א. נפסק בשו”ע (תר”ל, י’) שאין לעשות מחיצות מסדינים, שמא תתבטל המחיצה על ידי שיינתקו הסדינים, ואז המחיצה תהיה מחיצה שלא עומדת ברוח. אך האחרונים אמרו שבסוכות כיום זה לא שייך כיוון שאוחזים אותם היטב למעלה ולמטה, ואז אין חשש של זימנין דמנתקי. אך ישנה בעיה נוספת, שלפי החזו”א כל שהסדין מתנדנד ברוח בתוך טווח של ג”ט חשיב מחיצה. אך לפי הרב עובדיה (תחילת חזון עובדיה) כל נענוע קל מבטל שם של מחיצה. וכיוון שזה ספק בדאורייתא צריך להחמיר. והעצה המעשית בסוכה שדופנותיה סדינים בלבד היא להקיף את הסוכה בחוטים, באופן שאין ג”ט בין התחתון לקרקע ואין ג”ט בין חוט לחוט (כך שיש לבוד), והחוט העליון מגיע לגובה עשרה טפחים. ואף שהמ”ב (ס”ק כ”ב) מחמיר בסוכה שעשויה כולה בלבוד אם היא משלוש דפנות (ואם היא מארבע דפנות מודה שאפשר), בנידון דידן ודאי יש להקל ולסמוך על המכשירים; כל שכן אם זו שעת הדחק וזו הסוכה שיש כעת [ומשמעות דברי המחמיר שהוא המג”א בתחילת תר”ל, היא שאם אין ד’ דפנות אז גם אם דופן אחת תהיה עשויה ללא לבוד לא יעזור אלא רק אם הכול לא יהיה בלבוד].

ב. יש לשים לב בסוכות שיש להן מוטות שמיועדים להוות מחיצות על ידי לבוד, שבאמת אין ג”ט בין מוט למוט ובין התחתון לקרקע, כיוון שהתקלה מצויה בזה. ועוד, שלפי השיעורים המעודכנים טפח הוא 7.6 ס”מ, כך שצריך שלא יהיה 22.8 ס”מ בין מוט למוט, ומצוי שיש רווח כזה. העצה הפשוטה בסוכה כזו היא לסדר את המוטות באופן שאחד בתוך הסוכה וזה שמעליו מחוץ לה, וכך הסדין אחוז חזק ואינו מתנענע כלל (כמובן צריך לבדוק שבאמת הוא לא מתנענע ברוח מצויה).

כמובן אפשר גם להוסיף חוט מתוח בין מוט למוט כדי שיהיה לבוד.

ג. לגבי ברכת לישב בסוכה, המשמעות הפשוטה היא שהיה צריך לברך על כל כניסה לסוכה, כי כל שהות בסוכה היא בכלל המצווה. וכן היא פשטות כמה ראשונים, כמו למשל הרמב”ם (פ”ו הי”ב) וכ”ד הגר”א. וכמה ראשונים מציינים שהמנהג הוא לברך רק על האכילה, ור”ת אומר שמברכים על האכילה ופוטרים את שאר התשמישים. הספרדים נוקטים שמברכים רק על האכילה, כמו שכתוב בשו”ע (תרל”ט, ח’). ולפי שיטה זו, שמיוסדת על מנהג העולם לעשות כן, מברכים רק על האכילה ולא על תשמישים אחרים. ולמרות שהלשון ברא”ש ובטור כשמביאים את ר”ת היא שהאכילה פוטרת את התשמישים האחרים צ”ל שזה לאו דוקא, כי אם יש תשמיש אחר בסוכה בלי אכילה לא מברכים, ואם היינו באים רק מצד שהעיקר פוטר את הטפל הרי שבאופן שיש רק את הטפל היה צריך לברך עליו. ולכן צ”ל שכוונתם שמברכים על האכילה באופן כללי בחג והברכה על האכילה היא במקום ברכה על שאר התשמישים, אבל לעולם אין ברכה על שאר התשמישים כשהם לעצמם. ובשו”ע באמת לא נזכרת הלשון הזו שפוטרים את שאר התשמישים.

אך ח”א שמ”ב פוסק כמותו אומר שאם השהיה בסוכה עומדת בפנ”ע, כלומר לא לפני או אחרי אכילה – יש לברך עליה גם בלי אכילה. והדבר מצוי במי שרוצה ללמוד בסוכה של בית הכנסת או בסוכה שבביתו, ולא עושה זאת לאחר סעודה ולא לפניה (כלומר שיש זמן ניכר ששהה מחוץ לסוכה קודם הלימוד, ומתכנן לשהות כזה זמן אחריו, עד שיאכל).

במ”ב וח”א האלה רואים שמתייחסים לגדר הזה של ברכה על אכילה בלבד בתור עיקר שפוטר את הטפל, ולא שאין חיוב ברכה כלל על שאר התשמישים בסוכה. וכן היא הלשון בדברי ר”ת הנ”ל. והמנהג לפי הספרדים הוא בדומה למה שהרא”ש (פ”ד סי’ ג’) מתאר את המנהג לפני שמביא את ר”ת, שהמנהג הוא לברך רק על האכילה כי דן שם למה לא מברכים על השינה, ואומר מצד שייתכן שלא יירדם ואז זו ברכה לבטלה. ולפי הגדר של המ”ב וח”א זה לא שייך כי עצם הנוכחות בסוכה היא המחייבת.

בהמשך לכך, אומר המ”ב בשם המג”א ועוד, שמי שעתיד לאכול בסוכה, ולכן יברך על האכילה ולא על התשמיש האחר בסוכה, מ”מ ראוי שיקדים לאכול פת הבאה בכיסנין בשיעור של יותר מכביצה, כמו שאם אוכל מהטפל לפני העיקר חייב בברכה. מ”מ מעיקר הדין כנראה שהמנהג הוא להתייחס להכול כמצווה אחת ארוכה ולא ככמה חלקים שיש חיוב ברכה על כל אחד מהם, כמו שמי שמברך על ציצית אחרי שהוא כבר לבוש בה לא איבד את הברכה אלא רק את העובר לעשייתן [ההשוואה הזו לציצית מובאת שם ברא”ש, לפני שמגיע לדברי ר”ת שלפיו מברכים רק על האכילה. וכנראה כאן מאיזו סיבה המנהג הוא לברך על האכילה למרות שמפספסים את העובר לעשייתן]. וצ”ב בזה, וגם בלשונות הראשונים והפוסקים.

ולפי שתי השיטות, מ”מ אם ממשיך לשהות בסוכה אחרי סיום הארוחה ואז מתחיל סעודה חדשה לא יברך שוב על הסעודה השניה (ודלא כט”ז שסובר שכן יברך).

אם אכל סעודה המחייבת בברכה, ושכח לברך עד שסיים כבר לאכול, המ”ב (ס”ק מ”ח) אומר שיברך כל זמן שהוא עדין שוהה בסוכה. ולשיטתו הדבר פשוט, כי סו”ס הברכה הולכת על הכול ורק מברכים בפועל על הכול בשעת האוכל. אך לפי השו”ע שעל השהייה עצמה לא מברכים צ”ע אם הדין נכון. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ עמ’ קע”ח ובהע’ שם) אומר שבאמת לפי השו”ע זה לא יהיה נכון, ורק אם לא סיים סעודתו, אפילו באכילת דברים קטנים או שתייה (ונראה בפשטות שאפילו בשתיית מים, כמו שהמ”ב אומר ששתיית מים של תוך הסעודה חשובה כאכילה והרב עובדיה מסכים לכך) יברך על המשך האכילה, אך אם לא – לא יברך עוד.

אם רק נכנס לסוכה להביא משהו וכדומה ודאי שלא שייך לברך (שעה”צ צ”ג, ומדמה זאת למתעסק). ומסתבר שהוא הדין למי שנכנס רק כדי לברך על לולב בסוכה שלא יברך על הסוכה כי אז השהיה שם היא רק מצד הענין הרוחני ואיננה תשמיש של דירה.

ד. בכל אופן ברור שכל שהות בסוכה היא מצווה, וזהו הרעיון של תשבו כעין תדורו. אלא שלעיכובא צריך אכילת קבע ושינה [וייתכן שהגדר בזה הוא מה שאנחנו מוצאים במצוות שבתון בשבת לפי הרמב”ן, שביטול הכול זה ביטול המצווה אך ביטול מקצת זה דרבנן]. ולכן יש ענין כמה שאפשר להרבות בשהות בסוכה. ואם למשל חם ואפשר להביא מאוורר וזה מספיק, ודאי עדיף כך מאשר לא לשבת כי חם, וכל כיוצ”ב.

לגבי החיוב לתקן את הסוכה או לדאוג לעצמו שתתבטל מציאות של פטור מצטער רואים בבה”ל שזה תלוי בהאם יש טורח גדול להסיר את הצער או לא, וזה יוצא מהגמ’ כבר לגבי להביא לסוכת השומר את כלי הבית. אך מ”מ גם אם יש טורח גדול, אם אכן טרח והסיר את המונע, כעת הוא לא מצטער ומקיים את המצווה וודאי איננו בגדר של הפטור מן המצווה ועושה אותה שנקרא הדיוט, כמו מי שיושב בסוכה כשהוא מצטער.

ה. אכילה המחייבת בסוכה מעיקר הדין היא אכילת קבע של לחם, כלומר מעט יותר מכביצה [חוץ מהלילה הראשון שחייבים לאכול כזית בסוכה – מ”ב תרל”ט, כ”ב, ואז גם יברך על כזית, כמש”כ במ”ב שם. והמ”ב מוסיף שעדיף לאכול גם אז כביצה לצאת ידי הראשונים החולקים ואומרים שצריך כביצה גם בלילה הראשון כדי לצאת י”ח (הר”ן י”ב: סובר שצריך כביצה, ומביא שי”א שמספיק כזית)].

אך יש ויכוח בפוסקים על אכילת יותר מכביצה של פת הבאה בכיסנין (עיין בשע”ת שהמחזיק ברכה סובר שלא לברך), והמ”ב (ס”ק ט”ז) אומר שהמנהג לברך, ואומר שכדי לצאת מספק ישהה בסוכה איזה זמן חוץ מהאכילה של הפה”ב ויכוון שהברכה תחול גם על הישיבה [וצ”ע מה תיקן בזה, שאם צריך לברך על עצם הישיבה, הרי שגם בשעה שאוכל את הפה”ב יושב ולמה צריך ישיבה נוספת. ואם לא צריך, מה יעזור להוסיף עוד ישיבה. ואם יש חילוק באורך הזמן של הישיבה, גם צריך לכך מקור, וגם הגדרה כמה זמן. והמ”ב רק אומר שישב זמן מה. וצ”ב]. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קל”ד) אומר שלא יברך אא”כ אוכל שיעור ג’ ביצים שזה קביעות סעודה.

כאשר אוכל אכילת קבע, המ”ב (שעה”צ כ”ט) אומר שגם מים לא ישתה מחוץ לסוכה כי הכול זה חלק מאכילת קבע החייבת בסוכה (והמקור הוא משמעות הגמ’ ב-כ”ה. שאוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה, ומשמע שבקבע גם שתיה חייבת בסוכה, וכן מועתק בשו”ע ומקורו מהרמב”ם, שאוכל ושותה בסוכה, והרי שתיה לא חייבת בסוכה, ואפילו בשתיית יין דעת הרמ”א בסעיף ב’ שלא חייב; אף שיש חולקים ביין. אע”כ מדובר בשתיה שהיא תוך כדי האכילה). והרב עובדיה מסכים לכך (חזו”ע עמ’ קמ”ה) ומוסיף שה”ה שאסור לגמור מה שבפיו אם יצא החוצה תוך כדי הסעודה.

לגבי תבשיל מחמשת מיני דגן כתוב בשו”ע שאם קובע צריך סוכה, וגם מברך כמו שמבואר באחרונים (המקור הוא הרא”ש, והוא מפרש שמיני תרגימא שכתוב בדף כ”ז. שחייבים בסוכה זה תבשיל של חמשת המינים). ודעת מג”א שאפילו על יותר מכביצה ממנו מברך, אך אחרים חולקים וסוברים כפשט לשון השו”ע; ולמעשה לא יברך. אך עכ”פ המ”ב (ס”ק ט”ו) אומר לאכול זאת בסוכה מספק.

לגבי סעודה קבועה של מאכלים אחרים שאינם מחמשת מיני דגן כתוב במ”ב שם להחמיר ולאכול בסוכה אם קובע עליהם את סעודתו (כדעת רבנו פרץ שמובא בטור, והוא מפרש שמיני תרגימא זה דברים כאלה), אך לא יברך, וכן מסכים הרב עובדיה (חזוע עמ’ קל”ו-קל”ז) [ויש לעיין בזה אם כיום שודאי רגילים לאכול ארוחת צהריים קבועה מדברים שאינם מחמשת המינים דווקא אם לא חייבים לברך על זה].

ובכל אופן כתוב בשו”ע שמידת חסידות לאכול כל דבר ואפילו שתיית מים רק בתוך הסוכה, כמו שכתוב במשנה שרבן גמליאל החמיר לשתות מים בסוכה.

ו. מבואר ב-תרל”ב, ב’ בשו”ע וברמ”א שבאוויר פחות מ-ג”ט, באופן שהאוויר חוצה את הסוכה, למרות שלא פוסל את הסוכה, אם אדם עומד מתחת לאותו המקום החשוף ונכנס בו ראשו או רובו נחשב שיושב מחוץ לסוכה. ולכן צריך לשים לב שלא יושבים בדיוק מתחת למקום כזה, וזה יכול להיות מצוי בחיבור שבין שתי מחצלאות של סכך.

עוד יש לשים לב לדבר פחות מצוי, שלא ירדו קישוטים למרחק של יותר מ-ד”ט מתחת הסכך וישב תחתם, כי באופן זה נויי סוכה לא בטלים לסכך ומהווים אוהל המפסיק בין האדם לסכך (תרכ”ז, ד’). הפסול הוא ככל סכך פסול ב-ד”ט על ד”ט, והמ”ב אומר (תרל”ב, ג’) להחמיר כדעות הראשונים שאף שסכך פסול זה ב-ד”ט, מ”מ לענין לאכול ולישון תחתיו שיעורו כאוויר ב-ג”ט (אך מ”מ לענין שאם ראשו ורובו תחת הסכך הפסול נראה שאין מי שמחמיר בזה כאוויר שגם בפחות מ-ג”ט מחמירים), וכן נראה שמסכים להחמיר הרב עובדיה (חזו”ע עמ’ ס”ח הע’ ל”ג). והרמ”א (ב-תרכ”ז) אומר להיזהר לכתחילה שלא לתלות שום קישוט במרחק של יותר מ-ד”ט מהסכך, גם אם הוא פחות מרוחב ד”ט כדי שלא יצא מכשול ויעשה גם ברחב ד”ט. ולפי זה אלה שתולים שרשראות מהסכך לא יפה הם עושים כי הרבה פעמים בחלק מהאורך יש מרחק ד”ט מהסכך.

ז. כשיושבים בסוכה צריך לכתחילה לכוון לטעם המצווה שמפורש בתורה: “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו'”, ואמרו הפוסקים שיכוון זכר ליצי”א וזכר לענני הכבוד (מ”ב ב-תרכ”ה, וחזו”ע עמ’ צ”ה).  

ח. הרב עובדיה אומר (חזו”ע עמ’ קמ”ט) שאשה לא תענה אמן על ברכת בעלה שמברך לישב בסוכה בקידוש כי זה הפסק (וכן לא תענה אמן על ברכת שהחיינו אם כבר בירכה קודם לכן בהדלקת נרות). אלא רק תהרהר אמן בליבה. אך לפי האשכנזים שהנשים מברכות בעצמן על מצוות עשה שהזמן גרמן תענינה הנשים אמן.

ט. זמן ברכת לישב בסוכה, לפי האשכנזים מקובל שמברכים המוציא (בישיבה) ואז לישב בסוכה ואז אוכלים, כדי להסמיך את ברכת לישב בסוכה לאכילה שהיא עיקר הדבר שעליו מברכים. וכשיש קידוש, מברכים לפני שתיית היין, אחרי בפה”ג (כי כאן השתיה חשובה). ויש מחלוקת האם זה רק בקידוש של לילה (שע”ת בשם דבר שמואל) או גם בקידוש של יום (לבוש), ומ”ב (תרמ”ג, ט’) אומר דעביד כמר עביד. והרב עובדיה (חזו”ע עמ’ קע”ב) אומר שהמנהג לברך לישב בסוכה גם בקידוש היום (בין ברכת הגפן לשתיה).

והשו”ע (סי’ תרמ”ג) אומר שלפי הרמב”ם צריך לברך לישב בסוכה מעומד ואז לשבת ולברך המוציא ולאכול, בין כשיש קידוש ובין כשלא (ועיין בסמוך שכשיש קידוש יקדש בעמידה בשביל ברכת לישב בסוכה שתהיה לפני הישיבה). ומביא שנוהגים לברך לישב בסוכה אחרי המוציא (כשאין קידוש); ומשמעות הדברים היא שלפי המנהג הזה בעצם אין את כל החומרא של הרמב”ם, ולכן גם יקדש ויברך המוציא בישיבה. והרמ”א מביא שנוהגים לקדש מיושב, ובחול נוהגים לברך אחרי המוציא. והרב עובדיה (שם) פוסק שינהג כמו הרמב”ם (ויקדש מעומד הגם שבשאר קידושים נוהג לקדש במיושב), וכן בחול יברך קודם לישב בסוכה ואז ישב ויברך המוציא. ורק אומר שמי שלא נוהג כך אלא כמנהג שהזכיר השו”ע יש לו על מה לסמוך.