א.

יש להוכיח שדעת הרמב”ם שבישול בכ”ר הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא. בראש ובראשונה דבר זה מוכח להדיא מכך שאת הדינים של אמבטי ומיחם וכלי שהעבירוהו מהאש כתב הרמב”ם בפרק כ”ב, שכולו עוסק בגזירות (ואפ’ לאו דוקא גזרות של בישול). ולבד זאת, הרמב”ם כותב הכל בלשון ‘לא ייתן’, וזה כמו הלשונות שהרמב”ם אומר עליהם בפ”א ה”ג שאם משתמש בהם בהל’ שבת הכוונה שאסור רק מדרבנן. וראיות אלו הביא האגלי טל (ב-כ”ג, ב’) [אלא ששם הוסיף וכתב שגם בישול כנגד המדורה שהוזכר בפרק זה הוא דרבנן, כי האור לא נוגע בדבר המתבשל אלא החום מועבר ע”י כלי. ונראה שאין כלל ראיה מהרמב”ם למה שכתב, כי הרמב”ם עוסק בלהתיר להפשיר כנגד המדורה, ורק מזהיר שלא יגיע למצב שהמים יתבשלו, ולעולם אימא לך שמה שמזהיר מפניו הוא איסור דאורייתא].

ועוד יש להוכיח מזה שהרמב”ם כותב את הדין של אמבטי (הל’ ה’) ולא כותב איזה כלי היא, ובפשטות משמע שמיירי גם בכ”ש. מה גם שהרמב”ם כותב שם לגבי שמן שהוא רק ‘כמבשלו’, ומשמע מזה שמש”כ שם על אמבטי שהרי מחממן הרבה (את המים) זה רק דרבנן. ואותה לשון מופיעה אח”כ בהל’ ו’ לגבי מיחם שהוא כ”ר, כמבואר שם ברמב”ם, עיי”ש. ולפי”ז מש”כ הרמב”ם בסוף הל’ ו’ שכ”ש אינו מבשל, הכוונה היא שכ”ר מבשל מדרבנן וכ”ש אפילו מדרבנן לא [וכן נראית דעת הרמב”ן בע”ז ע”ד: שכ”ר מבשל רק מדרבנן]. והמקור לכך הוא בירושלמי (פ”ג ה”ה), ששם מבואר כך, ובבבלי לא כתוב הפוך, כי לא נזכר אם זה דאורייתא או דרבנן.

אלא שלכאורה יש להוכיח מהבבלי שכ”ר דאורייתא מזה שכתוב שתולדות האור דאורייתא (לגבי גלגול ביצה בצד המיחם ולגבי קוליס האספנין), והירושלמי לא אומר שחייב על כה”ג. ולא עוד, אלא שפשטות הירושלמי היא שפטור כי הירושלמי אומר שבישול זה דוקא כשהאור מהלך תחתיו, והאור אינו מהלך תחת תולדות האור. ומזה היה נראה שהם חולקים, והירושלמי, מתוך שסובר שתולדות האור דרבנן סובר שכ”ר דרבנן, כי הוא ודאי לא עדיף מתולדות האור. אך הבבלי שאומר על כל תולדות האור שהם דאורייתא, יסבור גם שכ”ר דאורייתא [וזה נראה מה שהוביל את הר”ן ועוד לומר שכ”ר דאורייתא, וכך פשוט בפוסקים, אף שהירושלמי חולק. ומתורצת בזה קושיות הקרבן העדה על הר”ן למה לעשות מחלוקת בין הבבלי לירושלמי].

אלא שהרמב”ם עצמו סובר שתולדות האור דאורייתא, ובכ”ז אומר שכ”ר דרבנן. ומעתה צ”ב מנין הוכיח שכ”ר זה דרבנן, שהרי הירושלמי כשלעצמו כבר לא יכול להוות מקור, כי אולי אמר כך רק מתוך שסובר שתולדות האור כולן דרבנן.

וי”ל שהרמב”ם התקשה מה שייך לחלק בין כלי ראשון לכ”ש, אחר שמצאנו בגמ’ דוגמאות לדברים שבמציאות מתבשלים רק על האור, ומצאנו דברים שמתבשלים אפ’ בהדחה בעלמא. ומסתמא כמו כן יש דרגות ביניים, שמתבשלים בכ”ר אפ’ שאינו על גבי האש. ובשלמא אם תולדות האור דרבנן יש לומר שעשו חילוק בין כ”ר לכ”ש ולא פלוג, אך לש”ס דילן ז”א. וסבר הרמב”ם שבאמת אין חילוק אמיתי בין כ”ר לכ”ש או לעל האש, אלא כל דבר נמדד לפי המציאות, האם מתבשל באותו המקום או לא. ואם כן, מה הוא זה שהזכירה הגמ’ חילוק בין כ”ר לכ”ש, שאלה כללים שלא תלויים בבדיקת המציאות בכל מקרה לגופו. אע”כ שהאיסור לבשל בכ”ר הוא דין דרבנן, בתור גזירה כללית לאסור את כל הדברים שבמציאות לא מתבשלים בכ”ר. ובכ”ש לא גזרו, וזהו שכתב הרמב”ם שכ”ש אינו מבשל, והכוונה שלא מבשל אפ’ מדרבנן, כנ”ל, כלומר שלא גזרו עליו.

ומסתמא יש לומר שהרמב”ם הבין שבמציאות רוב מוחלט של המאכלים אינם מתבשלים בכ”ר (ונראה שזו באמת המציאות הפשוטה), ולכן כשמתייחס לכ”ר בסתמא מתייחס אליו כדרבנן. ואה”נ שיש דברים שמתבשלים בכ”ר וחייבים עליהם, אך אין הרמב”ם צריך להזכיר זאת כל פעם מחדש, כי כבר כתב את הכלל הזה בפ”ט, וכל כ”ר הוא תולדות האור שאם במציאות מבשל חייבים עליו, ולא יהיה גרוע מהדחתו שהיא גמר מלאכתו.

ואין כאן מחל’ במציאות בין הר”ן שאומר שכ”ר דאורייתא לרמב”ם, כי הר”ן בעצמו אומר שהרבה דברים לא מתבשלים בכ”ר, ורק מחמירים בכל הדברים שלא לתיתם בכ”ר מספק. והרמב”ם בנק’ זו מחמיר ואומר שאסור לתת כל דבר בכ”ר לא רק מספקא דאורייתא, אלא גם דבר שברור לנו שלא מתבשל אסור מדרבנן, חוץ מדברים שברור לכולם שצריכים אש גדולה וכדו’ כמו במלח (עיין לקמן אות ג’). אך אלה יוצאי דופן בודדים, ושמענו רק על מלח ובשר שור.

[ויש לעיין האם לענין איסור והיתר הרמב”ם סובר שיש הבדל בין כלי ראשון לכלי שני. כי על פניו לא נזכר ברמב”ם כלי ראשון וכלי שני באיסור והיתר כלל, ורק בהלכות הגעלה (בהלכות פסח) נזכר חילוק בין כלי ראשון לכלי שני, אך שם לפי הדוגמות של הרמב”ם ייתכן שהוא קורא כלי ראשון לכלי שבושל בו על האש, וכלי שני למה שלא בושל בו על האש ולעולם ייתכן שכלי ראשון שלא בישלו בו על האש יהיה דינו ככלי שני. ויש שם עוד חידוש שכלי שני מבליע ולכן צריך הגעלה, וכבולעו כך פולטו צריך הגעלה של כלי שני, עיי”ש. ואולי הרמב”ם למד את זה שכלי שני מבליע ממה שכתוב בירושלמי על המערה שהוא מבליע, והרמב”ם סובר שזה לאו דווקא מצד עירוי כלי ראשון אלא שחום כלי שני מבליע. וצ”ע עוד בענין זה, והענין האחרון כתבתי שלא בעיון]

ב.

וכן במים ייתכן באמת שבכמות מסוימת הם מתבשלים בכ”ר מדאורייתא (כך מסתבר בפשטות, ואין צורך לדחוק כרשב”א שהבאנו לעיל בסימן י”ג, לומר שבכ”ש המים רק מתערבים ולא מגיעים באמת לי”ס), אלא שכנ”ל, הרמב”ם לא רואה צורך להזכיר זאת, כי את הכללים בדאורייתא כבר כתב בפ”ט. וכעת רק בא להזכיר גזירות שכוללות את כל המקרים, שחז”ל אסרו לבשל בכ”ר גם אם לא מתבשל להדיא ולכן פטור מדאו’.

אך אולי יש להידחק בנק’ זו ולומר שהרמב”ם סבר שמים לא מתבשלים במציאות אלא על האש, כי הב”י הקשה מדוע לא חילק הרמב”ם כמו שמחלקת הגמ’, שאם ייתן מים מרובים לתוך המיחם, כך שרק יופשרו מותר. ונדחק בזה הרבה בתירוצו, ואח”כ כתב שי”ל שהרמב”ם סמך על מה שכתב שכ”ר מחממן הרבה, וממילא נשמע שאם לא מחממן הרבה מותר, ונראה פשוט כתירוצו השני כי הראשון דחוק ביותר, עיי”ש. וא”כ יוצא דוחק, שהרמב”ם אומר מצד אחד להסתכל אם בפועל המים מתחממים הרבה, ואם לא – מותר, ומצד שני אמרנו שהרמב”ם בא לרבות לאסור חימום מים מדרבנן בכ”ר, גם כשלא מתחמם עד כדי חיוב מדאורייתא.

ואם לא נרצה לדחוק שיש כאן ג’ מדרגות (דבר שבאמת מבשל, דבר שנראה כמבשל, ודבר שאפילו לא נראה כמבשל), צריך לכאורה לומר שלרמב”ם אין הרתחה בכ”ר, וכמו שסבור הרשב”א על כ”ש, שמים שנראים חמים בכ”ש הם לא באמת חמים, כך יסביר הרמב”ם על כ”ר, וצ”ע. ואם נגיד כך, נסביר שהרמב”ם הוציא דין זה לגבי מים, מזה שהגמ’ אוסרת לערות מים לכ”ר ומתירה לכ”ש, והרי הבדלי הטמפרטורה קטנים מאוד בין הכ”ר לכ”ש, ומי יתקע לנו שמה שאנו רואים בעינינו שונה בין הכ”ר לכ”ש כסברת הרשב”א. וע”כ פירש הרמב”ם שבעצם גם בכ”ר קורה אותו דבר כמו בכ”ש לפי הרשב”א, ואין זה בישול דאורייתא.

ויש להעיר שבאמת אין זה דוחק לומר את סברת הרשב”א בדעת ראשון שלא אמרה, כי איך שלא יהיה נצטרך להסביר איך כ”ש מחמם לנגד עינינו עד י”ס ויותר מזה, ולא חשיב בישול. וע”כ או כרשב”א, או כמו שטענו בסימן י”ג בדעת הר”ן שהר”ן כותב שאף בכ”ש מחמם באמת ליותר מהפשר, ומשמע שאף שעובר את י”ס לא חשיב בישול. והסברנו שזה משום שכנראה אין את פעולת ריכוך המים, שהיא הבישול בלח. וכיוון שכבר הוכחנו לעיל בסימן ט”ו שגם דעת הרמב”ם כן, שריכוך המים זהו בישולו, ייתכן שיסביר בזה כר”ן.

אח”כ חשבתי שאולי אין זה דוחק לומר שיש ג’ מדרגות כנ”ל, והרמב”ם סמך על זה שאם ניכר לעין שאין חום רב של כ”ר פשוט שחז”ל לא גזרו. ואף שביבש אין רמות אלו לפי הרמב”ם, זה בגלל שבלח ההבדלים בחום ניכרים יותר מבישול של יבש.

ג.

ובנוגע למה שהזכרנו בדעת הרמב”ם לגבי מים מרובים לתוך כ”ר, כתבו בהגהות והערות על הטור (אות קי”ב*) שדעת הד”מ לפרש ברמב”ם (או לפחות להסביר כך ברב המגיד, שמפרש כך ברמב”ם) שבאמבטי הדין שונה הדין שונה מסתם כ”ר, ושם גם צונן מרובה אסור, כדעת הרשב”א בזה.

אך נראה שז”א, כי כמו שהאמת עם הב”י לגבי כ”ר בביאור לשון הרמב”ם, כנ”ל, כך אותו דבר צריכה להתפרש הלשון הזהה ברמב”ם לגבי אמבטי, שכתב שם ג”כ מפני שמחמן הרבה, וא”כ ברור שגם ששם מיירי בצונן מועט.

ולדברינו א”ש בסברא, שאם כ”ר הוא רק גזרה, וכ”ש אמבטי, לא מסתבר כלל שגזרו כאשר בסוף המים פושרים. ורק לרשב”א שאומר שמדובר על בישול אמיתי זה נכון, כי בהתחלה קמא קמא מתבשל (להבדיל ממיחם ששם אין כמעט זמן ולא נחשב שמתבשל אם נותן הרבה יחד). וגם אם נגיד שלרשב”א זה גזרה ולא דאורייתא, מ”מ הרמב”ם סובר שלא שייך לגזור בכה”ג.

ד.

וקשה, שבגמ’ מוכח לכאורה שמותר לבשל מלח בכ”ר, כי במציאות מתבשל דוקא על האש. ואם כדברינו, שחז”ל גזרו על כ”ר אף שלא מתבשל בו, למה לא גזרו גם על  מלח.

וי”ל שהרמב”ם מסביר בזה, שאין כוונת הגמ’ רק לומר שבמציאות מלח לא מתבשל בכ”ר, אלא לומר שברור לכול שמלח צריך הרבה בישול, ועל האש, ולכן א”צ לגזור בו על כ”ר. ואף שהאיכא דאמרי השני מיירי בבישול מציאותי בכ”ש, והא”ד הזה מדבר על כך שאין צורך בגזירה אין בכך דוחק, כי אין זו מחלוקת בין שני אמוראים, אלא שתי לישנות, ובאמת הן לא מדברות על דבר אחד.

וראיה לדברינו אלה, היא תוספת מילה אחת ברמב”ם, שכתב שמלח מתבשל דוקא על “אש גדולה”. ולכאורה הוא פלא, מה ראה לכתוב שדוקא על אש גדולה מתבשל. ולדברינו ניחא, שכתב כן כדי ללמד שאין כאן רק גדר מציאותי, אלא ידיעה בדעת בנ”א. שבגלל שידוע ומפורסם שמלח זוקק אש גדולה ובישול רב, א”צ לגזור בו בכ”ר.

וחיליה דהרמב”ם מזה שהגמ’ מדמה מלח לבשר שור, ולכאורה למה לי, ומספיק לומר שמלח לא מתבשל אלא על האש. אלא ההסבר הוא, לפי הרמב”ם, שכדי להתיר בישול של משהו בכלי ראשון לא מספיק שבמציאות לא מתבשל שם, אלא צריך גם שמציאות הזו תהיה ברורה לכולם ואז א”צ לגזור. ועל זה אמרה הגמ’ שכולם יודעים שצריך בישול כבישרא דתורא, כלומר אפילו יותר מסתם בישול על האש, ופירש הרמב”ם שצריך אש גדולה. וכל זה להראות ידיעת בנ”א במלח ודאי לא מתבשל בכ”ר ולא יבואו לטעות.

וצ”ע למה הרמב”ם לא הזכיר שבשר שור מותר לתת בכ”ר ואין בו את הגזירה. ואולי יש ליישב קצת לפי דברינו, שאם הגמ’ משווה מלח לבשר שור מצד שלא צריך לגזור בו, הרי שברור שזה פשוט לכולם שהוא צריך אש גדולה, כי אחרת לא היה מובא בתור משל לדבר שא”צ לגזור בו, ולכן זה פשיטא.

ה.

ובדברים הללו תבואר כמין חומר הלכה ח’ ברמב”ם בפרק כ”ב, שהיא מוקשה מאוד. וז”ל הרמב”ם שם: “דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע”פ שהוא עכשיו צונן מותא לשרותו בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן מעיקרו ולא בא בחמין מעולם מדיחין אותו בחמין בשבת אם לא היתה הדחתו גמר מלאכתו אבל אין שורין אותו בחמין”.

וכתב הב”י שנראה מפשט הדברים שמותר לשוב ולשרות בשבת גם אם לפני שבת לא התבשל אפילו כבן דרוסאי ע”י השריה. והביא שרש”י פירש בזה שמיירי בדבר מלוח שהשריה מתקנת אותו מפני מלחו, ובזה סגי [כך פרש”י ב-ל”ט., וב-קמ”ה: כתב סתם שבא בחמין פירושו שנתבשל, ולא הזכיר דבר מלוח]. ומשמע שאם זה דבר שזוקק בישול רב אסור, כי לא כל דבר שנשרה בחמין מע”ש כבר נחשב מבושל לגמרי. ואף שהמש’ לא חילקה בין מליח לשאינו מליח, עיי”ש בב”י כיצד יבאר רש”י.

והדברים קשים ביותר, שאם הדבר עדין לא התבשל איך מותר לשוב ולשרותו בחמין, והרי כעת החמין ודאי חמים יותר ממה שהיו בסוף השריה מע”ש, והשריה עשויה לקדם את הבישול ואף לגמור אותו.

והמ”מ כתב בפכ”ב על דברי הרמב”ם את דברי רש”י שבא בחמין פירושו שהתבשל כבר מע”ש. והוא פלא גדול כי הרמב”ם דקדק וכתב “דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת”, אז ע”כ נשרה בחמין אין פירושו נתבשל. ולומר שנשרה חוזר דווקא על דבר מליח על דרך פירוש רש”י ב-ל”ט. שבכזה דבר באמת שרייה בעלמא היא בישולו הוא דוחק גדול כמובן כי הרמב”ם לא הזכיר כאן כלל מליח, ואפילו בהמשך ההלכה כשמסייג שאם ההדחה היא גמר המלאכה אסור להדיח – לא הזכיר מליח ורק בפ”ט הזכיר שהדוגמא לכזה דבר הוא מליח. אז מהיכא תיתי להמציא שנשרה הולך על מליח דווקא. והאמת יורה דרכו שהרמב”ם בא להדגיש את זה גופא שמדובר כאן בשרייה שאינה מבשלת, וכמו שכתב בדעתו הב”י; אלא שקשה על הב”י כנ”ל.

אך לדברינו מובן היטב, כי כ”ר זה רק דרבנן, ואף שיש קצת דברים שמבשל, ולגביהם יתכן שהל’ זו לא נכונה אין לחוש, כי מסייג בעצמו בתוך ההלכה, שאם זה דבר שמתבשל בהדחה אסור, וכ”ש שאם זה דבר שמתבשל בכ”ר אסור לשרות, אם השריה ראשונה לא גמרה את הבישול. אלא שאלה דברים פשוטים שלא ממין הענין בהלכה זו, ולא בזה עוסק הרמב”ם כאן. אלא הרמב”ם בא לחדש שאף שגזרנו בכל דבר שלא לתיתו בכ”ר, הגם שלא מתבשל בו במציאות, מ”מ אם כבר נשרה בע”ש, ולא משנה אם זה עדיין לא התבשל, מותר לשוב ולשרותו בשבת, ולא יהיה חמור מבישול דאורייתא שמותר לשוב ולבשל בשבת (אם זה לא על האש עצמה, ומשום איסור חזרה).

ובזה ניחא מה שלכאורה יש כפילות בין הל’ ג’ בפ”ט, שם כותב הרמב”ם שאין בישול אחר בישול, לבין הל’ ח’ אצלנו שכל שבא בחמין מותר לשרותו בחמין, שזה המקור שכל הראשונים למדו ממנו את ההלכה שאין בישול אחר בישול.

ולפי דברינו מובן היטב, שבפ”ט עוסק בבישול דאורייתא, וכאן בא לחדש דבר אחר, בגדרים של בישול דרבנן, שגם בבישול דרבנן אין בישול אחר בישול.

ועיין במ”מ בפ”ט (ה”ג) שכתב שהמקור של הרמב”ם לחדש שאין בישול אחר בישול הוא מהמשנה הזו של כל שבא בחמין. ולפי דברינו ודאי ז”א, כי המשנה הזו לא מיירי מדבר שהתבשל באמת אלא רק מחדשת בגדר הגזירה של כ”ר [וצ”ע על הב”י שהביא את המ”מ הזה לפני כן, בד”ה אבל הרמב”ם כתב, למרות שזה סותר את דבריו שכתב בדעת הרמב”ם שמדובר שלא התבשל מע”ש ע”י השרייה]. וכבר הבאנו שהמ”מ ודאי לא פירש כדברינו, כמו שבפכ”ב כתב על הדין ההלכה ברמב”ם של כל שבא בחמין את דברי רש”י ב-קמ”ה שבא בחמין פירושו התבשל.

וצ”ל בדעת הרמב”ם שזה מילתא דפשיטא שאין בישול אחר בישול בדבר יבש שהוא כבר מבושל כ”צ, ומהיכא תיתי שיהיה בישול. וכן התוס’ רא”ש על המשנה ב-קמ”ה: כותב שזה שאין בישול אחר בישול ביבש זה מילתא דפשיטא ואין צריך שהמשנה תחדש זאת.

ו.

ואף שהרמב”ם בפה”מ כותב שכל שבא בחמין פירושו התבשיל, וזה שלא כנ”ל, על כורחנו שחזר בו כי בהלכות כותב כל שהתבשל או שנשרה, כנ”ל. וכן במש’ של האלפס והקדרה שהעבירם מרותחין פירש הרמב”ם שכ”ר מבשל וכ”ש לא מבשל, כי המים מצטננים קצת, וגם שם זה לפני שחזר בו. אלא א”כ נדחוק שהרמב”ם שם מיירי הכול בדרבנן, שכ”ר מבשל מדרבנן וכ”ש לא, ולא גזרו כי המים שבו מצטננים,  אך זה דחוק ועדיף לומר שהרמב”ם חזר בו [באמת כבר כתבנו לעיל שיש לשון בישול ברמב”ם שצריך להסבירה שהיא מדרבנן, שהרמב”ם כותב שכ”ש לא מבשל, והכוונה לפי דברינו שגם מדרבנן לא מבשל, וזה כמובן לשון הגמ’ על כ”ש. אלא ששם קל יותר להסביר כך כי מדובר על השלילה, שלא מבשל, שזה משפט נכון גם אם כ”ר לא מבשל גם כן. ואף אם היה כותב שכ”ר מבשל היינו מסבירים שמבשל דרבנן, כל שכן עכשיו שכתב הרמב”ם רק לשון מחממן הרבה, וכנ”ל].

ז.

ועיין גם לשון הרמב”ם בפירושו למשנה מעשרות פ”א מ”ז, שגם שם אומר שהשמן מתבשל בכלי ראשון ולא מתבשל בכלי שני. וגם שם י”ל שזה לפני שחזר בו, אך באמת שם יש בעיה גדולה אחרת בכל מקרה, שהרמב”ם בהל’ מעשר פ”ג הט”ו כותב שאם הכלי שני כ”כ חם עד שהיד נכוות בו אסור לתת לתוכו שמן כי הוא מתבשל בו. ומזה הוכיח הח”א (עיין שערי צדק פ”ב סע’ כ”א ובבינת אדם שם ס”ק ט’) שכלי שני מבשל כשהיד נכוות בו.

ויותר נראה שהרמב”ם סובר שיש כאן דבר מיוחד לשמן, שהוא קל יותר להתבשל מדברים אחרים כנראה, והוא מתבשל בכלי שני שהיד נכוות בו, וכן בכלי ראשון אפילו שהיד רק סולדת בו. וכן כתב אבן האזל שבת כ”ב הל’ ד’-ו’ בסוף הענין, שהרמב”ם לומד ששמן זה דבר שקל להתבשל יותר מדברים אחרים. ובאמת לשון הרמב”ם היא שהשמן מתבשל בכלי שני הזה שהיד נכוות בו, ולא שהכלי שני בכה”ג מבשל, כלומר זה דבר מיוחד לשמן ולא כלל חדש בכלי שני. והמקור של הרמב”ם הוא באמת כמו שכתב שם הח”א בשערי צדק, מהירושלמי במעשרות פ”א ה”ד, עיי”ש, אלא שנסביר שזה דין מיוחד לשמן.

וזה דלא כח”א שהפך את זה לכלל, וזה דוחק גדול מאוד שהרמב”ם לא יזכיר זאת כלל בהלכות שבת, ואדרבה סתימת הדברים שם פשוט שהיא בכל גווני שכלי שני לא מבשל כי אטו הרמב”ם הגביל מתי עירו מכלי ראשון לכלי שני, ואולי עירו מיד אחרי הבישול ואז ודאי שהדבר המבשל הוא בדרגה של יד נכוות. אך אם נגיד שזה דבר מיוחד לשמן אין קושיה למה הרמב”ם לא הזכיר זאת כי אין צורך להזכיר את כל החריגים שהם קלי הבישול, והרמב”ם גם בפ”ט וגם בפכ”ב סייג וכתב שקלי הבישול מתבשלים גם בהדחה בעלמא וכ”ש בכלי שני, ובכל דבר צריך לבדוק האם הוא מקלי הבישול או לא. 

ויש אחרונים כמו הרדב”ז שכתבו שהרמב”ם מדבר דווקא על הל’ מעשרות ולא על דיני בישול לשבת, שלענין מעשר לא אכפת לנו אם מתבשל ממש אלא אם בעיני האדם זה נחשב מבושל, עיי”ש. ובאמת שהוא דוחק גדול כי הרמב”ם כותב שזה מתבשל ולא משתמש בלשון אחרת כדי לציין את ההבדל הזה, וגם הירושלמי שם בה”ד מדבר על ענייני בישול כמו שרואים שם שדנים גם על עירוי מכ”ר, עיי”ש. ואותה לשון של הירושלמי חוזרת גם בדיון מובהק בהלכות שבת בירושלמי שבת פ”ג ה”ד, ולכן ברור שענין הבישול כאן הוא בישול ממש שדינו נכון גם לענין שבת ולא רק לענין מעשר.

 ח.

ולענין ערוי כ”ר בדעת הרמב”ם, המגיד משנה כתב בפרק כ”ב שדעת הרמב”ם נראית שערוי כ”ר מבשל. ובאמת שצ”ע מה הראיה לכך, שהרי הרמב”ם לא התייחס כלל. ואם בגלל שבהיתר של לתוך הקערה כתב רק שמותר לתת לתוך הקערה, כלומר לתוך כ”ש, ואם היה סובר שערוי אינו ככ”ר היה צ”ל שגם זה מותר; לכאורה זו אינה ראיה כלל, כמו שבמש’ אין הכרעה לצד של ערוי ככ”ר, ודרכו של הרמב”ם להעתיק את המש’ בלי לשנות. ואולי כוונתם שברור לכו”ע שהמש’ מטה לדברי האומר שערוי ככ”ש, אא”כ יצוין בדברי אחד מהראשונים אחרת, ואם הרמב”ם לא כתב אחרת, אז אף שלא מוכרח מהלשון, מ”מ צריך לומר שזו דעתו. וכל זה דוחק, וצ”ע.

ולפי דרכנו נראה שלדעת הרמב”ם ערוי כ”ר אינו ככ”ר, אך לאו מטעמייהו של הראשונים האחרים הסוברים כך, אלא בגלל שכ”ר עצמו הוא תקנה ואם לא התחדש שגזרו גם בערוי ממילא זה מותר.

אך דבר זה לא ברור, כי הירושלמי סובר שכ”ר דרבנן ועם זאת מדבר על עירוי ומביא ראיות ממקומות אחרים, כמו שמצטטים הראשונים. וכנראה צ”ל שכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ואם יש בהלכות אחרות מושג של ערוי כ”ר, שייך להבא מזה ראיה.

אך מצד אחר נראה שדעת הרמב”ם שעירוי כ”ר אינו ככ”ר, כי כותב בסתמא בפ”ט שמליח הישן וקוליס אסור להדיח ולא כותב שמיירי בכלי שני, ומזה מובן בפשטות שמדובר על כל הדחה, כולל כ”ר, ומשמע שבדבר שאינו מקלי הבישול אין בכך בישול. וכן בפכ”ב מעתיק את המשנה ב-קמ”ה כצורתה ולא מחלק בין כלים, ומשמע בפשטות שכמו שהשרייה עליה מדבר שם זה בכ”ר, כך ההדחה היא מכ”ר ובכל זאת מותר במה שאינו מקלי הבישול.