א.

הב”י מביא מר’ ירוחם בשם ר’ יונה שיש בישול אחר בישול בדבר לח שנצטנן, אך רק בתנאי שהחימום מצטמק ויפה לו, אך אם זה מצטמק ורע לו אסור.

והחזו”א (ל”ז, י”ג) מבאר שאם זה מצטמק ויפה לו יש שינוי חשוב במרקם הדבר, ואם מצטמק ורע לו לא. ולבד שקשה להבין איך יש בדיוק שינוי בדבר [גם ביפה לו], עוד קשה שזה נכון גם בלי החימום, ולמה לא אמר ר’ יונה כמו כן בתבשיל חם. וייתכן שהחזו”א כיוון לפירוש אחר, וצ”ב. ויש גם פירוש בט”ז, והוא דוחק, עיי”ש.

ולכאורה נראה שא”א לפרש בר’ יונה את הענין שביארנו כבר בסימן י”ג בדעת ראשונים אחרים שענין הבישול בדבר לח הוא ריכוך, כי א”כ היה אסור גם ברע לו כמו ביפה לו, אחר שהוא סובר שעקרונית יש בישול אחר בישול בלח.

ונראה שהוא ודאי סובר שהבישול בלח הוא החימום, אלא שאם זה מצטמק ורע לו אין בזה בישול כי ההבדל בין לח ליבש הוא שביבש החום איננו משמעותי כ”כ, והעיקר בבישול שם הוא השנוי במרקם, אך בלח החימום הוא העיקר בבישול. אך כל זה כשהחימום לא בא על חשבון דבר מהותי כמו הטעם, כי אם מצטמק ורע לו, אף שהחימום מועיל, יותר הוא גורע מצד הטעם של התבשיל. ולכן בכה”ג חוזר הדבר הלח להיות כמו מוצק, שהחום כבר לא חשוב בו בישול.

ור’ יונה הוא הראשון היחיד שמצאתי שמוכרח לומר בו שלא סובר את היסוד של ריכוך בדבר לח. וקשה עליו מה שהקשנו לעיל בסימן י”ג איך חילקו בסכינא חריפא בין לח ליבש ולא דנו בכל דבר לפי הרגלי האכילה, כי יש מוצקים שחשוב בהם מאוד החום, ויש משקאות שמעוניינים לשתות אותם דוקא קרים. וכן קשה עליו איך על כל המשקים עוברים דוקא בי”ס, ולא כל אחד לפי עניינו. אא”כ באמת דעתו שכל משקה נידון אחרת, ורק מים ושמן במקרה הסתדרו באותה נק’, ודוחק. וצ”ע.

שוב חשבתי שגם ר’ יונה יסכים ליסוד של ריכוך לח, בהקדם שאלה, מהו ההבדל בין בישול אחר בישול בלח לבין מצטמק ויפה לו שמותר, שהרי יש עוד תוספת הנאה והשבחה, ולמה לא נתיר כמו כן בישול אחר בישול (גם לפי מי שסובר את הריכוך במים). אלא ודאי צ”ל שמ”מ ההבדל בין קר לחם משמעותי יותר ממצטמק ויפה לו ואסור לעולם מצד ריכוך, ורק צריך שתהיה נ”מ חשובה לריכוך. וה”ה בר’ יונה נסביר שסובר את העיקרון של ריכוך בלח, ורק אומר שבמכלול יוצא שהנ”מ קטנה, שאע”פ שזה חם זה רע לו, ולא חייבים על כזה ריכוך, כמו במצטמק ויפה לו ביבש (ואולי זו כוונת החזו”א הנ”ל בדעת ר’ יונה).

אלא שגם לפי”ז תחזור הקושיה איך בכל מאכל לח יש בישול אחרי בישול וביבש אין אף פעם, ולא מחלקים לפי הרגלי האכילה.

ועיין מש”כ ליישב לקמן סימן כ”ה שיש לחלק בין הבישול הראשון שהוא מטעם ריכוך המים, לבין החימום בפעם השניה, עיי”ש.

עוד י”ל שגם ר’ יונה באמת סובר שענין בישול דבר לח הוא ריכוכו, ובאמת גם בפעם השניה יש ריכוך אלא שכיוון שהוא מצטמק ורע לו דינו חוזר להיות כמו שכתב הרמב”ם בפ”א ה”ג שדבר שאין צורך ותועלת בבישולו אין בו משום בישול, וכאן על אף שיש תועלת בחום, מ”מ כיוון שזה מצטמק ורע לו השיקול הכללי אומר שאין תועלת בבישול ולכן פטור.

ב.

ועוד קשה שלכאורה ר’ יונה סותר עצמו, שבסי’ רנ”ג הב”י הביא בשמו שיש בישול במים רותחים שעירו אותם לכ”ש, כששוב מכניסים אותם לכ”ר. ומסבירים שהכ”ר שב ומקנה למים את הכוח לבשל, וזו תוספת איכות למים, שחייבים עליה. ואיך שלא יהיה ההסבר, ברור שאם המים ירדו מתחת י”ס, הגם שלא עורו לכ”ש לא יהיה עדיף מכ”ש, וודאי שיש אותו יסוד לחייב על הרתחת מים כאלה. וא”כ גם במצטמק ורע לו צריך להיות חייב מצד שכעת יש בנוזל כוח לבשל שפקע עם הקירור, הגם שמצד תוספת החום פטור כי זה מצטמק ורק לו, כנ”ל.

וי”ל ששם מיירי דוקא במים, שהדרך לבשל בהם, ולכן חייבים על תוספת איכות זו, אך כאן מיירי בתבשיל, ובגלל שאין הדרך לבשל בתוך תבשיל, נתינת הכוח לתבשיל לבשל איננה תוספת שמתחשבים בה, ופטור. ובזה יש ליישב קושיה גדולה על ר’ יונה, שבגמ’ יש בעיא לענין חזרה בפינן ממיחם למיחם, ולפי ר’ יונה הזה לא מובן מה הצד להתיר, כי גם אם מצד החזרה מותר, ת”ל שודאי אסור מצד הלכות בישול. וכך הקשה החזו”א (שם, ב-ל”ז,י”ג), ותירץ שהבעיא על מיחם מיירי בדבר יבש. והדברים דחוקים מאוד לומר שהגמ’ מדברת על מיחם עם דבר יבש, והחזו”א עצמו כתב שזהו דוחק.

ולפי דברינו מיושב היטב, ששם מיירי בתבשיל, ור’ יונה דיבר רק על מים. והגע עצמך, שאם לא נחלק בין מים לבין שאר הדברים שאין הדרך לבשל בהם, כל מי שיחמם מוצק אף שמבושל כ”צ יהיה חייב כי נתן לו כוח של בישול. וכן אם יחמם מתכת או אבן עד י”ס יהיה חייב מצד שאפשר לבשל על ידם כמו שכתוב על המגלגל ביצה בצד המיחם. אע”כ צריך לחלק כנ”ל שהחיוב הוא רק במים, שהדרך לבשל בהם.