כתב מג”א (סי’ שי”ח ס”ק ל”ז) על הדין בשו”ע שאסור לתת סמוך למדורה להפשיר, אם יכול להגיע שם לבישול, וז”ל: “ולפי”ז אסור ליתן אלונטית [אלונטית היא שעוה – פמ”ג] או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ”כ שיכול להתיך שם או לשרוף… ויש לדחות דהתם לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוון”. ויש להקשות הרבה בדבריו, מה הקשר בין לא ניחא ליה שזה סיוג למציאות של פ”ר (לומר שיידון כמשאצל”ג) לדבר שאינו מתכוון שהוא היתר. ועוד, שאם דן כזה דבר כאינו מתכוון בטלת גזרת חכמים שלא לשים דבר כנגד האור במקום שיכול להתבשל, כי תמיד זה אינו מתכוון, ואינו מתכוון זה היתר.

והנראה בביאור דבריו הוא, שדן זאת כפסיק רישיה, ולכן תמיד אסור אף שזה אינו מתכוון. אלא שכאן זה לא ניחא ליה, ובלא ניחא ליה גם לדידן שפוסקים דלא כערוך מ”מ זה רק גזרה דרבנן כידוע (כי משאצל”ג פטור), וא”כ הוי גזרה לגזרה ולא גזרינן. ואף שאסור לעשות שבות בשינוי וכדו’, שזה תרי דרבנן, שאני הכא שזו רק גזירה שמא ישכח זאת שם, ועוד שרש”י חולק ומתיר לשים בכזה מקום. אלא שהיא גופא צע”ג מדוע להגדיר זאת כפ”ר, אחר שיש צד שיסלק משם לפני שתבשל.

וי”ל שמג”א מבין שהפ”ר נקבע לפי המלאכה עצמה בלי קשר להתערבות האדם, ומצד המלאכה עצמה אם מניחים דבר כנגד האש הוא ודאי יתבשל. ואף שאם יקח משם לפני שיתבשל ממילא יתברר שלא עבר איסור, מ”מ אם בפועל כן יתבשל לא נוכל לפטור אותו בטענה שכשעשה את המלאכה היא דבר שאינו מתכוון רגיל שאולי יקרה ואולי לא, אלא מבחינתנו זה פ”ר כי הולכים לפי המלאכה עצמה.

ונראה שהוכרח לכך כי הוקשה לו מה טעם ראו חכמים לגזור שלא לשים במקום שיכול להגיע לי”ס, והרי לכאורה גם אם יגיע לבישול אין כאן חיוב כי עצם ההנחה של התבשיל שם היתה על דעת לסלקו אחר זמן מועט, וממילא מדאורייתא א”א לחייב על הנחה כזו, ואח”כ כששכח אין מעשה לחייב עליו. ועל כן כתב מג”א שאכן יש חיוב מדאורייתא כשמגיע בסוף לבישול, כי הלכתית המצב הזה מוגדר פ”ר, כנ”ל, ולא מסתכלים על האפשרות לקחת משם אלא על עצם הפעולה.

וסוף סוף הדבר צ”ע גדול בסברא, מה הטעם באמת להסתכל בפ”ר על המלאכה מצד עצמה, אם סוף סוף במציאות עינינו רואות שיכול להיות שלא תתבצע המלאכה. ותחזור הקושיה ששאלנו, ושאמרנו שהיא שהובילה את המג”א לומר מה שאמר, מה שייך לגזור שמא ישכח, אם זה אינו מתכוון ואין פ”ר, ולא שייך להתחייב על זה.

ולכאורה היה מקום להשיב שלא קשיא מידי, ואינו מתכוון זה רק כשיש שתי פעולות שונות, אך כאן יש רק פעולה אחת והשאלה היא האם תקרה או לא.

אך לא נראה נכון להגדיר כך במציאות, כי באמת יש כאן שתי פעולות שונות: הפשרה ובישול, ומאי נ”מ אם אלה שתי פעולות שקורות אחת בעקבות חברתה או במקביל.

ונראה להסביר בהקדם מה ששמענו מהגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט”א, והוא שהרש”ש אומר שאם יניח קדרה בשבת על האש, ובפועל האוכל יתבשל רק למוצ”ש – חייב. והרב גולדברג הוכיח מתוס’ דלא כרש”ש, שתוס’ בדף ד’ אומרים שמי ישמע לנו לא לרדות את הפת, והרי אם לא ירדה יתחייב מיתה. ואמרו תוס’ שאם מכוח תקנת חכמים לא ירדה חשיב אנוס ופטור מסקילה. ואם נתפוס כהבנת הרש”ש שהחיוב הוא על רגע הנחת התבשיל במקום הראוי לבשל, והאפשרות להוריד אח”כ היא רק פטור חיצוני לחיוב, קשה טובא שהרי קיי”ל שאונסא לאו כמאן דעביד, וסוף סוף לא רדה את הפת וצריך להתחייב. אע”כ שתוס’ למדו דלא כרש”ש, וצ”ל שלפיהם החיוב איננו על רגע ההנחה בלבד, אלא חלק מהמלאכה הוא גם סוף הבישול.

ונראה להגדיר את מהות המלאכה לפי דבריו לפי תוס’, שהתורה הקפידה שאדם ידאג שלא יתבשל מכוחו מאכל בשבת. ואם הניח מע”ש הרי שהבישול בהיתר כי התבשל מכח התחלה של היתר. ואף שהיה מקום לומר לפי”ז שגם אם הניח מע”ש, אם לא הגיע לכדי מאכל ב”ד לפני שבת יתחייב על שלא סילק, י”ל שהא פשיטא להו שאם הדרך לבשל היא תמיד הנחת הקדרה ואח”כ המתנה, והבישול קורה ממילא, בודאי שאם את עיקר המעשה שפועל את הבישול לא יעשה בשבת – מותר. אך מ”מ חלק מהגדרת המלאכה הוא לדאוג שלא יתבשל. ותוס’ למדו לומר כן מעצם זה שבישול היא מלאכה משונה, שברור שעצם הפעולה של האדם לא יוצרת את הבישול. ולכן הגדירו שההנחה לבד איננה איסור שלם מדאורייתא.

וממילא מובן מה ראו לגזור במניח כנגד המדורה, שאף שבאמת אם מניח על דעת לקחת לפני שיתבשל אין בזה חיוב מצד עצמו, אך מ”מ בגלל שיש את החובה לדאוג שלא יתבשל, העובר ולא דאג והתבשל מכוחו (אף שההנחה היתה בהיתר) חייב. ואין לזה קשר עם פ”ר. וזה באמת דלא כמג”א שמגדיר זאת כפ”ר.

אלא שמרש”י (בדף ג’: בדיבור האחרון) מוכח שחולק על תוס’ וסובר שמי שלא ירדה אכן חייב סקילה [ובנוגע לטענה של תוס’, כנראה סובר שלא אכפת לנו אם אנשים חצופים לא ישמעו לאיסור לרדות, וצ”ב]. ומזה נראה שרש”י באמת לומד כרש”ש, שהחיוב הוא רגע ההנחה, והגם שבאונס אח”כ לא יכול היה לרדות חייב. והסברא לומר כך פשוטה, שבכל מלאכה יש חיוב על מעשה מסוים ותו לא, וגם בבישול כך. ורק יש תנאי שצריך שבמציאות יקרה הבישול, ואולי רש”י יגיד כרש”ש שגם אם יתבשל אחרי שבת חייב. אך לא מוכרח כלל, כי אולי יסבור שיש תנאי בחיוב שהמלאכה תושלם במציאות בשבת.

ואם נגיד כך, הדין נותן שלפי רש”י אדם שמניח ליד המדורה במקום שיכול להגיע לי”ס ושכח והתבשל – לא חייב חטאת, כי על רגע ההנחה אין חיוב, כי נעשה על דעת לקחת, ואח”כ כבר אין עוד חיוב לפי רש”י. ובזה יובן היטב שרש”י סובר בדף מ’ שמותר להפשיר כנגד המדורה גם במקום שראוי להתבשל, כי אין בשביל מה לגזור. והראשונים שחולקים, וכן הירושלמי שם, סוברים כמו ההיגיון של תוס’. ורש”י ותוס’ לשיטתם בשני המקומות [אך המג”א רצה להרכיב את העיקרון של רש”י, עם הדין של החולקים על רש”י, ולכן הוצרך לפרש שמסתכלים על המלאכה מצד עצמה בלי התערבות האדם והוי פ”ר דניחא ליה (בסתם בישול, לא באלונטית ועופרת)].