א.

נחלקו האחרונים בשאלה האם מי שאין לו בית חייב בנר חנוכה. לדעת צי”א (חט”ו סכ”ט) נר חנוכה הוא חובת גברא ואין צורך בבית כדי להתחייב בו. ודעת אג”מ (יו”ד ח”ג סי”ד) שחייבים בית כדי להתחייב. ודעת המהרש”ם (ח”ד סי’ קמ”ו) שאם יש לו קורת גג כגון ברכבת או באוהל חייב, ואם לא – פטור.

אג”מ מביא ראיה מרש”י ב-כ”ג. שאומר כדוגמא לאדם שלא ידליק נר חנוכה באותו ערב – מי שבא בספינה. וצי”א דוחה שייתכן שזה סתם אורחא דמילתא שאז אין לו נר.

ולכאורה יש להוכיח מזה שהגמרא קובעת ברכה לרואה נר חנוכה, וכל הפוסקים מעמידים באדם שלא ידליק היום (ורק נחלקים האם צריך לומר גם שלא מדליקים עליו בתוך ביתו). ולכאורה לא מצאנו כך שיעשו תקנה למיעוט אנשים ששכחו להביא איתם לדרך נר או שאינם יכולים לשאול ממישהו שגם במקום בו עוברים ורואים את הנרות. וזה מראה שיש כאן פטור להולך בדרך ולא סתם אונס כמו שצי”א מצייר זאת.

ומצד שני יש לראות בעיקר התקנה ראיה לכך שאין צריך דוקא בית, מזה שבשעת הסכנה מניח על שולחנו ודיו, וביותר – שמי שדר בעליה מדליק בחלון, ואם אין לו חלון פשוט שידליק על שולחנו ודיו. אז רואים שגם בעיקר התקנה לא הכול תלוי בבית, כי להדליק על השולחן לכאורה דומה למדליק בחוץ ואין שם את המעלה של בית, שהוא פונה לרה”ר. ויש לדחות שיש כאן לא פלוג מבחינת התנאי המחייב את המצווה, שהוא שיהיה לאדם בית.

ובכל אופן מפורש בתוס’ בסוכה מ”ו. שנר חנוכה תלוי בבית ובלי בית לא מדליקים. ומזה צ”ע על צי”א ועוד שכתבו בפשטות להדליק בברכה בלי בית ולא חששו לתוס’ הזה.

ב.

והקשה ידידי הרב שלום סולטן על הדעה שאומרת שנר חנוכה לא תלוי בבית, מהגמ’ ב-כ”ב: שאומרת שלמ”ד הדלקה עושה מצווה אם הדליק בפנים והוציא לחוץ לא עשה כלום. ומדוע יהיה פנים הבית גרוע ממקום סתמי על פני השדה שאינו כלל מקום חיוב שיוצא י”ח לדעה זו. ואף שודאי שלכתחילה צריך פתח הבית, מ”מ לדעה זו היה צריך להיות לכאורה שלפחות בדיעבד יוצא י”ח כי כל מקום הוא מקום חיוב.

ותירץ הוא שפנים הבית גרע מצד שאינו מקום שראוי לפרסום הנס. ואם כי ייתכן שיש שם יותר בני בית מאשר עוברים ושבים במקום שאינו רה”ר כלל כגון מטייל יחידי שמצוי בשטח הפתוח לבדו; מ”מ חז”ל לא פלוג ותיקנו להדליק בחוץ דוקא.

עוד י”ל שבאם יש לו בית חייב להדליק בפתח הבית (לפני שעת הסכנה) ואם לא עושה כן לא יוצא י”ח. ורק אם אין לו בית יוצא גם בלי פתח הבית. ונצטרך לתת גדר מה נקרא אין בית לפי”ז, כי אם חייבים בית היה צריך לחייב את המטייל לחזור לביתו.

ג.

אך י”ל באופן אחר, בהקדם קושיה. שהגמ’ מוכיחה כמ”ד הדלקה עושה מצוה מזה שרבא אומר שאם הדליק נר בתוך הבית והוציא אותו החוצה לא יצא, ודוחה שי”ל ששם הטעם הוא מפני שהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה. והנה מסקנת הגמ’ שם שהדלקה עושה מצוה, ולפי מהלך הגמ’ יוצא שהטעם לדין של רבא הוא משום שלא הדליק במקום הראוי. וכך מבואר באמת ברמב”ם (פ”ד ה”ט) שלא מעתיק את הטעם של הרואה וכו’ ואומר רק שצריך להדליק במקום ולכן לא יוצא כה”ג. אך הרי”ף, ובעקבותיו גם הרא”ש והטור והשו”ע (ב-תרע”ה) מעתיקים להלכה את הטעם של הרואה אומר למרות שהלכה כמ”ד הדלקה עושה מצוה, והוא פלא.

ועיין בב”ח שמקשה כן ומתרץ שהרי”ף ודעימיה סוברים שאחר הגמ’ הסיקה את הטעם של הרואה אומר זה הולך כבר גם למ”ד הדלקה עושה מצוה, ויוצא שלמסקנה נדחית ההנחה של הגמ’ שלמ”ד הדלקה עושה מצוה צריך להדליק דוקא במקום החיוב.

אך להלכה א”א לתפוס כדברי הב”ח כיוון שהרמ”א (תרע”א, ו’) פוסק במפורש לא כך. כי על השו”ע שאומר שלמעלה מ-כ’ אמה לא יצא י”ח הרמ”א אומר שגם אם אח”כ יוריד את הנר מתחת כ’ אמה לא יצא כי הדלקה עושה מצוה. הרי שנקט הטעם מצד שהדלקה עושה מצוה ולא מצד שהרואה אומר, ופוסל באם לא הניח במקום הראוי.

ולכן צ”ל שכוונת הרי”ף ודעימיה (לפי כל מי שתפס כמוהם ולא חלק על הרמ”א הנ”ל, כלומר פשטות האחרונים) שהטעם של הרואה אומר לא בא לדחות את ההנחה שצריך להדליק במקום המצווה אלא להוסיף חומרא. ובאמת כמו שהב”ח אומר הטעם של הרואה אומר דוחה את ההו”א, אך לא לומר שלא משנה איפה ידליק, אלא לומר שלהדליק בתוך הבית נחשב מקום הדלקה. מה שאין כן למעלה מ-כ’ לא נחשב מקום הדלקה ולכן פסול גם ללא הטעם של הרואה אומר.

וההכרח של הרי”ף לחדש כך י”ל שהוא כדי ששתי המימרות של רבא יהיו דומות. כי רבא שם אמר שמי שתופס נר חנוכה ולא מניח לא יוצא י”ח, ועוד אמר שמי שמדליק בפנים ומוציא לחוץ לא יוצא. ואת המימרא של תפוס נר חייבים להסביר למ”ד הדלקה עושה מצוה מצד שהרואה אומר, כמו שהגמ’ אומרת. ורק בהו”א הגמ’ סברה שאת המימרא השניה א”א להסביר כך כי מה שייך כאן הרואה אומר לצורכו הדליק. ולכן סברה הגמ’ שיש להידחק ולהסביר זאת מצד שפנים הבית אינו מקום חיוב ולהוכיח מזה כמ”ד הדלקה עושה מצוה. אך לאחר שהגמ’ הגיעה למסקנה שגם כאן שייכת סברת הרואה אומר יש לפרש כך גם אליבא דמ”ד הדלקה עושה מצוה כדי שהמימרות יהיו דומות ומאותו הטעם, כנ”ל. 

ולפי”ז יוצא שלפי הרי”ף ודעימיה, וכן דעת השו”ע – גם פנים הבית הוא מקום הדלקה גם בעיקר התקנה ולא רק משעת הסכנה, ולכן יוצא י”ח שם בדיעבד. ולפי הרמב”ם פנים הבית אינו מקום חיוב ולא יוצא לפני שעת הסכנה.

וכעת י”ל שהרמב”ם והרי”ף ודעימיה חולקים במחלוקת האחרונים האם כל מקום הוא מקום חיוב או שרק פתח הבית. ואף שהרמב”ם נוקט לשון “מצוה” להניח בפתח הבית, כלשון הגמ’, מ”מ אין לדייק שזה רק לכתחילה ולא דיעבד, כי בהגדרת המצוה בפרק ג’ כתב את התנאי של פתח הבית כחלק מהגדרת המצוה אז י”ל שזה באמת לעיכובא. ומה שהרמב”ם נקט לשון מצוה בפרק ד’ זה משום שכולל שם גם הלכות שהן ודאי רק לכתחילה ולא לעיכובא כמו לשים את המזוזה מצד שמאל של הפתח דוקא.

ד.

ועיין ברמב”ם (ברכות פי”א הל’ ב’-ג’) וז”ל: “יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה. וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה, שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה, נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים”.

הרי שקורא לנר חנוכה מצווה חיובית ביחס למצוות כמו נט”י ועירוב, שרק אם רוצה לעשות את הפעולה המחייבת חייב במצווה. ואין לומר שמן הסתם מדובר באדם שיש לו בית אך באמת אם אין לו בית אין הוא חייב, כי בהלכה שקודם לכן קורא למצוות מזוזה ומעקה מצוות שאינן חיוביות כי לא חייב לשכון בבית החייב. ודוחק לומר שאדם חייב לקנות בית כדי לקיים מצוות נר חנוכה. ולכן רואים ברמב”ם שגם בלי בית חייבים בנר חנוכה – כך הוכיח הרב סורוצקין (גבורת יצחק חנוכה סי’ ז’). וקשה מזה על הנ”ל.

ויש לישב, שבאמת הרמב”ם מדבר מסתמא על אדם שיש לו בית, ורק לכן קורא לנר חנוכה מצווה חיובית, כי כבר נשלמו התנאים לחיוב. וההבדל בין זה למזוזה ומעקה הוא על דרך מה שהרמב”ם אומר שם על מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית שחייב במזוזה, כי לענין מצוות אלה יש תנאים בבית שייחשב בית, ואפשר לדור בבית פטור או בספינה, כמו שאומר שם הרמב”ם. אז אפשר לדבר על אדם רגיל, שגם בבית, ובכ”ז לקרוא לנר מזוזה מצווה קיומית. ובנר חנוכה חייבים באמת בית אך אין תנאים בהגדרת הבית, וכל בית חייב, כולל ספינה. ואדם שלא גר בכלל בשום בית הוא משונה ולא עליו מדבר הרמב”ם. ואף שיש עוברי דרכים מועטים שישנים בלי בית כלל, הם יוצאי דופן ובהם לא עוסק הרמב”ם [ויצא לפי”ז שהספינה צריכה להיות מקורה, כדי שתחשב בעינינו לבית כלדהו, גם בלי הסיוגים ההלכתיים של בית החייב במזוזה]. דייקא נמי שהרמב”ם שם קורא לסוכה מצווה קיומית ולא חיובית, והרי אם אדם הוא הולך דרכים הוא פטור מסוכה, אע”כ שבהולכי דרכים הרמב”ם לא מיירי.