א.

במש’ כתוב שלפי ר’ יהודה יש מוקצה מחמת מיאוס ויש מוקצה מחמת איסור, שהנ”מ שלו היא רק למיגו דאתקצאי (כי בשעה שהאיסור קיים, שהוא הסיבה המקצה, א”צ מוקצה כדי לאסור, אלא אסור מצד האיסור הגורם להקצאה). ור”ש חולק על שני הדברים, ור”מ חולק על מחמת מיאוס, ומסכים למחמת איסור.

והנה ההבנה הפשוטה היא שיש כאן שתי מחלוקות שלא תלויות זו בזו: מוקצה, ומיגו דאתקצאי. ואף שלכאורה אין מקום לדבר על מיגו דאתקצאי בלי לדבר על מוקצה, וא”כ מה שייך לומר בדעת ר”ש שחולק במיגו דאתקצאי, ז”א, כי גם ר”ש מודה בדברים מסוימים שהם מוקצה, כגון מחמת חסרון כיס או דחאו בידיים ולא חזי, ובזה שייך לדבר על מיגו דאתקצאי.

וקשה, איך הגמ’ אומרת בדף מ”ד: שהתנא הוא ר”ש דלית ליה מוקצה, אף שהתוכן שם של המש’ הוא לומר שאין מגו דאתקצאי, ועל פניו זה מראה שהמחלוקות תלויות זו בזו.

ועוד קשה, איך אנחנו אומרים שלר”ש אין מיגו דאתקצאי, והרי הרבה מהמקרים שמצאנו שר”ש מודה בהם שיש מוקצה, מדברים שיש מוקצה אחר שהדבר מצד עצמו כבר מפסיק להיות מוקצה, וע”כ שטעם האיסור הוא משום מיגו דאתקצאי. למשל בגרוגרות וצימוקים שיש דחאו בידיים ולא חזי ולכן הם מוקצים, משמע בגמ’ בביצה כ”ו שמדובר שחזרו ונראו ובכ”ז לר”ש יש מוקצה גם בהם. ולא מסתבר כלל לומר שמיירי שאדם רוצה בהם בעודם מוסרחים ולא ראויים. ועוד, שהגמ’ אומרת שבהמה שנשלחה לרעות באפר (לפי תירוץ אחד) זה הקצאה בידיים ולא חזי (ומסביר רש”י שזה לא חזי בגלל הטורח שיש בללכת ולהביא) וע”כ מיירי שכן הלך להביא או שהבהמה חזרה ואז יש דיון על מוקצה, וא”כ זה כבר חזי; וע”כ שהאיסור הוא מצד מיגו דאתקצאי. וכן בענין הקצאה של בכור, הדיון הוא דוקא אחרי שנפל בו מום והתיר החכם, שאז בלי מיגו דאתקצאי אין מוקצה. וכן בנר גדול אותו דבר.

ומצאנו בראשונים מחלוקת: דעת הריטב”א (ב-מ”ד:, על הגמ’ שהזכרנו שמעמידה את המש’ של מוכני כר”ש) שהסיבה שבנר גדול שאמור לדלוק לכל השבת יש לר”ש מוקצה גם אם כבה היא שהקצה אותו מדעתו לכל השבת, ואומר שם שלר”ש אין מיגו דאתקצאי. ודעת השיטה לר”ן (המיוחס בטעות לר”ן, ואיננו חידושי הר”ן באמת) שיש לר”ש מיגו דאתקצאי ולכן נר גדול אסור גם אם כבה. ואליבא דהשיטה לר”ן נגיד הסבר לכל הענין, ואח”כ נעיר גם בדעת הריטב”א, בעז”ה.

ב.

דעת ר”ש שדוקא בדחאו בידיים ולא חזי יש מוקצה (וכן במוקצה למצוותו). אך לכאורה יש מוקצים שלא עונים על תנאי זה, ובכל זאת ר”ש מודה בהם, כגון בכור שעוד לא נראה לחכם (מ”ו:) ומוקצה מחמת ח”כ שאין שם לכאורה לא דחיה בידיים ולא לא-חזי. וכן בצרורות ואבנים (מוקצה מחמת גופו) משמע בפוסקים שר”ש מודה, וכן כתוב להדיא ברש”י ב-מ”ו. לגבי נר של נפט, עיי”ש. אלא ודאי צ”ל שדחאו בידיים ולא-חזי רק בא לבטא הקצאה גדולה מהדעת בסתם חפץ, אך בדברים הנ”ל שיש לנו אומדנא דמוכח שאדם ודאי מקצה אותם מדעתו, זה שווה לרמה של דחיה בידיים ולא-חזי בסתם חפץ.

ולגבי בכור וצרורות ואבנים יש לומר את הכלל שאחרי שיש לדבר מסוים שם הלכתי, קשה להפקיע אותו, כמו בציצית שאחרי שיש לחוטים שם של ציצית קשה להפקיע אותו, וגם הגרדומים כשרים. ולכן הקצאה מדעת של חפץ שהוא כבר כלי קשה יותר, וצריך דחאו בידיים ולא-חזי. אך דבר שמעולם לא היה ראוי הוא מוקצה ועומד, והוא באותה דרגה של הקצאה של כלי גמור שהיה בו דחאו בידיים ולא-חזי. (ועיין לקמן בסימן ל”ב שתי דעות בענין מיגו דאתקצאי של צרורות ואבנים ובכור).

זכינו לכלל שר’ יהודה ור”ש לא חולקים האם יש מושג של מוקצה או לא, אלא רק חולקים מהי רמת ההקצאה מהדעת הנצרכת [לגבי כלי שמלאכתו לאיסור יש לדון בנפרד אם שייך לדבר שם על הקצאה, אך גם אם יש שם הקצאה זה מובן מאוד, כי הוא כמו נר גדול שעומד להיות אסור לכל השבת. ולגבי בסיס נזכיר בהמשך כאן בעז”ה].

וכעת נבאר שגם ביסוד של מיגו דאתקצאי אין מחלוקת, אלא פשוט כל אחד לפי מה דאית ליה מוקצה בזה יש לו מיגו דאתקצאי. ולכן, כמו שכתבנו לעיל, מוכח בכל מקום שיש לר”ש מיגו דאתקצאי, בדבר שנקרא אצלו מוקצה. אך בנר קטן הדולק מע”ש אין לו מיגו דאתקצאי, כי זה פשוט לא מוגדר לפי דעתו מספיק מוקצה. וכעת הגמ’ הנ”ל ב-מ”ד: תובן אל נכון, שבאמת מספיק לומר שהמש’ היא ר”ש דלית ליה מוקצה כדי לבאר שאין לו גם מיגו דאתקצאי, כי באמת אין כאן שתי מחלוקות אלא אחת: האם יש מוקצה או לא, ומיגו דאתקצאי זה רק נ”מ של המוקצה, כל אחד לפי מה שמוגדר לפיו מוקצה. וכן מתבאר כיסוד דברינו בפנ”י לשבת מ”ג.

והנה, אנחנו פוסקים מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת איסור ולא פוסקים כר’ יהודה בעיקר דין מוקצה מחמת מיאוס. ולפי ההסבר הזה, הפשט הוא שמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס (עיין כך ברשב”א ב-מ’., וע”כ כן הוא שהרי ר”מ חולק על מחמת מיאוס ומודה במחמת איסור). ולהלכה פוסקים שמחמת מיאוס לא נקרא מספיק מוקצה, ומחמת איסור כן. ופועל יוצא של הגדרת מחמת איסור כמספיק מוקצה להלכה, הוא המיגו דאתקצאי שנובע ממילא.

ג.

ולכאורה קשה על דברינו מזה שודאי ר”ש מודה לדין בסיס לדבר האסור, שהרי נר דולק אסור לפיו מדין בסיס לשלהבת. ועל דין בסיס הגמ’ אומרת ב-מ”ד: שלר”ש אין מיגו דאתקצאי. ואם הכלל הנ”ל נכון, שכל היכא שיש מוקצה יש גם מיגו דאתקצאי, איך כאן אין מיגו דאתקצאי.

ונראה בהקדם מה שכבר הסברנו שלר”ש צריך הקצאה גדולה מהדעת כדי שייחשב מוקצה, ולא מספיקה סיבה קטנה כמו מיאוס, ואפ’ איסור לא מספיק, שהרי אין לו מוקצה מחמת איסור. ובבסיס אין שום סיבה הגיונית של הקצאה מהדעת, שכן הגם שיש מוקצה על הבסיס אפשר לנערו, כמו שהמש’ אומרת ב-קמ”ב:. ובאמת מטעם זה אין מיגו דאתקצאי בשוכח גם לדידן שיש לנו מוקצה מחמת איסור, כי אין למעשה איסור כשאפשר לנער. אלא על כורחנו, וזה נכון גם בדעת ר’ יהודה (כמו שהראנו שבשוכח אין מיגו דאתקצאי), שדין בסיס זו גזרת מוקצה חדשה של חז”ל, להטפיל את הבסיס לדבר המוקצה שאותו הוא משמש, כל חד (ר”ש ור”י) לפי המוקצה שיש לו (ועיין גם לקמן בסוף סימן ל”א).

וא”כ א”ש, שבכזה סוג של מוקצה, שכל עניינו הוא להיות טפל למוקצה ולא הקצאה מהדעת, אין מושג של מיגו דאתקצאי לר”ש, אלא אסור רק בעוד המוקצה מונח שם, וכשהזיזו את המוקצה או נפל וכדו’ אין שום סברא לאסור עוד את הבסיס מצד הטפלה למוקצה, כי הוא כבר לא משמש אותו ולא טפל לו. מה שאין כן לר’ יהודה, וכן להלכה, שיש מוקצה מחמת איסור, ממילא יש גם בבסיס מיגו דאתקצאי, כי סוף סוף בבה”ש היה אסור להזיז, וזה כמו כל מוקצה מחמת איסור אחר.

ד.

ולענין מוקצה מחמת מצווה דעת השיטה לר”ן שלר”ש סוכה אסורה גם ביום שמיני של חג מיגו דאתקצאי בה”ש של יום שמיני. ואף שיש עוד ראשונים שכתבו כך, מ”מ  לשיטתו א”ש טפי לפי הנ”ל שיש לר”ש מיגו דאתקצאי, ונגיד שמוקצה מחמת מצוה זה הקצאה גדולה מהדעת ועדיף טפי ממוקצה מחמת איסור. ואף שאדם מצפה מתי תכבה נרו בנר קטן לר”ש, מ”מ בסוכה גם אם היא רעועה, אדם לא מצפה מתי תיפול, כמו שהרמב”ן אומר שאם לא נפלה כל שבעה אין סיבה להניח שדוקא בשמיני תיפול.

אכן צ”ע, שרואים שאין לר”ש מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת מצווה, כי הוא אוסר את השמן המטפטף רק בעוד הנר דולק. וי”ל שסו”ס מיירי בנר קטן, ולפי ר”ש דעתו של אדם עליו ולכן אין מיגו דאתקצאי אפילו שזה מחמת מצווה. אך בעוד הנר דולק גזרו לכבוד המצווה שלא להשתמש בשמן שטפטף. מה שאין כן בסוכה שלא יושב ומצפה, ושם י”ל שבגלל המוקצה מחמת מצווה יש מיגו דאתקצאי.

ואף שהיה מקום לומר שבסוכה יש מיגו דאתקצאי כמו בכוס קערה ועששית ואין צורך להגיע למוקצה מחמת מצווה, ז”א, כי שם אין דעתו של אדם בצורה חיובית להקצות ולהשתמש בכל היום הבא, אלא זה מחמת היום שעבר, ולכן כן צריך להגיע למחמת מצווה.

ה.

אלא שנראה שתוס’ חולקים על כל הענין, וסוברים שמוקצה ומיגו דאתקצאי הם שתי מחלוקות שונות שלא קשורות זל”ז. כי הגמ’ מביאה ראיה שהכי נמי מסתברא שרב כר’ יהודה סבירא ליה, מזה שפוסק שיש מיגו דאתקצאי בנר (עיי”ש בגמ’ איך הראיה). וכל הראשונים מקשים במקום מה צריך ראיה ממקום אחר, והרי כל עיקר הדין של רב יהודה אמר רב על מיטה שיחדה למעות והניח זה דוקא אליבא דר’ יהודה. ותוס’ אפ’ לא נוקטים לשון קושיה, ומסבירים בפשטות שהגמ’ רוצה להביא ראיה שרב סובר כר’ יהודה גם במיגו דאתקצאי ולא רק במוקצה. וא”כ מוכח שסוברים שעצם זה שסובר מוקצה עוד לא אומר שסובר מיגו דאתקצאי. וכן מוכח בתוס’ קנ”ו: ד”ה והא (הראשון) שמוקצה ומיגו דאתקצאי הם שני מושגים שלא קשורים. ובלי התוס’ ב-קנ”ו היה אפשר אולי לדחוק בתוס’ אצלנו שזו רק הו”א שהגמ’ באה לאפוקי ממנה, אך למסקנה סוברים כמו שכתבנו בדעת שאר ראשונים.

אך הרשב”א ורמב”ן לא מתרצים כתוס’ (עיי”ש מה שמתרצים), ולכאורה זה מראה שסוברים כמו שכתבנו שהמחלוקות קשורות, כי אם סוברים כתוס’ נראה פשוט שהיו צריכים לכתוב כתירוץ של תוס’, כי זהו תירוץ מרווח ביותר בגמ’ שעסקה שם באמת במיגו דאתקצאי ולא במוקצה, ועל זה מביאה ראיה ממק”א, ולא מספיק עצם הדין של מיטה שייחדה למעות. וא”ש שהשיטה לר”ן גם כן מתרץ כרמב”ן ולא כתוס’, וזה מתאים עם מה שכתבנו.

והתוס’ רא”ש שאל את הקושיה בתור תימה, וענה את התירוץ של תוס’ ואח”כ את של הרשב”א. ומזה נראה שהבנתו הפשוטה היתה כנ”ל, אלא שלחוזק הקושיא יצא לחדש שההבנה היא כתוס’, ולפי התירוץ השני שם א”צ לומר כך, אלא להישאר עם ההבנה הנ”ל.

ופלא על תוס’, שהגמ’ ב-מ”ו אומרת שקשה איך ר’ יוחנן אומר הל’ כר’ יהודה, והרי כתוב שמוכני איננה מוקצה, ומתרצת הגמ’ שלא היו עליה מעות בה”ש. ומה הקושיה, הרי י”ל שסובר כר’ יהודה במוקצה ולא במיגו דאתקצאי (בשם ידידי ר’ ירון בשן).

ויש ליישב שפשוט לגמ’ שר’ יוחנן בא לומר שהלכה כר”י במחלוקת שלו במש’ עם ר”ש שעוסקת במיגו דאתקצאי, ומה שמביאים מקינה של תרנגולת, ששם זה בלי מיגו דאתקצאי זה מק”ו, כי אם סובר כר’ יהודה במיגו דאתקצאי כ”ש שסובר כמותו בעיקר המוקצה, כמובן.

ו.

והריטב”א, מריש הו”א שחולק על כל דברינו הנ”ל, כי על הגמ’ הנ”ל ב-מ”ד: פירש (וכעת הוא היחיד שראיתי שמפרש כך) שמש”כ שהמש’ היא ר”ש דלית ליה מוקצה  הכוונה שאין לו מיגו דאתקצאי, ורב כר’ יהודה ס”ל דאית ליה מיגו דאתקצאי. והו”א שפירש כך משום שסבר שאל”כ א”א להוכיח מזה שר”ש לית ליה מוקצה שיסבור שאין מיגו דאתקצאי ולהיפך בר’ יהודה [ויש להעיר שגם לפי דברינו באמת אין זה מוכרח בר”ש, אלא שכוונת הגמ’ שר”י שאית ליה מוקצה ודאי יסבור כאן מיגו דאתקצאי, והגמ’ רק התכוונה לומר שהמש’ היא לא ר”י אלא מישהו שסובר שאין מוקצה. ולשיטת ההלכה באמת יש מוקצה מחמת איסור אף שאין סתם מוקצה, וכאן שיש איסור בסיס יש מיגו דאתקצאי]. ועוד נסתייעתי מזה שהריטב”א כותב שבנר גדול יש לר”ש מוקצה, אך לא מטעם מיגו דאתקצאי אלא מטעם שהקצה מדעתו מראש לכל השבת.

אלא שראיתי שכותב שם בסמוך שביום שמיני הסוכה אסורה לר”ש משום מיגו דאתקצאי לבה”ש, וכתב ששם כן אומרים מיגו דאתקצאי משום שזה איסור שבא לו בעל כרחו. ובשלמא אם היה מסביר שם סברא חדשה מהסוג של סברת הרמב”ן שם, שכתב שבדעת האדם סוכה שעוד לא נפלה דומה לכוס קערה ועששית שסבור שלא יכבו, וגם כאן סבור שלא תיפול הסוכה כמו שלא נפלה שבעה ימים, היה מקום לומר שזה לא מצד מיגו דאתקצאי אלא מצד שמקצה לכל השבת. אך מה נעשה שהריטב”א סתם וכתב משום מיגו דאתקצאי ולא ביאר יותר, וע”כ שיש לו מיגו דאתקצאי לפי ר”ש, ורק תלוי מתי: מחמת איסור רגיל אין לו מוקצה, אך באם כפו עליו שבה”ש יהיה אסור לו, כמו בסוכת מצוה שהיה אסור לו לפרקה קודם בה”ש, בזה יש מוקצה גם לר”ש, כי כנראה זה נקרא הקצאה גדולה מהדעת, ברגע שזה כבר אסור לפני כן ואין לאדם אפשרות לבחור שלא ייאסר [הרמב”ן שם מזכיר מיגו דאתקצאי, ומ”מ מדמה לכוס קערה ועששית שאין דעתו עליהם, ונראה בגלל שגם בהם מבאר שזה משום מיגו דאתקצאי ורק ההבדל בין נר גדול לנר קטן הוא שבנר קטן יש רק מוקצה מחמת איסור ובנר גדול יש הקצאה גדולה מהדעת בגלל שיודע שלא יוכל להשתמש בשבת, ואז אם במקרה כבה יש מיגו דאתקצאי].

ולכן נראה שגם דעת הריטב”א היא כנ”ל בשם השיטה לר”ן והרשב”א ועוד, ודלא כתוס’, ורק לא היה לו נח לפרש בגמ’ כמו שפרשנו שמוכיחים לגבי מיגו דאתקצאי מהמחלוקת על מוקצה, אף שאפשר להוכיח כך, כי פשוט יותר לציין שר”ש במפורש חלק על זה, כמו שכתוב שר”ש אומר שאין מוקצה אלא נר הדולק, ומוסב על הדעה שלפניו במש’, שנר שהדליקו בו באותה שבת הוא מוקצה. ולכן הריטב”א העדיף להידחק בלשון, אך אין כאן הבדל מהותי בין הפירושים. עוד אפשר לומר שאין כוונת הריטב”א לפרש את המושג מוקצה בגמ’ כמיגו דאתקצאי, אלא לעולם הלימוד הוא למיגו דאתקצאי דרך יסוד הדין במוקצה כמש”כ, והריטב”א לא נכנס לבאר את הלימוד ורק כותב רק את המסקנה מהענין.

וכן מה שמקשה איך יש לר”ש מיגו דאתקצאי בנר גדול כוונתו שבמוקצה מחמת איסור כמו נר אין מיגו דאתקצאי, ואיזו סיבה יש להניח שבנר גדול כן יהיה מיגו דאתקצאי, והרי זה אותו איסור. ולכן מסביר שאדם מקצה דעתו לכל השבת ולא מצד מיגו דאתקצאי, וזו סברא מחודשת.

ודעת השיטה לר”ן שכן אומר כאן מיגו דאתקצאי כמו שכתבנו לעיל בדעת הרמב”ן, היא שבנר גדול, שיודע שלא יוכל להשתמש בו כל השבת, יש הקצאה גדולה מהדעת כי יש דחיה בידיים, ויש גם לא-חזי כי כל השבת אמור להיאסר. מה שאין כן בנר קטן שאין הקצאה גדולה מהדעת כי דעתו עליו להשתמש בו כשיכבה [אך אין לומר שבנר קטן מותר מצד שחסר הלא-חזי, גם בסברא, שנראה שיש בנר קטן כל זמן שדולק לא-חזי בדיוק כמו בנר גדול, וגם שכך רואים ממקרים אחרים של לא-חזי כמו הדימוי של הגמ’ לבהמות מדבריות, שהן יכולות להיות ראויות אם יגיעו אליהן, אך כל זמן שיש טורח להגיע אליהן (עיין רש”י שם) חשיבי לא חזו].

ותוס’ שסוברים שהמחלוקות לא קשורות בהכרח, וסוברים שר’ יהודה יכול לסבור שאין מיגו דאתקצאי, ה”ה שיכולים לסבור (ומסתבר מאוד שכך סוברים) שאין לר”ש מיגו דאתקצאי גם במוקצה שהוא מודה בו. ויסבירו כעיקרון של הריטב”א הנ”ל, שמה שאסור לר”ש גם אחרי שסיבת המוקצה פוקעת הוא שהאדם הקצה מדעתו לכל השבת, ולכן עדיין שם מוקצה עליו. אך צ”ע, שבשלמא בנר גדול יש סברא לומר שאדם הקצה באופן חיובי מדעתו לכל השבת (ויש דחיה בידים) וכן בגרוגרות וצימוקים שבדרך הטבע לא אמורים להיות טובים בתוך השבת, אך בבכור שלא נראה לחכם לא ברור שיש לומר כך. אך מ”מ מסתבר שגם שם יגידו כך, כי אף על פי שאין שם סיבה להקצות (אין שם שום דחיה בידיים), מ”מ י”ל ששם חמור יותר מצד הסברא הכללית שיותר קשה לבטל מדבר את שמו, מאשר למנוע את היווצרות השם (כמו שרואים בגרדומי ציצית ובעוד הרבה מקומות). ולכן דוקא בדבר ששם כלי עליו אומרים שצריך הקצאה בפועל מכל השבת, אך בדבר שאינו כלי והוא מוקצה מעיקרו י”ל שרמת ההקצאה בו שקולה להקצאה מהדעת לכל השבת.

ז.

לגבי כלי שמלאכתו לאיסור אולי היה אפשר להסביר בגדרים הרגילים של הקצאה מהדעת גם לפי ר”ש, אך מ”מ נראה שאין צורך, כי נראה שזו תקנה חדשה כמו בסיס ולא נ”מ רגילה של הגדרת מוקצה, מזה שהברייתא אומרת התירו וחזרו והתירו וכו’, וחולקים מה בדיוק התירו ומה אסרו.

ח.

דעה נוספת בענייננו יש בר”ן (על הגמרא בביצה כ”ח), שאומר שלמעשה מחל’ ר”י ור”ש במוקצה היא רק במיגו דאתקצאי, ולא במוקצה עצמו בשעה שהוא עדין בהקצאתו. כי למשל במוקצה מחמת מיאוס, אומר הר”ן שגם ר”ש מודה שבזמן שהוא מאוס הוא מוקצה, ורק אחרי שפוקע המיאוס מאיזו סיבה נחלקו אם מותר לטלטל.

ונראה פשוט שכל ראשון שלא שהזכיר סברא מחודשת זו חולק עליה. ולא ברור לי לפי הר”ן מה הטעם של ר”מ במש’ שחולק על ר’ יהודה במחמת מיאוס ומודה במחמת איסור. ואולי בדעת ר”מ ע”כ יפרש הר”ן שסובר שמחמת מיאוס זה כלל לא מוקצה. וצ”ב עוד בזה. ואולי י”ל לפי הר”ן שחולקים עד כמה יהיה המוקצה גדול, עד שיצור גם מיגו דאתקצאי, ובזה גם א”ש שהוכחנו שלר”ש יש מיגו דאתקצאי, ולפי הנ”ל גם הר”ן יסכים.

ט.

והנה הנ”מ שנראית ברורה בין הדרך הראשונה שאמרנו, דעת השיטה לר”ן ועוד ראשונים, לבין תוס’ שחולקים, היא האם מוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר בשבת וראוי לשימוש כלשהו יהיה לפי ר”ש מוקצה מצד מיגו דאתקצאי, או שאין מיגו דאתקצאי לר”ש כלל. והמג”א (ש”ח, י”ט, ומביאו מ”ב בס”ק ל”ה) סובר שיש בזה מיגו דאתקצאי, ורע”א שם חולק. ולפי מש”כ נראה שזו תהיה נ”מ בין השיטות הנ”ל (אף שהמג'”א ורע”א כמובן לא חולקים להדיא בסברות הנ”ל, אלא מביאים ראיות ממקומות שונים).

ורע”א מקשה על המג”א ממש”כ בביצה דף ב’: (נפסק בריש סי’ תק”א) שלר”ש קורה שנשברה בשבת איננה מוקצה.

והנה בפשטות היה ניתן לומר שקורה שנשברה זה כלל אינו מוקצה מחמת ח”כ. והיה אפשר להסתייע מתוס’ שם בביצה שכתבו שרק מהמקרה של קורה שנשברה יש ראיה שהמש’ שאוסרת שם היא ר”י (עיי”ש) כי ברישא שמיירי בקורות סדורות לבנין גם ר”ש מודה שיש מוקצה כי זה ח”כ. והנה מדבריהם נראה שהמוקצה בסיפא, בקורה שנשברה, זה לא מחמת ח”כ. אך רע”א כנראה מבין שאין סברא לומר שקורה שנמצאת בתוך בנין איננה ח”כ, וכוונת תוס’ רק שבקורות שסדורות לבנין כרגע זה ח”כ, מה שאין כן בקורה שנשברה זה ח”כ שהפך לסתם כלי, וזו ראיה לדינו של רע”א שח”כ שנשבר מותר, כי אין לר”ש מיגו דאתקצאי.

ואולי היה מקום ליישב שקורה שבנויה בתוך הבית גרע מקורות הסדורות, ואיננה ח”כ אלא רק מוקצה מחמת איסור, וזה דוחק.

ונראה שיש ליישב את קושית רע”א ע”פ דברי תוס’ שם, ששאלו מדוע זה לא אסור לר”ש דומיא דכוס קערה ועששית, כי גם שם הקורה לא אמורה להיות מותרת בשימוש במשך כל השבת. ותירצו תוס’ שמזה שנשברה הקורה מוכח שמיירי בקורה רעועה, וזה דומה לנר קטן שאדם יושב ומצפה מתי יכבה. והנה יש כאן מקרה חדש של מוקצה מחמת ח”כ שאדם יושב ומצפה מתי יפסיק להיות מוקצה, ובזה י”ל שמג”א מודה שזה לא מוקצה. אך במוקצה מחמת ח”כ שלא יושב ומצפה אין לנו.

ולכאורה תירוץ זה פשוט מאוד, ומדוע רע”א לא נחת לזה.

וי”ל בהקדם חילוק עקרוני שהזכרנו לעיל (אות ז’) ברמז, שיש מוקצים כגון דחיה בידיים ולא-חזי, לר”ש, או מחמת מיאוס וכדו’ לר”י, שעניינם הקצאה של החפץ מדעתו של האדם, ויש מוקצים שנאסרו בתקנת חכמים נוספת בזמן נחמיה כמו שכתוב בגמ’ שאסרו והתירו וחזרו והתירו, ולא התירו בסוף את הכול. וטעם גזרה זו איננו משום הקצאה מן הדעת, ובה לא נחלקו ר”ש ור”י. ובכלל זה למשל מוקצה של כלי שמלאכתו לאיסור, שאין בו מחל’ ר”ש ור”י (עיין תוס’ ב-ל”ו שמוכיחים שכשמל”א אסור לר”ש). והזכרנו לעיל (באות ג’) שנראה שגם בסיס נאסר בלי קשר להקצאה מהדעת [ועיין עוד לקמן בסימן ל”ב אות ד’].

והנה יש לדון אם מוקצה מחמת חסרון כיס הוא מכלל המוקצים שתלויים בדעת או בכלל המוקצים שתלויים בגזרת טלטול כלים. ובמש’ בפרק כל הכלים מוקצה מחמת חסרון כיס נזכר בתוך הדברים לגבי גזרת טלטול כלים. וכנראה מזה למד רע”א שבאמת ח”כ לא נאסר מצד הקצאה מהדעת אלא מצד גזרת טלטול כלים. וסובר רע”א שמה שכתבו תוס’ שאדם יושב ומצפה מתי תיפול הקורה הרעועה, יכול להיות רק אם באים מצד סברא של הקצאה מהדעת, כמו שתוס’ רצו לדמות את הקורה לכוס קערה ועששית ששם יש דחיה בידיים ולא-חזי. ובזה מועיל מה שאדם יושב ומצפה, שאז הוא בעצם לא מקצה מדעתו. אך בגזירת טלטול כלים שלא באים מצד הקצאה מהדעת, זה לא יועיל. וכאן יש את שני הדברים גם יחד: גם חסרון כיס, וגם דחאו בידיים ולא-חזי. ואם הח”כ לא מתבטל ע”י יושב ומצפה, ע”כ מתבטל בגלל שטכנית הקורה נשברה וכעת איננו ח”כ, ואין בגזירה זו מיגו דאתקצאי. וראיה ברורה שרע”א סובר שח”כ זה גזירת טלטול כלים ולא הקצאה, מהגהתו לשו”ע רס”ו, י”ג (על אבן העוזר שם), שמקשה מדוע אסור ח”כ לצורך מקומו, ומיישב משום שאם אין היתר לצורך גופו אין גם היתר לצורך מקומו (כבעה”מ בסוף המסכת ולא כרשב”א). וזה ברור שאין קושיה לפי מי שסובר שח”כ זו הקצאה מן הדעת, ואין צורך כלל לתירוצו לפיהם. ולפי דברי רע”א שם רואים שאפילו א”צ לגזירה חדשה בח”כ, וזה נובע ישירות מגזירת כשמל”א. אא”כ נגיד שזה גופא מה שהתחדש בגזירת חסרון כיס – שאסור לטלטל לצורך מקומו דבר שאין לו שימוש לצורך גופו, שזה לא מילתא דפשיטא בסברא.   

אך מג”א ומ”ב יסברו שחסרון כיס נכלל בכלל המוקצים של הדעת, ולכן גם בהם שייכת סברת יושב ומצפה. ומה שהמש’ כללה זאת בכלל הכלים שנאמרה בהם גזרת טלטול כלים בפרק כל הכלים, זה לא בגלל שח”כ הוא חלק מהגזרה הזו, אלא אגב שכוללים שם כלל בענין כלים, אמרו גם את הדין בכלים הללו.

וראיה לכך שזה מוקצה של הדעת יש להביא מדף קנ”ז, שכתוב שם שבמוקצה מחמת חסרון כיס אפ’ ר”ש מודה. והרי ר”ש חולק רק בהקצאה מהדעת, ואם ח”כ הוא בכלל גזרת טלטול כלים מה שייך לומר שמודה ר”ש (כמו שלא חולק על מוקצה של מלאכתו לאיסור ולא אמרו שמודה ר”ש בכלי שמלאכתו לאיסור), אע”כ שח”כ זה הקצאה מהדעת. וכן מוכח במאירי בדף קכ”ה שאומר שיש בגשוש (שהוא ח”כ, כמש”כ במאירי שם) דחיה בידיים, שזה מדד ששייך רק במוקצים של הקצאה מן הדעת [יש קצת לדחות את הראיה מדף קנ”ז, שהגמ’ מונה שם רק מה שאסור לגמרי בטלטול ולא מה שמותר לצורך גו”מ. ועדיין דוחק].

ויש להביא ראיה מהרמב”ם שחסרון כיס זה הקצאה מן הדעת, ע”פ מה שדקדקנו בדבריו בסימן ל”ב אות ד’, עיי”ש שהראנו שבגזרת טלטול כלים הוא לא כותב את המילה מוקצה, ורק כאשר מדבר על הקצאה מן הדעת כותב מוקצה. ובחסרון כיס הוא כותב מוקצה.

שוב חשבתי שגם תוס’, שלא סוברים כשיטה לר”ן ודעימיה, יודו אולי שמחמת ח”כ שנשבר הוי מוקצה גם בלי מיגו דאתקצאי, אלא מצד שהקצה לכל השבת. וצ”ב אם נכון לומר זאת כאן. ואם כן, הרי שנראה שאין נ”מ בין ההסברים של השיטה לר”ן ותוס’, וצ”ב אם אפשר למצוא נ”מ. ואולי נ”מ לפי הסוברים שמוקצה מחמת מיגו דאתקצאי מותר לצורך גו”מ.

והיה אפשר לומר עוד שלדידן שיש לנו מיגו דאתקצאי במחמת איסור, יש מיגו דאתקצאי בח”כ גם אם ר”ש עצמו חולק. אך ז”א, כי אנחנו רק חולקים על ר”ש בסיבה המקצה במחמת איסור לומר שזה כן מוקצה, וממילא הוא גורר גם מיגו דאתקצאי. אך בח”כ גם ר”ש מודה שהוא סיבה המקצה, ואין סברא שנחלוק עליו במיגו דאתקצאי של ח”כ, וזה פשוט לפי דברינו עד כאן.

י.

ועיין פמ”ג (ש”ח, מ”ז ס”ק ט”ז) שאומר שכשמל”א שנשבר אסור מדין מיגו דאתקצאי. אך נראה שז”א, והוא מותר כמו שהביא שם שמשמע כך ברמב”ם, כי זה רק גזרת טלטול כלים ואין כאן דחיה בידיים. אך תהל”ד (ש”ח, ז’) כותב שיש דחיה בידיים בכשמל”א כי ייחדו למלאכת איסור [ובכל אופן ר”ש עצמו שסובר שמחמת איסור איננו מוקצה ודאי יתיר, אך זה דבר פשוט]. ונראה בסברא שהתהל”ד דחוק, וכ”ש שמשמע ברמב”ם שמותר כנ”ל. ועיין גם לקמן בסימן מ”ג.