כתב הגר”א (בביאורו ל-תמ”ה סע’ א’ בהג”ה) שהמנהג שדוקא שורפים את החמץ ולא מבערים באופן אחר מעיקר הדין הוא רחוק, כי רוה”פ סוברים כתוס’ ב-י”ב: שגם לר’ יהודה ביעור הוא דוקא בשריפה רק לאחר שש, וכן רוה”פ סוברים שהל’ כרבנן שתמיד אפשר לבער בכל דרך ולא כר’ יהודה. ואף בדעת רש”י כתב הרא”ש שרק בשעה שישית עצמה זה דוקא בשריפה, אך אנחנו מבערים לפני שעה שישית [ובנק’ האחרונה הגר”א עצמו מסכים עם הטור בדעת רש”י, שחולק על הרא”ש, מכוח רש”י בדף כ”ז: שמבואר שם דלא כהבנת הרא”ש].

ולבד זה י”ל שגם אחרי שיש מנהג לשרוף, תוכן המנהג הוא לקיים מצוה דאו’ לפרש”י (ב-י”ב:, בהנחה שפוסקים כר’ יהודה), אך לצורך זה מספיק כזית, ולא מצאנו לכאו’ שצריך לשרוף את כל החמץ.

ומה שהיה אפשר לטעון זה שאם יישאר כזית שלא נשרף, בגלל שהאדם תכנן לשרוף ולא להפקיר – יצא נפסד מכאן ומכאן. אך ז”א, כי ראשית לפי רש”י והרמב”ם הוכחנו לעיל סימן א’ אות ה’-ו’ שכל ביעור יוצר גם ביטול. וגם אם נגיד שאנחנו רוצים לצאת את דעת ר’ יהודה לפי מנהג זה, ולפיו ראינו שז”א, וגם יש לדחות שמ”מ מדרבנן לא מספיק ביטול וצריך גם ביעור מציאותי, מ”מ ז”א כי הפקר עכ”פ ודאי יש כאן, וגם ר’ יהודה מודה שיש הפקר בכל פעולה כזו, ורק ביטול אין בהכרח [על דרך מש”כ לעיל בסימן א’ אות ה’ שביטול זו פעולה חיובית של התבוננות, אך הפקר ודאי זה רק גילוי דעת שאפשר ללמוד ממעשי האדם]. וודאי שאדם מפקיר את כל הכיכר שזורק לאש.

ומה שיש הקפדה לבער הכול מהעולם זה או לאחר שש שלא מועיל אז ביטול והפקר, או מצד דברי רש”י בדף כ”ח שמא ימצא אדם ויאכל. אך אנחנו מבערים לפני שש, ולגבי הטענה מצד רש”י י”ל בפשטות שכה”ג לא חששו שאדם ייקח ויאכל אחר שנמאס כ”כ מהאש. וגם במקרה של ספק כיוון שזה ספק דרבנן י”ל שא”צ לעמוד ולראות אם נשרף (אכן בנק’ זו י”ל שבמקום שאפשר לברר לא סומכים על ספק דרבנן לקולא).

וודאי שכן תהיה דעת האחרונים שכתבו שמותר לזרוק לפח ציבורי, שלא נראה שיש להחמיר בחמץ שהיה בתוך מדורה יותר מבחמץ שנזרק לפח, וע”כ או שלא חששו לרש”י הזה או שמסברא פשוט שגם רש”י יודה שבמקום שאין דרך אדם לקחת לא חששו.

ועיין בהג”א פ”ב סי’ ג’ שאומר בשם ריב”ק שצריך לבער מהעולם את החמץ. אך לבד שדבריו קשים מאוד מהגמ’ בדף כ”א שמתירה למכור לגוי, וכן מהתוספתא שהיא המקור למכירת חמץ, לבד זאת הפוסקים ביארו את הירושלמי שמביא לראיה באופן אחר, שיש הנאה בלתת לכלב הגם שאיננו שלו, ונפסק בשו”ע בסי’ תמ”ח, ו’. ולא נראה שיש מי שחשש להג”א הזה. ואולי גם יש לפרשו אחרת ולהוציאו מפשוטו.