המשנה (בר”ה ל”ג:) אומרת: “סדר תקיעות שלש של שלש שלש שיעור תקיעה כשלש תרועות שיעור תרועה כשלש יבבות”.

ובגמרא שם אמרו: “והתניא שיעור תקיעה כתרועה אמר אביי תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא שיעור תרועה כשלש יבבות והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל”.

ובהמשך (ב-ל”ד.) אומרת הגמ’: “אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה מה נפשך אי ילולי יליל לעביד תקיעה תרועה ותקיעה ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל מתקיף לה רב עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה אלא רבי אבהו מאי אתקין אי גנוחי גנח הא עבדיה אי ילולי יליל הא עבדיה מספקא ליה דלמא גנח ויליל אי הכי ליעבד נמי איפכא תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה דלמא יליל וגנח סתמא דמילתא כי מתרע באיניש מילתא ברישא גנח והדר יליל”.

          א. הצורך בשברים, תרועה ובשברים-תרועה יחד

פשט הגמ’ בדברי ר’ אבהו הוא שיש ספק איך לעשות את התרועה עליה דיברה התורה, וכיוון שאנחנו מסופקים אנחנו עושים את כל האפשרויות כדי שודאי נצא ידי חובה.

אך הראשונים מביאים מרב האי גאון שמחדש שבאמת אין כאן ספק אמיתי, אלא כל מי שיעשה אחת מהתרועות הללו – כלומר או תרועה או שברים או שברים-תרועה – יצא י”ח, אלא שר’ אבהו תיקן לעשות על הצד היותר טוב, ולאפוקי מהדיוטות שיטעו לחשוב שיש כאן מחלוקת, ויחשבו שכאשר חלק מהציבור נוהג בתרועה וחלק בשברים או בשברים-תרועה, לא כולם יוצאים י”ח. החידוש של רב האי בנוי על כך שלא ייתכן לומר שהרבה מהציבור לא יצאו י”ח במשך השנים, שהרי חלק עושים כך וחלק כך. ועוד, שאיך ייתכן שנפלה מחלוקת כזו מהותית בדבר שעושים אותו כל שנה [ולכאורה לא ברור למה דווקא כאן נשאלו שאלות כאלה ולא בעוד הרבה מקומות שחז”ל חולקים בקיום מצוות מעשיות].

והראשונים מוסיפים עוד שדברי רב האי יועילו ליישב את מנהג העולם שהיה נפוץ בזמנם, שבתקיעות דמעומד היו תוקעים במלכויות תשר”ת, בזיכרונות תש”ת ובשופרות תר”ת. וקשה על זה, שממאי נפשך לא יוצאים י”ח. ור”ת תיקן לכן לא לעשות כך, אלא לעשות תשר”ת בכל פעם; ואף שהגמ’ אומרת בתוך הדיון בר’ אבהו שיש כאן בעיה של הפסק על הצד שלא צריך את השברים או את התרועה, מ”מ עדיף לחשוש לעיקר עשיית התקיעות כראוי יותר מאשר להפסק, ועוד שר”ת מיישב את הענין שלהלכה אין צריך לחשוש להפסק שחששה הגמ’ (עיין בדברי הראשונים שמביאים את ר”ת). ועכ”פ לפי רב האי מובן שאין קושיה על המנהג, כי מה שנעשה נצא י”ח, וא”כ בתקיעות דמיושב עושים על הצד היותר טוב, ובתקיעות דמעומד לא [והריטב”א מיישב עוד את המנהג בלי רב האי, שיצאנו כבר י”ח במיושב, וכעת במעומד באמת לא עושים תקיעות שיוצאים בהם אלא שצריך לתקוע בתפילה כמו שאנחנו מוצאים בתעניות שתוקעים בתפילה, והיה מספיק אפילו תקיעה בעלמא בלי תרועה, אלא שכיוון שמצוות היום בתרועה עם התקיעה עשו כעין זכר לדבר].

אך הרמב”ם ועוד הבינו את פשט הגמ’ שיש מחלוקת בין התנאים איך עושים תרועה, ומי שלא עושה כך בדיוק לא יוצא י”ח. והפתרון של ר’ אבהו הוא פתרון לבעיה אמיתית של ספק בדאורייתא, ומי שלא יעשה כך ספק אם יצא י”ח ולא יוכל לברך. לשון הרמב”ם מועתקת גם בשו”ע (סי’ תק”צ), ונמצא שאנחנו לא מתייחסים לשלושים קולות כחומרא אלא כספקא דאורייתא ממש.

          ב. אורך התקיעה ומספר הטרומיטין בתרועה

ישנן ארבע שיטות בביאור הגמ’, ולהן נ”מ גדולה בהלכה.

רש”י ותוס’ ועוד מסבירים שהגמ’ אומרת שתקיעה שווה באורכה לתרועה, ומה שכתוב ששיעור תקיעה כשלוש תרועות פירושו שיעור שלוש תקיעות הוא כשלוש תרועות. אלא שהמשנה והברייתא נחלקו מהי התרועה. ולפי מה שכל אחד מהם סובר מהי התרועה, לפי זה ממילא נדע את אורך התקיעה שכן התקיעה אורכה כתרועה, כנ”ל. ורש”י אומר שהתרועה היא שלושה טרומיטין (קולות כלשהו, והביטוי הזה לקוח מהירושלמי פ”ד ה”י), כי זהו פשט המשנה שאומרת ששיעור תרועה כשלוש יבבות, ורש”י מסביר שיבבה זה קול כלשהו.

שיטה שניה היא שיטת ריב”א ועוד (והמ”מ אומר שכן היא גם דעת הרמב”ם בנקודה זו), ששיעור תרועה הוא תשעה טרומיטין. כלומר מה שכתוב במשנה ששיעור תרועה הוא כשלוש יבבות הכוונה היא ליבבות שכל אחת מהן היא שלושה טרומיטין [ואולי ההכרח שלהם מזה שהגמ’ אומרת שגם שברים וגם טרומיטין הם פירוש למילה יבבא, וכדי למעט במחלוקת אמרו הם שכולם מסכימים לאורך הכולל, ורק נחלקו האם זה בשברים או בטרומיטין]. שיטה זו לא נחלקת על השיטה הקודמת בפירוש מהלך הגמ’.

שיטה שלישית היא דעת הרמב”ם שסובר ששיעור תקיעה הוא כחצי תרועה (ובזה הוא דלא כריב”א), שכן הוא מפרש שמש”כ שיעור תקיעה כשלוש תרועות הכוונה שיעור שש תקיעות (תקיעות דכולהו בבי) כשלוש תרועות. ויש בזה רווח גדול בפשט הגמרא כי לומר ששלוש תקיעות זה כשלוש תרועות זה לכאורה דבר בלי טעם כי מספיק לומר את האורך של האחד ונדע לבד את האורך של שלושה כמוהו. ויש ליישב את רש”י ותוס’ שבאים לומר שהתקיעה צריכה להיות כאורך התרועה, לפי איך שנעשה אותה, לפי האפשרויות השונות של שברים ותרועה. וזה מדויק בלשון רש”י שכתב “כשלוש התרועות”, ב-ה’ הידיעה, ולא סתם כשלוש תרועות.

שיטה רביעית היא דעת הראב”ד (בהשגות על הרי”ף), הרמב”ן והרשב”א, שאומרים שמלכתחילה הגמ’ תירצה תקיעות דכולהו בבי קחשיב כדי להרוויח שאין כלל מחלוקת, אך אחרי שהגמ’ כבר בכל מקרה נזקקה לומר שיש מחלוקת בין המשנה לברייתא, כבר אפשר ליישב את השאלה הראשונה בצורה פשוטה יותר, ובמקום להידחק ולומר תקיעות דכולהו בבי קחשיב, נסביר שתרועה במשנה פירושו כמו תרועה של רש”י, כלומר שלוש כוחות כלדהו. וא”כ שלוש תרועות כאלה הן תשעה טרומיטין, וזהו שיעור תקיעה. והברייתא אומרת ששיעור תקיעה כתרועה, כלומר כשברים כמו שמיד הגמ’ אומרת שיש דעה לפיה תרועה היא שלושה שברים. ועל דעה זו אמרו בברייתא ששיעור תקיעה כתרועה, כלומר כשלושה שברים, וזה מתאים עם הגדר הקודם, כי כל שבר הוא שלושה טרומיטין, וא”כ לפי שני הגדרים תקיעה היא באורך תשעה טרומיטין.

ויוצא שהראב”ד מסכים לרש”י לגבי שיעור תרועה שהוא שלושה טרומיטין, אך מ”מ יש כאן נקודת מחלוקת משמעותית של הראב”ד עם שתי הדעות הקודמות. כי לפי שתי הדעות הקודמות לא כתובה בגמ’ הגדרה לאורך התקיעה, אלא התקיעה נקבעת לפי אורך התרועה. ולפי הראב”ד יש הגדרה לתקיעה בלי קשר לתרועה, שהרי רואים שלפיו בין אם התרועה של התורה היא תרועה (בלשוננו) ובין אם התרועה היא שברים, שיעור התקיעה הוא אחיד.

והנ”מ היא שלפי רש”י וריב”א שיעור התקיעה משתנה לפי הבבא, שאם עושים עכשיו תר”ת מספיק לעשות תקיעה באורך שלושה טרומיטין לפי רש”י, או תשעה לפי ריב”א. ואם עושים תש”ת צריך תקיעה כשיעור שלושה שברים. ובתשר”ת צריך לעשות תקיעה ארוכה כשיעור שברים תרועה. אך לפי הראב”ד וסיעתו התקיעה קבועה באורכה בין לקולא (בתשר”ת) ובין לחומרא (ביחס לרש”י, בתר”ת) [ולפי הרמב”ם שיעור תקיעה יהיה חצי מאורך השברים או התרועה, לפי כל בבא].

השו”ע (סי’ תק”צ) מביא את דעת רש”י בתור י”א קמא, ואח”כ את הריב”א בתור י”א בתרא, ולפי כללי הפסיקה הנהוגים בשו”ע הלכה כ-י”א בתרא [ויש בזה חידוש כי בב”י כתב שנוהגים לעשות שברים קצרים לחוש לדעת רש”י (כמו שנביא לקמן בחלק של אורך השברים), כמו שהעיר בחזון עובדיה עמ’ קל”ד, שבכל מקרה הולכים לפי השו”ע. והיה נראה לומר שבאמת השו”ע בא לפסוק כריב”א, אך אין זה סותר מה שנהגו לקצר בשברים, כי ייתכן שגם לפי הריב”א מותר לעשות שברים קצרים. אך עיין לקמן בחלק של אורך השברים שהפוסקים לא נוקטים כך, ושכך היא משמעות לשון השו”ע, ושי”א שאפילו בדיעבד לא יוצא לפי ריב”א בשברים קצרים].

המ”ב אומר שלכתחילה יעשה תשעה טרומיטין כדי לחשוש לדעה השניה, וכן יאריך בתקיעה כאורך תשעה טרומיטין [עוד חושש המ”ב גם לראב”ד, ונזכיר זאת לקמן בחלק של אורך השברים].

          ג. אורך השברים

הראשונים (תוס’ ועוד) אומרים שלפי שיטת רש”י ברור שכל שבר צריך להיות קצר מאוד, באופן שאורכו לא יגיע לשלושה טרומיטין, כי אם יגיע לאורך זה הרי שהוא כבר יצא מכלל שבר והגיע לכלל תקיעה, שהרי תקיעה היא שלושה טרומיטין [ועיין לקמן בחלק של צורת קול התקיעות בשם הרמב”ן]. ומצד שני כמובן ששבר צריך להיות ארוך מקול כלדהו, שהוא הקול שעושים בתרועה. ונמצא ששיעור השבר הוא מצומצם מאוד וקצר.

אכן קשה על זה שאם אנחנו עסוקים כעת בבבא של שברים, הרי שלפי האפשרות הזו תקיעה היא שלושה שברים ולא שלושה טרומיטין, ועל כן אין צורך להיזהר לעשות את השברים קצרים כל כך, כי גם אם יאריך בשבר יותר משלושה טרומיטין עדין לא יגיע לאורך של התקיעה הנדרש בבבא זו (שהיא בכל מקרה לא פחות משישה טרומיטין שהם שלושה שברים הקצרים ביותר האפשריים). והמרדכי הולך עם סברא זו, ולכן באמת פוסק שאפשר להאריך בשבר יותר משלושה טרומיטין. וכמובן שמכל מקום גם לפי זה צריך שלא יאריך בשבר אחד יותר משיעור שלושה שברים.

[והר”ן הביא י”א שאפשר להאריך בשבר יותר משלושה שברים, והם כנראה לא חששו לנ”ל כי כנראה אם עכ”פ את התקיעה באותה בבא עושה ארוכה ביותר, ניכר הדברים שהשברים שהם קצרים ביחס אליה הם שברים ולא תקיעה. עוד ייתכן שסברו כרמב”ן שנביא לקמן בחלק של צורת קול התקיעות. אך הר”ן חולק עליהם וכן היא פשטות כל הפוסקים]  

וכדי להבין את דעת הראשונים הנ”ל שכן חששו לכך שהשבר לא יהיה ארוך כשלושה טרומיטין, היה נראה לכאורה לומר שזה בנוי על דעת רב האי גאון הנ”ל שאומר שבכל גווני יוצאים י”ח, וא”כ יש תקיעה שיוצאים בה י”ח אם היא באורך שלושה טרומיטין, שהרי תרועה מספיק שתהיה שלושה טרומיטין. ולכן גם בבבות אחרות שאנחנו מחמירים על הצד היותר טוב כמו שמסביר רה”ג, מ”מ א”א להקל לפי זה וצריך לשמור ששבר לא יהיה יותר מתקיעה של עיקר הדין. 

ואף שהשו”ע מזכיר את הקפידא הזו בדעת רש”י, ומאידך הוא מעתיק את לשון הרמב”ם שהיא חולקת על רב האי כמו שהב”י אומר; מ”מ ייתכן שלחומרא חשש לרב האי. וכן נגיד בראשונים אחרים שהביאו את הקפידא הזו בדעת רש”י אך לא מצאנו שהם מסכימים לרב האי, שעכ”פ ייתכן שלחומרא חוששים לו.

אך כל זה דוחק כי סו”ס הרבה לא הביאו כלל את רב האי (למשל התוס’), ובכל זאת כתבו את הקפידא בדעת רש”י.

ולכן נראה לומר באופן אחר, שבאמת יש שיעור מקסימום קבוע לשבר שאיננו תלוי בכך שהוא יהיה פחות מהתקיעה שבאותה בבא. ובסברא זה פשוט, שכמו שתרועה זה קולות מסוימים של כוחות כלדהו, ולא שייך להאריך בהם, כך השברים הם קולות שנעשים בצורה מסוימת ולא שייך להאריך בהם. ואין טעם להשוות את אורך השבר לאורך התקיעה שבאותה בבא כי לא באנו מצד שיהיה ניכר שאנחנו עושים שבר ביחס לתקיעה, אלא מצד שיש הגדרה לקול השבר ויותר מזה זה לא שבר אלא תקיעה. וכמו שלא נגיד כ-י”א ברן שאם במקרה יאריך מאוד בתקיעה שבאותה בבא יוכל לעשות גם שברים ארוכים מאוד (כלומר גם יותר מכשישה כוחות כלדהו), כי יש הגדרה אויבקטיבית ולא לפי מה שיעשה במקרה באותה הפעם, כך גם לא נכון למדוד את אורך השברים על פי התקיעה המינימלית שבאותה הבבא.

אם כן צריך למצוא אורך מקסימלי של שבר שממנו והלאה הקול ייחשב כבר תקיעה ולא שבר (והמינימום פשוט, שיהיה יותר מכל כלדהו שהוא המרכיב את התרועה). וכמובן שאין לנו יכולת להמציא בזה אומדן, אבל מה שאפשר זה לראות מה חז”ל אמרו על התקיעה ולהבין שעכ”פ השבר הוא פחות מזה. ולפי שיטת רש”י אנחנו מוצאים תקיעה שהיא באורך שלושה טרומיטין וכבר שמה תקיעה. נמצא שהשבר צריך להיות פחות מתקיעה זו. ולפי שיטת ריב”א פשוט לא מצאנו תקיעה באורך של פחות מתשעה טרומיטין ולכן אין לנו מקור ששבר שהוא פחות מתשעה טרומיטין הוא ארוך מדי.

ואף שהתקיעה עצמה בבבא של שברים היא יותר מזה, כבר אמרנו שלא סביר שהקול ישתנה לפי הבבא אלא צריכה להיות לו הגדרה ברורה בכל הבבות. ולכן גם לתקיעה צריך לומר שיש הגדרה של מינימום שהיא נכונה תמיד, והיא הגדרה מציאותית של הקול שנחשב תקיעה, וההגדרה היא שלושה טרומיטין כמו שאנחנו מוצאים בבבא של תרועה. ואין שום סיבה להעמיס שחלק מהמחלוקת על שברים ותרועה הוא גם באורך התקיעה כי הא מהיכא תיתי. אלא שההבדל בין תקיעה לתרועה ושברים הוא שלתקיעה לא צריך להיות מקסימום ולשברים ותרועה בעצם מציאותם חייב להיות מקסימום כי אחרת יפסיקו להיות קול של שבר ויהפכו לקול רציף.

ומה שאנחנו בכל זאת מוצאים שיש הבדל בין התרועה על פי הבבות (ודקדקנו כך לעיל גם בלשון רש”י עצמו) ע”כ הוא דין דרבנן, שחכמים רצו להדגיש את אריכות התקיעה ביחס לשברים או תרועה ולכן אמרו שהתקיעה תהיה כאורך כל התרועה או השברים גם יחד (או כאורך שניהם יחד בתשר”ת). אבל עכ”פ ודאי שלא נוכל להקל על פי זה באורך השבר, וכלפי המקסימום של אורך השבר חייבים להקפיד שיהיה פחות ארוך מאורך התקיעה הדאורייתא.

לפי שיטת ריב”א ודעימיה לא התברר לכאורה שיעור מינימום שונה לאורך השבר, וגם לפיו היה מקום לומר שאם עושה שבר שהוא כשני טרומיטין כבר יצא מכלל תרועה והפך לשבר וסגי בהכי. ורק הראשונים אומרים שלשיטה זו אין לחוש בהארכת השבר יותר מ-ג’ טרומיטין, כי תרועה היא תשעה טרומיטין. אך מ”מ מי שיאריך כתשעה טרומיטין – יש קפידא גם לשיטה זו.

והנה לאורך השבר המינימלי יש נ”מ גדולה (חוץ מהנ”מ הפשוטה שמי שעושה פחות מזה לא יצא י”ח) גם לאורך התקיעה. כי אם צריך לשער תקיעה כאורך התרועה, הרי שבשברים צריך לשער תקיעה כאורך שלושה שברים, ובשברים-תרועה צריך לשער תרועה כאורך שלושה שברים ותרועה גם יחד.

והפוסקים לא כותבים כמו שאמרנו בדעת הריב”א, כלומר להבדיל מבשיטת רש”י, בדעת הריב”א משום מה פשוט לפוסקים ששבר צריך להיות כ-ג’ טרומיטין (למשל בלשון השו”ע בסוף סעיף ג’ ולפי הגהת המ”ב באות י”ד). ואולי זה בנוי על העיטור, שלפחות הטור מביא אותו כחלק מהסוברים כריב”א, ובו מפורש שתרועה שווה לשברים. וייתכן שזה יוצא משיטה זו מצד מה שכתבנו לעיל, שייתכן שההכרח של השיטה הזו היה למעט במחלוקת בין התנאים, כך שלא יחלקו באורך (כלשיטת רש”י) אלא רק בצורה (שברים או תרועה) [ובדעת השו”ע יש לדחות שהוא מדבר באופן שבמציאות ידוע שההולכים בשיטת ריב”א עושים שבר ארוך כשלוש טרומיטין ולכן אומר שהתקיעה צריכה להיות ארוכה כנגד שברים אלה וכנגד התרועה. אך אולי אפשר לעשות שברים קצרים אם רוצים. אך זה דחוק כי אם מעיקר הדין מספיק שברים קצרים לא שמענו שיצטרך לעשות תקיעה ארוכה כנגד מה שבפועל במקרה האריך בשברים או בתרועה. ואולי מנהג ברור להאריך בשברים שונה בנקודה זו, ומחדש יחד אתו צורך בהארכה בתקיעה. וצ”ע עוד].

ומזה יוצא שאי אפשר לצאת לכתחילה ידי שתי השיטות, שכן בתרועה אפשר להחמיר ולעשות תשעה טרומיטין (כמו שבאמת המ”ב אומר להחמיר), אך בשברים אם נעשה כל אחד מהם כשלשה טרומיטין לא נצא י”ח לפי רש”י, ואם נעשה אותם פחות מכן, לא נצא לפי הריב”א. וייתכן שבדיעבד יוצאים בזה לפי הריב”א. אך בשו”ע הרב סע’ ז’ כתוב שלא יוצאים בדיעבד, וצ”ב בזה בסברא, והאם זה מוסכם [ובמ”ב כתוב שיוצא בדיעבד אם עושה שברים קצרים, אך זה ייתכן מצד שבדיעבד יוצא לפי רש”י, ולזה מסכים גם שו”ע הרב, והשו”ע הרב מדבר שעושה תרתי דסתרי, שעושה שבר אחד ארוך כ-ג’ טרומיטין ושברים אחרים פחות מ-ג’ טרומיטין]; אך מ”מ המ”ב (בס”ק י”ג) אומר שעכ”פ לכתחילה יעשה שברים שכ”א מהם כשלושה טרומיטין לפחות. ועיין עוד מקורות רבים להקפדה על כך (לפחות לכתחילה, ובדיעבד אין שם התייחסות) בחזו”ע עמ’ קל”ד. ומשיטת הראב”ד הנ”ל גם כן יוצא מוכרח שכל שבר הוא ג’ טרומיטין ולא פחות, כי הראב”ד אומר שמש”כ ששיעור תקיעה זה כתרועה הכוונה כשברים, ושיעור תקיעה לראב”ד הוא שיעור קצוב של תשעה טרומיטין.

לגבי שברים של תשר”ת, המ”ב (ס”ק י”ג) אומר שלפי שיטת הריב”א אפשר לעשות כל שבר באורך של יותר מתשעה טרומיטין, כי סוף סוף תקיעה של סדר זה צריכה להיות יותר ארוכה.

והנה בנקודה זו של שבר ארוך כתקיעה אין מחלוקת עקרונית בין רש”י לריב”א, אלא שחולקים מהו אורך התקיעה המינימלי, שלפי רש”י הוא שלושה טרומיטין כתרועה, ולכן שבר לא יכול להיות באורך זה, ולפי ריב”א השיעור המינימלי הוא תשעה טרומיטין, כי זהו אורך התרועה המינימלי. אז כמו שלפי רש”י גם בתקיעה של תשר”ת כתבו להקפיד ולא לעשות שבר ארוך יותר מתקיעה של תר”ת, כך נגיד לפי ריב”א על תשעה טרומיטין [ולעיל הסברנו את ההיגיון שבהקפדה שהשבר לא יהיה ארוך מתקיעה אחרת, לא של בבא זו שאנחנו נמצאים בה]. ודברי המ”ב אמורים לפי הרמ”א שפוסק כשיטות שגם לפי רש”י באמת אפשר לעשות שבר ארוך יותר מ-ג’ טרומיטין. אבל לשיטת המחמירים בדעת רש”י (וכך בשו”ע) תצא אותה חומרא בדעת הריב”א ביחס לאורך של תשעה טרומיטין.

אך מ”מ אומר בשעה”צ (אות ג’) שגם אם נפסוק כריב”א לגבי רש”י, יש לחוש בנקודה זו לראב”ד, שלפיו תקיעה היא אורך שווה של תשעה טרומיטין ואין קשר בין התרועה באותו סדר לאורך התקיעה, ולכן אין לעשות אף פעם שבר שארוך כתשעה טרומיטין.

          ד. צורת קול התקיעות

נחלקו תוס’ ורמב”ן (כפי שהרמב”ן עצמו מציג את המחלוקת, בדרשה לר”ה בד”ה וכתוב בתוספות של ר’ שמשון) מדוע שברים מכונים בשם זה. לפי תוס’ שברים הם קולות שמופרדים זה מזה (להבדיל מתקיעה) ולכן נקראים שברים, על שם שהם שבורים ונבדלים זה מזה. אך לפי הרמב”ן שברים מכונים כך על שם הקול שלהם, שהוא קול של שבר, ולא בגלל שיש הבדל בין שברים לתקיעה מבחינת האורך (אע”פ שהרמב”ן שם אומר שטוב להיזהר גם במה שהזהירו התוס’ לגבי האורך שהשבר לא ייהפך להיות באורך של תקיעה). כלומר אופן עשיית השבר צריך להיות כזה ששומעים בו שינוי בקול, כקול בכי או אנחה שהוא לא קול מונוטוני. וכך מביאים בספרים שמנהג ליטא היה לעשות את השבר בקול משתנה (המתואר כ-או-טו, וכך הקפיד לעשות את השבר ר’ חיים מבריסק, כמו שמובא במועדים וזמנים ח”א סי’ ה’; וייתכן שכוונת הרמב”ן לאופן אחר, כמו שאכן מובאים מנהגים נוספים בצורת השבר, אך העיקר שיהיה שינוי בטון). ולפי תוס’ אין מניעה לעשות את השברים בקול אחיד.

ומזה יוצאת לחלק מהפוסקים חומרא בתקיעה, שאם לפי הרמב”ן הדבר המייחד את השבר הוא הטון, הרי שתקיעה צריכה להיות ללא שינוי בקול, כדי שלא תגיע לגדר שבר. וכך מפורסם בשם ר’ חיים מבריסק, וכך הקפיד מאוד ר’ שריה דבליצקי, ואמר שכן הוא מנהג ירושלים, וכן מביאים מהמהרי”ל דיסקין (עיין למשל פס”ת תקפ”ו הע’ 12).

והחומרא הזו היא גם באופן שבחלק של התקיעה עד שינוי הקול היה כשיעור תקיעה (או להיפך, שבחלק השני היה קול רציף כשיעור תקיעה) כי הדין הוא שמי ששומע תחילת תקיעה בלי סוף תקיעה או להיפך לא יצא י”ח גם אם בחלק ששמע יש שיעור תקיעה (עיין סי’ תקפ”ז, ג’).

ויש לדחות זאת לכאורה שגם לפי הרמב”ן רק קול של שבר הוא שברים, כלומר שיש ירידה ועליה מובהקות בקול, אבל קול שכולו טון אחד ורק משתנה בקול באמצע זה הכול תקיעה.

עוד מביאים מהריטב”א (ר”ה ל”ג:) שאומר שאם בתוך התקיעה משתנה הקול לקול אחר זה כשתי תקיעות, ואם יש קול שדומה לשבר בסוף התקיעה זה גם הפסק של שבר בין התקיעה להמשך הסדר, עיי”ש.

ומשמע שם ברמב”ן שהשברים הם קול רציף עם עליה וירידה, ואין ביניהם הפסקה כלל (כלומר ולא רק שבמשך השבר עצמו יש עליה וירידה). ז”ל שם: “וכתב רבינו חננאל פירוש יבבות זו אחר זו שברים בניחותא והפסק בנתים ע”כ ולא הפסק גמור שישהה אלא שיהו שני קולות שיפסיק הקול בשבר ניגון”.

ומנהג תימן לעשות כך את התרועה, שהיא עליות וירידות בקול בלי הפסק בין הטרומיטין.

          ה. תוספת על שיעור התקיעות

פשוט בפוסקים שמותר להאריך בתקיעה ככל שירצה, גם לכתחילה (לגבי דיעבד כתוב בפירוש במש’ שאם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתיים יצא י”ח תקיעה אחת של סוף הסדר). וכן מבואר בפוסקים שניתן להוסיף על מספר הטרומיטין בתרועה. אך לגבי שברים יש דעות שונות, שבתוס’ ורא”ש וטור כתוב שאפשר להוסיף עליהם כמו שאפשר להוסיף על מנין הטרומיטין בתרועה, וכך בשו”ע. אך המ”ב אומר שיש שמחמירים בשברים ואוסרים להוסיף על שלושה ואומר שכן יש לנהוג לכתחילה.