בשבת אסור לרחוץ בחמין משום גזירת הבלנים, שהיו מחממים את המים בשבת ואומרים שחיממו מע”ש. לכן גזרו שלא לרחוץ בחמין הגם שהוחמו מע”ש, וכ”ש אם הוחמו בשבת (כלומר גם באופנים שלא היה נאסר מצד מעשה שבת). ולרחוץ כל (או רוב) גופו יחד, או אפילו כל גופו איבר איבר, נאסר להלכה גם בחמין שהוחמו מע”ש כנ”ל, אך לרחוץ פניו ידיו ורגליו מותר בחמין שהוחמו מע”ש ואסור בחמין שהוחמו בתוך שבת.

לדעת הנוב”י (תניינא סי’ כ”ד) חמין פירושו שהיד סולדת בהן. והוא ודאי פלא, כי לא נראה סביר שאנשים רחצו בכאלה מים, ושדווקא בכאלה מים גזרו, כלומר שכך עיקר דרך טבילה.

ולפי דעת החכם צבי (סי’ י”א) גם בפחות מי”ס נחשב חמין, כל שאנשים רגילים לרחוץ בחום כזה. אך אם רק מפיג צינת המים באופן שהם לא מגיעים לחום שרגילים לרחוץ בו – מותר [הלשון שלו שם היא שלא לרחוץ במים שיקרא להם חמים. ונראה פשוט שכוונתו למה שאנשים רגילים לרחוץ, ולזה קוראים לענין רחיצה חמים]. וכן כתב בפירוש ערוה”ש (שכ”ו, ג’) שלא נמסר לנו שיעור החום של המים האסורים, ושנראה שהחום הקובע הוא חום שאנשים רגילים לרחוץ בו (ואומר שם שזה קרוב ל-י”ס).

וי”א (אול”צ ח”ב פל”ה אות ג’, ועוד) שצונן זה מה שנחשב בכמה הלכות בתורה פושרים, שהוא חום כחמימות הרוק, שזה כחום הגוף. ורק מה שלמעלה מזה נחשב חם ואסור.

ודעת הבית מאיר (תחילת שכ”ו) שגם קרים שרק הופגה צינתן אסורים, וזיל בתר טעמא שאם היו צריכים אפילו מעט מים חמים סו”ס הוצרכו לחמם אותם והכול שייך לגזירת הבלנים. ולכן לנידון גזירת רחיצה רק מים בחומם הטבעי מותרים לרחוץ בהם. וכן דעת הרב עובדיה בהליכות עולם ח”ד עמ’ ר”ז (אך אומר לא למחות בטובלים באופן זה לשם קדושה), ועוד פוסקים. והאחרונים החולקים יגידו שצורת התקנה היתה לגזור דווקא על חם כי זה מה שהיה מצוי באיסור שעברו אז.

מצטער פטור מגזירת רחיצה בשבת כי גזירה דרבנן קלה מאיסור דרבנן רגיל, ולא צריך גדר של חולה כדי להיפטר ממנה (רע”א, ומובא בבה”ל ב-שכ”ו, וכן פוסק הרב עובדיה בחזו”ע ח”ו עמ’ פ”ח).

אשכנזים נהגו שלא לרחוץ בנהר גם בצונן, גם שמא יסחט וגם שמא יטלטל מים שעליו (מ”ב שכ”ו, כ”א). ויש מחלוקת באחרונים האם במקלחת ביתית מנהג זה שייך, שלפי כמה פוסקים שייך, שעכ”פ שייך הטעם של שמא יסחט. ולפי אג”מ לא שייך כי משום הטעם של שמא יסחט לבד לא נהגו לאסור [אג”מ עצמו לא פשיטא ליה, ועיי”ש מש”כ בזה בסיכום של רחיצה בשבת].

עוד יש לציין שהר”ן ואחריו שאר הפוסקים כתבו שלרחוץ בתוך מרחץ אסור גם פניו ידיו ורגליו, כמו שיוצא בסוגיה בגמ’, שחששו שיעשו שם מלאכות. אך הפוסקים אומרים שלרחוץ באמבטיה ביתית לא נידון כמרחץ לענין זה.

ביו”ט יש מקום לשאול אם בכלל נוהגת גזירת הבלנים, שהרי כל הטעם שאסרו לרחוץ בחמים בשבת הוא שמא יחממו חמים בתוך שבת. וגם אם המלאכה היא הבערה וגם אם המלאכה היא בישול – שתי מלאכות אלה מותרות ביו”ט לצורך או”נ. ויש לנו כלל שנוהג במלאכות יו”ט שמתוך שמלאכה מותרת לצורך או”נ, היא מותרת גם לצרכים אחרים, ובלבד שיהיו שווים לכל נפש, כלומר שייחשבו צורך לרוב בנ”א ולא רק למפונקים, או לחולים וכדומה.

והמשנה בביצה כ”א. אומרת שנחלקו ב”ש וב”ה האם מותר להחם מים לצורך רחיצת רגליו. לפי ב”ש אין דין מתוך ולכן מותר רק אם עושה כן לצורך שתיה (ואז כבר מותר גם להרבות לצורך רחיצה או לצורך אחר כי ריבוי בשיעורים מותר ביו”ט). ולפי ב”ה מותר כי יש להם דין מתוך. ויש מקום לשאול האם המשנה נקטה רגליו רק כדי להשמיע את הרבותא לפי ב”ש שגם זה אסור, אך לעולם לפי ב”ה מותר להחם מדין מתוך גם לרחיצת כל גופו, או שגם ב”ה שמתירים מתירים רק לצורך רגליו, וה”ה ידיו ופניו שהם שווים לרגליו בחשיבות של הצורך לכך, אך לצורך כל גופו אוסרים. ועל פניו זה תלוי בשאלה האם חימום מים לצורך רחיצת כל גופו נידון כצורך שווה לכל נפש.

תוס’ שם בביצה אומרים שב”ה באמת אוסרים להחם לצורך רחיצת כל גופו, ומטעם הנ”ל, שהם סוברים שרחיצת כל גופו איננה צורך שווה לכל נפש אלא רק למפונקים ומעונגים. מה שאין כן רחיצת פיו”ר שהיא צורך כללי לכולם. ובפשט הדברים נראה שתוס’ מדייקים כן מלשון המשנה שמתירה לפי ב”ה רק לצורך רגליו ולא לצורך כל גופו. וי”ל שאין לומר כנ”ל שנקטו משום ב”ש כי כוח דהיתרא עדיף לתנא להשמיע.

אך באמת יש הכרח גמור לפרש שב”ה אוסרים לצורך כל גופו לא רק מהלשון, אלא כמו שהרי”ף שם בביצה אומר שכתוב בשבת ל”ח: במש’ במעשה שעשו אנשי טבריה שדנו את חימום המים שעשו כאיסור, וכתוב שם שגם אסרו להם את המים בדיעבד (כלומר ולא רק שאסרו להם לנהוג כן לשבתות הבאות), בשבת אסרו להם גם בשתיה וביו”ט אסרו להם רק ברחיצה אבל בשתיה מותר כי מותר להם לצורך שתיה ביו”ט. ומוכח שאסור להחם ביו”ט לצורך רחיצה, וצ”ל שמדובר על רחיצת כל גופו כי לצורך פיו”ר מותר, כנ”ל במש’ בביצה. ועוד מוכח שאסור לרחוץ ביו”ט בחמין שהוחמו בו ביום.

עם זאת הראשונים (רשב”א ור”ן) מדייקים מלשון הברייתא בשבת מ’. שלגבי האיסור של רחיצת כל גופו איבר איבר בשבת משווה בין רחיצה כזו בשבת בחמין שהוחמו מע”ש לבין חמין שהוחמו ביו”ט, ומשמע שמעיו”ט כה”ג מותר ביו”ט. וצ”ל שיש כאן קולא בגזירה שחכמים בחרו להקל ביו”ט, כי מ”מ להחם כה”ג בתוך יו”ט לכתחילה אסור כי זה יותר מלצורך פיו”ר.  

ומוסיף שם עוד הרי”ף בשם גאון, שאף שאסור להחם בתוך יו”ט לצורך רחיצת כל גופו, מ”מ לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו”ט מותר; וזה על דרך מש”כ בשם הרשב”א ור”ן, אך הגאון והרי”ף לא מביאים את הראיה הנ”ל (אמנם הראיה הנ”ל היא לאיבר איבר ולא לכל גופו, אך היה מקום ללמוד מזה לזה) אלא אומרים שכל שלא שמענו שהגזירה נגזרה גם ביו”ט אלא רק בשבת לא נאסור ביו”ט (עיי”ש, ועיין מש”כ בזה בסיכום על רחיצה בשבת לגבי פטור של מצטער מהגזירה). וכן דעת הרמב”ם (פ”א מהלכות יו”ט הלכה ט”ז). והנה הרי”ף שם לא כתב כמו תוס’ שמה שאסור להחם בתוך יו”ט הוא מטעם שאינו שווה לכל נפש, אלא רק כתב בפשטות שאסור.

והר”ן (בביצה, וביתר פירוט בשבת) אומר שמסתבר שתוס’ שאומרים שלחמם חמים ביו”ט לצורך כל גופו זה אינו שווה לכל נפש, וא”כ זה איסור דאורייתא, יחלקו על הגאון ויגידו שאסור לרחוץ כל גופו גם בחמין שהוחמו מעיו”ט, שכן כמו שבשבת אנחנו מוצאים שגזרו כן, כך גם ביו”ט, ומאי שנא, זה וזה איסור דאורייתא [ויש להעיר שהבדל אחד מצאנו בכל מקרה כמו שציינו לעיל, והר”ן עצמו אומר זאת, שלרחוץ איבר איבר בחמין שהוחמו מעיו”ט קל יותר מהדין שאסור בכה”ג בשבת. עוד יש להעיר שהרבה פעמים יהיה הואיל וא”כ אין כאן איסור דאורייתא. אך בזה י”ל שעכ”פ עלול להגיע לאיסור דאורייתא באופנים שאין הואיל ולכן ראו לגזור, מה גם שאין זו גזירה חדשה לגמרי כי בשבת כבר אסרו, אז החילו את הגזירה גם על יו”ט. ועיין ברע”א בשו”ת סי’ י”ז שאומר שגם כשיש הואיל מתייחסים למלאכה כדאורייתא לכמה עניינים, למשל לאמירה לגוי, וכן אצלנו לענין לגזור לכך גזירה בהוחמו מעיו”ט, כי יסודו דאורייתא]. וממילא יוצא כמובן מהר”ן שהגאון והרי”ף והרמב”ם שמתירים לרחוץ ביו”ט בחמין שהוחמו מעיו”ט סוברים שלהחם כה”ג בתוך יו”ט מותר מדאורייתא, ואסור רק מדרבנן כחלק מגזירת מרחצאות. וצ”ל שעשו לא פלוג בין יו”ט לשבת אע”פ שהטעם לא שייך ביו”ט.

וכן מדוקדק מלשון הרמב”ם שם שמותר מדאורייתא להחם ביו”ט לצורך כל גופו, שמדבר מתחילה על להחם לכתחילה ולא על לרחוץ בדיעבד, ואומר שאסור משום גזירת הבלנים ולא אומר שאסור משום איסור דאורייתא. ויש לשאול שסו”ס כיוון שחכמים אסרו לרחוץ ביו”ט למה לא נגיד שזה ודאי לא גרע מאינו שווה לכל נפש ויחזור בכל מקרה להיות איסור דאורייתא. וי”ל שלחולה (ואפילו מצטער כמו שהבאנו לעיל מהבה”ל) מותר לרחוץ, וכיוון שבצורה טבעית הדבר מוגדר שווה לכל נפש, לא הולכים לפי האיסור של חז”ל אלא לפי המציאות של הצורך הטבעי. ואם לצורך חולה חז”ל ביטלו את הגזירה הוא יישאר על ההיתר של התורה. וכ”כ במפורש ברמב”ן בחידושים לשבת ל”ט: שרחיצת כל גופו נחשבת שווה לכל נפש, ולדעתו זה ק”ו שאם פיו”ר זה שווה לכל נפש כ”ש כל גופו, ועוד ק”ו מזיעה שרואים בגמ’ שלולא גזירת מרחצאות היה מותר לעשות מלאכה לצורך זה.

[ויש לעיין לפי תוס’ שחימום לרחיצת כל גופו זה דאורייתא איך ייתכן שלהחם לצורך רחיצת פיו”ר מותר, וביו”ט הרי מותר להרבות בשיעורים, אז למה שייאסר להוסיף על החימום המועט הזה של צורך פיו”ר עוד מים לאיזה צורך שיהיה. ורע”א (בשו”ת סי’ י”ז) מקשה זאת ולא מתרץ. והרב אוירבך אומר (בשולחן שלמה יו”ט ח”א עמ’ קצ”ח) שרחיצת פיו”ר כשהיא כחלק מרחיצת כל גופו זה הרגשה שונה ונחשב פחות צורך מאשר רחיצת פיו”ר לבד, ומביא שם שגם המהרש”ם מתרץ כך.

אך לא כולם מסכימים לתלות שתלה הר”ן, ויש שמפרשים ברי”ף שאסור מדאורייתא להחם בתוך יו”ט לצורך רחיצת כל גופו, וכן רואים בב”י שהביא רק את דעת תוס’ כהסבר לאיסור להחם בתוך יו”ט, ואח”כ מביא מחלוקת לגבי הוחמו מעיו”ט. כלומר ייתכן לסבור שביו”ט אסור מדאורייתא ואעפ”כ לא גזרו מעיו”ט, כמו שהבאנו שאנחנו בכל מקרה מוצאים קולא ביו”ט לגבי רחיצת איבר איבר. וכן לאידך גיסא, ייתכן לומר שאסור להחם רק מדרבנן כחלק מגזירת רחיצה, ולומר שאסור גם מעיו”ט כי גזרו את הגזירה כמו בשבת.    

והשו”ע (ב-תקי”א) אומר שאסור להחם בתוך יו”ט לצורך רחיצת כל גופו, ולרחוץ בחמין שהוחמו מעיו”ט מותר. ולרחוץ בחמין שהוחמו בתוך יו”ט אסור. והרמ”א אומר שאסור לרחוץ גם בחמין שהוחמו מעיו”ט [אא”כ איבר איבר שאז מותר. אך בחמין שהוחמו בתוך יו”ט אסור איבר איבר אפילו לפי השו”ע – מ”ב]. ואת דברי השו”ע היה אפשר לפרש או מדאורייתא או מדרבנן, והמ”ב מסביר שאסור מדאורייתא, כנראה בגלל שבב”י הביא רק אפשרות זו. וכ”ש שלפי הרמ”א יש לבאר כך, כי בדבריו מצטרף גם האיסור של רחיצה בחמין שהוחמו מעיו”ט, שלפי הר”ן עכ”פ תלוי בזה שנסבור שבשבת אסור מדאורייתא.

עוד שם ב-תקי”א מביאים להקל לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו”ט קטן שרגילים לרוחצו בכל יום [וזה היתר מיוחד ליו”ט ולא לשבת, כמו שרואים שם במג”א, והוא מבוסס על מה שמצאנו שמשום רביתייהו לא גזרו ביו”כ, אך בשבת רואים לאידך גיסא, שרק משום מילה התירו לרחוץ את הקטן]. ואם לא רגילים לרוחצו בכל יום, לא ירחצו אותו גם ביו”ט.

לגבי איסור רחיצה בחמין שהוחמו ביו”ט יש לעיין האם הוא תלוי בגזירת הבלנין, שנגזרה לפחות למחצה (כי גם מי שאומר שאין גזירת הבלנין במה שהוחם מעיו”ט מודה שיש איסור במה שהוחם בתוך יו”ט), או שזה סתם איסור של מעשה שבת. ולפי הגאון שהובא ברי”ף נראה יותר שאין כלל גזירה זו ביו”ט ולכן אסור רק מצד מעשה שבת. אך מסתימת הפוסקים לכאורה יותר נראה שסוברים שבהוחמו ביו”ט שייכת הגזירה, ונ”מ באופנים שלא שייך מעשה שבת, כגון שהוחמו ביו”ט לצורך חולה מסוכן. אכן, לפי מה שכתבנו לעיל שהר”ן אומר שלפי הגאון והרי”ף מותר מדאורייתא לחמם מים לרחיצה ביו”ט, ואין בד”כ איסור דרבנן במה שמותר מדאורייתא לצורך השווה לכל נפש, נראה שמה שאסור בכ”ז להחם הוא רק מטעם גזירת הבלנין. וכן מה שאסור לרחוץ בחמין אלה הוא מצד גזירת הבלנין.

ולגבי המנהג של אשכנזים שלא לרחוץ אפילו בצונן בשבת, נראה מסתימת הפוסקים שביו”ט לא נהגו אותו, ואולי הטעם הוא שחלק מהאיסור זה שמא יטלטל וביו”ט לא שייך איסור זה [ואולי זו ראיה לאג”מ שאומר שבמקלחת ביתית מותר כי גזרו רק באופן שכל החששות שייכים].

והנה בגדר של חמין שהוחמו מעיו”ט או מע”ש לעומת חמין שהוחמו בשבת או ביו”ט, כתבו הפוסקים שאין הדבר תלוי באם נעשה איסור או לא, אלא גם אם נעשה בהיתר (כגון לצורך חולה שיש בו סכנה וכדומה) אסור כדין הוחם בו ביום. אך לגבי מים שהוחמו בדוד שמש מקילים להחשיבם כהוחמו מע”ש כי לא נעשתה בהם פעולה של אדם. וכשהוחם בדוד שמש בגרמת האדם בפ”ר, כגון שהשתמש בדוד בשבת (למתירים זאת, או לאוסרים ושכח, ואין כאן נ”מ לצורך הענין), ומכוח פעולתו שחיסר ממי הדוד גרם בפ”ר שייכנסו מים חדשים והתחממו – בזה דעת המנחת יצחק (ח”ד, מ”ד) שאסור לרחוץ בהם בשבת אפילו פיו”ר כדין חימם בו ביום, ולפי הרב אוירבך מותר כי מה שנעשה בפ”ר נחשב שנעשה מעצמו לדין זה [והרב עובדיה בחזו”ע עמ’ מ”א מתיר לרחוץ מדוד שמש אך ייתכן שזה דווקא באופן שהוחם מעצמו ולא שע”י שימוש קודם נכנסו מים חדשים. אך מצד שני מזה שלא חילק וסייג משמע קצת שמסכים לרב אוירבך].

ויש לדון בענין בישול המים שנכנסים לדוד כשמשתמשים בו. וזה פשוט שלפי המתירים להשתמש בדוד שמש בשבת אין חשש איסור מצד זה כי אם בשבת מותר ולא נחשב שמבשל – כ”ש שביו”ט מותר. אך יש לשאול לפי האוסרים בשבת, מה הדין ביו”ט. וכן יש מקום לשאול מה הדין בשימוש בדוד באופן שהמים בו חמים עוד מבעוד יום בחימום של בוילר (ומצוי יותר בסוכות שלפעמים כבר קריר בעיו”ט, או עכ”פ רוצים תוספת חום ע”י בוילר), שהפוסקים רגילים לאסור בזה יותר מחמת ערבוב המים הנכנסים עם המים החמים המצויים כבר בדוד וכאן זו שאלה של דאורייתא (וחלק מההיתרים בנויים על זה שבישול בתולדות האור דרבנן). וכן יש לשאול באופן שהבוילר כעת דולק (בטעות, לכל החג), שזה אופן שדי פשוט בפוסקים לאסור (אף שחלק מסברות ההיתר בדוד טובות גם לכאן).

וצדדי השאלה הם האם מה שיש חימום של המים הנכנסים לדוד בעקבות השימוש בו יכול להיות מותר מצד שיש בכך צורך יו”ט כדי שנוכל להשתמש בדוד, או שנגיד שלא שייך בזה היתר של יו”ט כי סו”ס הוא לא משתמש במים שמחמם כעת לצורך יו”ט, אלא רק שאם לא יחמם אותם לא יוכל ליהנות מדבר אחר (מהמים שכבר חמים בדוד). ונחלקו בזה הרב אוירבך שמובא בהערות בשש”כ בפ”ב שמתיר כי אומר שסו”ס כיוון שכך נוצרה המציאות נחשב שהחימום של המים שייכנסו בבוילר הוא לצורך יו”ט, עם הרב אלישיב (שמובא בשבות יצחק) שסובר שהיתרי יו”ט צריכים להיות דווקא באופן שהוא נהנה ישירות ממה שעושה ולא באופן שהוא צריך אותם כדי שיוכל ליהנות מדבר אחר.

אך כל זה בנוגע לשטיפת ידיים, פנים או שטיפת כלים ביו”ט, שאלה צרכים ששווים לכל נפש [פניו וידיו פשיטא, ולכאורה כך יש לדון גם שטיפת כלים. וכמדומה שהפוסקים כותבים כן]. אך בנוגע לרחיצת כל גופו במקלחת בזה לכאורה הדבר תלוי במחלוקת הנ”ל של התוס’ והרמב”ם האם יש כאן צורך השווה לכל נפש, כי אמנם אנחנו מתירים את הרחיצה מצד שדנים את החימום בדוד כחימום מעיו”ט ואז מותר לרחוץ את כל גופו, אך כאן על הצד שנחשיב את החימום של המים הנכנסים כמלאכה, צריך היתר שיועיל למלאכה ממש בתוך יו”ט ולא רק לגזירת מרחצאות. ולכן הגם שנסבור כרב אוירבך בזה שיש כאן מלאכת יו”ט שמותרת לצורך או”נ, עדין צריך שיהיה שווה לכל נפש וברחיצת כל גופו לפי תוס’ אין שווה לכל נפש. והבאנו שפשטות השו”ע לאסור כשיטה זו, שהרי רק אותה הביא בב”י, וכך פירש המ”ב בדעת השו”ע.

והרב עובדיה מתיר את השימוש בדוד בשבת מצד שזה פ”ר באיסור של גזירה (תולדות חמה), ומחדש שם שזה היתר בפנ”ע ולא צריך להגיע אפילו לפ”ר דלא ניחא ליה, עיי”ש, וכ”ש שמותר ביו”ט. אך גם אם יש חשש למלאכה דאורייתא (כך נראה שצריך להסביר בדבריו שם) אומר שמותר ביו”ט כי יש אומרים שזה שווה לכל נפש, וגם לפי האוסרים זה פ”ר דלא אכפת ליה [ובנקודה זו יש לעיין אם כוונתו שערבוב המים הנכנסים בחמים שכבר נמצאים בדוד רק מקלקל או לא אכפת ליה, או שגם אם הבוילר דולק לא אכפת ליה כי מסתמא לא צריך כ”כ הרבה מים חמים. ולכאורה ראשון עיקר כי מאי פסקת לומר שמדובר דווקא באופן שלא צריך יותר, והוא כותב זאת שם בסתמא. וצ”ב עוד], ויש עוד ספקות לצרף [כנראה כוונתו לדון את כניסת המים כגרמא, ואולי כהיתר גמור מצד פ”ר בגרמא – עיין בכל זה במה שכתבנו במלאכת בישול לגבי דוד שמש. וייתכן מאוד שמחמת צירוף ספקות אלו יתיר בכל מקרה גם כשהבוילר דולק].

אך לפי מי שילך עם פשט השו”ע ולא יעשה את צירופי הספקות הללו, עדין נגיד שייאסר מצד שאינו שווה לכל נפש. אך יש פוסקים שכתבו שהמציאות השתנתה וכיום רחיצת כל הגוף שווה לכל נפש גם לפי תוס’ שאסרו כי הרגילות כיום היא להתקלח בתדירות גבוהה. בהערות בשש”כ נראה שפשוט לו שהדין כן, אך הניסוח שלו זה בדרך של שאלה – למה לא אומרים כך להקל. ובשולחן שלמה (יו”ט ח”א עמ’ קצ”ח הערה ג’) מביאים שהרב אוירבך אמר לתלמיד שלדעתו כיום רחיצת כל גופו שווה לכל נפש. וצ”ע עד כמה אפשר לסמוך על זה הלכה למעשה.

ובאופן שהבוילר אינו דולק יש לצרף עוד את מה שנראה במציאות שיש שכבה של מים קרים בתחתית הדוד כך שבפועל אין פ”ר שהמים הנכנסים יתחממו מחמת המים שבתוך הדוד.

ונראה למעשה שאם מדובר ביום ולא בערב, באופן שאין שאלה של מים חמים ע”י בוילר, מותר לרחוץ כל גופו גם למי שמחמיר בדוד בשבת כי כאן מצטרפות סברות נוספות להקל, לפי הרב אוירבך שמתייחס לכך כמלאכה המותרת ביו”ט, ובצירוף הסוברים שרחיצה שווה לכל נפש (גם פעם, או לפחות כיום). אך לפי האשכנזים צריך לרחוץ דווקא איבר איבר. אלא אם מצטער הרבה ואז מותר גם לרחוץ כדרכו כי איננו בכלל האיסור.

ואם יש בדוד מים שחוממו ע”י בוילר, אם רוצה להוציא מים לצורך דבר ששווה לכל נפש יש להקל כרב אוירבך, בצירוף מה שבמציאות נראה שאין פ”ר שיתחממו. ולרחוץ כל גופו בכה”ג לא מצוי, אך אם רוצים אפשר להקל, וכן דעת הרב עובדיה, אך המחמיר תבוא עליו ברכה.

ואם הבוילר דולק צ”ע אם יש להקל כלל, ונראה שרק בשעת צורך גדול נקל בזה. ואם זה לא קרוב לצאת יו”ט יש יותר מקום להקל כי יש סברת הואיל שתהפוך את האיסור לדרבנן ואז קל יותר לסמוך על הרב אוירבך.