לדעת כמה אחרונים, כגון שפ”א (ב’. במש’), גם אם נתפוס שבדרך כלל במלאכות שבת חצי שיעור אסור מן התורה (דלא כסברת החכם צבי בסי’ פ”ו), במלאכת הוצאה חצי שיעור זה רק דרבנן. הכוונה לאופן שעושה רק חלק משלשת השלבים של ההוצאה: עקירה, הוצאה והנחה, שעל זה כתוב בגמ’ פטור אבל אסור, שזה דרבנן בכל מקום בהלכות שבת. אך הרש”ש כתב שמה שכתוב (בדף ג’.) פטור אבל אסור במקרה הזה הוא פטור מקרבן אבל אסור מדאורייתא, מדין חצי שיעור שאסור בכל התורה. ובכך מסביר מה שהגמ’ אומרת שהמש’ מנתה דוקא פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת, שדווקא עקירות אסורות מהתורה, כי ח”ש אסור מצד שחזי לאיצטרופי, ולכן דווקא את זה המש’ מונה. ודעת השפ”א ועוד, כפי שהסביר הגאון רז”נ גולדברג שליט”א, שח”ש שאסור מהתורה זה רק בחצי כמות ולא בחצי איכות, וחצי מלאכת הוצאה זה חלק של איכות ולא חלק של כמות.

ונראה שדעת השפ”א איננה שהסברא מכריחה שלא יהיה דין ח”ש באיכות, כי גם פה באמת שייך הטעם של חזי לאצטרופי. אלא שלא שמענו שיש כזה דין, והגמ’ קוראת לחצי הוצאה פטור אבל אסור, שלשון זאת בכל מקום מורה על איסור דרבנן, אז השפ”א ודעימיה אמרו חילוק כזה.

ונראה ששיטת הרמב”ם היא כדעת הרש”ש שיש איסור ח”ש מהתורה בהוצאה. והראיה, שכתוב בגמ’ בדף ה’: שהמפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן (אחרי שכבר היתה עקירה על דעת לפנות רק בתוך הבית) והוציאן פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. וכתב רש”י  (קצת לפני כן, על מקרה דומה בגמ’, עיי”ש) וז”ל: “…ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה ע”מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת, וגמרינן ממשכן שיתכוון לעשות המלאכה”. הרי לפנינו שרש”י פוטר מצד חסרון במלאכת מחשבת. וברמב”ם (פי”ג הי”ב) כתוב: “עקר החפץ מזוית זו להניחו בזוית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה פטור, מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך ונמצאת כאן הנחה בלא עקירה”. הרי שהרמב”ם לא פוטר מטעמא דרש”י, והוא ס”ל שאין כאן פטור של מלאכת מחשבת, אלא הפטור הוא מצד שבכלל אין פה עקירה. אך לו יצוייר שהיתה עקירה, משמע ברמב”ם שהגם שלא התכוון להוציא משעת העקירה יהיה חייב. ובאמת צריך להסביר מה כן נקרא עקירה ומה לא, ועיין בזה לקמן, אך זה ודאי משמע שלא כרש”י, כי לפי רש”י יש פה עקירה גמורה, ככל שאר העקירות, אלא שגם בעקירה גמורה יש פטור של מחשבת.

כמובן שבסברא דברי רש”י לא מוכרחים, כי אם למשל כותב אות אחת שלא על דעת לכתוב עוד אות, ואח”כ נמלך וכתב עוד אות, פשוט שחייב, ולא אומרים שאין מחשבת כי לא היתה עקירה משעה ראשונה לכך. וכך מפורש בספר מגן אבות, ומביאו התוצאות חיים (ט, י”א). אלא ודאי שרש”י כתב כן רק משום שהבין כשפ”א, שמלאכת הוצאה שונה משאר מלאכות, ובגלל שיש בה צירוף של כמה פעולות, שזה צירוף איכותי ולא כמותי, המחשבה הראשונה משפיעה על כלל הפעולה, שכן אלה לא שני חלקים שלא קשורים זה לזה שמצטרפים לכדי כמות גדולה, אלא פעילות אחת ארוכה. אך הרמב”ם שלא כתב כך, ודאי הבין שיש כאן שני חלקים שמצטרפים לכדי איסור הגם שאין ביניהם קשר במחשבת האדם, וזה כמו בדוגמה של שתי אותיות הנ”ל. וע”כ שלרמב”ם, לכן, יש דין ח”ש בהוצאה, כי כל חלק עומד בפנ”ע ולא תלוי בשני.

ולכאורה הרמב”ם לא חייב למצוא ראיה לדבריו, ואפשר פשוט לסבור שיש ח”ש בהוצאה גם בלי ראיה. אך מ”מ נראה שכן צריך ראיה כי אל”כ נלמד מזה שמותר לפנות חפצים מזוית לזוית שאין ח”ש. ונראה שההכרח של הרמב”ם זה שהגמ’ נקטה מפנה חפצים מזוית לזוית, ולמה לא השמיעה את החידוש היותר גדול, שלפי רש”י הוא באמת נכון, שגם אם מפנה על דעת להוציא, אלא שהתכוון לא להניח, פטור גם אם אח”כ הניח. והרמב”ם למד מזה שבאמת אם יעשה כך יהיה חייב מדאורייתא, כי יש כאן הצטרפות של ח”ש ועוד ח”ש, כמו בדוגמה הנ”ל של שתי אותיות, ולא אכפת לי אם התכוון משעה ראשונה לכך. שו”ר שגם התו”ח הנ”ל (ט’, י”א) דייק כך בגמ’, אך הוא איננו מסביר ברמב”ם כדרכנו.

ולפי זה זכינו להבין מה נגדר לפי הרמב”ם עקירה האסורה מהתורה, מדין ח”ש, ומה נקרא עקירה המותרת. עקירה האסורה היא עקירה שיש עמה הוצאה, אע”פ שאין הנחה, ועקירה שאין עמה הוצאה היא עקירה המותרת.

ובאמת יש להבין חילוק זה בסברא, מאי שנא הא מהא.

ונראה שעקירה ללא הוצאה איננה אפ’ ח”ש. אך לא מצד מה שהבין רש”י שא”א לחלק את הפעולה לכמה שלבים, אלא משום שחייב להיות מינימום שפחות ממנו אין אפ’ ח”ש, מצד שאין זכר למלאכה באותו המעשה. שאל”כ, הרי שלאדם יהיה אסור לשלוח את ידו קדימה, כי זה ח”ש של עקירה (או של כל מלאכה בעצם, לפי אותו חשבון של הרמב”ם), וצריך למצוא גבול שיהיה בו חשיבות של המלאכה, גם אם כי לא שלמותה. וחז”ל אמדו שלעקור בלבד זה אפ’ לא ח”ש, ואין בכך חשיבות וזכר של מלאכת הוצאה, מה שאין כן כמובן בעקירה עם הוצאה. ובעקירה בלי הוצאה גם רבנן לא ראו ענין לתקן, כי זה היה מגביל את האדם יותר מדי, אך מ”מ אסרו באם נותן לאדם אחר, הגם שלא מוציא, כמש”כ במש’. ובנק’ זו של דרבנן בעקירה בלי הוצאה אין הבדל בין רש”י לרמב”ם. 

לפי הרמב”ם, באם אדם עקר ונתן ליד אדם שני, והשני הוציא, ואדם שלישי לקח מיד השני והניח; השני לא עבר על איסור ח”ש, כי הוא כמו האדם השלישי שלא שייך בו ח”ש כי לא חזי לאיצטרופי, כמש”כ הרש”ש. אכן יש מקום לדון אם צריך להגיע לפטור הזה מצד דברי הרש”ש, או שזה בכלל לא ח”ש כמו העקירה של הראשון. אך נראה שבאמת זה לא דומה לעקירה של הראשון, כי ההוצאה עצמה היא לב המלאכה, גם בלי עקירה והנחה, כמו שמבואר דבר זה יפה בלשון הרמב”ם פי”ב ה”ט, ששם הרמב”ם מגדיר את העקירה וההנחה כתנאים בחיוב של ההוצאה. 

ויש לחזור וליישב את רש”י מההכרח שאמרנו ברמב”ם. והתירוץ הפשוט הוא שאף שהחידוש שהגמ’ יכלה להשמיע אם היתה נוקטת המפנה ע”מ להוציא בלי להניח הוא גדול יותר, מ”מ הגמ’ נקטה אורחא דמילתא.

והנה כתוב בגמ’ (ה’.) שאם אחד זרק ד”א ואחר בא וקלט שניהם פטורים כיוון שכל אחד עשה רק חלק מהמלאכה. אחד עשה עקירה בלי הנחה, ואחד עשה הנחה בלי עקירה. והגמ’ מסתפקת לגבי אדם אחד שיזרוק חפץ, וירוץ ויתפוס אותו לפני המקום בו היה אמור לנוח. ולדעת רש”י (לאפוקי גירסת ופירוש תוס’ בשם ר”ח) הספק הוא האם ניתן לדון אדם זה כשנים שעשאוה, מצד שההנחה היתה במקום אחר ממה שציפינו מצד העקירה, וא”כ זה נידון כשתי פעולות שונות, או לא [ונראה שלהסבר זה צ”ל שמיירי באומר כל מקום שתרצה תנוח, כי אל”כ פטור על כה”ג שלא נח היכן שתיכנן בשעת הזריקה, ולא אתעבידא מחשבתו (עיין דף צ”ז:). ובכל זאת בשני בני אדם פטור, כי לא היתה עקירה והנחה לאותו אדם].

והרמב”ם (פי”ג הט”ו) מפרש את הבעיא כרש”י, ופוטר (לפחות מספק, כי הגמ’ נשארת בתיקו), ומסביר שהטעם לפטור הוא: “שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בו בשעת עקירה”. ורש”י, כמו שכבר הזכרנו, אמר שהטעם לפטור הוא מצד שזה שנים שעשאוה.

ונראה שרש”י והרמב”ם לשיטתם הנ”ל. שלפי הרמב”ם יש חצי שיעור בהוצאה, כלומר המלאכה יכולה להתחלק לשני חלקים שמתחברים יחד, אע”פ שאין כל המלאכה גנוזה בדעת העושה מהרגע הראשון. ולכן לא שייך כאן פטור של שנים שעשאוה שכתב רש”י, כי הפטור הזה בהקשר של הגמ’ כאן הוא לא שנים שעושים יחד, אלא מלאכה שמתחלקת לשנים. וכן מסיים רש”י: “הויא לה עקירה בלא הנחה” (וה”ה כמובן הנחה בלי עקירה). ולפי הרמב”ם צריך למצוא פטור אחר ששייך גם אם נגיד שהמלאכה יכולה להתחלק לשנים. ולכן אומר פטור חדש, שצריך שההנחה תהיה במקום שהיתה אמורה לנוח מצד העקירה, וזה מסתמא פטור של צורת המלאכה שהיתה במשכן.

אך רש”י לשיטתו סובר שצריך שהמלאכה תהיה גנוזה ברגע הראשון, כדי שלא תתחלק לשני חלקים שלא מתחברים יחד. וכאן יש מקום לדון, כי מצד אחד יש כאן עקירה שכוללת בתוכה גם הנחה עתידית, ובזה חמור ממפנה חפצים מזוית לזוית. אך מצד שני בפועל ההנחה חולקת כאן פעולה לעצמה, וכה”ג נידון במלאכת הוצאה כשתי פעולות שונות ולא כהמשך של הפעולה הראשונה. והצד לחייב הוא שאע”פ שאלה שתי פעולות שונות, הן יכולות להתחבר גם בהוצאה כיוון שבעקירה היתה גנוזה הנחה, ומה בכך אם עשה בסוף הנחה אחרת. והצד לפטור הוא שכל שהמלאכה מתחלקת לשני חלקים באיכות א”א לצרף אותם, הגם שכל חלק שמו עליו. ובאמת שיש למצוא מקור לכזה פטור לפי רש”י.

ונראה שהעיקרון הזה נלמד מדיוק לשון הברייתא של שניים שעשאוה בדף ג’., שתוס’ שם מוכיחים שכל הברייתא מיירי בחצאים של פעולה שלמה, ולא בשניים שעשו יחד את כל הפעולה, כמו שניים שמוציאים יחד חפץ, ע”י ששניהם אוחזים בו, שפטור זה נלמד מפס’ אחר. ובכל זאת הלשון בברייתא כפולה: “העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד ועשה אותה חייב שניים ועשו אותה פטורים”. ולכאורה הרישא מיותרת, אלא ע”כ שהרישא באה לרבות בדיוק את המקרה שלנו, יחיד שעשה חצי מהמלאכה, אע”פ שבפועל נעשתה כל המלאכה, כי אח”כ הוא גמר גם את החצי השני. היה כמובן אפשר לומר שהברייתא באה למעט שפטור אם לא עשה את כל המלאכה, אך זה לא מסתבר, כי למה צריך פס’ בשביל זה. ועוד, שא”כ לומדים שני לימודים שונים לגמרי מאותו פס’, והיה צריך פס’ נוסף לכאורה. ועוד, שתוס’ אומר שהרישא מדברת כמו הסיפא. והן אמת שמה שהסברנו זה לא כמו תוס’, כי תוס’ הסביר שיש פה סתם כפילות שלא מלמדת דבר חדש, אבל נראה שברש”י, שכתב על המקרה של היחיד שזרק ונעקר ותפס ‘שניים שעשאוה’ צ”ל כך. ומ”מ למדנו מתוס’ שהרישא של הברייתא לא מיירי בעושה חצי מלאכה ותו לא, אלא מיירי שסוף סוף נשלמה המלאכה [גם לתוס’ שלא לומדים בברייתא כמו שהסברנו, אין זה אומר שלא סוברים את עיקר הענין, אלא רק שלא ראו זאת כתוב בברייתא, אך בסברא זה יכול להיות נכון לפי אותו העיקרון של שניים שעשאוה, בלי ריבוי מיוחד בלשון הברייתא]. ולפי הצד השני בבעיא נסביר שאריכות הלשון בברייתא בדף ג’. באמת לא באה לרבות כלום כמש”כ בתוס’ הנ”ל.