א.

בדף מ”ד: כתוב על מוכני [לפרש”י אופן של עגלה, ולפר”ת (בתוד”ה ואין) – כַן ששידה מונחת עליו] שאם אינה נשמטת מותר לטלטל את כל העגלה כשיש מעות על המוכני ואם לא – לא. ותוס’ שם אומרים שאם נשמטת היא כלי בפנ”ע ואם לא היא רק טפלה וכה”ג מותר לטלטל את העיקר על אף שיש מעות על המוכני. אז רואים שחלק טפל שנעשה מוקצה לא אוסר את הכול. ות”ה (סי’ ס”ט, מובא בב”י בסו”ס ש”ט, ונפסק ברמ”א ב-ש”י, ז’) אומר שה”ה לכיס של בגד שנעשה בסיס למעות שבתוכו, שאם הוא תפור בפיו כמו בכיס של מכנסיים אינו אוסר את כל הבגד בטלטול (אך אם הוא רק קשור לבגד יש לו דין של מוכני שנשמטת – מג”א). אך אומר שאם הוא תפור לאורכו כמו בכיס של חולצה כל החולצה נעשית בסיס כיוון שחלק מגוף החולצה מחזיק את המוקצה. וכל זה לענין לטלטל את הבגד, אך לענין ללבוש בגד זה דעת הב”י והרמ”א להחמיר שמא יצא לרה”ר [אך אם כבר לבוש בו א”צ לפשוט אותו, לפחות מדין כבוד הבריות. ועיין עוד לקמן אם בזמנינו צריך לחוש לכך]. ומג”א לומד כעין זה למגרת שולחן שטפלה לשולחן אם א”א להוציא אותה. והיה נראה בסברא שגם מגרה שטכנית אפשר להוציא אך אף פעם לא עושים כך לצורך שימוש אלא רק לצורך ניקוי וכד’ נחשבת טפלה לשולחן (ובאורחות שבת לא כתבו כך).

ויש עוד מחלוקת, האם יש חובת ניעור למוקצה באופן שהוא נמצא בחלק הטפל והחלק ההוא לא נעשה לו בסיס (כגון בשוכח). ברמ”א מוכח שהבין שא”צ לנער (כי אומר שיש הבדל בשוכח את המעות בין סוגי הכיסים הנ”ל). וכן מוכח בתוס’ וברשב”א כרמ”א (באותה הדרך, שאומרים שיש חילוק בשוכח בין נשמטת או לא. ועיין רע”א על המג”א כאן). והסברא היא שכאן עדיף מטלטול מן הצד, שבטלטול מן הצד נחשב שמטלטל את שני החפצים, ורק הקלו בכמה דברים בטלטול שלא בידיים ממש, אך אין שם טפל שיתבטל לעיקר. מה שאין כן בחלק שהוא בהגדרה טפל, הרי שזה חוזר למושגים של עיקר וטפל בכמה מקומות בהלכה שרואים שהטפל בטל ולא מתייחסים אליו, כמו בהלכות ברכות. ולכן א”צ כלל לנער כי לא מתייחסים אליו כמטלטל את הטפל.

ב.

אך מג”א מביא שהרמב”ם בפה”מ (כלים פי”ח מ”ב) על המוכני אומר שצריך לנער בכל גווני (ומסביר בכך את החילוק בין נשמטת או לא, שאם אינה נשמטת טכנית א”א לנער). ולפי”ז אין כאן מושג של עיקר וטפל אלא רק גדרי טלטול מן הצד רגיל.

והנה לפי גירסת הרב קפאח בפה”מ אין זכר לדינו של מג”א שלמד מהרמב”ם שם, והרמב”ם מפרש אחרת לגמרי, שאם אינה נשמטת מותר לטלטל את מגרת השידה (כך מפרש מוכני) שבתוכה מעות ולא נחשב טלטול כי א”א לטלטל ביותר מזה ולכן נחשב שהכול נשאר במקום (בדומה קצת לטלטול במחובר; ובודאי שהרמב”ם כאן יתיר טלטול במחובר). אך אם היא נשמטת נחשב התחלה של טלטול (גם אם בפועל לא יוציא אותה מהשידה). ואחרי שקוראים את הפירוש ההוא, יש לפרש כך גם לפי גירסת מג”א ברמב”ם.

ועוד, שפירושו של מג”א דוחק גם לפי גירסתו, שגורס: “כיון דאינה נשמטת אם כן אי אפשר לסלק המעות אלא א”כ יטלטל השידה עם המעות לכן מותר לגוררה”. והוא מפרש שא”א לסלק הכוונה לנער, כדין טלטול מן הצד (ולפי הפירוש הנ”ל נפרש בגירסת מג”א שהכוונה היא שא”א לטלטל את המעות לגמרי, כלומר יותר מכדי תזוזת המגרה). וא”כ מה הטעם שנותן הרמב”ם שא”א לנער אא”כ ינער את כל השידה; באמת יצטרך להטות את כל השידה אם זו הדרך לנער והיכן שמענו לא כך. ואם לומר שטכנית משום מה א”א לטלטל לצורך כך את כל השידה הרי שהעיקר חסר מן הספר.     

ג.

אכן, בר”ן כתוב שצריך לנער, וז”ל (על השאלה איך מותר לטלטל את המוכני כשאינה נשמטת, אם הניח לדעת): “ובתוס’ תירצו דבזמן שאינה נשמטת הואיל ושידה ומוכני כלי אחד נעשה מוכני טפל לשידה ואין בסיסותו של מוכני עושה את השידה כולה בסיס לדבר האסור. ולפי דבריהם ז”ל מי שהניח דבר שאינו ניטל מערב שבת בידות הכלים לא הוו הנהו כלים בסיס לדבר האסור ומותר לטלטלן בנעור לצורך גופן או בטלטול גמור לצורך מקומן כדין השוכח”.

אלא שאחר העיון נראה שבאמת הר”ן כאן אינו ענין לנידון שלנו. כי הר”ן הבין את תוס’ אחרת (או שהיה לפניו תוס’ בגירסא שונה) מאיך שהוא לפנינו. כי בתוס’ שלפנינו מוכח שהחלק של המוכני עצמה בכל מקרה נעשה בסיס במניח והשידה עצמה בכל מקרה לא נעשית בסיס, ורק השאלה אם זה יגרום שאסור לטלטל את כל השידה או לא, וזה תלוי באם המוכני חיבור לה, ואז היא חלק טפל ולא אוסר את השידה בטלטול, או שהיא אינה חיבור ואז היא כלי אחר ואינו טפל ואוסר את השידה בטלטול. כי אמנם את ד”ה ואין היה אפשר להסביר כמו הר”ן וכפי שנבאר לקמן, אך אם רוצים לשלב אותו עם ד”ה הא חייבים להסביר כמו שפירש את התוס’ ת”ה הנ”ל, כי בד”ה הא מוכח שכשיש מעות על המוכני יש חילוק בטלטול בין חיבור לה ובין אינה חיבור לה, וודאי שתוס’ לא רמזו שהחילוק בין חיבור ללא חיבור הוא ביכולת הטכנית לנער. אע”כ שמיירי בטלטול השידה עצמה ולא בטלטול המוכני, ורק השאלה האם המוכני חיבור או לא משפיעה על שם הפעולה של טלטול השידה עצמה – האם מוסב גם על המוכני שיש עליה מעות או לא. ובנקודה הזו אין הבדל בין מניח או שוכח, ומה שתוס’ דן בד”ה הא בגדרי טלטול מן הצד הוא רק באופן שהמוכני נשמטת כמובן.

אך הר”ן מבין את כל הדיון באופן שהשאלה היא על טלטול המוכני עצמה, כאשר ברור שאם יש עליה כעת מעות צריך לנער, או שאם צריך למקומו וא”א לנער יטלטל כך. והשאלה היא רק האם המוכני עצמה נעשית בסיס. ועל דרך זה הוא התירוץ שהביא שם קודם לכן מר’ אפרים, עיי”ש, ועל דרך זה מביא מתוס’ שיש בעצם כלל חדש שאם המוקצה מונח על חלק טפל של כלי, אפילו אותו החלק הטפל לא נהיה בסיס. ולכן מובן לו שניתן לטלטל את המוכני עצמה, אם רק ישמור על גדרי טלטול מן הצד.

ואמנם שהר”ן לא כותב בפירוש שהדיון הוא על האם אותו החלק הטפל עצמו נעשה בסיס, ובפשט דבריו אפשר להבין שאותו חלק ודאי נעשה בסיס, ורק השאלה היא האם עיקר הכלי נעשה בסיס בעקבות זה שהחלק הטפל נעשה בסיס. אך באמת קשה לפרש כן כי א”כ לא מובן מה הר”ן ענה על הקושיה, כי הקושיה שלו היתה איך אפשר לטלטל כשהמוכני היא בסיס. ובין אם נסביר שהקושיה היתה איך אפשר לטלטל את עיקר השידה ובין אם נסביר שהקושיה היתה איך אפשר לטלטל את המוכני עצמה קשה, כי אם הקושיה היתה איך אפשר לטלטל את המוכני עצמה ודאי לא מובן התירוץ לומר שהשידה לא נעשית בסיס, כי לא על זה שאלנו. וגם אם הקושיה היתה איך מטלטלים את השידה כשהמוכני בסיס לא מובן התירוץ, כי הגם שהשידה איננה בסיס, סו”ס איך מטלטל אותה אם תוך כדי מטלטל גם את המוכני שהיא בסיס. ובשביל זה צריך להגיע ליסוד של תוס’ אך הוא לא נזכר בדברי הר”ן, וא”כ העיקר חסר מן הספר, שהר”ן מזכיר רק שהשידה עצמה לא נעשית בסיס.

ולכן נראה שחייבים לפרש שהר”ן בא לומר שכיוון שהכול הוא כלי אחד (כשהמוכני חיבור לשידה) צריך לחשוב האם כלל הכלי נעשה בסיס או לא. ועל זה אומר שבסיסותו של הטפל לא עושה את העיקר לבסיס, כלומר ולכן ממילא גם הטפל הוא לא בסיס, כי צריך לבחור שם אחד להכול בזמן שהם חיבור.

נמצא שהר”ן דן הכול בגדרי טלטול מן הצד ואין כאן לפיו כלל חדש של חילוק שם הטלטול – האם מוסב גם על החלק הטפל או לא. ולכן ברור לפיו שלא תצא נ”מ שיהיה כאן קל מטלטול מן הצד. אך כל הפוסקים שלמדו כמו ת”ה כן יוכלו להקל, ומביניהם לא שמענו מי שיחמיר.

וביותר מזה, י”ל שגם הר”ן עצמו יכול להודות להקל בנידון דידן, כי הנידון שלו הוא על ידות הכלים, וי”ל שבכגון דא באמת א”א לחלק את שם פעולת הטלטול לשניים כי היד מחוברת לכלי בצורה כזו שנחשבת בעינינו ככלי אחד וטלטול אחד. מה שאין כן בכיס של בגד או מגרה כיוון שהם שני כלים בעינינו (ולא משנה כעת אם הם כלי טפל לכלי או שני כלים נפרדים) אפשר לחלק את פעולת הטלטול לשניים. ורק לענין הכלל החדש שהר”ן למד מתוס’, לפיו גם אותו החלק הטפל לא נהיה בסיס, רק שם אפשר לדבר על ידות הכלים כי סו”ס גם באותו הכלי יכול להיות חלק טפל וחלק עיקרי, על אף שטלטול כל הכלי תמיד יבוא בחדא מחתא וללא אפשרות לחלקו לשניים. 

ד.

וכיוון שבתוס’ וברשב”א מוכח שא”צ לנער מוקצה מן החלק הטפל, וכמותם פוסק הרמ”א, מעיקר הדין ודאי שהלכה להקל בדרבנן. אך כיוון שגם הרמב”ם לכאורה כלל לא חולק להחמיר בכך – נראה שאין מקום לחומרא כלל. וגם בר”ן ביארנו שחומרתו אינו ענין לדידן, וגם אם הוא חולק – כל הפוסקים מעתיקים כפירוש ת”ה (ואת שאלת הניעור כאן תפסו כשאלה צדדית ולא כשאלה בעיקר הפירוש). ולכן אם שכח מוקצה בכיס כמו של מכנסיים ודאי א”צ לנערו.

אלא שיש עוד לדון מה יהיה הדין באופן שרוצה לטלטל את המכנסיים גם לשם המכנסיים (כ”ש כשלבוש בהן) וגם לשם המעות שנמצאות בכיס. כי לכאורה זה פשוט שאם יטלטל את המכנסיים רק כדי להעביר את המעות שבתוכן למקום המשתמר לא נגיד את החשבון הנ”ל שפעולת הטלטול מוסבת על העיקר של הכלי ולא על חלקו הטפל, כי עינינו רואות שכאן עיקר הפעולה מוסבת על החלק הטפל, ורק אוחז בעיקר. אך באם כוונתו לשניהם יחד יש לעיין, ויש בזה נ”מ גדולה. כי אם אין צריך לנער, היה אפשר להתיר ללכת עם ארנק בכיס המכנסיים כשאין לו מקום לשמור את הארנק (ורק יקפיד שלא להכניס את היד לכיס שנהיה בסיס כאן).

ומסתימת הפוסקים שלא חילקו בין כמות מרובה של כסף בכיס או כמות מועטת, ועוד שכיס קשור זה בעצם ארנק בלשון הפוסקים, וא”כ ודאי מצוי שיש שם הרבה כסף; משמע לכאורה שסברו שאם כוונתו לטלטל את המכנסיים, גם אם מתלווה כוונה לשמור על הכסף מותר, כי ודאי שכך היא אורחא דמילתא באופן שיש הרבה כסף בכיס. אך עוד צ”ע בזה, כי בסברא זה לא ברור מספיק, אם מכוון בפעולת הטלטול גם כדי להזיז את הכסף למה נגיד שפעולת הטלטול הולכת רק על העיקר ולא על הטפל, ולא נגדיר שעושה כאן שתי פעולות יחד, לפי כוונתו.