מכיוון שרה”ר תופסת רק עד עשרה, מעליה יש מ”פ, ולא גזרו עליו גם מדרבנן. הרי שלכאורה, כדי להתחייב על הוצאה, היה מקום לומר שרק על מעבר של החפץ בתוך עשרה לרה”ר יתחייב, שכן אם יעביר למעלה מעשרה אמור להיות מותר, כי זה העברה מרשות למ”פ. אלא שר”א לומד (בדף צ”ב., והובא גם בדף צ”ז.) ממשא הלויים שהמוציא משוי למעלה מעשרה חייב [ורבא בדף ח’: אומר אותו דבר לגבי המעביר ד”א ברה”ר, שגם אם מעביר דרך עליו חייב, ורש”י מסביר שהכוונה שמעביר מעל עשרה. אמנם תוס’ מפרשים שם אחרת].

ועדין ניתן היה לומר שאין חידושו של ר”א אמור אלא כשמעביר, שהוא עצמו הולך עם החפץ בידו, וכה”ג יש מקום לומר שהולכים לפי רגלי המעביר, אך עדין אין מקור לכאורה לחייב את הזורק מעל עשרה.

אלא שבאמת ישנה מחלוקת בין בן עזאי לחכמים בדף ה’:, שלפי בן עזאי מהלך כעומד דמי, ואם הולך מרה”י לרה”ר דרך סטיו (כרמלית) פטור, ולחכמים חייב. וכ”ש שלחכמים יהיה חייב בזורק מרה”י לרה”ר דרך מ”פ (למעלה מעשרה), ובלבד שלא נגיד קלוטה כמי שהונחה (עיין בתוס’ דף ד’:). ובאמת ר”ע שסובר קלוטה, חייב לסבור כבן עזאי שמהלך כעומד, ובן עזאי לא חייב לסבור כר”ע, כי החידוש של ר”ע גדול משל בן עזאי, שאומר רק שמי שמהלך כעומד, ולאו דוקא שכל מה שנכנס לרשות מסויימת כאילו הונח; כך נראה (ועיין עוד בתוס’ בדף ה’: ד”ה בשלמא).

וכתוב בגמ’ (ו’.) שמודה בן עזאי בזורק ומושיט, כי כה”ג ודאי לא שייך כעומד דמי.

והנה יש להקשות, שאם באמת ידוע לנו גם בלי פס’ שמהלך לאו כעומד, כרבנן דבן עזאי, וכ”ש הוצאת משוי למעלה מ-י’, שזה בדיוק כמו מושיט (וגם ב”ע מודה), למה צריך ר”א לחדש שהמוציא משוי למעלה מ-י’ חייב (וכן אותה שאלה על רבא, לפירוש רש”י), ולמה צריך ללמוד זאת באופן מיוחד מהלויים.

וי”ל שקמ”ל טובא, שאף שלא הניח אח”כ, חייב על עצם המעבר. ולפי”ז עיקר החידוש הוא לא עצם ההעברה למעלה מ-י’ שמחייבת, אלא זה שויתרנו על ההנחה שאח”כ. וזה דבר מיוחד למעביר, שהחפץ נקרא מונח איפה שהאדם עומד, דבר שאינו קיים בזורק. והרש”ש (בדף ט’.) אומר שכן משמע מרש”י ב-צ”ב., ומתוס’ ב-ק”ב. [וכן דעת הרשב”א בדף צ”ט:]. אלא שמקשה על רש”י, מדוע בדין של רבא הוצרך להוסיף שחייב “כי הדר אנחיה”. ולפי הרש”י הזה תחזור הקושיה מאי קמ”ל ר”א ורבא, וגם זו סתירה ברש”י בין המקומות.

וי”ל שלפי רש”י רבא בא לומר שסד”א שה”מ במעבר בין רה”י לרה”ר, שאזלינן בתר הסברא של חכמים דבן עזאי, אך לגבי מעביר ד”א ברה”ר, שבזה מיירי רבא, הו”א שבגלל שהיא נלמדת מהלל”מ (בדף צ”ו:), אולי התחדשה ההלכה דווקא בתוך רה”ר, ולא במעביר למעלה; קמ”ל רבא שגם במעביר ד”א למעלה מ-י’ חייב.

וניחא גם הא דהקשה הרש”ש את הסתירה ברש”י, כי י”ל שלפי רש”י בדין של ר”א שעוסק בהוצאה באמת לא צריך הנחה, ואת זה גופא הוא חידש בלימוד ממשא הלויים. כלומר שהלויים היו נושאים למעלה מ-י’ והחיוב הוא גם בלי להניח בסוף ולכן שם כתב רש”י שלא צריך הנחה. אך לגבי מעביר ד”א באמת צריך הנחה, ולא חודשה ההלכה בלי להניח אח”כ. ורש”י לא צריך לזה מקור, כי במה שהתחדש התחדש, ובמה שלא – לא. ואף שבדף צ”ב. רש”י הקשה על הדין של ר”א מדין של מעביר ד”א, אין כוונתו אלא להוכיח מהמש’ בדף ק’. שלמעלה מ-י’ זה מ”פ, כי זה המקור הראשון שזה כתוב בו להדיא.

אכן, לפי שיטת הרמב”ן לגבי עמוד (מובא ברשב”א ב-צ”ט:), יוצא שהוא חולק ואומר שחייב במוציא מעל י’ דווקא אם אח”כ הניח בתוך י’ [אף שבלשון הרשב”א שמביאו ניתן היה לטעות ולחשוב שהרמב”ן מסכים למה שכתב הוא בעצמו, מ”מ ברמב”ן עצמו מבואר שרק אם מניח אח”כ חייב (במעביר דרך עליו, ומכלל הדברים שם משמע להדיא שה”ה במוציא משוי)]. ולפי”ז תחזור הקושיה מאי קמ”ל ר”א (ולגבי הדין של רבא אולי נוכל לתרץ מעין הנ”ל שהו”א שבמעביר ד”א זה לא התחדש בכלל ההלכה). וכמו כן יש גם שיטת תוס’ שהובאה בריטב”א עירובין ל”ג., שאומרת שחייב רק אם מניח למטה מ-י’, כרמב”ן, וצריך לתרץ כיצד יסבירו מה חידש ר”א.

וי”ל שר”א, לפי דעה זו, באמת לא בא לחדש דין, אלא לומר מקור מפס’ לעיקרון ידוע, ורק צייר זאת כמקרה חדש בסגנון הדברים, אך אה”נ שיכול היה לומר בסגנון של מנא הא מילתא דאמור רבנן וכד’.

והנה ישנה מחלוקת האם מקום הגוף נחשב גם למקום החפץ. ואם החפץ נמצא ביד האדם בגובה פחות מ-י’ ברה”ר, או ברה”י אפ’ למעלה מ-י’ אין שאלה, כי אז החפץ נמצא במקום חיוב, ונחשב נח מחמת הגוף. אך אם בעה”ב נותן לעני העומד ברה”ר, וידו של העני למעלה מ-י’, בזה ישנה מחלוקת. הרב המגיד (בפי”ג סוף ה”ב) מביא שבירושלמי כתוב שחייב בעה”ב הנותן ליד העני רק אם ידו של העני בתוך י”ט. וכתב שכן דעת הרשב”א, אך יש חולקים בזה. והחולק הוא תוס’ רי”ד בדף ק”ב. ודעת התוס’ ב-ה’. כירושלמי ורשב”א (אף שלא מביאים את הירושלמי).

ולכאורה הרשב”א סותר עצמו, כי במחלוקת בשאלה האם המוציא משוי למעלה מ-י’ חייב רק אם אח”כ יניח למטה מ-י’ כתב להדיא שא”צ להוריד למטה מ-י’, ומאי שנא הכא שהחפץ שביד העני למעלה מ-י’ לא נחשב שנמצא ברשות שבה העני עומד.

וי”ל בפשטות שמעולם לא התכוון הרשב”א לחדש שהחפץ נחשב כנמצא ברשות שבה עומד האדם, אלא רק לומר שבכלל גזה”כ של משא בני קהת כלול גם פרט זה. אך בנותן ליד העני, שלא כלול בגזה”כ של משא בני קהת, פטור בכה”ג.

אך התוס’ רי”ד באמת יסביר שהחפץ נחשב שמונח איפה שהמחזיק בו עומד, ונלמד ממשא בני קהת.

ולכאורה יש להקשות על התוס’ רי”ד מהמש’, שמבואר שאם העני נטל מיד בעה”ב הפשוטה לחוץ פטור, אף שעשה את מעשה העקירה, ולכאורה לשיטתם, שהחפץ נחשב מונח ברשות בה עומד המחזיק אותו, העני היה צריך להיות חייב כאן [והגם שלא עשה פעולה של הוצאה, מ”מ נראה זאת מבחינה הלכתית כהוצאה].

וי”ל שדבריו אמורים רק במעל עשרה ברה”ר, ששם זה מקום פטור ולא רשות חדשה, ולכן קל לומר שייחשב החפץ ברה”ר, אך אם החפץ נמצא מצד עצמו ברשות אחרת, בזה א”א לומר שנלך לפי מקום עמידת רגלי הבעלים. או שמשום מה למדו שדווקא למטה נחשב החפץ מונח ברשות, אך מהצד, כגון ידו הפשוטה – לא, אך אין לכאורה סברא בכזה חילוק. ואולי גם י”ל באמת שאין שום הבדל, אלא שטכנית א”א לחייב את העני הנוטל מידו של בעה”ב הפשוטה לרה”ר כי לא היה כאן מעבר פיזי של החפץ בין הרשויות, אע”פ שבהסתכלות הלכתית נעקר החפץ מרה”י. וצ”ע בכל זה.