א. יסוד הדין

הגמ’ (ק”כ:) אומרת שמותר להניח כדים מלאים מים לפני הדליקה באופן שכאשר תגיע הדליקה לכדים הם יישברו מחמת האש, והמים יישפכו ויכבו את הדליקה. מבואר בגמ’ שר’ יוסי אוסר בזה, אך רואים שאוסר רק מדרבנן ולא מדאורייתא, כי כתוב שם שלגבי מחיקת שם-ה’ ר’ יוסי מתיר למחוק בגרמא, והגמ’ מסבירה שבכיבוי גזר שמא יבוא לכבות בידיים. ובכל אופן פוסקים כרבנן.

המקור שמותר לעשות מלאכה בגרמא (לכו”ע, כנ”ל) הוא שכתוב “לא תעשה כל מלאכה”, והגמ’ שם דורשת: “עשייה הוא דאסור גרמא שרי” [וכמו כן לענין מחיקת שם ה’ דורשת הגמ’ שם: “לא תעשון כן ל-ה’ אלקיכם, עשייה הוא דאסור גרמא שרי”].

והקשו המפרשים שכאן מבואר בפשטות שגרמא שרי, ואילו בב”ק ס’ כתוב להיפך, שחייבים על גרמא. שכתוב שם חילוק בין מזיק למלאכת שבת, שמי שמזיק באש בצירוף ליבוי של הרוח פטור, ולעומת זאת מי שזורה ורוח מסייעתו חייב, שכך היא הרי דרך הזרייה, וזורה הוא אחד מאבות מלאכות. והגמ’ מסבירה את החילוק בכך שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ויש כאן מלאכה בצירוף הרוח, ואילו בנזיקין צריך להיות חייב על הפעולה עצמה, בלי צירוף של המחשבת בהוספת עוד כוחות טבע.

ודעת הרא”ש שם בב”ק (פ”ו סי’ י”א) שבאמת הכלל הוא שגרמא מותרת, וכל הדיבור שם בב”ק זה דבר מיוחד מלאכת זורה שכך היא דרך המלאכה היחידה באב הזה. וא”כ המלאכת מחשבת כאן נותנת את האפשרות לחז”ל להכליל פעולה זו בכלל ל”ט אבות, אך באבות האחרים שאין כל המלאכה בנויה על גרמא, נוהג הכלל שעשייה אסורה וגרמא שרי.

אך מצאנו חולקים על הרא”ש. הר”ח בשבת שם מדמה הבערה ע”י רוח מצויה לזורה ע”י הרוח. הוא בא להסביר שם את הגמ’ שיוצא ממנה שאם פותח דלת כנגד המדורה ונכנסת רוח מצויה ומבעירה את המדורה חייב, וז”ל: “רב אשי אמר היכא אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בנזקין פטור ש”מ דכיון דמשוי אורחא אפי’ לרוח מצויה ללבות ומחשב לכן אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת” [כלומר ממש אותה דוגמא שם בגמ’ לגבי מזיק שפטור, אומר הר”ח שכאן חייב מכוח החילוק שם בגמ’ במלאכת מחשבת]. וכמובן שמבעיר לא חייב להיות ע”י רוח, ובכ”ז לפי הר”ח נוהג בו החיוב מצד מלאכת מחשבת.

וכמובן שחוזרת על ר”ח הקושיה מאי שנא ממה שהגמ’ פוטרת עשייה בגרמא. ואמרו כמה אחרונים (שעה”צ שט”ז, י”ג, ובתוספת ביאור, אך הוא אומר זאת בדעת הרמב”ם, ועיין לקמן מה שנכתוב בזה בדעת הרמב”ם; אחיעזר ח”ג סי’ ס’ בדעת אבן העוזר, עיי”ש) שאם יש דרך מקובלת לעשות כך את המלאכה, גם אם זו לא הדרך הבלעדית, חייבים על גרמא מדין מלאכת מחשבת, והפטור של גרמא הולך על דבר שאין כלל דרך בנ”א לעשותו בגרמא (וכעין זה ראיתי שמביאים משביתת השבת בהתחלה, בכללי גרם מלאכה בסוף הדיבור הראשון, אך לכאורה יותר נראה שלומד בר”ח שהוא כמו הרא”ש, וכן נראה עוד שם בסוף ד”ה ולענין).

וכן אבן העוזר (בסי’ שכ”ח למג”א ס”ק נ”ג) אומר שהמניח חיטים בתוך רחיים של מים חייב משום טוחן, למרות שהוא לכאורה רק גורם והרחיים עובדות מעצמן. והטעם הוא שזה דומה לרוח מסייעתו, וזאת למרות שיש אפשרות למלאכת טוחן להתקיים גם שלא בגרמא, כגון ברחיים של יד. ועל זה אומרים האחרונים אליבא דהאבן העוזר שמספיק שתהיה דרך נכונה ומקובלת של המלאכה להיעשות בגרמא כדי להתחייב, ולא צריך שכל דרך המלאכה תהיה בגרמא כמו לפי הרא”ש. אכן, המג”א (ב-רנ”ב, כ’) שדן נתינת חיטים לרחיים של מים כגרמא חולק וסובר כאחד התירוצים האחרים לסתירה בין הגמרות.

דוגמא נוספת שהזכירו היא העמדת עלוקה על הגוף כדי שתמצוץ דם, וזה מלאכה של חובל (או דש של הדם או שוחט בהוצאת הדם). ואבה”ע שם אומר שגם על זה חייבים כמו לגבי רחיים של מים, ובאמת זו דרך מקובלת לחבול בגרמא.

ונראה שלא ברור כלל שאבה”ע סובר כיסוד הנ”ל, גם בדוגמא של רחיים וגם בדוגמא של עלוקה, כי ברחיים הוא אומר שגם אם אדם יזיק לחברו ע”י שיזרוק לו חפץ שיימעך ברחיים של מים הוא חייב, אז רואים שזו לא גרמא שמשום מה חייבים עליה בשבת אלא מעשה בידיים. וה”ה בהעמדת עלוקה, הוא מדמה זאת שם להעמדת בהמה על קמת חברו שחייב גם בנזיקין, כמש”כ בחו”מ שצ”ד (וכנראה הולך שם לפי הסוברים שחייב שם מצד אדם המזיק ולא מצד חיוב שמירת בהמתו, שהרי בשמירת בהמתו לא שייך לדבר על פטור של גרמא). ולכן צ”ל שסובר שכל זה נחשב מעשה בידיים ע”י כוח אחר ולא גרמא כלל. ולגבי אכילה בהמה (או מציצת דם ע”י עלוקה) צ”ל שזה נידון ככוח טבע מיידי, שהבהמה תמיד אוכלת ומיד אוכלת, כך שהמניח בהמה על עשבים זה כמו להניח על עשבים מכסחת דשא שפועלת.

אכן, ייתכן שבכל מקרה כן נגיד את החילוק הזה לפי דעת אבה”ע, שהרי בתוך דבריו מביא לראיה את הרמב”ם שנביא לקמן, שהוא הרמב”ם ששעה”צ הנ”ל אומר בו את החילוק הזה.

עוד יש לומר שבדינים כאן שחייב במזיק ייתכן שחייב מצד גרמי, ואז עדין היה מקום לפטור בשבת כי בשבת גם על גרמי א”א לחייב כי סו”ס זה לא עשייה בידיים, ולכן צריך את החידוש של הזורה ורוח מסייעתו ואת ההרחבה של אבן העוזר לעוד מלאכות. אך א”כ לא מובן מה שהאבה”ע מביא ראיה מנזיקין לשבת.

והנה שם לגבי עלוקה, המג”א (שכ”ח, נ”ג) עצמו מודה שחייבים על העמדת עלוקה, וזו סתירה במג”א בין הדין של עלוקה לדין של רחיים של מים.

והרב אוירבך (מנח”ש תניינא סי’ ל”א בחלק השלישי ד”ה ואולם) אומר שלפי המג”א החשבון של אבן העוזר נכון רק כאשר פועלים בדבר שעושה את המלאכה ולא בדבר שהמלאכה פועלת בו [וכנראה זורה שאני שכך דרך המלאכה כולה, כדברי הרא”ש]. ויש ליישב בזה גם מה שהמג”א ב-רנ”ב, כ’ מביא ראיה כנגד דבריו מתוס’ בדף י”ח שאומרים שלצוד ע”י הנחת מצודה והחיה ניצודת מיידית זה חיוב, ולא מתרץ את הקושיה. וי”ל ששם זה פעולה בדבר שגורם את המלאכה ולא בדבר הנפעל. אך מ”מ החילוק הזה לא רמוז במג”א וגם צ”ע מה המקור שלו. אם כי בסברא יש להבין שהפעולה של אדם הולכת בעיקר על הדבר הפועל ולא על הדבר הנפעל, ולכן בדבר הפועל יש יותר מקום להרחיב אותה.

הסבר אחר לסתירה בין הגמרות יש בזרע אמת (ח”א סי’ מ”ד), שמחלק בין פעולה שנעשית באופן מיידי, על ידי כוחות שמצטרפים למעשה האדם, וזה זורה ורוח מסייעתו, לבין פעולה שנעשית בשיהוי זמן אחרי מה שהאדם עשה, שזה גרמא, וזו הדוגמא של כיבוי ע”י כלים מלאים. ודעת המנחת יצחק (ח”ב סי’ ט”ז) לבאר כך את ר”ח הנ”ל, ולא כביאור הקודם. והסבר זה בדעת ר”ח מסתייע מדברי ר”ח עצמו בדף מ”ז:, כשבא לבאר למה החמירו בקירוב כיבוי, כשמניח (ואפילו מע”ש) כלי עם מים לקבל את הניצוצות, לעומת מה שהקלו בגרם כיבוי, וז”ל: “ואוקמה רב אשי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר’ יוסי הכא אסרי מפני שמקרב כיבויו פי’ כיון שנופלין הניצוצות במים מיד נכבין ובכלים עד שיתבקעו” [אך עיין לקמן בסמוך].

ויש להדגיש שהחילוק של הזרע אמת מסתבר מאוד ונראה גם שהוא מוסכם באופן כללי על הפוסקים, וודאי שבהרבה מלאכות שנעשות באופן ישיר אנחנו משתמשים בכוחות טבע, וכמו שמוסכם בפוסקים שמי שעושה מלאכה ע”י מכשיר חשמלי לא נגדיר אותו כעושה בגרמא אלא כעושה בידיים וחייב. אך הנקודה המחודשת כאן היא ההגדרה של זורה כדבר שקורה מיד ולא בשיהוי זמן; שנראה שהחולקים על הזרע אמת שלא תירצו בפשטות כמותו, סברו שזה נחשב פעולה אחרי פעולה, בשיהוי זמן קטן אך משמעותי, ולא פעולת האדם הישירה בצירוף כוחות הטבע.

ולכן גם לא מוכרח שר”ח סובר כזרע אמת מכוח מה שהבאנו בשמו בדף מ”ז, כי החילוק העקרוני יכול להיות נכון בין מעשה לגרמא, אך עדין זורה יכול להיות מוגדר גם לפי החילוק הזה כגרמא, וכן פתיחת הדלת בפני רוח יכולה להיחשב כגרמא, וכפעולה שנגררת אחרי פעולת האדם.

ולפי הזרע אמת צריך להוסיף שמה שהגמ’ שם בב”ק חילקה בין נזיקין לבין שבת לענין זורה ורוח מסייעתו זה לא שבמזיק כה”ג פטור מצד גרמא, כי א”כ ע”כ כתוב כאן בגמ’ שהמציאות הזו של זורה היא גרמא שחייבים עליה משום מה בשבת, ודלא כחילוק של הזרע אמת. אלא החילוק שם של הגמ’ בנוי על זה שבמזיק כה”ג פטור כי אף שזה מעשה ישיר, יצירת המזיק (מוץ שכעת עף ברוח) הושג ע”י שילוב של כוחות הטבע, בדומה לליבה וליבתה הרוח שהבעיה היא יצירת המזיק (כמו שאומרים שם תוס’). אך כל זה יכול להיעשות גם במסגרת מעשה בידיים בלי גרמא.

כתוב ברמב”ם (פ”י הל’ כ”ב): “המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפשו הרי זה תולדת הצד וחייב וכן העושה כדרך הזו בעופות”. והמקור של הרמב”ם כתב המ”מ שהוא ממש”כ ב-ק”ו: שיש סתירה האם הצד את הצבי החולה חייב או לא, והגמ’ מחלקת בין מחמת אישתא למחמת אובצנא. ורש”י מסביר שאישתא זה חולי שהוא יכול עוד לברוח ולכן הצד אותו חייב, אך אובצנא הוא לא יכול לזוז והוא ניצוד ועומד ולכן הצד אותו פטור. אך ר”ח שם מפרש להיפך, שעל אובצנא חייב, ומפרש שאובצנא זה מחמת כלבים או דברים אחרים שעייפו אותו.

אכן, ברמב”ם לא כתוב בדיוק כך, כי פשט דברי ר”ח הולכים על דרך דברי רש”י, שתלוי במצב שלו אחרי שעייפו אותו, לעומת המצב שלו כשהוא חולה. אך ברמב”ם לא מודגש כלל סוג העייפות של הצבי בשעה שבאים לצוד אותו.

וכנראה הרמב”ם מפרש (בהמשך לדברי ר”ח שעל אובצנא חייב, ושאובצנא זה עייפות מחמת רדיפת הכלב, אך עם תוספת משמעותית) שהחיוב במחמת אובצנא איננו על הצידה אחרי המצב של העייפות, אלא לעייף את הצבי ע”י הכלב זה גופא פעולת הצידה, והיא מיוחסת לאדם שמשלח את הכלב לצורך כך.

הרי שהרמב”ם מחייב כאן על גרמא, שצד ע”י כלב. וביאר בשעה”צ (שט”ז, י”ג) שההיגיון הוא שזה דומה לזורה ורוח מסייעתו. אז רואים שהרמב”ם סובר כר”ח הנ”ל שעוד מלאכות כלולות בחיוב מלאכת מחשבת שנאמר על זורה ורוח מסייעתו, ולא רק מלאכת זורה שכל עניינה בכך, כפי שהוא לדעת הרא”ש.

ויש לעיין למה הרמב”ם מדגיש את הפעולה של האדם, שמצטרף עם הכלב, או ברדיפה אחרי הצבי או בעמידה בפניו, וכמו שציינו המג”א והמ”ב שם בדעתו שזה תנאי בחיוב, שהרי אם כבר מחייבים כאן על גרמא, יש לייחס את הפעולה לאדם כבר בעצם השילוח של הצבי.

וי”ל שהרמב”ם למד שעכ”פ גם אם נרחיב את הגדר לעוד מלאכות, אין לך בו אלא חידושו וחייבים רק דומיא דזורה שהאדם עושה שם חלק משמעותי במלאכה, ורק שצריך עוד חלק משמעותי ע”י הרוח, אך אם האדם רק גורם, וכל המלאכה עצמה נעשית ע”י כוח אחר – בזה פטור בכל אופן.

ומזה יצא לנו חילוק חדש בין הגמ’ בב”ק לגמ’ בשבת, לא כרא”ש ולא כר”ח, אלא שאם עושה חלק מהמלאכה בעצמו ומצרף לה כוח אחר חייב, ואם הכול נעשה בגרמא – פטור [ואולי היה מקום לבאר את הרמב”ם ע”פ החילוק של הזרע אמת הנ”ל; אך לא נראה כן כי ברמב”ם אין הדגשה על המיידיות של הפעולה, וייתכן שיהיה שיהוי בין הזמן בו האדם רדף אחרי הצבי או עמד בפניו, לבין הזמן שבפועל הכלב תפס אותו]. ואין צורך לדברי השעה”צ שהרמב”ם בונה על כך שזו דרך נכונה ומורגלת במלאכה, דבר שלא נזכר כלל ברמב”ם, כי הכול תלוי באם גם הוא שותף.

ולכאורה יוצא כאן ברמב”ם שיש ומלאכה מורכבת מכמה וכמה פרטים, כך שאם האדם עושה חלק והכוח הנוסף עושה בגרמתו עוד חלק זה נחשב ששניהם עשו יחד, ונראה שזה דלא כהיסוד שהגרז”נ גולדברג אומר שכל מלאכה יש לה רגע אחד מדויק של חיוב, ורק על הכחוט השערה הזה מתחייבים.

[ולגבי הדין הנ”ל בשבת שחייבים על פתיחת דלת בפני מדורה הרמב”ם והרא”ש שלא מפרשים כר”ח יסבירו שאין כאן בכלל גרמא אלא הסרת מונע שנחשבת כמעשה בידיים וחייבים עליה כמו האי מאן דאשקיל בידקא דמיא, כמש”כ במנחת שלמה ח”א סי’ י’]

חילוק חמישי אנחנו מוצאים בדברי הישועות יעקב (סי’ של”ד בתשובת נכד המחבר שנדפסת שם, ומובא גם באחיעזר הנ”ל בח”ג סי’ ס’) שכל מה שאנחנו מוצאים שמותר לכבות בגרמא זה רק מצד שהוא אינו מכוון לכיבוי, ומה שכתוב בב”ק זה דווקא באופן שמכוון, ואז חייבים גם על גרמא.

ויסודו בדברי השלט”ג (מ”ה. בדהרי”ף אות ב’) שמדקדק מהטור, שכותב בסי’ של”ד שטלית שאחז בה האור יכול לפשוט אותה מעליו (כמש”כ בגמ’ ב-ק”כ.) על אף שתכבה; ומוסיף הטור שזה משום שאינו מכוון בפשיטתו לכיבוי. והשלט”ג אומר שלכאורה זה חידוש שלא נזכר בשאר פוסקים ומנין זאת לטור, והיה צריך לומר שמותר לפשוט מדין שגרם כיבוי שרי [ובאמת ההוכחה לכאורה לא מובנת כלל, שהרי הגמ’ הביאה ברייתא זו כקושיה על מי שמתיר גרם כיבוי, כלומר שמותר דווקא באופן זה ולא באופן של גרם כיבוי. אז צריך להבין את ההיתר בלי גרם כיבוי. וע”כ הטעם הוא שאינו מתכוון וזה לא פ”ר שיכבה. וגם אחרי שאנחנו פוסקים שגרם כיבוי שרי, עדין יש לבאר את טעם ההיתר כאן מצד אינו מתכוון כי במציאות זה מעשה בידיים ולא גרמא].

ואומר השלט”ג שלמעשה הטור צודק, כי כל המקרים שאנחנו מוצאים בגמ’ בהיתרי גרם כיבוי הם דווקא באופן של אינו מתכוון (או באופן של עשיית מחיצה באופן שהדליקה פשוט לא תוכל לעבור, ובסוף תכבה מאליה), כי המקרה המדובר של גרם כיבוי הוא בהעמדת כלים מלאים מים בפני הדליקה, והלשון שם במשנה ב-ק”כ. היא: “ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה”. ורואים שהמטרה של העמדת הכלים היא לחצוץ בין הדליקה למקום שלא רוצים שהיא תתפשט אליו, והרי בכלים ישנים שלא יתבקעו באמת לא יהיה בכלל כיבוי, וגם מקרה זה כלול בכלל דברי ת”ק. ורק ר’ יוסי אוסר בכלים כאלה שבפועל ייווצר כיבוי מחמתם, אך אפילו ר’ יוסי עצמו מדבר באופן שלא מכוון לכך, ורק שזה יקרה בפ”ר. כך הוא פשט הלשון, ומה שהגמ’ מדקדקת שלפי ת”ק גרם כיבוי מותר היא לא לומדת מדברי ת”ק המפורשים, כי בהם לא נזכר בכלל גרם כיבוי, אלא רק מזה שר’ יוסי כנראה בא לחלוק על מישהו, אז יש להניח שת”ק מתיר גם באופן שאסר ר’ יוסי (כמש”כ בתחילת ק”כ:, עיי”ש).

והשלט”ג סובר שגם למסקנת הגמ’ שמותר גרם כיבוי זה רק באינו מתכוון. וההיגיון הוא שדבר שקורה באינו מתכוון פחות מיוחס לאדם. והן אמנם שאנחנו פוסקים כר”ש שחייבים על מלאכה שנעשית בפ”ר, אך אם מצטרף גם גרמא, כך שהמעשה גם לא ישיר וגם הוא לא מתכוון – בזה מותר. אך כל אחד בפנ”ע – גרמא עם כוונה או פ”ר באינו מתכוון בלי גרמא – מיוחס לעושה.

ובאמת שהפסוק מתיר לעשות מלאכה בגרמא, ולכאורה נראה משונה להעמיד את הפסוק באינו מתכוון, ולכן היה מקום לומר גם לפי השלט”ג שמדאורייתא כל גרמא מותרת, אך חכמים גזרו על גרמא שנעשית במתכוון והשאירו בהיתרה גרמא שנעשית באינו מתכוון. אך לפי הישועות יעקב הנ”ל א”א לומר כן, שהרי הוא מוסיף שהחילוק בין גרמא המותרת שבשבת ק”כ לבין גרמא האסורה בב”ק ס’ הוא שבב”ק המלאכה נעשית בגרמא עם כוונה, ובשבת נעשית בלי כוונה. ושם בב”ק כתוב שחייב על זורה ורוח מסייעתו מדין מלאכת מחשבת (שזוהי מלאכת זורה שהיא אחת מאבות מלאכות), והכול מדאורייתא, אז ע”כ שעכ”פ לפי הישועות יעקב הפסוק עצמו שמתיר גרמא מיירי באינו מתכוון. וי”ל שחכמים למדו להעמיד את הפסוק כך מזה שאל”כ זה סותר את מלאכת זורה, וא”כ ע”כ שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה.

והנה להלכה, כבר כתבנו שהחילוק העקרוני שהבאנו מהזרע אמת הוא כנראה מוסכם על כל הפוסקים, שגרמא נחשב באופן שיש שיהוי זמן בין הפעולה של האדם לתוצאה (ורק שלא כולם יסכימו להחיל אותו על המקרה של זורה ורוח מסייעתו) [ולקמן בעז”ה נראה מקרים שיוצאים מן הכלל הזה, כגון בישול, ונסביר את טעם החילוק].

והחילוק של הרא”ש ודאי מוסכם, שמלאכה שכל דרכה בגרמא חייבים עליה.

והחילוק של מלאכה שיש בה דרך של גרמא ויש בה דרך בלי גרמא זה מחלוקת אבן העוזר ומג”א, לפי ביאור כמה אחרונים, והאחרונים נוטים לדברי אבה”ע ברחיים של מים (עיין בה”ל ב-רנ”ב), וכן מוסכם שלהניח עלוקה זה חיוב. אך כבר כתבנו שייתכן לפסוק את שני הפסקים האלה בלי חידוש של חיוב על גרמא, אלא כמעשה גמור בידיים. ובכל אופן לפי שעה”צ הרמ”א ב-שט”ז פוסק את היסוד הזה. ולפי איך שאנחנו הסברנו לעיל את הרמב”ם אין ראיה מהרמ”א, והרמ”א פוסק יסוד אחר, שאם אדם משתתף בתוך כדי מעשה המלאכה (ולא רק בהכנה למלאכה) חייבים גם על מלאכה שנעשית בגרמא.

ואת החילוק של הישועות יעקב, וכן את כל העיקרון של השלט”ג הנ”ל ודאי לא פוסקים, שכן כולם מתירים (כל אחד לפי אופני ההיתר שלו) לעשות גרמא בכוונה, וגם כשלא מתירים עכ”פ זה לא איסור דאורייתא. ודבר זה נזכר להיתר בפירוש בבה”ל ב-של”ד, כ”ב ד”ה שודאי. 

יש להדגיש את דברי הבה”ל ב-של”ד, שהגם שהדיבור בגמ’ ובשו”ע על גרמא הוא באופן של כיבוי, וכיבוי זה רק משאצל”ג, מ”מ הקולא של גרמא (גם ברמה של דרבנן, כדלקמן) נכונה גם במלאכות דאורייתא.

          ב. אופנים שאינם כלולים בהיתר של גרמא

יש כמה אופנים שהיו יכולים להיחשב גרמא המותרת, ובכל אופן אנחנו מוצאים שהם אסורים, מדרבנן או אפילו מדאורייתא.

הגמ’ בביצה כ”ב. אומרת שהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה והמוסיף שמן לנר חייב משום מבעיר. והתוס’ והרא”ש שם שואלים על מה בדיוק החיוב שם, והרי הכיבוי או ההבערה בעצם מתבצעים שם בגרמא. ובסיכום למלאכת מבעיר ומכבה הארכנו בזה, ובקצרה נביא כאן את השיטות השונות בזה.

התוס’ לפי הסבר השפ”א שם ועוד, אומרים שכיוון שיש שינוי קטן ברמת הבערה בהוספת השמן או לקיחת שמן, הגם שעיקר המלאכה תתבצע בסוף, מ”מ רואים הכול כתהליך אחד שמתחיל כבר מעכשיו – בשינוי הקל בבערה – ולכן זה לא גרמא, למרות שעיקר החיוב הוא על סוף התהליך.

ביאור אחר בתוס’ הוא שמדובר שבאמת כעת בשעת הלקיחה של השמן או ההוספה משתנה דבר משמעותי בבערה (כגון שהשמן כבר עמד להיגמר ממש ואז הוסיפו שמן) והחיוב הוא כפשוטו על רגע ההוספה או הלקיחה של השמן.

הרא”ש מתרץ שכיוון שאדם עושה מעשה בגוף השמן שהוא הדבר הבוער אין פטור של גרמא, וגרמא זה רק כאשר הפעולה נגרמת באופן חיצוני לדבר שבו נעשית המלאכה, כגון בכדי חרס שמתבקעים והמים נשפכים על האש.

אלא שנחלקו המפרשים האם כוונת הרא”ש רק לומר שלכן אין פטור של גרמא, ויש איסור דרבנן, אך סו”ס גם אופן זה כלול בפטור דאורייתא של גרמא (ולפי”ז נצטרף להידחק בלשון הגמ’ שאומרת שהנותן או המסתפק חייב, ולומר שזה לאו דווקא), וכך סובר ק”נ ועוד, או שהכוונה לחיוב ממש, וכל הפטור מדאורייתא הולך רק על גרמא שהיא מעשה חיצוני לדבר, וכן דעת מהרש”ל ועוד.

ולהלכה נחלקו השו”ע והרמ”א בסברות התוס’ והרא”ש. כי השו”ע (תקי”ד, ג’) כותב שאסור להניח סביב נר שעווה דולק עפר שיכבה את הלהבה כשתגיע למקום העפר, למרות שלכאורה זה רק גרמא ומתירים גרם כיבוי ביו”ט. ומסבירים האחרונים שזה בנוי על הרא”ש שאוסר לעשות גרמא בדבר הדולק עצמו. ואומנם כמה אחרונים שם חולקים על השו”ע גם אליבא דהרא”ש, לומר שכה”ג לא נחשב נעשה בדבר עצמו אלא מעשה חיצוני, אך עכ”פ רואים מהשו”ע שפוסק כרא”ש, על פי הבנתו שהדבר הזה נחשב מעשה בגוף הדבר הדולק. והרמ”א שם חולק ומתיר להדיא לעשות מעשה בדבר הדולק בעצמו, כמו שתוס’ שם התירו לפי שיטתם לחתוך נר שעווה דולק מלמטה, כי בכה”ג אין שינוי בלהבה, שזה המדד היחיד לפי תוס’, ולא סבירא להו החידוש של הרא”ש לגבי מעשה בדבר הדולק. והמ”ב שם מביא בשם כמה אחרונים שנכון להחמיר כרא”ש, שלא לעשות גרמא בדבר הדולק בעצמו.

הגמ’ בסוף פרק כירה (מ”ז:) אומרת שאסור אפילו בע”ש לשים כלי עם מים לקבל את הניצוצות שיפלו מהנר בתוך שבת, כי זה קירוב כיבוי. וברור שיש כאן גזירה דרבנן, שהרי אסור אפילו מע”ש; אך גם בתוך שבת צריך להבין למה אסור, כי גרם כיבוי מותר. ויש כמה פירושים באיסור הזה, ונזכיר בקצרה (עיין יותר באריכות בסיכום של מבעיר ומכבה). 

דעת תוס’ שחששו שמא בעוד שנותן את המים לכלי יפול הניצוץ ונמצא מכבה בידיים. ותוס’ מסבירים כן גם ברש”י, אך ברש”י י”ל באופן אחר, שכוונתו לאיסור דאורייתא על דרך דברי הרא”ש הנ”ל, שאם פועל בגוף הדבר הבוער או מתכבה אין פטור של גרמא. ודעה שלישית היא חילוק שמביאים תוס’ בשם ר”ח ור”ת, שיש הבדל בין אם הגרמא של הכיבוי נעשית ע”י המים עצמם כמו בדף מ”ז לבין אם נעשית ע”י דבר אחר כמו החביות בדף ק”כ. וצ”ב בכוונת החילוק הזה, וייתכן שזה גם כן בנוי על דברי הרא”ש הנ”ל, ורק ברמה של דרבנן (והזכרנו מחלוקת בדעת הרא”ש אם לפיו האיסור הוא דרבנן או דאורייתא).

בסנהדרין ע”ז. הגמרא מחלקת בין אדם שכפת אדם אחר בחמה, באופן שהחום הורג אותו שחייב, לבין אדם שכופת את חברו כשכעת לילה, ורק סוף חמה לבוא לאחר זמן – שבאופן זה פטור, ורש”י מסביר שזה נקרא גרמא.

ולכאורה יש מקום לשאול מה החילוק, והרי מבחינת הסיכויים ודאי שיש אותם סיכויים שימות בשני המקרים, ומבחינת הזמן שעובר בשני המקרים ייתכן שייקח הרבה זמן עד שימות בשמש (כמו שמסתבר שייקח באמת הרבה זמן), ומה א”כ החילוק.

אלא היסוד העולה מכאן הוא שאם יש תהליך של חימום ע”י השמש שמתחיל כעת, למרות שלוקח לו זמן רב להגיע לסיומו זה נחשב מעשה בידיים. ואם התהליך לא מתחיל מיד, כמו בסוף חמה לבוא שכעת אין חמה בעולם ולכן תהליך החימום של השמש לא התחיל עדין, בזה הגם שודאי החימום הזה יתבצע בהמשך, זה נידון כגרמא.

וזה מתאים עם הביאור של השפ”א בתוס’ הנ”ל, שהשפ”א אמר שכוונת תוס’ היא שאם יש שינוי בלהבה שמתחיל מיד עם לקיחת או הוספת השמן, הגם שעליו מצד עצמו לא חייבים, מ”מ זה מספיק כדי לחייב על הכיבוי או ההבערה שיקרו בסוף. אז רואים גם כאן שאם מתחיל איזה תהליך כעת, אפשר לכלול את כל התהליך במעשה של האדם. ואם לא מתחיל כלום בשעת המעשה זה רק גרמא, הגם שודאי יקרה.

והנה לגבי מלאכת בישול נחלקו האחרונים האם היא מלאכה שחייבים בה באופן מיוחד על גרמא, אלא שכך היא דרך המלאכה (כעין מה שאנחנו מוצאים בבעה”מ שמלאכת בורר היא מלאכה שחייבים עליה במשאצל”ג גם לר”ש, כי כך היא דרך המלאכה), או שאין כאן חידוש של חיוב בגרמא. ויש בזה שלוש שיטות באחרונים.

דעת המרה”מ (פ”ט ה”ד) שמזה שגם המביא את העצים ואת האור חייבים מדין בישול, רואים שבמלאכת בישול חייבים גם בגרמא. והוא לומד שכיוון שבעיקר המלאכה יש חיוב על גרמא, חז”ל ידעו לומר שגם בפעולות אחרות של גרמת בישול חייבים, כולל הבאת האש והעצים.

ודעת הנתיב חיים (בסי’ רנ”ב) שבאמת עיקר הבישול מתבצע בגרמא, אבל אין לך בו אלא חידושו, ולכן על הנחת הקדרה בגרמא יהיה פטור. וכ”ד הר צבי (או”ח קפ”ח).

ודעת החזו”א (ל”ח, ג’) שבישול זה בכלל לא גרמא, גם לא בעיקר המלאכה, כי כיוון שמתחיל תהליך בפעולתו, לא אכפת לנו בזה שלוקח לתהליך זמן רב, והכול מיוחס למעשה האדם כמעשה גמור ולא כגרמא. ודברי החזו”א מתאימים עם מש”כ לעיל לגבי כפתו בחמה. ולכאורה א”א כלל לומר שבישול זה מלאכה הנעשית בגרמא, כי לפי”ז אם אדם ירצח את חברו ע”י שיבשל אותו בדוד גדול יהיה פטור, וזה רחוק מהדעת.

[ולגבי הראיה של המרה”מ מהרמב”ם י”ל בפשטות שאין כוונת הרמב”ם שגם המביא האור והעצים חייב משום מבשל, אלא כוונתו על שאר הפעולות שמזכיר שם, כמו שהביא המרה”מ שיש שמפרשים כן. וגם החילוק של המרה”מ בין הרישא לסיפא ברמב”ם לא מספיק ברור, עיי”ש בפנים, כי אם כבר מחייבים על גרמא בבישול, ודאי שיש מקום לחייב גם כשאין עדין אש כלל]

לגבי הפעלת שעון שבת באופן שכעת הזיזים לחוצים למצב של הפסקה, או הקדמת הפעלת כמה זיזים, הפוסקים (שש”כ ועוד הרבה אחרונים, עיין יבי”א ח”י סי’ כ”ו) דנים זאת כגרמא ולא כמעשה בידיים. וזה מובן היטב לפי החילוק הנ”ל, שאף שודאי יש כאן פעולה שתקרה בעוד זמן מה, מ”מ יש חידוש של פעולה שיתחדש בעתיד, ואין כאן תהליך שמתחיל כבר עכשיו, ודומה לסוף חמה לבוא.

והרב פראנק (הר צבי סי’ קל”ו, וט”ל הרים מלאכת צד) סובר שיש לחשוש לדברי התוס’ (שם בסנהדרין ע”ז. ד”ה סוף) שאומרים שכל הפטור של סוף חמה לבוא זה דווקא באופן שהאדם היה שם בחוץ, ובא אחר וכפת אותו, שזה דין מצמצם, והגמ’ מחדשת שמצמצם לא חייב במקום שכעת החמה לא בעולם ורק עתידה לבוא. אך אם הביא אותו כפות מהבית החוצה, באופן שזה גרוע יותר ממצמצם, חייב מדין אישו משום חיציו גם על סוף חמה לבוא, כי אין חילוק בין מקרב האש אצל הדבר לבין מקרב הדבר אצל האש. 

אך לכאורה א”א לומר כן כפשוטו, כי אם נחייב על אשו משום חיציו בשבת, וגם באופן שהדבר הפועל כעת לא בעולם, וגם בפועל בדבר הנפעל ולא בדבר הפועל – בטלת דין גרמא בשבת, ולא נוכל למצוא פעולה שתוגדר כגרמא (כי ודאי שאשו משום חיציו זה לא דווקא באש, ורואים בתוס’ עצמו שאומרים זאת על חימום בשמש שזה לא אש ממש, אלא שימוש בכוח מכוחות הטבע, וכן בעוד דוגמאות בתוס’ שם. ועיין בנ”י ב”ק י’: בשם הרמ”ה). ולמשל המקרה הפשוט של גרמא, בהנחת כדים מלאים מים לפני דלקה, צריך להיחשב מעשה בידיים לפי התוס’ הזה.

ולכן נראה שחייבים לומר אחת מן השתיים: או שאשו משום חיציו לא שייך להלכות שבת, או שבאשו משום חיציו מחייבים רק באופן שהדבר הפועל והדבר הנפעל בעולם, אך אם צריך שיקרה משהו כדי לחדש את הכוח הפועל זה לא בכלל הדין. ולכן צריך לומר שתוס’ שמחייבים באופן הנ”ל סוברים שלא שייך לחייב בהלכות שבת מדין אשו משום חיציו. וכן כתב במנחת שלמה (תניינא סי’ ל”א, ב’) שע”כ תוס’ לא יגידו מה שאמרו לגבי שבת.

ולכן נראה שכולם צריכים להודות שלהשתמש בשעון שבת בהפעלת מכשירים חשמליים בגרמא (להפעיל מכשיר שלפי השעון שבת עתיד לפעול רק עוד איזה זמן) זה גרמא ולא יותר חמור, כי בשעון שבת הדבר הפועל כעת אינו בעולם עד שהשעון יחבר את הזרם. ודברי הרב פראנק צ”ע [עוד כותב שם הרב פראנק שי”ל שהזרם נחשב שהוא בעולם, אך הוא לא כותב זאת כדי להציל עצמו מהקושיה שא”כ אין גרמא, אלא לרווחא דמילתא, עיי”ש. וגם זה עצמו צ”ע איך אפשר להסתכל על זרם שעוד לא מחובר כאילו הוא בעולם יותר מכל גרמא אחרת, כדוגמת כדים מלאים].

ויש ראשונים שכן מחייבים בשבת מדין אשו משום חיציו, כמו הנ”י (ב”ק כ”ג: ד”ה ואי) ששואל איך מדליקים נרות שבת והרי אשו משום חיציו וזה נחשב שעושה מלאכה בשבת (ומתרץ שהכול כנוס בפעולה הראשונה ולכן גם מה שייעשה בתוך שבת נחשב שכבר נעשה בע”ש). ודעת הרב אוירבך (שם, מנח”ש תניינא ל”א) שגם נ”י לא התכוון ממש לחיוב אשו משום חיציו בשבת, ולרווחא דמילתא כתב כן, כי באמת זה דומה למצית בגופו של עבד שגם ר”ל מודה לר’ יוחנן.

ודעת הר”ן בחידושים שם בסנהדרין שבכלל לא שייך אשו משום חיציו ברוצח, ודלא כתוס’ ונ”י שמדמים לשבת או לרוצח, אלא זה דין רק בנזיקין. ועכ”פ בשבת הרב אוירבך (שם, וכן בקצרה במנח”ש תניינא סי’ כ”ז בסוף התשובה) מסכם שאין דין אשו משום חיציו, ע”פ ראיות מראשונים [למשל מהמאירי בשבת ק”כ: שמתיר גם להניח כדי עץ מלאים מים למרות שהכדים יישרפו, כי זה נעשה בגרמא, ושם זה ודאי דין אשו משום חיציו, וכן מתוס’ ורא”ש הנ”ל בביצה כ”ב., שלא מתרצים את המוסיף או נטל שמן מנר משום דין אישו משום חיציו].

אופן נוסף של חיוב על פעולה שהיתה יכולה להיחשב כגרמא אנחנו מוצאים בדין בידקא דמיא בסנהדרין ע”ז:, שכתוב שם: “אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירי דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא”. ורש”י מפרש שהאדם הפנה את מרוצת המים על חברו, ובחולין ט”ז. רש”י מסביר יותר שמדובר שהוא נוקב את שפת המים (וכך משמע גם בדבריו בסנהדרין בהמשך ביאורו), ובאופן אחר אפשר לצייר זאת בהסרת סכר, כמו שרש”י מתאר את המקרה המקביל בחולין ט”ז. הרי שבכוח ראשון עכ”פ חייב למרות שהוא רק מסיר מונע בפני המים ולא הזרים את המים בעצמו. וכן לגבי שחיטה כתוב (בחולין ט”ז.) שלמרות שצריך מעשה של אדם בשחיטה, מי ששוחט ע”י סילוק הסכר וע”י מרוצת המים סכין שמחוברת לגלגל (כעין טורבינה) שחטה – השחיטה כשרה.  

וכן אנחנו מוצאים בשבת ק”כ: (כפי שכבר הבאנו לעיל) שמי שפותח דלת בפני רוח שתיכנס ותבעיר את המדורה חייב, וביאר המנחת שלמה (תניינא סי’ ל”א אות א’) שזה בנוי על אותו יסוד של בידקא דמיא, שאם יש כוח שעומד לפעול והאדם מסלק ממנו את הדבר שמפריע לו לפעול חייב. וכן דעת הרבה פוסקים (בה”ל ב-רנ”ב ועוד).

והחת”ס (יו”ד סי’ רי”ג) סובר שמי שעושה מקווה ע”י הסרת סכר זה נחשב הווייתו בידי שמים וכשר. ודעת המחזה אברהם (או”ח סי’ נ”ב) שגם בהלכות שבת צריך לפטור על הסרת מונע מדין גרמא, ומחלק בין רוצח ושחיטה ששם זה ענין של אחריות וייחוס המעשה לאדם הפועל, לבין הלכות שבת שצריך שהאדם יעשה את המלאכה בעצמו ממש ולא רק שתתייחס אליו (וגם במקווה כדי לפסול צריך שיהיה מעשה שלם של האדם). ואת הראיה משבת ק”כ: שעוסקת בהלכות שבת המחזה אברהם דוחה שבמבעיר אין פטור של גרמא, כי פטור גרמא נלמד מהלשון “לא תעשה כל מלאכה”, אך מלאכת מבעיר כתובה בלשון “לא תבערו אש” ולא כתוב שם לשון של עשייה. אך כאמור הפוסקים לא מסכימים למחזה אברהם הזה. והרב עובדיה (יבי”א ח”ד סי’ ל”ד אות ל”ו) אומר שאין לסמוך על המחזה אברהם בדאורייתא, אך בדרבנן יש לסמוך, ומ”מ נראה שהוא רק מצרף זאת להיתרים נוספים (גם בדרבנן).

          ג. איסור דרבנן לעשות מלאכה בגרמא

פשט הגמ’ הנ”ל ב-ק”כ הוא שמותר לעשות מלאכה בגרמא, לא רק מהתורה, אלא גם מדרבנן, שהרי המשנה שם מתירה לגרום כיבוי הדליקה ולא רק פוטרת את העושה כן. אך למעשה אנחנו מוצאים פוסקים רבים שסוברים שישנו איסור דרבנן במלאכה בגרמא.

המרדכי שם (סי’ שצ”ט) מביא את דעת ר’ יואל שסובר שבאמת יש איסור דרבנן בגרמא, ומה שהגמ’ מתירה שם לכבות דליקה הוא משום שהאיסור דרבנן הזה מותר במקום הפסד ממון שקיים בדליקה. לפי ר’ יואל יש איסור דרבנן בין בשבת ובין ביו”ט, ולפי ר’ קלונימוס שמובא שם במרדכי יש כזה איסור דרבנן בשבת, ואילו ביו”ט מותר לכתחילה. וכדעת ר’ קלונימוס כתוב בתוס’ בביצה כ”ב., שמקשים שם מדוע יש חיוב על המסתפק מהנר או על הנותן שמן בנר, ולשונם בקושיה היא: “דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב”, אז רואים שיש לפיהם הבדל בין שבת ובין יו”ט.

ולא התבאר במרדכי ובתוס’ מה המקור לאיסור דרבנן הזה, ומה החילוק בין שבת ליו”ט. ונראה שהם סוברים שאם חז”ל היו רוצים לציין היתר לכתחילה היו אומרים זאת בדוגמא שאין בה צורך גדול כהפסד הממון שיש בדליקה, ומזה שלא שמענו היתר זה אלא במקום צורך צ”ל שחז”ל גזרו על גרמא, ורק התירו במקום צורך. ועוד, שכדי למעט במחלוקת בין ר’ יוסי האוסר לבין רבנן המתירים נוח לומר שרבנן עכ”פ סוברים שיש איסור דרבנן [אך מ”מ זה לא הכרח גמור כמו שהגמ’ אומרת במקומות אחרים (עיין למשל שבת קל”ח.) שלא מסתבר שאחד יחייב ואחד יתיר לכתחילה, כי כאן כבר ציינו לעיל שר’ יוסי לא מחייב על גרמא אלא אוסר רק מדרבנן]. ובאמת מסתבר שחז”ל יגזרו על גרמא כי זה עלול להיות קרוב מאוד למלאכה דאורייתא וחז”ל רגילים לגזור שמא יגיע לדאורייתא.

ולגבי המחלקים בין שבת ליו”ט צ”ל שכיוון שיו”ט קל משבת, את האיסור ששמענו בשבת (ע”פ הדוגמא של הגמ’ בהיתר שלה, כנ”ל) לא שמענו ביו”ט ולכן אין לך בו אלא חידושו בשבת וביו”ט מותר.

אך מ”מ מסתבר שראשונים אחרים שלא הזכירו איסור בגרמא סוברים שיש כאן היתר לכתחילה, והדוגמא של הגמ’ היא רק אורחא דמילתא כמו שתמיד דרך המשנה והגמ’ לומר את הדינים בצורה של סיפור מעשה, וזה דבר מצוי שיעשו בשבילו מלאכה בגרמא. ובכל אופן ברא”ש בביצה שם לדף כ”ב. (סי’ י”ז) כשמציג את הקושיה הנ”ל של תוס’, כתוב בפירוש “דגרם כיבוי מותר”, והוא אינו מחלק בין שבת ליו”ט.

ברמ”א נפסק ב-של”ד כר’ יואל, שמה שמותר לכבות בגרמא זה רק משום פסידא, אך במצב אחר אסור לגרום למלאכה. מאידך, בהלכות יו”ט (בסי’ תקי”ד) הרמ”א מתיר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיכבה במהרה, הרי שמתיר גרם כיבוי. ושעה”צ שם אומר שהרמ”א סובר לחלק בין שבת ליו”ט, וכן דעת מאמר מרדכי.

בשו”ע לא נזכר הסיוג הזה שדווקא במקום פסידא מותר, ופשטות דבריו היא שמותר לכתחילה לעשות מלאכה בגרמא, כמו שאומר המג”א (תקי”ד, ד’), וכן פוסק השתילי זיתים (ח”א סי’ מ”ד) ועוד אחרונים, מובאים ביבי”א ח”י סי’ כ”ו. והרב עובדיה שם למעשה נראה שלא סומך להקל בשופי בגרמא בלי מקום צורך, וצ”ב בדיוק בדעתו. ובחזון עובדיה ח”ו עמ’ רמ”ג בהערות נראה שמתיר לכתחילה גרמא בלי מקום צורך, עיי”ש.

ויש להדגיש שגם לפי הסוברים שיש איסור בגרמא, ודאי שהאיסור הזה קל משאר איסורי דרבנן, שהרי אין לנו היתר בסתם איסור דרבנן לעבור עליו במקום פסידא. רק בשבות דשבות מתירים במקום הפסד ממון, וגם שם זה לא פשוט וזו מחלוקת (מג”א וא”ר). ואילו כאן מותר לגרום כיבוי במקום פסידא, ואפילו לא כתוב ברמ”א שצריך הפסד מרובה, אלא כתוב סתם ‘פסידא’.

ומזה יש ללמוד לעוד היתרים לאיסור גרמא, כגון במקום מקצת חולי או לצורך גדול של זקן או צורך הגוף אחר, שאנחנו מוצאים במקומות אחרים שאינם פחותים מצורך של הפסד ממון, כגון לענין היתר שבות דשבות. וכן לצורך מצווה יש לדמות לצורך הפסד ממון ולהתיר גרמא לכו”ע.

          ד. מכשירים הבנויים על עיקרון של גרמא

יש כמה סוגים של מכשירים שמפותחים במכון הטכנולוגי או במכון צומ”ת, שבנויים על היתרים שונים של גרמא. לפני שנתאר אותם נזכיר שהפוסקים מסכימים שהעובדה שמכשיר מסוים בנוי בצורה של מערכת הגורמת לפעילות של מערכת אחרת לא יוכלל בהיתר של גרמא מצד כוח שני, כי כל זמן שהדבר עובד באופן ישיר על ידי מעשה האדם לא משנה לנו עד כמה המערכת מסובכת בתוך המכשיר.

סוג ראשון של מכשירים בנוי על ההיתר של הרב הלפרין (מעשה חושב ח”א עמ’ קנ”ט) של מניעת המונע. יש חיישנים פוטואלקטריים, שעובדים כך שיש מקור אור שמקרין על חיישן בצד השני – למשל זה מצוי בשני צדדים של דלת אוטומאטית, או בדלת של מעלית – וכאשר אדם נעמד סמוך לדלת קרן האור נפסקת. וכאשר קרן האור נפסקת מתחוללת פעילות חשמלית בחיישן שאמור לקבל את האור, ואז זה גורם לפתיחת הדלת.

והרב הלפרין אומר שלהבדיל מחיישן אינפרא אדום (וכן חיישנים אחרים שמופעלים בצורה של פעולה ישירה), שנחשב למעשה ישיר, הפעלת החיישן הפוטואלקטרי נגרמת ע”י מניעת הגעת קרן האור לחיישן. ונמצא שיש כאן גרמא, שכיוון שמפסיק את העברת האור, קורה שינוי חשמלי בחיישן והדלת נפתחת. והרב הלפרין אומר ביותר מזה, שאין זו אפילו גרמא האסורה, כי המערכת מכוונת כך שכל הזמן הדלת אמורה להיפתח, ורק קרן האור שמשוגרת לחיישן כל הזמן מבטלת את הפעולה של הפתיחה של הדלת. ונמצא שהגרמא של הפסקת האור נותנת את האפשרות לדלת להיפתח, כמו שהיה אמור להיות לולא קרן האור. והוא מדמה זאת לסגירת חלון כאשר יש נר דולק, והסגירה מונעת מהרוח להיכנס ולכבות את הנר.

ולכאורה מה שהוא מדמה לסגירת חלון זה דבר רחוק, ואם כבר נמשיל לנר המשל צריך להיות שאדם פותח חלון ומתוך כך בגרמא נדלק נר, כמו שכאן מתחילה לפעול המערכת של הנעת הדלת. ולכן צריך לדון זאת כגרמא האסורה ככל הגרמות (וכמובן שיש להקל יותר בגרמא מצד שהיא איסור קל, כנ”ל, אך לא כמו שהוא מציג זאת שזה הסרת מונע המותרת).

במכון צומ”ת יש שני סוגים של מכשירים שבנויים על היתר גרמא. האופן הראשון הוא מערכת שאחת לזמן מסוים שמוגדר מראש סורקת את הלחצן של ההפעלה ובודקת האם הוא לחוץ. אם אכן הוא לחוץ המערכת מפעילה את המכשיר. וכך יוצא שבלחיצה של האדם הוא רק גרם להפעלה בעתיד, באופן שהפרש הזמן ניכר לעין.

האופן השני במכשירי מכון צומ”ת שבנויים על גרמא הוא מערכת שאחת לזמן קצוב מראש מפעילה את המכשיר לזמן מועט, ואח”כ המכשיר נכבה. וכאשר אדם לוחץ על כפתור ההפעלה, המערכת מכוונת כך שבפעם הבאה שהמכשיר יופעל לזמן קצר הוא לא יכבה אלא ימשיך לעבוד. ההיתר כאן בנוי על המשכת מצב קיים, כלומר הלחיצה של האדם לא מפעילה כלום אפילו בגרמא, כי גם ללא פעולתו המערכת היתה מופעלת עוד מעט, אלא הלחיצה שלו גורמת רק להאריך את המצב שיהיה בעתיד.

ויש כאן חידוש שהענין של המשכת מצב קיים, שמוסכם בפוסקים שהוא לא גרמא אלא היתר גמור (כמו לסגור חלון כדי שנר לא יכבה), נכון גם כאשר פעולת המשכת המצב נעשית עוד לפני שהמצב הזה נוצר בעולם.

אך באמת נראה שמנהג העולם לסמוך על היתר כזה, שהרי אנחנו רגילים לעשות שינויים בשעון שבת, על פי ההיתר של השש”כ. ולכאורה היינו צריכים לאסור לעשות שינויים (לפחות בשעון שבת שלא מחובר לבית ששם יש היתר של מוקצה במחובר, לסוברים כן) מדין מוקצה מחמת איסור בהזזת הזיזים של השעון. שהרי בשעת כניסת שבת השעון היה מכוון או על מצב פועל או מצב כבוי. וברגע ההוא היה אסור לשנות למצב ההפוך, והיה מותר רק להאריך את אותו המצב. וא”כ היה צריך להקפיד להתיר במשך השבת לעשות רק כאלה שינויים שהיו מותרים בין השמשות, וודאי שאין מקפידים על כך. אלא ע”כ שאנחנו סוברים שגם בין השמשות כשהשעון היה למשל כבוי, היה מותר להזיז זיזים שנמצאים אחרי השעה שכבר יש זיזים שנמצאים במצב של פועל, למרות שאותם זיזים כעת כבויים ואנחנו מדליקים אותם, דבר שאסור לנו לעשות כעת בזיזים של שעת בין השמשות. וזאת משום שאנחנו רק מאריכים את המצב הקיים שיהיה אחרי השעות של הפעולה [ורק הזיזים שבין שעת בין השמשות לשעת תחילת הפעולה יהיו מוקצים מחמת איסור, אך בהם אין כ”כ נ”מ כי ממילא אסור מצד גרמא. ואכן יש לזכור שגם אם נתיר שם מצד גרמא, עדין יש בהם בעיה של מוקצה]. 

סוג רביעי הוא מכשירים שלא בנויים על היתרי גרמא אלא על היתרי הגברת זרם. כי לדעת מכון צומ”ת כיוון שבחשמל יש שתי גישות מרכזיות לאיסור: בונה (חזו”א) ומוליד (בית יצחק והרב אוירבך), יש להתיר בהגברת זרם כי לפי שתי שיטות אלה יש לחלק בין סגירת מעגל חשמלי לבין הגברת זרם במעגל סגור. כי לפי השיטה של בונה כלום לא נבנה כאן והכול כבר בנוי לפני הזרם. וכן לפי השיטה של מוליד לא נולד כאן שום דבר כי הזרם כבר היה בעולם ורק הוא כעת מוגבר (וזה בנוי גם על הראיה של הבית יצחק, כי הראיה שלו היתה ממוליד ריח, ושם מבואר שלהוסיף ריח ע”י שפשוף של דבר שיש בו ריח מצד עצמו מותר). ועיין בסיכום של חשמל בשבת שהארכנו בזה והבאנו את דברי החולקים על ההיתר של הגברת זרם. ובכל אופן גם מכון צומ”ת מתירים את המכשירים של הגברת זרם רק לצורך ולא סתם כך.

והנה, לבד מהויכוח עם הרב הלפרין על מניעת המונע, ולבד מהויכוח על הגברת זרם, יש ויכוח על שני אופני ההיתר של מכון צומ”ת, גם בלי להתווכח על הגדרת האופנים האלה כגרמא באופן עקרוני. והטעם הוא שלדעת כמה פוסקים גם אם זה מוגדר בעיקרון גרמא, מ”מ אחרי שהדבר נעשה באופן ממוסד במכשירים כאלה, יוצא שעכ”פ באותם המכשירים כך היא דרך הפעולה של המכשיר, ואין עוד הבדל בין זה ובין הפעלת מכשיר חשמלי באופן רגיל, שגם שם אדם לא עושה בעצמו את הפעולה שמהכשיר עושה (לא את גוף ההפעלה שלו מצד איסור שימוש בחשמל, אלא אחת מהמלאכות שמבוצעות ע”י המכשיר החשמלי), אך כמובן שהדבר נחשב מעשה גמור שלו כי כך היא הדרך ואין פטור של גרמא בשימוש ישיר בכוחות הטבע (כדלעיל בחלק הראשון בדברינו). ולפי פוסקים אלה שיהוי הזמן איננו תנאי גמור להבדיל בין פעולה גמורה לבין גרמא, אלא שיהוי הזמן בגרמות הוא סימן לכך שהדבר לא מיוחס למעשה האדם. אך באופן שכך היא הרגילות המעשה כן מיוחס למפעיל המכשיר.   

ולעיל הבאנו באחד החילוקים האחרונים בין מעשה לגרמא, שאם יש דרך מקובלת בתוך המלאכה לעשות משהו בגרמא, זה הופך להיות מעשה. ומזה נראה לכאורה שלפחות לפי האחרונים הללו יהיה אסור להשתמש במכשירי מכון צומ”ת (או מכשירי המכון הטכנולוגי). אך יש לחלק בין דרך המלאכה באופן טבעי לבין דרך שהיא לא באמת דרך בנ”א, אלא נעשית בהתחכמות רק כדי להימלט מאיסורי שבת.

וכך נראה שסובר הרב אוירבך (מנחת שלמה תניינא סי’ ל”א, בחלק השלישי שם בענייני גרמא), שמייסד שגרמא כדרכה אסורה, כמו שרואים מביטול כלי מהיכנו בלשים כלי תחת תרנגולת שזה גרמא כי צריך לחכות עד שתטיל ביצה, וכן מזה שמלכודת לא מותרת מצד גרמא [ועוד ראיות]. ומזה אומר שגרמא מותרת (כל שיטה לפי מה שסוברת בהיתר גרמא לכתחילה) רק באופן שזו לא הדרך הרגילה לעשות את הפעולה [ואומר שם עוד שמדאורייתא בכל גווני מותר, ורק רבנן אסרו גרמא שהיא כדרכה. ובאות ג’ שם אומר שאם זה יהיה גם כדרכו וגם יקרה מיד יש מקום לאסור מדאורייתא].

ושם באות ד’ דן פעמון חשמלי שמפסיק את פעולת החשמל ומחדש אותה אח”כ כגרמא, עיי”ש. ונראה שם שדן זאת כגרמא המותרת במקום פסידא כי בא ע”י עצה זו להתיר שם את החליבה. ומזה נראה שמכשירי מכון צומ”ת נחשבים לדעתו כגרמא, ורק על מה שבצורה טבעית אנשים עושים בגרמא אמר את דבריו שם, אך על התחכמות של מכשירים שלא בנויים על צורת פעילות טבעית – לא.

ועיין באורחות שבת שהביאו שמכשירי מכון צומ”ת אסורים גם מצד פרצת השבת. ועיין גם בחזו”ע ח”ו עמ’ רמ”ג שנראה שאוסר מכשירים כאלה.