתר מותר לטלטלו כי בזה לא גזרו חז”ל את גזירתם לגבי הטלטול. ונ”מ לענין לטלטל מאכל מוקצה בשביל חולה שהותר לו לאכול, שאז כבר גם הטלטול נהיה מותר. והפמ”ג ומ”ב (שכ”ח, נ”ח) כתבו שצריך שינוי, כלומר שיש בזה עדיין איסור מוקצה.

ולפי האגלי טל יובן החילוק של רשב”א ותוס’ בין אכילה לטלטול, שטלטול דוקא תלוי באם זה מוקצה כלפי כל העולם, כי רק אז זה הופך להיות כאבן, אך לענין אכילה זה עיקר הדין, וזה מוקצה מצד והכינו כלפי זה שהיה אסור לו בה”ש, גם אם ראוי לאחרים. אך מ”מ האג”ט הזה צ”ע, כי תולה את דבריו בזה שוהכינו זה דאורייתא, וודאי שלא כולם מסכימים לכך. ובתוש’ שמובאות בסוף אג”ט, כתוב את אותו מהלך גם אם והכינו זה רק אסמכתא. אך זה צ”ע למה לומר שחז”ל עשו שני שלבים בתוך גזירתם. וגם רואים שפמ”ג ומ”ב חלקו על הנ”מ שלו, ולחלוק על הנ”מ שלו אפשר גם אם נגיד שיש דאורייתא ודרבנן או שני שלבים בגזירה, כי אפשר לומר שאחרי שחז”ל גזרו יש לא פלוג, ולא בודקים כל פעם מחדש אם טעם הגזרה שייך או לא.

אך מצד אחר יש להסכים לו, אם מדובר במוקצה מחמת גופו, ונתפוס שאין מיגו דאקצאי במחמת גופו (עיין לעיל סימן ל”ב), ולכן ברגע שנהיה ראוי לשימוש מותר לטלטלו וא”צ שינוי. והפמ”ג ומ”ב מיירי כשהאוכל עדיין מוקצה.