כתוב בסוכה מ”ג. שחכמים ביטלו מצוות לולב בשבת, גזירה שמא יעבור על איסור טלטול ד”א ברה”ר כדי ללכת לשאול חכם. והקשה רש”י במקום, מדוע נקטה הגמ’ דווקא מעביר ד”א ולא שמא יוציא מרה”י לרה”ר. ותירץ רש”י בשני אופנים, שהצד השווה שבהם שהם מראים שד”א שכיח טפי מהוצאה. התירוץ הראשון הוא שפעמים רבות השופר מונח בכרמלית, וההוצאה שלו לרה”ר איננה איסור דאורייתא. והתירוץ השני הוא שהוצאה פחות שכיחה מהעברת ד”א, כיוון שהמוציא חייב רק אם העקירה היתה ע”מ להוציא, כמו שמבואר בדף ה’: בשבת, ובד”א אין את התנאי הזה. ותוס’ שם הסכימו לתירוץ הראשון וחלקו על השני, ואמרו שגם בד”א שייך התנאי שהעקירה תהיה ע”מ להוציא, כדי להתחייב.

וכתב באפיקי ים (ח”ב סי’ ל”ז), שיסוד מחלוקתם הוא האם ד”א היא הלכה חדשה או תולדה שדומה להוצאה. אין הכוונה שלפי רש”י יש אב מלאכה נוסף, כי מי שיעשה הוצאה והעברה בהעלם אחד חייב רק אחת, כדין תולדה במקום אב, כמו שכתוב בדף צ”ז:, אלא הכוונה שהתולדה הזו לא דומה באופיה לאב.

לפי רש”י, אף על פי שד”א דומה בכמה דברים להוצאה, ונכלל במלאכת הוצאה בדיונים של הגמ’, מ”מ יש שוני גדול ביניהם, ויש נ”מ. ואחת הנ”מ היא כנ”ל, שא”צ עקירה ע”מ להוציא. והטעם הוא שמה שצריך מחשבה ע”מ להוציא בשעת העקירה זה כדי ששאר המלאכה תחשב מלאכת מחשבת (כך לשיטת רש”י ב-ה’:), כי פעולת ההוצאה נחשבת לפעולה אחת ארוכה, הכוללת עקירה, הוצאה והנחה. ואם בחלק הראשון אין מחשבה ע”מ לסיים את הפעולה פטור. אך אם נניח שבד”א העיקר במלאכה הוא ההעברה, והעקירה וההנחה שם אינם חלק ממעשה העבירה אלא תנאים צדדיים בחיוב, נוכל להבין שבהעברת ד”א א”צ שהעקירה תהיה ע”מ להוציא.

הן אמת שזה לא דבר שמוכרח בסברא, כי כתוב בדף ה’: שצריך גם בד”א הנחה ועקירה דווקא ממצב של לפוש ולא לכתף (כי לכתף זה כמו הליכה אחת ארוכה), ואחר שיש צורך בהנחה ועקירה הו”א שהם חלק מהמלאכה שחידשה ההלל”מ. אך כנראה שמ”מ רש”י למד שכל זמן ששמענו את הענין של עקירה על דעת להוציא רק בהוצאה, אין לנו לומר בסתמא שה”ה בד”א, כיוון שזו הלכה חדשה, ומספיק, לכן, שיהיה מקום בסברא לחלק, כדי שלא נוכל ללמוד. ובסברא כמובן שיש לחלק בפשטות, שכדי להוציא ממקום למקום, חלק מהענין הוא העקירה של החפץ והנחתו, כי בלי זה לא נחשב ממש שהוציא מכאן לשם, אך בד”א אין בסברא בכלל צורך בעקירה והנחה, וגם אחרי שלמדנו שיש צורך מ”מ יש לנו לומר שזה תנאי צדדי ולא חלק מהמלאכה עד כדי שחוסר מחשבה בשעת העקירה ע”מ להעביר ד”א אח”כ תקלקל את כל המלאכה. והדבר דומה לכותב שתי אותיות שכדי להתחייב לא צריך להתכוון בכתיבת האות הראשונה על דעת לכתוב אח”כ עוד אות, כמו שכתוב בספר מגן אבות, ומובא בתוצאות חיים ט’, י”א (חילוק בין צירוף איכותי לכמותי). 

וכעין זה מצינו גם בענין המעביר ד”א דרך עליו שחייב (ט’.), ורש”י אומר שדווקא אם הוריד לתוך י”ט אח”כ. והרש”ש הקשה סתירה ברש”י מצף צ”ב., ויישבנו קושייתו בס”ד בסימן ב’ שמה שמתחדש בדף צ”ב. זה בהוצאה, ובדף ט’. מדובר בהעברת ד”א, וכל שיש מקום לחלק א”א ללמוד.

אך לדעת תוס’ העברת ד”א היא תולדה של הוצאה. ואע”פ שצריך הלל”מ אין זה אומר שזו הלכה חדשה, כיוון שהוצאה מלאכה גרועה, כמש”כ תוס’ בדף ב’., ובהוצאה דבר שלא נמצא להדיא בפס’ שהוא מלאכה לא היה נחשב מלאכה, ולכן הגמ’ בדף צ”ו: מחפשת פס’. ולכן צריך גזה”כ בדמות הלל”מ. ועוד, שגם לפי תוס’ לא נראה שמסברא היינו מדמים מעביר להוצאה, אלא רק אחרי ההלל”מ מפרשים כך. וכל מה שנמצא בגמ’ כתנאי בהוצאה, או קולא (כמו בדף צ”ב.) יהיה נכון גם לד”א, ולכן תוס’ לא יכולים לקבל את החילוק של רש”י בסוכה.

לפי תוס’, שד”א זה תולדה של הוצאה, צ”ל שמקומו של אדם ד”א, וזו כנראה הגדרה של מקום חשוב, ומי שמוציא את החפץ מלפני הד”א לאחרי הד”א, אף שהכל ברה”ר, חשיב כאילו הוציא את החפץ ממקום אחד והעבירו למקום אחר, כי מפריד ביניהם מקום חשוב של ד”א. כמובן שהדברים דחוקים בסברא, וזה גם לא מסביר למה דווקא ברה”ר אסור ולא ברה”י. הכוונה היא רק להגדיר את מה שחידשה ההלל”מ, גם אם זו גזה”כ בלי טעם. ואחרי שמגדירים אפשר למצוא גם נ”מ.

ועיין בבעה”מ בריש פרק הזורק, שמסביר שד”א של אדם קונות לו בכל מקום ונחשבות לרשותו, ולכן המוציא מתוך ד”א לרה”ר חשיב תולדה של מוציא מרה”י לרה”ר. והדברים לכאורה תמוהים, שכן כמעט אף פעם לפי זה לא צריך טלטול של ד”א כדי להתחייב. ועוד, שאם אדם מעביר, הרי שמעולם לא הוציא מתוך ד”א שלו, כי הן מתקדמות איתו. ואף שמסתבר שבעה”מ לא התכוון שנוליד נ”מ ממה שאמר (כלומר, שלא שנגיד שאם החפץ עמד רחוק מהאדם ג’ אמות, יהיה חייב גם אם הרחיק אותו עוד אמה בלבד), אלא רק לתת טעמא דקרא, מ”מ קשה, שהטעמא דקרא שלו רחוק, ולא מכסה את רוב המקרים, לכאורה. והכל בגלל שהוא מתייחס ל-ד”א של הגברא ולא של החפצא. ועיין עוד לקמן.

ובדעת רש”י לכאורה דחוק, שבעירובין נ”א. כתוב שההלכה היא שד”א הן ואלכסונן (כלומר שהחיוב הוא בעצם על מעביר חמש אמות ושלשה חומשים), וזה לכאורה מראה כדעת תוס’, שיש כאן מקום חשוב של ד”א, ורק המוציא ממנו יהיה חייב, ולכן האלכסון הוא המגדיר; אך לפי רש”י היה מספיק לכאורה להגדיר את החיוב לפי ד”א מצומצמות, בלי אלכסון, כי אין קשר למקום.

ושאלנו זאת את רז”נ גולדברג זצ”ל, והשיב שאע”פ שלומדים את המרחק של החיוב בד”א ממקום, בדומה לשיטה של תוס’, אין זה אומר שאופי המלאכה הוא הוצאה, אלא זה נשאר הלכה חדשה.

ועל פניו היה מקום לשאול מה המקור של רש”י לחדש כך, אחר שמצאנו שיש צורך בעקירה והנחה בד”א, ואחר שד”א הן ואלכסונן, שודאי בהשקפה ראשונה דברים אלו מראים כתוס’.

ונראה שיש לרש”י שני מקורות: האחד סברא, והשני מגמ’. הסברא היא שמעבר של ד”א לא קשור להוצאה, שהרי הכול מתבצע ברה”ר, ואין מעבר בין רשויות. ולכן יש לומר שזו הלכה חדשה, שאוסרת את עצם הטלטול ד”א ברה”ר, ולא תולדה של הוצאה. והראיה מגמ’, שכתוב בדף צ”ז: ששתי רה”ר שהעביר ב’ אמות בכל אחת מצטרפות לחיוב, ואם לפי תוס’ לא מובן, כי למעשה לא הוציא במקום של ד”א, ורה”י שבאמצע היתה צריכה להפסיק את החיוב. אך אם נבין שההלכה חידשה שאסור להעביר ד”א, בלי קשר להוצאה, א”ש, כי סוף סוף יש ד”א, ומה לי הכא ומה לי התם (מה שרש”י אומר לא מכריח את הנ”מ הזו, אך אפשר להבין את הדין לפיו).

ויש ליישב דעת תוס’, שבאמת הטעם של ד”א זה משום הוצאה, אך ההגדרה בפועל כוללת כל מעבר של ד”א, הגם שרה”י באמצע, ובכלל מאתיים (ב’ אמות ועוד רה”י ועוד ב’ אמות) מנה.

ונראה שרש”י ותוס’ לשיטתם בעוד גמ’. כתוב בדף צ”ט: איבעיא של ר’ יוחנן האם אדם שזורק חוליה לתוך בור עשרה חייב, או פטור מצד שבזריקה מיעט את הבור וכעת אין עשרה. והגמ’ אומרת שלאורה יש לפשוט את הבעיא מדידיה, כי ר’ יוחנן אומר שמה ששנינו הזורק ד”א בכותל וכו’ (ק’.) מיירי בזורק דבלה שמנה, שנדבקת לכותל, וכך יש מנוחה של החפץ. והרי דבלה ממעטת מד”א; אע”כ שלא מתייחסים לעובדה שהחפץ הנזרק מיעט במרחק, וה”ה שלא צריך להתחשב בזה שהחוליה ממעטת בבור (והגמ’ דוחה, שחוליה מבטל בבור, ודבלה לא מבטל).

ורש”י מפרש שם שהגמ’ מבינה שמדובר בכל גווני של ד”א, כולל ד”א מצומצמות, וא”כ באמת הדבלה ממעטת כשיעור העובי שלה. ותוס’ מקשים שתי קושיות: האחת, למה יותר משמע בד”א כאן שהן מצומצמות, ממה שמשמע בכל ד”א בש”ס. ונראה שרש”י בעצמו ענה על זה, שכתב: “ואפילו מצומצמות”, כלו’ אין כאן דבר שונה, אלא כל ד”א מיירי גם ברחבות וגם במצומצמות, עד שייכתב בפירוש אחרת.

אך השאלה השניה של תוס’ (בתוס’ היא מופיעה לפני השאלה הקודמת) היא שמה שרש”י אומר ד”א מצומצמות לא ייתכן, שהרי אם הדבלה נדבקת לכותל, ויש רק ד”א, יוצא שאיגודו של החפץ בפנים, ועל כה”ג ודאי פטור (כמש”כ בדף צ”א:). ועוד אומרים תוס’, הייתכן שאם אדם ייקח חפץ ארוך (כגון רומח) ויסובב אותו בתשעים מעלות למשל, יהיה חייב כי ראש החפץ עבר ד”א (כך נראה שצריך להבין את כוונת תוס’, לפי תוס’ רא”ש וריטב”א. ועיין רש”ש). אע”כ שצריך שכל החפץ יצא מהד”א, ולא יהיה איגודו בפנים.

והראשונים האחרים (עיין ריטב”א ועוד) מתרצים את רש”י שלא חשיב איגודו בפנים, כי כל החפץ נחשב מונח איפה שפניו מדובקים, ולא נחשב, לכן, שאיגודו בפנים. ורק כשפני החפץ נמצאים בחלקם ברשות אחרת, נחשב איגודו בפנים.

ולכאורה זהו תירוץ תמוה, שכן בדף ח’. כתוב שאם יש כלי גבוה מעשרה ברה”ר, לא נחשב שמונח ברה”ר, כי חלק ממנו למעלה ממנה. ואם כתירוץ הזה, הרי שגם שם צריך היה לומר שכל החפץ נחשב עומד איפה שתחתיתו עומדת. ולכן נראה שאין לשעבד את רש”י לתירוץ הזה, ושבכל מקרה הראשונים תירצו אותו כך מתוך הבנתם את דין ד”א כתוס’ (ולכן גם אם נמצא תירוץ לשאלה הזו, עדין יש ליישב את רש”י שהוא לשיטתו, וכדלקמן).

עוד קשה על התירוץ הזה, שמבואר בתוס’ בדך ז’. בשם ריב”א שדבלה שנדבקת על צד הכותל חשיבא מונחת על הקרקע ולכן לא צריך דע”ד בצד הכותל (או הלבנה, כמו שמדובר שם). ויש להוכיח שכן דעת רש”י שם, שמצייר את מידות הלבנה כך שאין בה דע”ד. וא”כ מוכח לכאורה לא כמו ההבנה של הראשונים שהדבלה נחשבת כולה כמונחת במקום הדיבוק.

ובאמת נראה ברור שתוס’ מקשים דווקא לפי הבנתם את הענין של ד”א, כי אם ד”א יסודו להוציא ממקום, באמת צריך שלא יהיה איגודו ברשות, ואם הד”א זה רשות חדשה לצורך הענין, צריך באמת שהחפץ יעמוד כולו לפני הד”א, ואח”כ כולו אחרי הד”א, כדי להתחייב. אך אם נתפוס כרש”י, אין מקום לומר כאן איגודו, שכן מעולם לא קבענו שיש כאן רשות חדשה, אלא רק צריך לעבור מרחק של ד”א כדי להתחייב, ובזה סגי בכך שהחפץ עובר ד”א. ואין זה דומה למקרה של  תוס’ עם הרומח, שכן שם רק ראש החפץ עבר ד”א, וכדי להתחייב צריך שכל נק’ על החפץ תעבור ד”א (ורק אז אפשר לומר שהחפץ עבר ד”א) [ועיין ברש”ש בדף ח’. שכתב את הענין הזה שמספיק שכל נק’ על החפץ תעבור ד”א, ובכך דוחה את הראיה של תוס’ מרומח].