א.

כתוב בגמ’ שר”ש מודה שבכור תם מעיו”ט הוא מוקצה ביו”ט כי מי יימר וכו’, עיין בדף מ”ו. וכתוב שהוא מוקצה גם לאחר שבפועל נפל בו מום ונראה לחכם והתירו. ורואים מכאן שני דברים: גם שאף לאחר הסתלקות הסיבה של מוקצה מחמת גופו הוא עדין אסור, וגם שזה קשור להקצאה מהדעת, כמו שהגמ’ אומרת מי יימר וכו’. ובעיקר הענין של מוקצה מחמת גופו שמודה בו ר”ש יש לשאול איפה יש בו דחאו ביידים ולא חזו, אם בכלל צריך את התנאים הללו במוקצה מחמת גופו.

והנה בסוף ביצה מופיע הדיון שמובא גם בשבת מ”ה לגבי גרוגרות וצימוקים לר”ש, והשאלה של הגמ’ על פצעילי תמרה אם הם בכלל המוקצה של גרוגרות וצימוקים, והגמ’ אומרת שלא, כי אין בהם את שני התנאים של דחאו בידיים ולא חזו [אלא רק אחד מהם. לפרש”י יש רק לא חזו, ולפירוש הערוך שמובא בתוס’ ישנים ב-מ”ה: יש רק דחיה בידיים]. ורש”י מעיר שם על פצעילי תמרה שאף שהם לא כ”כ טובים, מ”מ יש כאלה שאוכלים אותם כמו שהם. והתוספת הזו של רש”י נראית מיותרת, כי כבר כתב שם שפצעילי תמרה לא דומים לגרוגרות וצימוקים מצד שבגרוגרות וצימוקים יש דחיה בדיים ובפצעילי תמרה אין, וא”כ אין צורך לעוד חילוק ביניהם.

ולכאורה הסיבה שרש”י כתב זאת היא שאם נגיד שפציעלי תמרה, וכן כל דבר, כולל גרוגרות וצימוקים, אינם ראויים כלל, הרי שהם מוקצה מחמת גופו, ואז גם אחרי שיחזרו להיות ראויים במהלך השבת יהיו אסורים, כי מוקצה מחמת גופו, ככל מוקצה שמודה בו ר”ש, יוצר מיגו דאתקצאי. וכן היה נראה שזוהי דעתו של החזו”א (מ”ד, ו’) שכתב שאם הגו”צ לא היו ראויים כלל בה”ש ודאי אסורים, והדיון הוא כאשר הם קצת ראויים בה”ש. וזהו דוחק גדול בסוגיה, וע”כ שהוצרך לכך בגלל הטעם הנ”ל. שו”ר שכן דעת בה”ל תק”ז, ד’ ד”ה מותר, וכן מתבאר בתוס’ בשבת קנ”ו: ד”ה והא (הראשון).

אלא שברש”י בשבת מ”ה משמע שסובר שגו”צ לא ראויים כלל, ובכ”ז לא מתפתח מיגו דאתקצאי אם לא מחמת הדחיה בידיים ולא חזו, וה”ה מסתמא בפצעילי תמרה, שיהיו מותרים גם אם בה”ש לא היו ראויות כלל, כי אין דחיה בידיים. וצ”ע איך ליישב את רש”י, שנראה שסותר עצמו. ואולי בסוף ביצה כוונתו רק לומר לרווחא דמילתא שבפצעילי תמרה חסר גם התנאי של דחיה בידיים וגם זה של לא-חזו, ודוחק, וצ”ע.

ואם נגיד שפציעלי תמרה ראויים קצת כמש”כ רש”י, ונרצה לפרש ברש”י כנ”ל, שכוונתו שיש כאן לא-חזו, ורק בא לומר שזה לא מוקצה מחמת גופו, לא קשה למה זה נקרא לא חזו, כי לא-חזו זו הגדרה רחבה יותר מאשר שלא ראויים כלל לשום דבר, כמו שהגמ’ בחד תירוצא קוראת לבהמות שנמצאות רחוק לא-חזו. ועיין לקמן אות י’.

ובכל אופן שנסביר ברש”י, בשאר הראשונים (כמו שהביאו מהירושלמי שגו”צ מסריחות בינתיים ולא ראויות) הדבר נראה פשוט שגו”צ הם לא חזו כלל, ובכל זאת נצרכת הגמ’ להגדרה של דחיה בידיים ולא חזו. וזה מראה בבירור שלדעתם מוקצה מחמת גופו לא יוצר מיגו דאתקצאי אלא רק אוסר לטלטל כמות שהוא עכשיו לפני שחזר ונראה. ועיין ברמב”ן בביצה דף י”ט בדפי הרי”ף (בסוף הדיבור שמתחיל בעמוד הקודם) שכותב בזה”ל: “הוה להו ודאי כצרורות שבחצר בלא דין מוקצה אסורין דהא לא חזי לכלום”.

ועיין בב”י ב-שכ”ה בשם התרומה, וכן מבאר ב”י בדעת ר”ת שם, ויוצא כמו שכתבנו.

ויש גם לדקדק בדברי הרמב”ם כך, שאחרי שמבאר מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת איסור כותב שיש מיגו דאתקצאי. וכותב שם (בהל’ י’): “שכל כלי שהיה אסור לטלטלו בין השמשות נאסר לטלטלו כל השבת”. וכן כמה פעמים קודם לכן כותב “כל כלי” בהקשר של חסרון כיס ומחמת איסור, וגם עוד קודם לכן בענין כשמל”א ועוד. וודאי בא להדגיש את ההבדל שבין מחמת גופו, שאותו הוא מכנה “שאינו כלי”, לבין כלים. ויוצא שדוקא בכלי שהוקצה שייך מיגו דאתקצאי אך לא בדבר שאיננו כלי, כלומר במחמת גופו.

וכן יש ברע”א בהגהותיו על שו”ע (לסימן ש”ח, ס”ק נ”ו במג”א) על בשר שעומד לאכילת אדם, אלא שעכשיו עדין לא ראוי, שכתבו מג”א ועוד שנחשב מוקצה (כשיטת הרשב”א בפרק מפנין ודלא כרש”י שם), שבתוך שבת מותר ליתן אותו לכלב, כי בזה שרוצה לתת לכלב מייחד אותו לאכילת הכלב ותו אין בו משום מוקצה. הרי להדיא שאף שהיה מוקצה מחמת גופו בה”ש, אין בו מיגו דאתקצאי, וזה כמש”כ בשם הראשונים. וקדם לרע”א הרשב”א ב-קנ”ה. שאומר גם כן כך. ואין לומר שאין להוכיח מאוכל שאולי לא גזרו בו כלל מיגו דאתקצאי, כי גם באוכל מצאנו מקרים שבהם הוא מוקצה ואז הוא יוצר גם מיגו דאתקצאי, כמו בגרוגרות וצימוקים.

וכן מוכח להדיא משו”ע הרב ב-ש”י, ה’ שאין מיגו דאתקצאי במחמת גופו שלא דחאו בידיים, כי הלשון שנוקט שם “מחמת עצמו” היא ודאי לא במקרה, וודאי לקוחה מהמושג מחמת גופו. אז יוצא שבא לומר שם שגרוגרות וצימוקים זה תוספת של דחיה בידיים על גבי מוקצה מחמת גופו. ועל זה אומר שדוקא עם התוספת של דחיה בידיים יש מיגו דאתקצאי. ועיין תהל”ד ש”י, ב’, ו-ש”ח, מ”ב.

ב.

וצ”ע, שבסוגיה בביצה (כ”ו:-כ”ז.) על מוקצה לחצי שבת מבואר שיש מיגו דאתקצאי בקדרה רותחת בה”ש (לולא סברת גמרו בידי אדם). והמוקצה של קדרה רותחת הוא לכאורה רק מחמת גופו. ויש לדחות ששם זה לא רק מחמת גופו כי יש דחיה בידיים, ודחיה בידיים בתוספת לא חזי ודאי מפתחת מיגו דאתקצאי (ורק ר”ש דאית ליה סברת יושב ומצפה יחלוק על כה”ג).

ולכאו’ מוכח מהדין של טבל שאם עבר ותקנו מתוקן שאין מיגו דאתקצאי במחמת גופו. אא”כ נדחה ששם זה ראוי כי הוא אוכל, ורק איסור חיצוני רובץ ולכן קל. אך לכאו’ אין לחלק בכך כי זו סברת הרמב”ן בביצה לגבי בית שנפחת, אך האחרונים לא פוסקים כמותו (עיין בסימן תקי”ח, ט’). ועיין לקמן אות ו’.

והנה בא”ר בסי’ ש”ח כתב שאם נכרי יוצר כלי בתוך שבת מחומר שהיה מוקצה מחמת גופו בה”ש, לפי ר”ש דלית ליה נולד (וכך פוסקים עכ”פ בשבת, וביו”ט יש דעות) הכלי מותר בטלטול. וזה ג”כ מתאים עם הנ”ל, אלא שיש לדחות ששם מדובר בגוי ואין היכן לגוי, כלומר שבגוי נחשב שדעתו גם על דברים שלישראל אסורים ושאם ישראל לא יזמין אותם ייחשבו מוקצים מדעתו, כמש”כ הפוסקים. ובס”ק י”ד הא”ר מביא מע”ש ומסכים עמו, שכשמל”א שנשבר בתוך שבת והשברים ראויים למלאכת היתר ולא עומדים למלאכת איסור – אסור לטלטל לצורך גו”מ, וא”כ זה דלא כנ”ל. אך ייתכן לומר באופן אחר, שנחמיר יותר בכשמל”א מאשר במחמת גופו, כי לכשמל”א יש שם חיובי, וייתכן לומר שאדם מקצה דעתו יותר מזה מצד שמיוחד למלאכות מסוימות. מה שאין כן מחמת גופו שלא מיוחד לכלום, נמצא חומרו קולו, ואין בו היסח הדעת כלל ולכן אין בו מיגו דאתקצאי.

ג.

ויש להקשות על דברינו ממש”כ בשבת כ”ט שגוי שחקק קב בבקעת ישראל מסיק בה ביו”ט, והגמ’ שם מוכיחה מזה שלדעת בעל המימרא הזו אין בעיה של נולד. ולכאורה מה עם המיגו דאתקצאי של מחמת גופו. ועד כאן היה מקום דוקא להביא ראיה מזה למש”כ שאין מיגו דאתקצאי במחמת גופו, אלא שקשה שא”כ למה נקטה הגמ’ דוקא לענין הסקה ביו”ט, והרי היתה יכולה להשמיע לענין טלטול בשבת. ומדנקטה הגמ’ יו”ט לכאורה נראה שזה מצד שעצים ניתנו להסקה ביו”ט, ומצד השימוש הזה הם לא מוקצים בה”ש, גם לפני שנעשו כלים.

וי”ל שהגמ’ נקטה כך כי זו הדוגמא שחלקו בה ר”י ור”ש לענין נולד, האם מותר להסיק בנולד. אך אין כאן כוונה לדייק מזה לענין מוקצה מחמת גופו בשבת. וגם אם תרוץ זה איננו נכון, לא נראה שיש בדקדוק הזה כדי לדחות את פשט דברי הראשונים ואת דברי רע”א וא”ר, ויש לחפש תירוץ אחר (אך מ”מ נראה שהתירוץ נכון).

ד.

והסברא לכך שאין מיגו דאתקצאי במחמת גופו נראית, שהגמ’ אומרת בפרק כל הכלים שכל דבר שאיננו כלי זה מוקצה מחמת גופו, ורואים שזו הגדרה כללית, ולא צריך לדון בכל מחמת גופו אם עלה על דעת האדם להשתמש בו או לא. וטעם הדבר, כמו שכבר כתבנו לעיל בסימן ל’ שיש גזרת טלטול כלים שלא קשורה עם מוקצה מהדעת והיא כוללת כלי שמלאכתו לאיסור, או כלי שמלאכתו להיתר שאין לטלטלו שלא לצורך (ולפי רע”א צידדנו בסימן ל’ שכוללת גם מחמת חסרון כיס). וכן מוקצה מחמת גופו שייך לסוג הגזירה הזו [יש להעיר שמוקצה מחמת גופו ודאי קדם לגזרה של כשמל”א כי הוא נזכר בפרק במה מדליקין עוד על זמן דוד ושלמה, ששלמה שאל איך יטלטל את גופת אביו לאחר מותו, וכשמל”א ודומיו נגזרו בזמן נחמיה. אך כוונתנו כאן לומר שמחמת גופו וגזרת טלטול כלים דומים בכך שאין הם שייכים להקצאה מן הדעת] ומהרמב”ן בביצה שהבאנו לעיל רואים כך להדיא. ובזה ר”ש מודה, ולכן לא נזכר שר”ש חולק (עיין תוס’ ב-ל”ו שמוכיח שר”ש אוסר לטלטל כשמל”א).

וכן מוכח ברמב”ם בדקדוק נפלא בלשונו, שבתחילת פרק כ”ה, כשמדבר על כשמל”א ודומיו, לא נזכרת המילה מוקצה, ורק כשעובר לדבר על חסרון כיס נזכר מוקצה. ובתוך ההלכות שלא כותב בהן את המילה מוקצה, שהן גזרת טלטול כלים, נכלל מוקצה מחמת גופו (שלא מכונה כך בלשון הרמב”ם, אלא קרוי רק דבר שאינו כלי).

והדין של מיגו דאתקצאי נלמד מוהכינו, כמו שהביא האפיקי ים ח”ב י”ט מרש”י בביצה כ”ו: ומהרמב”ן במלחמות ביצה ב’., ומזה מוכח שהדין של מיגו דאתקצאי נכון רק במוקצים של דעת האדם, שבהם חסר בוהכינו, אך בצרורות ואבנים ושאר מחמת גופו אין מיגו דאתקצאי. ולכן במחמת גופו אין צורך בדחיה בידיים ולא חזו, שזה ביטוי של הקצאה גדולה מהדעת.

אכן דברי האפיקי ים קשים, כי רש”י שם הולך לשיטתו בביאור דברי רבה שמוקצה דאורייתא (עיין בתחילת דברינו כאן) ואחרים חולקים עליו. וגם הרמב”ן לא כתב אלא שיש בזה אסמכתא, אך ודאי שאין זה מקור לאיסור, שהרי הרמב”ן עצמו שם בסמוך אומר שתיקנו מוקצה מטעמים שלא יעבור איסור בהכנות בתוך שבת (והבאנו לשונו לעיל). וא”כ איך ייתכן שהאסמכתא שלא קשורה לטעם האיסור תחזור ותלמד אותנו הלכות.

אלא נראה פשוט שמיגו דאתקצאי הוא דרבנן, ולא קשור לוהכינו, והוא בנוי על אותם הטעמים של עיקר האיסור, בין אם משום הוצאה ובין אם משום שמא יעשה מלאכה ועוד טעמים של הרמב”ם. והענין הוא שחז”ל עושים לא פלוג, וזה דבר שכיח, וגם כאן עשו לא פלוג. ומה שהיה בתחילת שבת אסור, נשאר אסור וכך לא יגיעו לבלבול. מה שאין כן דבר שנאסר רק בתוך שבת, שבזמן איסורו ודאי אוסרים אותו לפי הגדרים של מוקצה, אך אם מסתלק האיסור מפסיק להיות אסור כי אין כאן לא פלוג כי כמו שהיה אסור חלק מהזמן כך היה מותר חלק מהזמן. מה שאין כן בגזירת טלטול כלים, ששם מה שאוסר את הכלי הוא המציאות של הכלי כפי שהיא, אם מצד שמשמש לאיסור או מצד שמשמש לדברים חשובים שמקפידים עליהם. או מצד שהוא חומר גלם, כמו מוקצה מחמת גופו. ואם כן בכל הדברים הללו, השינוי בחפץ ניכר לעין וי”ל שחז”ל לא ראו צורך לעשות בזה את הלא פלוג, ולכן לא עשו בזה מיגו דאתקצאי.

אך לכאורה סברא זו לא תסביר את הרשב”א ורע”א הנ”ל אות א’ על ייחוד אוכל בתוך שבת, ששם אין שינוי גשמי באוכל. וי”ל שכיוון שבד”כ כדי שתסתלק ההקצאה ממחמת גופו צריך שינוי מציאותי, לא גזרו על זה גם באופן מיוחד שהוא מפסיק להיות מוקצה גם בלי שינוי מציאותי. ובתירוץ זה נוכל גם לכלול כשמל”א שהפך להיתר בלי שנשבר אלא רק מצד דעת האדם שהחליט לייחד אותו להיתר, בתוך שבת.

ולפי רש”י, אם הדקדוק שאמרנו בדבריו בסוף ביצה נכון, שסובר שיש מיגו דאתקצאי במחמת גופו, י”ל כמו שכתבנו בסימן ל’ שרק דבר שמוכן אצל האדם צריך דחיה בידיים ולא-חזו, אך דבר שאין לו שם כלי ומעולם לא הוכן ע”י אדם הוא מוקצה ועומד, ורק בכלי שכבר יש לו שם קיים קשה להפקיעו וצריך דחיה בידיים ולא-חזו, ולכן שפיר שייך מחמת גופו עם והכינו.

או שנגיד שכל מוקצה מחמת גופו חשיב שיש בו דחיה בידיים ולא-חזו, על דרך מש”כ רש”י ורא”ש בביצה (כ”ד) שבפירות מחוברים אומרים מדלא לקטינהו אקצינהו וזה נחשב לדחיה בידיים. וגם כאן נגיד שמזה שלא עשה מהחומר כלי, או לפחות ייחד לשימוש, מוכח שדחה בידיים. אך יש לדחות ששם עומד לכך ולא מחוסר מעשה ולכן נקרא דחיה, וכאן לא. וידידי ר’ שלום סולטן דחה הסבר זה כי בפצעילי תמרה אין מקום לומר סברא זו, כי לא היה לו מה לעשות שם יותר ממה שעשה.

ובגוף הסברא י”ל שהיא לא נכונה מצד מה שכתב הב”י ב-שי”ח שאם יש הסבר מציאותי מדוע לא הכין את הדבר מע”ש לא אומרים שהדברים מראים שהקצה מדעתו. וכן בענייננו, יש סיבות רבות מדוע האדם לא ייצר את הכלי מע”ש; אולי לא הזדמן לו אומן, וכדו’. ורק לגבי תלישת פרות, שזה דבר פשוט וקל שייך לומר שאופן גורף מדלא לקטינהו אקצינהו.

אך צ”ע, שהרמב”ן בשבת קכ”ב. אומר שיש מוקצה בעצים מחוברים בה”ש שגוי תלש אותם ועשה מהם כבש. והרמב”ן הוא הרי מהסוברים שמחובר בה”ש הוא מוקצה מחמת שיש בו דחיה בידיים של מדלא לקטינהו אקצינהו. ואיך אפשר לומר זאת כאן בפשטות, וכי כל אחד מזומן לכרות עצים בכל ע”ש, וכ”ש לבנות מהם כבש. ובאמת שזו שאלה גם על הב”י שחילק את החילוק הנ”ל. ואולי יש לדחוק בדעת הרמב”ן שחז”ל לא פלוג בכל דבר מחובר בה”ש, ואסרו תמיד.

ה.

ויש להביא עוד ראיה שאין מיגו דאתקצאי במחמת גופו, כי הרבה מוקצים מחמת איסור נהפכים למחמת גופו, כגון דבר שהוא בסיס לדבר האסור, שאין מה לעשות איתו לפני שנפל הדבר האסור, ואחרי שנפל ר”ש מתיר לטלטל (דף מ”ד:), והרי בזמן בה”ש היה מחמת גופו. ויש לסייג שזה דוקא לבעה”מ ב-קנ”ד, אך לרשב”א שם כלי לא נהפך למחמת גופו גם אם אין לו שימושים. ואף שרש”י בדף מ”ו לגבי שרגא דנפטא סובר כבעה”מ, מ”מ לא קשה כי שם אין את הסברא שאמרנו בדעתו שדבר שאין שם כלי עליו הוא יותר מוקצה, כי מיירי שם בכלי.

ועוד ראיה ממ”ד חלוק היה ר”ש בבע”ח שמתו שמותרים, ושם בה”ש הבהמה היא מוקצה מחמת גופו. וכן גם לפי ר’ יהודה מוכח כן כי ר”י מודה בבהמה מסוכנת בה”ש שמתה שהיא מותרת, וגם מסוכנת היא מחמת גופו כל זמן שלא מתה. אא”כ נחלק בין בהמה, שיעודה לאכילה, לדברים אחרים, אך לא נראה, כמש”כ בסוף הסימן הבא.

ועוד ראיה מזה שהגמ’ אמרה בבכור מי יימר וכו’, ואם מחמת גופו בעצמו יוצר מיגו דאתקצאי הרי שגם בלי מי יימר יש מיגו דאתקצאי. ויש לדחות שזה למ”ד חלוק ר”ש בבע”ח שמתו שמותרים וא”כ אם לא מי יימר, הרי עצם זה שנפל בו מום היה מתיר כמו בע”ח שמתו. אך דחיה זו תועיל רק שלא להוסיף עוד קושיה, אך המ”ד הזה גופא הוא ראיה לדברינו, כנ”ל.

ו.

ויש להבין מהי הסיבה המקצה בבכור, וכן בבע”ח שמתו לפי מ”ד מודה ר”ש בבע”ח שמתו שאסורים, כי כאן אין דחיה בידיים ובכ”ז יש מיגו דאתקצאי.

והנה לגבי בכור נחלקו בעה”מ והרמב”ן במלחמות (עיין במלחמות גם בדף י”א. בדפי הרי”ף בביצה, וגם ב-י”ג שם). לפי בעה”מ יש כלל חדש שר”ש מודה בדבר שהוא מוקצה מחמת איסור (גם בלי דחיה בידיים) ואין דעתו עליו, שהוא אסור. ואף שמחמת איסור לבד או שאין דעתו לבד לא גורם למיגו דאתקצאי, מ”מ החיבור ביניהם גורם לכזו הקצאה. ולכן ר”ש מודה במוקצה של מחובר, כי זה מחמת איסור ולא היתה דעתו על זה. והיינו טעמא דבכור, שאסור בשימוש לפני שנפל בו מום, ולא היתה דעתו עליו כמו שהגמ’ אומרת מי יימר וכו’. ולסברא זו הסכים הר”ן, והובאה דעתם בב”י ב-שי”ח.

והרמב”ן חולק וסובר שאין כזה כלל, ולא זהו ההסבר במוקצה של מחובר [רש”י הסביר שמחובר זה מוקצה כי מדלא לקטינהו זה כמו לדחות בידיים, ויש גם לא-חזו כמובן, והובא בב”י ב-שי”ח. והרמב”ן נראה שמסכים לסברא זו מצד מוקצה, אך מאריך לפרש פירוש אחר בגמ’ שם, עיי”ש. וכן מוכח גם מזה גופא שהרמב”ן מסביר בבכור אחרת מבעה”מ. ועיין לעיל בסוף אות ד’]. וההסבר בבכור לפי דעתו הוא שאף שאין כאן את הכלל הרגיל של דחיה בידיים ולא-חזו, מ”מ העיקרון המנחה בדחיה בידיים ולא חזו הוא שזו הקצאה גדולה מהדעת, ובבכור מתקבלת ההקצאה הגדולה הזו גם בלי דחיה בידיים, כי הדבר רחוק מאוד בעיני האדם שחכם יעבור איסור ויזדקק לו לראות מום ביו”ט.

ואף שבעה”מ לא אומר כרמב”ן, מסתמא מסכים לעיקרון שדחיה בידיים ולא חזו זה מצד הקצאה גדולה מהדעת, אלא שבלי ראיה מהגמ’ קשה לחדש שיש מקרה שבו תהיה הקצאה גדולה שיוצרת מיגו דאתקצאי גם בלי דחיה בידיים ולא-חזו. ולכן נראה שתהיה נ”מ בין הרמב”ן לבעה”מ באופן שתהיה הקצאה גדולה מהדעת, ואף שאין איסור שימוש [ועיין באות הבאה שיש מקום לומר שבעה”מ ילמד את הנ”מ של הרמב”ן ממקרה אחר].

ואם ניצמד לדוגמא של בכור, שהרמב”ן קבע שההקצאה הגדולה היא מצד שצריך לסמוך על כך שחכם יעשה איסור, נראה שמשכחת לה באופן שיש כלי שמצד עצמו ראוי ואיננו מוקצה מחמת איסור, ואין בו דחיה בידיים, אלא שהוא נעול בתוך מבנה, באופן שכדי להגיע לכלי צריך לעשות איסור של סותר. וזה דוקא על הצד שכה”ג לא נקרא מחמת איסור כי האיסור הינו חיצוני לכלי, ומהאי טעמא נמי לא שייך דחיה בידיים בסגירת המבנה כי לא דחה את הדבר בעצמו. אכן, רש”י בביצה ל”א: כתב על כזה מקרה שזה מחמת איסור.

אלא שמקרה כזה הובא בשו”ע סי’ תקי”ח סע’ ט’, שפירות שנמצאים בתוך מבנה (אפי’ אינו רעוע) שנפחת ביו”ט מותרים באכילה ואינם מוקצים, וזה ע”פ סברת הרי”ף והסבר המלחמות, ודוקא בעה”מ שם אוסר. והנה הסברות הפוכות ממה שהיה נראה שתהיה הנ”מ. ובדעת בעה”מ קל יותר להבין, שלדעתו גם כה”ג נקרא מחמת איסור. אך בדעת הרמב”ן צריך להבין מאי שנא.

והנה היה מקום לומר שלא קשה כלל כיוון שהרמב”ן הרי מחדש שם שהמוקצה איננו בחפצא של הפירות אלא בבית, ולכן על אף שיש שם איסור לא נוצר מוקצה מחמת איסור על הפירות. וה”ה י”ל שעל אף שיש כאן באמת הקצאה גדולה מן הדעת כמו בבכור, מ”מ כאן אין מוקצה כי עכ”פ הפירות עצמם לא הוקצו, להבדיל מבכור ששם הבכור עצמו מוקצה מן הדעת.

אך באמת נראה שזה אינו תירוץ כלל, כי דוקא במוקצה מחמת איסור י”ל שגדר התקנה של חז”ל היה להקצות דוקא באופן שהאיסור הוא בחפץ עצמו, כי הרי ודאי שמצד האפשרות המעשית להגיע לפירות צריך לעבור איסור, ומצד זה אין נ”מ באיזה חפץ פועלים את האיסור. אך ההקצאה שאנחנו מדברים עליה איננה שייכת לאיזה גדר של חז”ל, אלא אדרבה, היא הקצאה שנובעת מצד המציאות של היסח הדעת הגדול שנוצר אצל האדם מן המוקצה. ומצד דעת האדם ודאי שאין הבדל איפה האיסור צריך להיעשות. 

וכנראה י”ל ששם יכול להיפחת גם בלי איסור (אף שאינו רעוע, וכמו שקרה בפועל) אך בבכור הדרך היחידה להתיר זה שחכם יעבור איסור, כי הגם שנופל בו מום צריך שחכם יורה שזהו מום המתיר. אך זה אין לומר שהחילוק הוא שבבכור יש כמה מי יימר ובבית שנפחת רק אחד, כי הראשונים כבר כתבו בשבת מ’ שמספיק מי יימר אחד כמו שמוכח  שם בהמשך הגמ’, והגמ’ שנקטה בבכור כמה מי יימר רק לרווחא דמילתא נקטה כך. ואא”כ הרמב”ן יחלוק על הראשונים הללו ויגיד שבבכור באמת צריך כמה מי יימר כדי להתיר, ורק בנדרים שיש דחיה בידיים א”צ אלא מי יימר אחד, ואז יתקיים התירוץ הזה לחלק בין כמה מי יימר למי יימר אחד. אך בלשון הרמב”ן במלחמות נראה שעיקר הסברא בבכור איננה העובדה שיש כמה מי יימר, אלא שרחוק ביותר בעיני האדם שהחכם יעבור על איסור.

ועוד י”ל שאפילו אם הדרך היחידה להגיע לפירות שבתוך הבית היא שיהודי יעשה איסור מ”מ זה לא מוקצה, והסברא בבכור היא שמאוד רחוק בעיני האדם שחכם יעשה איסור, כלומר דוקא מצד שזה חכם ולא סתם יהודי.

ז.

והנה לגבי מוקצה של בע”ח נחלקו בגמ’ בדעת ר”ש, האם מודה ר”ש בבע”ח שמתו שהם אסורים או שחלוק היה ר”ש גם בבע”ח שמתו (המחלוקת נמצאת בעיקר בביצה כ”ז, אך מובאת בעוד מקומות). ולכאורה המ”ד שחלוק ר”ש מובן מאוד, כי אין שם דחיה בידיים, ומאי טעמא דמ”ד מודה ר”ש. ואם המחלוקת הזו של האמוראים היתה רק בשבת ולא ביו”ט היה מקום להיכנס לסברות של רש”י ורא”ש ובעה”מ לגבי מוקצה של מחובר. אך באמת הגמ’ בביצה מביאה את אותה המחלוקת גם לגבי יו”ט, ושם זה היתר גמור לשחוט, ולכן אין התחלה לסברות הללו.

וע”כ ההסבר בדעת מ”ד חלוק היה ר”ש הוא שזה בנוי על סברת מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, והוא סובר שהיא נכונה גם לפי ר”ש ולא רק לפי ר”י. ואף שאין כאן דחיה בדיים כלל, י”ל על דרך הרמב”ן הנ”ל לגבי בכור, שכמו שמצאנו שאם יש הקצאה גדולה מן הדעת זה מוקצה גם בלי דחיה בידיים, כך גם בדבר שמוכן לאדם, המצב בו הוא מפסיק להיות מוכן לאדם והופך להיות מוכן רק לכלבים נחשב להקצאה גדולה. ועיין גם לקמן סימן ל”ז.

ולפי בעה”מ, אם נגיד כמו שאמרנו בפשטות באות הקודמת שחולק על היסוד של הרמב”ן, י”ל שאין כאן ענין של הקצאה גדולה, אלא זו הגבלה של חז”ל כחלק מצורת התקנה של מוקצה. כמו שמצאנו שבסיס אסור לר”ש על אף שאין בו דחיה בידיים (עיין לעיל בסימן ל’), וכמו שחז”ל גזרו על כל מוקצה מחמת גופו. אלא שיש כאן עדין חידוש גדול יותר, שכאן מצאנו כעין מיגו דאתקצאי בהגבלה החדשה הזו, ובמקרים של בסיס או מחמת גופו לא מצאנו זאת. וזה מראה לכאורה שצריך לחפש כאן הקצאה מן הדעת, שהיא היוצרת את המיגו דאתקצאי. ואולי מ”מ יש לדחות שאת ההגבלה הזו של צורת התקנה ע”כ יעשו חז”ל באופן הדומה למיגו דאתקצאי כיוון שהיא עוסקת בחפץ שהשתנה מיעוד לאדם ליעוד לבהמה, ולכן אסור בדומה למיגו דאתקצאי הגם שאין כאן הקצאה מן הדעת. 

וי”ל באופן אחר, שבאמת בעה”מ יסבור כנ”מ של הרמב”ן, שאם יש הקצאה גדולה מן הדעת יש מוקצה גם בלי הגדרים הרגילים האחרים, ורק שבבכור לא נזקק לכך לפי שיטתו שמוקצה של מחובר.

ח.

ומהרמב”ן נראה שסובר כתוס’ ב-קנ”ו שהבאנו לעיל באות א’ (וכן דעת בה”ל), וכמשמעות דברי רש”י והחזו”א, שיש מיגו דאתקצאי במחמת גופו. כי עולה מדבריו (ב-קכ”ב.) שגוי שלקח עצים תלושים ועשה מהם כבש, הכבש אינו מוקצה רק מצד שאין הכן לגוי, אך ביהודי כה”ג יהיה מוקצה, על אף שכעת העצים הפכו לכלי.

ויש לדחות שהכבש לא נחשב לכלי, והעצים נשארו במצב כזה שגם כעת הם נחשבים מוקצה מחמת גופו, כי הכבש הוא לא כלי המטלטל, ולא פקע המוקצה.

אלא ששם בהמשך הרמב”ן לומד מזה לפירות תלושין מע”ש, והגוי הכין מהם בשבת מאכל, שהמאכל אסור אם הפירות היו לא ראויים כלל בה”ש. וזה מראה שיש מיגו דאתקצאי במחמת גופו.

אך י”ל ששם שייכת הסברא של מדלא עשה מהם מאכל מע”ש אקצינהו, כדברי רש”י ורא”ש על דבר מחובר בה”ש, והרמב”ן במלחמות אוחז עם הסברא הזו של רש”י ורא”ש.

והרמב”ן שם מסיים לפי אחת הנוסחאות: “למי שיש לו איסור מוקצה בכך”. ואולי יש להעמיס שכוונתו למחלוקת קדומה האם יש מיגו דאתקצאי במחמת גופו או לא.

 ט.

ועיין במ”ב (ש”ח, ס”ג) שאומר שאם בגד היה רטוב בה”ש שכתוב שהוא מוקצה אז, גם אם התייבש בתוך שבת הוא מוקצה מיגו דאתקצאי בה”ש. וזה חידוש של המ”ב, והרבה חלקו עליו מצד גמרו בידי אדם.

אך יש להתפלא הרבה גם על מ”ב וגם על האחרונים שחולקים איתו, שחולקים דוקא מצד גמרו בידי אדם, איך יש כאן התחלה של מיגו דאתקצאי. והרי מצד מוקצה מחמת איסור לא שייך בודאי כי אין דחיה בידיים, והשו”ע הרי פסק שבלי דחיה בידיים אין מוקצה מחמת איסור, כמו שרואים ב-שי”ח, ב’, על השוחט לחולה, ומפורש כתב שם מ”ב כך. ועוד, שאפילו לפי הר”ן ובעה”מ (ששו”ע הנ”ל פוסק לא כמותם) שגם בלי דחיה בידיים אם יש איסור ואין דעתו עליו אסור, כאן אין סיבה כלל לומר שאין דעתו עליו.

ואם נבוא מצד מוקצה מחמת גופו קשה מכמה פנים. ראשית, לפי דברינו שאין כלל מיגו דאתקצאי במחמת גופו ודאי שמותר. אך גם בלי זה אין כאן מחמת גופו כיוון שראי ללובשו באין לו בגד אחר כמו שנפסק במ”ב. ועוד שראוי לטלטלו ע”י כמה בנ”א יחד כמו שמפורש במש’ שמתירה לעשרה יחד לטלטל מגבת. ועוד, שאפילו אם לא היה לו שימוש כלל, הרי שזה היה תלוי במחלוקת של הרשב”א ובעה”מ על כלי שאין לו שום שימוש היתר, ולכאורה הלכה כרשב”א שהוא בתרא, או לפחות מצד ספק דרבנן.

וצ”ל שהמ”ב מיירי דוקא באופן שכיבס את הבגד, ולא שנרטב מעצמו, ואז הכיבוס הוא דחיה בידיים. ואף שמביא ראיה מסי’ ש”א ששם מיירי בנרטב בגשם צ”ל שנקט רק את יסוד ההקצאה, אך לא מדבר באותה גוונא.

ועיין עוד בסימן הבא לגבי ייחוד מוקצה בתוך שבת.

י.

ועיין בדף קי”ז. שהגמרא אומרת שהעור שמחזיק את בשר הפסח שבתוכו נעשה בסיס לדבר האסור. ורש”י שם מפרש שהדבר האסור בטלטול הוא בשר הפסח כיוון שהוא אסור באכילה עד הערב. וזה דוחק גדול בסוגיה, כי בשלב שקודם לכן בגמרא אמרו להיפך, שנטלטל את העור אגב הבשר, כלומר שהבשר הוא הדבר המותר. וכך הקשו שם בתוס’, ופירשו התוס’ שהבשר מותר מצד בזיון קדשים, והדבר האסור הוא מה שהבהמה קודם השחיטה היתה אסורה בטלטול. ופשוט שכוונתם שהאיסור הזה עושה מיגו דאתקצאי כי הדיון בגמרא זה על אחרי השחיטה. וצ”ל שאף שהבשר כעת מותר מצד בזיון קדשים, מ”מ העור נקרא עדין בסיס לדבר האסור שהיה עליו בה”ש מדין מיגו דאתקצאי.

ורש”י שנדחק מאוד ולא פירש כך כנראה הטעם מצד שסובר שאין מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת גופו כמו בהמה. ואף שתוס’ במק”א (למשל ב-קנ”ו:) קוראים לבהמה מוקצה מחמת איסור, זה לא יכול להיות אליבא דהלכתא כי אנחנו פוסקים כר’ יהודה רק במחמת איסור שיש בו דחיה בידיים. ולהלכה בהמה היא מוקצה מחמת גופו. ורש”י רצה לפרש את הסוגיה אליבא דהלכתא. ועיין לעיל אות א’ שהבאנו שלא ברור מה דעת רש”י במיגו דאתקצאי במחמת גופו, אך מכאן נראה שסובר שמותר.

ותוס’ או שהולכים לשיטתם בדף קנ”ו כפי שהבאנו בשמם לעיל אות א’, או שסוברים שאפשר להעמיד את הסוגיה לפי ר’ יהודה האוסר מוקצה מחמת איסור גם בלי דחיה בידיים. או שסוברים כבעה”מ לגבי מוקצה של מחובר ובכור (שהובא לעיל אות ו’), וסוברים שבהמה בשבת נחשב אין דעתו עליה ובצירוף איסור שחיטה יש מוקצה אליבא דהלכתא, ולא רק לר’ יהודה. וצ”ב עוד בזה.