הרמ”א אומר שאם עדיין לא הצטנן התבשיל לגמרי אין איסור לחזור ולחממ, ואם הצטנן לגמרי אסור לחממו מדין בישול אחר בישול בלח. וכל רואה ייפלא, מנין הוציא הרמ”א דין מחודש זה, ומה הסברא בכך.

ודעת האבנ”ז שהבישול הראשון חשיב עדין שישנו בעולם כל זמן שלא הצטנן לגמרי, ולא חשיב לכן בישול אחר בישול. וכך צ”ל לדעת מג”א ופמ”ג בסי’ רנ”ג (ס”ק ל”ז) שסוברים שבנצטנן לגמרי יש בישול אחר בישול דאורייתא לפי הרמ”א. וכן כתב ר”מ פינשטיין בחידושיו על שבת מעין הנ”ל.

והנה דברים אלו מוקשים ביותר. ראשית בסברא לא מובן איך בבישול הראשון חייב רק על י”ס בו, ואח”כ הבישול לא פוקע בי”ס. אך את זה אפשר קצת להבין לפי הכלל שאחרי שניתן לחפצא שם או חלות, קשה להפקיע אותה גם אם נחסרים התנאים שנדרשו מתחילה לשם כך. למשל בגרדומי ציצית שאחרי שיש לרגע אחד ציצית באורך הנדרש, מעתה גם אם נחתכים החוטים הציצית נשארת כשרה. וכל שכן במה שנוגע לדעת בנ”א, שאחרי שיש שם קיים הוא לא פוקע בקלות, וזה ידוע.

אך צע”ג, שאם זהו ההסבר ברמ”א איך יתכן שיכתוב זאת סתם כדבר פשוט בלי שום  מקור והסבר, והלא זהו חידוש גדול והגדרה חדשה בבישול אחר בישול. ועוד, שהרמ”א כותב שנהגו להקל כל זמן שלא נצטנן, ואיך אפשר לסמוך להקל על כזה מנהג; אם סבור שיש בישול אחר בישול, והיה צריך למחות ולבטל המנהג.

ובאורחות שבת הביאו סברא בשם ר’ שמואל אויירבך, שבגלל שיסוד בישול דבר לח הוא הוספת החום צריך שהתוספת הזו תהיה ניכרת, ולכן לא חייב על חימום שמחמם ממצב שבו התבשיל חם קצת ליותר מי”ס, כי זה לא ניכר.

וחוץ ממה שיש לחלוק על אבחנה זו במציאות (שכן ודאי שניכר הדבר שמקודם היה התבשיל רק חם קצת וכעת רותח), וחוץ ממה שנתן דבריו לשיעורים, סברתו צריכה עיון גדול, כי כל מלאכות שבת עוברים עליהם בנקודה מסוימת, כמו שהסביר בזה הגאון רז”נ גולדברג שליט”א. וכמו שבכותב יש רגע אחד של חיוב בהשלמת האות השניה, וכמו שבצידה יש רגע אחד של חיוב והוא הרגע שבו נתפסת החיה ולא יכולה לברוח עוד, כך גם בבישול, על אף שהוא תהליך ארוך, יש רגע אחד של חיוב במעבר בין לא מבושל למבושל. וגם אם בישול דבר לח יסודו מצד הנאת בנ”א לאכלו חם, ודאי שיש שיעור של כחוט-השערה לחיוב, וא”צ שיהיה ניכר.

ומלבד זאת קשות גם עליו הקושיות שהקשנו לעיל, מדוע לא מביא מקור מראשונים, ואיך סומך על מנהג. ועוד שכבר הוכחנו (בסימן י”ג) שבישול דבר לח יסודו בריכוך ולא בהוספת החום. אך זאת יש לדחות, כמובן, שהרמ”א סובר לא כמו שביארנו.

והאמת יורה דרכו שביאור דברי הרמ”א הוא כמו שכתב החזו”א (ל”ז, י”ג), שבעיקר הדין פוסק כסוברים שאין בישול אחר בישול גם בלח, אלא שיש מנהג להחמיר בזה כאשר נצטנן לגמרי, ולהקל כשלא נצטנן לגמרי. והסברא במנהג הזה היא שאף שבאמת אין בישול אחר בישול, יש פה קצת מיחזי כמבשל, כי כעת רואים תבשיל או מים קרים שמבשלים אותם, ויבואו לבשל גם דבר לא מבושל (בין לח ובין יבש). מה שאין כן בדבר יבש שניכר להדיא שהתבשל כבר, ולא יטעו (הסברא כתובה בקיצור בחזו”א). ולכן מובן שהרמ”א לא נצרך להביא מקור אלא רק את המנהג, כי באמת אין מקור, ורק נהגו להחמיר.

ועוד ראיה שזה הביאור הנכון ברמ”א, שהרמ”א מביא כי”א את הפוסקים שאין בישול אחר בישול, ועל זה כותב שנהגו להקל כנ”ל. ומזה ברור שהקולא בלא נצטנן לגמרי בנויה על דברי המקילים בבישול אחר בישול בלח שהביא בסמוך (מה שאין כן לפי האבנ”ז ומג”א, שהקולא מיוסדת על סברא חדשה שנכונה גם לדעת המחמירים בבישול אחר בישול בלח).

והפמ”ג (א”א ס”ק כ”ט בסי’ רנ”ג) מבאר את הרמ”א כחזו”א. וצ”ע שהפמ”ג סותר עצמו, כי לעיל הבאנו שסובר כמג”א. והיה אפשר לומר שבס”ק ל”ז בא להסביר את דעת המג”א ובס”ק כ”ט אומר את דעת עצמו, אך זה לא נראה נכון כי סוף סוף גם בס”ק כ”ט בא להסביר דין שהמג”א אומר. וצ”ע.

אמנם יש דוחק באיך שביארנו את הרמ”א, כי בסי’ רנ”ג רואים שהוא מחמיר בבישול אחר בישול בלח אפילו באמירה לגוי ובגוי שעשה עבור ישראל, עיי”ש. ואם כל הדין של אין בישול אחר בישול לפיו הוא רק בתורת מנהג ובתורת חומרא שלא יטעו איך החמירו כ”כ בדיני גוי בזה. אך צריך להידחק ולומר כנראה שעכ”פ כך היה המנהג להתייחס ללח שהצטנן ככל חומרי בישול על אף שבעיקר הדין הלכה שאין בישול אחר בישול בלח.

ולעיל (בסימן י”ג, ועוד) כתבנו שבישול דבר לח איננו הוספת החום גם אלא שינוי מרקמו (וקראנו לזה ריכוך). ולפי זה כל תבשיל יבש שיש בו אפילו רק טופח ע”מ להטפיח היה צריך להיות אסור בבישול אחר בישול, וזו חומרא גדולה. מה שאין כן לפי ההבנה הרגילה שבישול לח הוא הוספת החום, הולכים לפי המדד אם אנשים מחשיבים מאוד את העובדה שהנוזל חם, שזה ההבדל בין לח ליבש. וא”כ יש לומר שבדעת בנ”א הולכים לפי העיקר ולא לפי כמה טיפות משקה שטפלות ליבש.

אך כעת שבררנו שדעת הרמ”א להקל מעיקר הדין בבישול אחר בישול בלח, ורק ללכת לפי המנהג, אף אנו נגיד שהמנהג לא היה להחמיר בטיפות בודדות, ופוק חזי מאי עמא דבר.

אלא שלספרדים כן אמורה לצאת החומרא הנ”ל לפי דרכנו (בגוונא שזה לא מצטמק ורע לו, שאז יש לצדד שדעת שו”ע שפטור, עיין מג”א). אא”כ נגיד כמו הסברא שאומרים חלק מהפוסקים על טיפות בכוס שאינה נגובה היטב, שאין בהן משום בישול כי הן בטלות ולא חשיב אפ’ חצי שיעור.

ועדיין צ”ע בדעת ר’ ירוחם בשם ר’ יונה שכתב (הובא בב”י ב-רנ”ג) כל שרובו רוטב. ומשמע מהרבה פוסקים שסוברים שגם ר’ ירוחם לא התכוון לזה, וצ”ע.

ועיין בסימן הבא בזה.