כתב רע”א (על שו”ע סי’ ש”ח אות נ”ו במג”א) שאף שבשר שלא ראוי כעת לאכילת אדם, ועומד לאכילת אדם במוצ”ש אחרי שיתקנו אותו הוא מוקצה מחמת גופו, (כמג”א ולא כט”ז), מ”מ אם בתוך שבת ירצה לקחת אות ולתיתו לפני הכלב הרי זה מותר, כי עצם זה שרוצה לתת אותם לכלב הוי ייחוד שמועיל להסיר ממנו את הקצאתו (כבר הבאנו את רע”א הזה לעיל בסימן הקודם). וקדם לו הרשב”א ב-קנ”ה. ד”ה קסבר (מובא בבה”ל ב-שכ”ד, ה’).

והנה לענין עצם הסברא הדברים מובנים מאוד, כי כבר ביארנו בסימן הקודם שאין מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת גופו, ולכן אין הכרח בסברא שהדברים ייקבעו לפי בה”ש. וכמו שאם מישהו עשה כלי ממוקצה מחמת גופו אין בזה מוקצה, כך אם ייחד, שזה גם כן כעין שיווי תורת כלי, לא אמור לשנות אם עשה זאת לפני שבת או בתוך שבת. ולפי”ז כל מה שדיברנו על מוקצה מחמת גופו, הכל מיירי באם רוצה סתם לטלטל, אך אם רוצה לטלטל כדי לעשות בו מלאכה מסוימת, לפחות למ”ד ייחוד לשבת אחת הוי ייחוד (וכך הלכה) צריך להיות מותר.

אלא שקשה על הרשב”א ורע”א שהגמ’ בדף נ’ אומרת שאסור לצאת בפקורין וציפה, אך אם יצא בהן שעה אחת מבעו”י מותר. ולפי הרשב”א עצמו, שמביא שם בשם ר’ יונה שם, שמסביר שהיציאה מבעו”י היא לצורך שלא ייראה כמוציא בשבת א”ש, כי י”ל שהגזרה הזו של מיחזי חמורה יותר, ולענין הוצאה לא מהני מחשבה גרידא. אך לפי הרבה ראשונים (רא”ש ור”י המובא ברא”ש ועוד) שפרשו שהיציאה מבעו”י באה לפתור בעיה של מוקצה גרידא, צ”ע לפי רע”א למה כתוב בברייתא דוקא יצא בהן מבעו”י, והלא עצם היציאה בשבת מייחדת אותם לכך, לפחות למ”ד ייחוד לשבת אחת מועיל [אין כאן רק קושיה בלשון, אלא קשה מהענין, כי הברייתא לא באה סתם לבאר את האופן בו יותר בטלטול, אלא משמע בברייתא שאסור לצאת בזה בשבת אם לא יצא מבעו”י, ולפי רע”א צריך להיות מותר].

ושמעתי להקשות אותה קושיה גם לגבי אבנים של בית הכסא. ונראה שכך מוכח גם מהמש’ שלא תפרוף (על מטבע) בשבת. והשאלות האחרונות יהיו קשות גם על הרשב”א ולא רק על רע”א.

ויש ללמוד מכאן שייחוד שונה מעשית כלי ממש, ומועיל רק אם נעשה לפני שבת. אך אין זה מצד שיש מיגו דאתקצאי, כי סו”ס זה רק מחמת גופו. אלא הסברא בזה תהיה שייחוד הוא דבר שלא ניכר כ”כ ולכן הצריכו היכר נוסף כדי להתיר להשתמש בו ככלי, וההיכר הזה הוא לתת לו שם כלי זמן מה קודם תחילת השימוש בו. וכיוון שאנו עסוקים בהלכות מוקצה, ובמוקצים מהדעת הזמן הקובע הוא בה”ש, גם בייחוד כלי קבעו חז”ל שהזמן הקובע הוא בה”ש, כעין לא פלוג (כלומר, על אף ששם לא שייך והכינו של בה”ש). או מצד שכיוון שצריך איזה זמן להיכר, הדעת נותנת לקבוע את הזמן הזה לפני שבת, כך שיותר השימוש בדבר שייחדו, בכל השבת. מה שאין כן בכלי ממש שנוצר בתוך שבת, שטענו בסימן הקודם שאיננו מוקצה, שם אין צורך שייעשה דוקא מבעו”י כיוון שהוא ניכר למראית העין ככלי גמור ברגע שנוצר, ואין שם צורך בהיכר נוסף של שיוויו לכלי איזה זמן לפני תחילת השימוש בו. והמדד להבדל בין כלי מציאותי לכלי שנוצר רק ע”י ייחוד יהיה האם הוא כלי לענין טומאה וטהרה או לא.

ובאופן אחר י”ל, שבאמת בייחוד כלי הזמן הקובע הוא בה”ש מצד מיגו דאתקצאי, ונחלק בין מוקצה מחמת גופו שנעשה לכלי גמור לבין מוקצה כזה שרק יוחד. כי הנה הב”י הביא בתחילת שי”ח את רש”י ורא”ש על מוקצה של פירות מחוברים, שאומרים שזה מוקצה מצד דחיה בידיים כי מדלא לקטינהו אקצינהו. ואומר ב”י שאין ללמוד מכאן שכל פעם שלא נעשה הדבר מבעו”י יש דחיה בידיים, כי אם יש איזה הסבר מציאותי שהיה לאדם דוחק לעשות מבעו”י, זה אומר שאי אפשר לומר שמזה שלא עשה הרי שדחה בידיים. וכן גם בענייננו נגיד שלגבי ייחוד כלי, שלא דורש שום אומנות או טורח י”ל שכאשר בא לייחד בתוך שבת מתברר שלכך היה עומד קודם שבת, וכיוון שקל לייחד אמרינן מדלא ייחד דחאו בידיים ויש מיגו דאתקצאי. אך לענין כלי גמור שדורש בד”כ ידיעה או אומנות נוכל לומר שלא הזדמן לו אומן וכדו’, באופן שלא נוכל לתלות במעשיו את הסברא של מדלא עשה את הכלי אקצינהו בידיים, ולכן שם אין מיגו דאתקצאי. אך כל זה דוחק לכאורה, ועדיף לומר כסברא הקודמת.

וכדי לתרץ את הרשב”א ורע”א י”ל שהם דיברו דוקא על מקרה של ייחוד אוכל שהיה מוקצה ולא על ייחוד של מוקצה להיות כלי. וסברת החילוק היא שעל אוכל לא גזרו כלל להיות מוקצה מחמת גופו אף שאיננו כלי. וגם הבשר הזה שאינו ראוי לאכילת אדם, אם לא שאדם היה מייחד אותו לאכילת אדם למוצ”ש (אחרי שיתקנו אותו) מצד עצמו לא היה מוקצה כי ראוי לאכילת כלב. נמצא שאין צורך במקרה הזה לשוות שם כלי לאוכל, אלא רק להסיר ממנו את המעכב. מה שאין כן כשרוצים לייחד מחמת גופו להיות מותר בטלטול יש לשוות לו שם כלי ע”י הייחוד. וזה כמו שאמרנו פחות ניכר, וגזרו על זה שיהיה מיוחד דוקא מבעו”י. אך אוכל דומה יותר לכלי שנעשה בשבת, כי במציאות יש כאן דבר ראוי, אלא שעד עכשיו דבר אחר עיכב עליו, וזו המעלה של כלי שנוצר בשבת – שבמציאות יש כאן כלי, ובזה עדיף מייחוד ששם זה לא ניכר וכנ”ל.

ויש להדגיש שכל החילוק בין אוכל לייחוד לשם כלי הוא רק לענין הייחוד בתוך שבת. ולענין מיגו דאתקצאי נראה שאין לחלק בכך, ואדרבא, אם אוכל, שכדי שיהיה מוקצה צריך כעין דחיה, לא יוצר מיגו דאתקצאי (מצד היותו מחמת גופו, כי בגו”צ יש מיגו דאתקצאי), כ”ש שאר דברים.